מידע שימושי איך (לא) "להתקלח" בתשעת הימים

מצב
הנושא נעול.

לחיל אומר

משתמש מקצוען
יש פיתרון מדהים להרגשה הלא נוחה והריח הלא נעים בתשעת הימים. הפיתרון הוא להתנקות עם מגבונים, לנגב את כל הגוף עם כמה מגבונים ואז לנגב עם מגבת לאחר מכן יוצאים נקיים כמעט כמו מקלחת.
החסרונות של זה הם הריח של המגבונים והרגשה טיפה דביקית אחרי זה אבל שתיהם עוברים אחרי כמה דקות.
זה פיתרון קסם מומלץ לנסות.
 

CHANEL

משתמש פעיל
חחח
מזכיר לי איך שמתארים את פעולת המאוורר בשיא החום שהוא "מפזר את החום באופן שווה בין כל חלקי החדר"
כך גם בתיאור שלך,
המגבון פשוט מורח את הזיעה באופן שווה על כל האיזורים
וקצת מותיר אחריו ניחוח מגבוני מפוקפק...
 
נערך לאחרונה ב:

CHANEL

משתמש פעיל
שכל אחד ישאל את רבותיו...
אבל אני לא חושבת שההלכה אומרת להסריח ולגרום לסובבים לדחייה,אלא להתענות.
לכן,על כל אחד למצוא את הדבר שמענה אותו וחוסך ממנו את תענוג המקלחת,
שמעתי על כאלה שחופפים את השיער נניח עם תחליב רחצה שזה ממש רחוק מלהיות תענוג כי זה עושה את השיער מאד קשה
ועל זו הדרך
העיקרון הובן....
 

פשוש

משתמש מקצוען
שכל אחד ישאל את רבותיו...
אבל אני לא חושבת שההלכה אומרת להסריח ולגרום לסובבים לדחייה,אלא להתענות.
לכן,צריך למצוא כל אחד את הדבר שמענה אותו וחוסך ממנו את תענוג המקלחת,
שמעתי על כאלה שחופפים את השיער נניח עם תחליב רחצה שזה ממש רחוק מלהיות תענוג כי זה עושה את השיער מאד קשה
ועל זו הדרך
העיקרון הובן....
אני גם מסכימה.
אין עניין לענות אחרים, אלא להתענות בעצמך.
ולכן, עדיף להשתדל כמה שפחות להסתובב ברחוב בשמש. עדיף לנסוע לכל מקום. מי שנמצא במקום ממוזג מסריח פחות.
 

חחח

משתמש סופר מקצוען
יש פיתרון מדהים להרגשה הלא נוחה והריח הלא נעים בתשעת הימים. הפיתרון הוא להתנקות עם מגבונים, לנגב את כל הגוף עם כמה מגבונים ואז לנגב עם מגבת לאחר מכן יוצאים נקיים כמעט כמו מקלחת.
החסרונות של זה הם הריח של המגבונים והרגשה טיפה דביקית אחרי זה אבל שתיהם עוברים אחרי כמה דקות.
זה פיתרון קסם מומלץ לנסות.
:eek:
 

שלמה וייס

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
מוזיקה ונגינה
חזק
 

אסתי H

משתמש סופר מקצוען
מוזיקה ונגינה
עריכה והפקת סרטים
מוצאי שבת. בירושלים.
הבית שקט להחריד, השולחן ריק, אין עליו פירור,
לא נשאר כלום משבת כי לא היה כלום בשבת;
לא היה לה מה להגיש לילדים.

השפתיים שלה פצועות מיובש.
היא מלקקת אותן,
אבל הלשון שלה לא מפיקה טיפת רוק.

בעלה לא בבית,
עדיין לא חזר מהמשמרת ליד השער הדרומי
עם שאר הקבוצה, שומר עם כולם על הבית, שלא ייכנסו אליו הטמאים.

היא מקווה שיצליח לארגן איזה שקיק זירעונים,
או דלי מים, מהמחסן של היוחננים.
אולי נשאר להם משהו
אחרי השרֵפה המטורפת שהציתו אלה שהיו חברים שלהם עד לא מזמן.
היא אפילו לא יודעת על מה הם רבו,
רק יודעת שמקור המזון של כל החלק הזה בעיר,
עלה באש.

היא עוד יכולה להריח את הריח השחור שמילא את כל הבית
, את הפנים הנואשות של הילד שלה
והזעקות שלה כשנחנק מהעשן
ועד שהספיקה לעשות משהו - הוא נגמר לה בידיים.

היום היא כבר לא מצליחה לצעוק.
מיתרי הקול שלה נדמו, יבשו,
היא לא זוכרת מתי נכנסה טיפת מים לגרון הזה.
היא גם לא מצליחה יותר להתרגש מכלום.
רק בוהה בילדים שנשארו לה,
ספק שוכבים על הרצפה ספק שעונים על הקיר,
העור מתוח על העצמות, בין כל צלע וצלע נוצר שקע,
שהיא יכולה לאחסן בו חיטים או ירקות חתוכים,
אם רק היו לה חיטים או ירקות
ואם רק היה לה כוח להניח משהו, איפהשהו.

היא אפילו שקלה ברצינות
את ההצעה של השכנה, שבוע שעבר,
לבשל את הילד: ממילא הוא קטן ורזה וימות גם ככה,
אם לא אתמול אז מחר.
השכנה הציעה לחלוק את הבשר שלו
ואחר כך יבשלו את שלה ויחלקו,
אבל השכנה הזו לא נראית לה אמינה.
היא כבר תפסה אותה בשקר לא פעם,
בכל מה שקשור לאוכל. היא לא מאמינה שהיא באמת תבשל מחר את הילד שלה.
היא עוד תברח עם האוכל והיא תישאר רעבה שוב,
אז היא ירדה מהרעיון.
גם כך אין לה טיפת כוח להבעיר אש בתנור.
עברה שם אולי בקצה גם מחשבה של רחמים על הילד שיסבול, אבל היא דעכה מהר.

היא שומעת צעקות מהחלון.
האוויר הדחוס ממלא את הבית.
חם נורא,
חודש אב,
אין טיפת אוויר,
אין לה כוח.
תפסיקו לצעוק, היא מתחננת בלב,
מקנאה בהם על היכולת לעשות שימוש במיתרי הקול,
תוהה מאיפה הם מקבלים מים לשתות ואיך היא שמה על זה יד.

אור גדול נכנס מהחלון,
להבה מתפרצת אי שם,
רעש מטורף של נגיחה באבן.
כנראה עוד חומה נופלת אי שם,
עוד בית עלה באש,
עוד שורה של חיילי ישראל חמושים בכלום להגנתם,
בקושי בקצת עור ועצמות, נפלה עם החומה,
מי יודע אם בעלה ביניהם; האמת שכבר לא ממש אכפת לה.

היא גוררת את עצמה בכוח לחלון,
הרחוב זרוע פצועים ומתים,
להבות של אש מכל פינה.
מרחוק היא רואה את הברזל נוגח בחומה ולפידים מאירים סביבו.

בזווית העין היא רואה
קבוצה של רומאים נשענת על הקיר בקצה הרחוב
ונושא כלים מגיש כד של מים למפקד לבוש בשריון.
היא עוקבת בעיניה אחר הנפת הכד,
הטיית הראש לאחור;
היא מדמיינת את המים זורמים בגרונו,
עוצמת את עיניה. לרגע היא מרגישה איך גרונה נרטב.

וזהו, היא כבר לא מרגישה כלום.

בעלה לא חזר,
אילו היה חוזר, היה מוצא את גווייתה מונחת ליד אדן החלון
ואת שלדי ילדיהם בוהים בה בעיניים קרועות ומתות.

אבל הוא לא חזר
וכעבור שבוע הכל נגמר.
ירושלים חרבה סופית,
לאף אחד כבר לא הייתה טיפה של כוח, לשמור על הכניסה לבית המקדש,
והוא בער ובער ובער, שעות על שעות.
כלום לא נשאר, כלום לא חזר להיות מה שהיה.

חלפו 1950 שנה.

מוצאי שבת. ירושלים.
השולחן כבר נקי.
נשארו שאריות של בשר, דגים,
הכל אוחסן או נזרק,
הכלים שטופים,
הילדים מקולחים,
מים רותחים בקומקום לקפה של מוצ"ש,
ותשעת הימים החלו באופן רשמי.

איכשהו תשעת הימים האלה
הופכים למרתון של מתכוני חלב ופרווה
ובדיחות שמציפות את הרשת,
על אלה שלא מתקלחים ואלה שלא מטיילים,
ומתלווה לזה כאב גדול
והערכה עצמית אדירה על הישרדות מול הפרידה הקשה ממוזיקה.

ובשבוע הזה יש לחץ כזה באוויר של
'אין, אין לי מה לאכול השבוע,
ושבוע הבא צריך לצום 24 שעות בחום הזה
ולעזאזל עם טיטוס, או נבוכדנצר - מי זה היה שם בכלל? -
לא יכולתם לבחור תקופה פחות חמה,
עם ימים קצרים יותר כדי לשרוף את בית המקדש?
חייבת קייטנה לילדים, לא עומדת בלחץ הזה,
אני חייבת לארגן קלי-צום.

אם נתחבר לרגע למה שהיה שם,
נבין מה עבר על ירושלים,
ממש ממש בימים האלה,
נבין אילו חוויות איומות עברו שם הנשים, האנשים, הילדים,
כשנגיד: אוף אין לנו מה לאכול, אם אין בשר ועוף -
נחשוב לשנייה על הנשים הרחמניות שבישלו את ילדיהן,
שמתו מרעב, כי חבל לא לנצל את הבשר שלהם
ואולי מישהו אחר יינצל מחרפת רעב
-------------------------------------------------------------------------------------------------
איייייי
את לא נורמלית!
 

ברוך ר

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
מוזיקה ונגינה
עימוד ספרים
@מתוקים את בדרך לכתוב ספר בסגנון ?
אני מתכווין ברצינות לא בצחוק, כי בדור שלנו שהמון מאורעות מהחגים ממוחש לימינו אנו, (עיין ערך ספרי אילו וכאילו וכל הספרים שנכתבו להמחיש את יציאת מצרים)
חוץ מהספר 'על חומותייך' לא ראיתי עוד ספרים שממחישים את כל המאורעות של החורבן בצורה מוחשית כמו ש @מתוקים כתבה
כתבת טוב מאד !
מישהו מכיר עוד ספרים חוץ מהספר שהזכרתי ?
 

פנינה 99

משתמש סופר מקצוען
מוצאי שבת. בירושלים.
הבית שקט להחריד, השולחן ריק, אין עליו פירור,
לא נשאר כלום משבת כי לא היה כלום בשבת;
לא היה לה מה להגיש לילדים.

השפתיים שלה פצועות מיובש.
היא מלקקת אותן,
אבל הלשון שלה לא מפיקה טיפת רוק.

בעלה לא בבית,
עדיין לא חזר מהמשמרת ליד השער הדרומי
עם שאר הקבוצה, שומר עם כולם על הבית, שלא ייכנסו אליו הטמאים.

היא מקווה שיצליח לארגן איזה שקיק זירעונים,
או דלי מים, מהמחסן של היוחננים.
אולי נשאר להם משהו
אחרי השרֵפה המטורפת שהציתו אלה שהיו חברים שלהם עד לא מזמן.
היא אפילו לא יודעת על מה הם רבו,
רק יודעת שמקור המזון של כל החלק הזה בעיר,
עלה באש.

היא עוד יכולה להריח את הריח השחור שמילא את כל הבית
, את הפנים הנואשות של הילד שלה
והזעקות שלה כשנחנק מהעשן
ועד שהספיקה לעשות משהו - הוא נגמר לה בידיים.

היום היא כבר לא מצליחה לצעוק.
מיתרי הקול שלה נדמו, יבשו,
היא לא זוכרת מתי נכנסה טיפת מים לגרון הזה.
היא גם לא מצליחה יותר להתרגש מכלום.
רק בוהה בילדים שנשארו לה,
ספק שוכבים על הרצפה ספק שעונים על הקיר,
העור מתוח על העצמות, בין כל צלע וצלע נוצר שקע,
שהיא יכולה לאחסן בו חיטים או ירקות חתוכים,
אם רק היו לה חיטים או ירקות
ואם רק היה לה כוח להניח משהו, איפהשהו.

היא אפילו שקלה ברצינות
את ההצעה של השכנה, שבוע שעבר,
לבשל את הילד: ממילא הוא קטן ורזה וימות גם ככה,
אם לא אתמול אז מחר.
השכנה הציעה לחלוק את הבשר שלו
ואחר כך יבשלו את שלה ויחלקו,
אבל השכנה הזו לא נראית לה אמינה.
היא כבר תפסה אותה בשקר לא פעם,
בכל מה שקשור לאוכל. היא לא מאמינה שהיא באמת תבשל מחר את הילד שלה.
היא עוד תברח עם האוכל והיא תישאר רעבה שוב,
אז היא ירדה מהרעיון.
גם כך אין לה טיפת כוח להבעיר אש בתנור.
עברה שם אולי בקצה גם מחשבה של רחמים על הילד שיסבול, אבל היא דעכה מהר.

היא שומעת צעקות מהחלון.
האוויר הדחוס ממלא את הבית.
חם נורא,
חודש אב,
אין טיפת אוויר,
אין לה כוח.
תפסיקו לצעוק, היא מתחננת בלב,
מקנאה בהם על היכולת לעשות שימוש במיתרי הקול,
תוהה מאיפה הם מקבלים מים לשתות ואיך היא שמה על זה יד.

אור גדול נכנס מהחלון,
להבה מתפרצת אי שם,
רעש מטורף של נגיחה באבן.
כנראה עוד חומה נופלת אי שם,
עוד בית עלה באש,
עוד שורה של חיילי ישראל חמושים בכלום להגנתם,
בקושי בקצת עור ועצמות, נפלה עם החומה,
מי יודע אם בעלה ביניהם; האמת שכבר לא ממש אכפת לה.

היא גוררת את עצמה בכוח לחלון,
הרחוב זרוע פצועים ומתים,
להבות של אש מכל פינה.
מרחוק היא רואה את הברזל נוגח בחומה ולפידים מאירים סביבו.

בזווית העין היא רואה
קבוצה של רומאים נשענת על הקיר בקצה הרחוב
ונושא כלים מגיש כד של מים למפקד לבוש בשריון.
היא עוקבת בעיניה אחר הנפת הכד,
הטיית הראש לאחור;
היא מדמיינת את המים זורמים בגרונו,
עוצמת את עיניה. לרגע היא מרגישה איך גרונה נרטב.

וזהו, היא כבר לא מרגישה כלום.

בעלה לא חזר,
אילו היה חוזר, היה מוצא את גווייתה מונחת ליד אדן החלון
ואת שלדי ילדיהם בוהים בה בעיניים קרועות ומתות.

אבל הוא לא חזר
וכעבור שבוע הכל נגמר.
ירושלים חרבה סופית,
לאף אחד כבר לא הייתה טיפה של כוח, לשמור על הכניסה לבית המקדש,
והוא בער ובער ובער, שעות על שעות.
כלום לא נשאר, כלום לא חזר להיות מה שהיה.

חלפו 1950 שנה.

מוצאי שבת. ירושלים.
השולחן כבר נקי.
נשארו שאריות של בשר, דגים,
הכל אוחסן או נזרק,
הכלים שטופים,
הילדים מקולחים,
מים רותחים בקומקום לקפה של מוצ"ש,
ותשעת הימים החלו באופן רשמי.

איכשהו תשעת הימים האלה
הופכים למרתון של מתכוני חלב ופרווה
ובדיחות שמציפות את הרשת,
על אלה שלא מתקלחים ואלה שלא מטיילים,
ומתלווה לזה כאב גדול
והערכה עצמית אדירה על הישרדות מול הפרידה הקשה ממוזיקה.

ובשבוע הזה יש לחץ כזה באוויר של
'אין, אין לי מה לאכול השבוע,
ושבוע הבא צריך לצום 24 שעות בחום הזה
ולעזאזל עם טיטוס, או נבוכדנצר - מי זה היה שם בכלל? -
לא יכולתם לבחור תקופה פחות חמה,
עם ימים קצרים יותר כדי לשרוף את בית המקדש?
חייבת קייטנה לילדים, לא עומדת בלחץ הזה,
אני חייבת לארגן קלי-צום.

אם נתחבר לרגע למה שהיה שם,
נבין מה עבר על ירושלים,
ממש ממש בימים האלה,
נבין אילו חוויות איומות עברו שם הנשים, האנשים, הילדים,
כשנגיד: אוף אין לנו מה לאכול, אם אין בשר ועוף -
נחשוב לשנייה על הנשים הרחמניות שבישלו את ילדיהן,
שמתו מרעב, כי חבל לא לנצל את הבשר שלהם
ואולי מישהו אחר יינצל מחרפת רעב
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הצלחת לכווץ את הלב...
יהי רצון שנזכה לראות בבנין במהרה.
 

מ...

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
מוצאי שבת. בירושלים.
הבית שקט להחריד, השולחן ריק, אין עליו פירור,
לא נשאר כלום משבת כי לא היה כלום בשבת;
לא היה לה מה להגיש לילדים.

השפתיים שלה פצועות מיובש.
היא מלקקת אותן,
אבל הלשון שלה לא מפיקה טיפת רוק.

בעלה לא בבית,
עדיין לא חזר מהמשמרת ליד השער הדרומי
עם שאר הקבוצה, שומר עם כולם על הבית, שלא ייכנסו אליו הטמאים.

היא מקווה שיצליח לארגן איזה שקיק זירעונים,
או דלי מים, מהמחסן של היוחננים.
אולי נשאר להם משהו
אחרי השרֵפה המטורפת שהציתו אלה שהיו חברים שלהם עד לא מזמן.
היא אפילו לא יודעת על מה הם רבו,
רק יודעת שמקור המזון של כל החלק הזה בעיר,
עלה באש.

היא עוד יכולה להריח את הריח השחור שמילא את כל הבית
, את הפנים הנואשות של הילד שלה
והזעקות שלה כשנחנק מהעשן
ועד שהספיקה לעשות משהו - הוא נגמר לה בידיים.

היום היא כבר לא מצליחה לצעוק.
מיתרי הקול שלה נדמו, יבשו,
היא לא זוכרת מתי נכנסה טיפת מים לגרון הזה.
היא גם לא מצליחה יותר להתרגש מכלום.
רק בוהה בילדים שנשארו לה,
ספק שוכבים על הרצפה ספק שעונים על הקיר,
העור מתוח על העצמות, בין כל צלע וצלע נוצר שקע,
שהיא יכולה לאחסן בו חיטים או ירקות חתוכים,
אם רק היו לה חיטים או ירקות
ואם רק היה לה כוח להניח משהו, איפהשהו.

היא אפילו שקלה ברצינות
את ההצעה של השכנה, שבוע שעבר,
לבשל את הילד: ממילא הוא קטן ורזה וימות גם ככה,
אם לא אתמול אז מחר.
השכנה הציעה לחלוק את הבשר שלו
ואחר כך יבשלו את שלה ויחלקו,
אבל השכנה הזו לא נראית לה אמינה.
היא כבר תפסה אותה בשקר לא פעם,
בכל מה שקשור לאוכל. היא לא מאמינה שהיא באמת תבשל מחר את הילד שלה.
היא עוד תברח עם האוכל והיא תישאר רעבה שוב,
אז היא ירדה מהרעיון.
גם כך אין לה טיפת כוח להבעיר אש בתנור.
עברה שם אולי בקצה גם מחשבה של רחמים על הילד שיסבול, אבל היא דעכה מהר.

היא שומעת צעקות מהחלון.
האוויר הדחוס ממלא את הבית.
חם נורא,
חודש אב,
אין טיפת אוויר,
אין לה כוח.
תפסיקו לצעוק, היא מתחננת בלב,
מקנאה בהם על היכולת לעשות שימוש במיתרי הקול,
תוהה מאיפה הם מקבלים מים לשתות ואיך היא שמה על זה יד.

אור גדול נכנס מהחלון,
להבה מתפרצת אי שם,
רעש מטורף של נגיחה באבן.
כנראה עוד חומה נופלת אי שם,
עוד בית עלה באש,
עוד שורה של חיילי ישראל חמושים בכלום להגנתם,
בקושי בקצת עור ועצמות, נפלה עם החומה,
מי יודע אם בעלה ביניהם; האמת שכבר לא ממש אכפת לה.

היא גוררת את עצמה בכוח לחלון,
הרחוב זרוע פצועים ומתים,
להבות של אש מכל פינה.
מרחוק היא רואה את הברזל נוגח בחומה ולפידים מאירים סביבו.

בזווית העין היא רואה
קבוצה של רומאים נשענת על הקיר בקצה הרחוב
ונושא כלים מגיש כד של מים למפקד לבוש בשריון.
היא עוקבת בעיניה אחר הנפת הכד,
הטיית הראש לאחור;
היא מדמיינת את המים זורמים בגרונו,
עוצמת את עיניה. לרגע היא מרגישה איך גרונה נרטב.

וזהו, היא כבר לא מרגישה כלום.

בעלה לא חזר,
אילו היה חוזר, היה מוצא את גווייתה מונחת ליד אדן החלון
ואת שלדי ילדיהם בוהים בה בעיניים קרועות ומתות.

אבל הוא לא חזר
וכעבור שבוע הכל נגמר.
ירושלים חרבה סופית,
לאף אחד כבר לא הייתה טיפה של כוח, לשמור על הכניסה לבית המקדש,
והוא בער ובער ובער, שעות על שעות.
כלום לא נשאר, כלום לא חזר להיות מה שהיה.

חלפו 1950 שנה.

מוצאי שבת. ירושלים.
השולחן כבר נקי.
נשארו שאריות של בשר, דגים,
הכל אוחסן או נזרק,
הכלים שטופים,
הילדים מקולחים,
מים רותחים בקומקום לקפה של מוצ"ש,
ותשעת הימים החלו באופן רשמי.

איכשהו תשעת הימים האלה
הופכים למרתון של מתכוני חלב ופרווה
ובדיחות שמציפות את הרשת,
על אלה שלא מתקלחים ואלה שלא מטיילים,
ומתלווה לזה כאב גדול
והערכה עצמית אדירה על הישרדות מול הפרידה הקשה ממוזיקה.

ובשבוע הזה יש לחץ כזה באוויר של
'אין, אין לי מה לאכול השבוע,
ושבוע הבא צריך לצום 24 שעות בחום הזה
ולעזאזל עם טיטוס, או נבוכדנצר - מי זה היה שם בכלל? -
לא יכולתם לבחור תקופה פחות חמה,
עם ימים קצרים יותר כדי לשרוף את בית המקדש?
חייבת קייטנה לילדים, לא עומדת בלחץ הזה,
אני חייבת לארגן קלי-צום.

אם נתחבר לרגע למה שהיה שם,
נבין מה עבר על ירושלים,
ממש ממש בימים האלה,
נבין אילו חוויות איומות עברו שם הנשים, האנשים, הילדים,
כשנגיד: אוף אין לנו מה לאכול, אם אין בשר ועוף -
נחשוב לשנייה על הנשים הרחמניות שבישלו את ילדיהן,
שמתו מרעב, כי חבל לא לנצל את הבשר שלהם
ואולי מישהו אחר יינצל מחרפת רעב
--------------------------------------------
כל מילה!, תודה רבה
 

אפכא מסתברא

משתמש סופר מקצוען
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
@לחיל אומר נותן כאן רעיון איך לא לגרום עינוי לסביבתכם, לא איך לגרום תענוג לעצמכם (זה לא נראה לי תענוג מי יודע מה...) - זו צורה של התחשבות בענייני 'בין אדם לחברו' וגם אפשרות להתפלל וללמוד בסביבת בני אדם.
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  9  פעמים

לוח מודעות

למעלה