הנושאים החמים
הנושאים החמים
הרבה יותר קשה לי להשלים משימה, מלבצע אותה, אמר לי מישהו ביום אחד.
בלי שמות, ולא יעזרו שיכנועים. זה מישהו מאוד מוכר, ומאוד מאוד מפורסם. ואני לא רוצה להיכנס לשאלות של לשון הרע ורכילות, הרבה מכירים אותו, הרבה שמעו עליו, לא הרבה יודעים שהוא פשוט עצלן!
לצערי, אני כן יודע את זה, ואני אומר לצערי, כי זה פשוט הורס לי את איכות החיים.
אתם שואלים למה? אני אספר!
את מאיר (שם בדוי לצורך הענין) פגשתי לא מזמן מתעצל ברחובה של עיר, ללא בושה. הולך לו בעצלות מרוממת כזו, כביכול להרגיז – אותנו - הזריזים, שרצים בבוקר להספיק את ההסעה, ורצים בערב מההסעה, להספיק את המכולת שתיכף נסגרת, למה, למה העולם רץ? יותר נכון, למה מאיר לא רץ?
מספרים שפעם נרדם מאיר בעודו לוגם מכוס קפה מהביל, ובהיותו זהיר, או למוד נסיון מצריבת הכוויה, קם והכריז, מהיום והלאה אינני שותה עוד קפה, (בל"נ כמובן). כך מספרים אנשים, ספק היה ספק לא, עזבו את זה. מה שחשוב זה שמאיר יכול להוציא אותי מדעתי.. (בצורה חיובית כמובן). אני מאוד אוהב אותו, וממש נחמד לי לשמוע ממנו דברי מליצה מתוחכמים. אבל הצורה איך שהוא עושה את זה... אויש! זה מרגיז אותי כל כך!!! מאיפה יש לו זכות ללכת כל כך לאט? מאיפה?
בשיגרת היום יום אני חובש שני כובעים. כובע של מדען, וכובע של איש מחליף כובעים לפי הצורך. מה שמטיל צל כבד על הכובע הראשון. לענינו, בהיותי מדען (לצורך הענין כמובן) אני רואה במאיר הוכחה ניצחת שישנו נתק רציני בין הגוף למוח. כי אחרת אין הסבר איך מוחו של מאיר מתזז כמו מאיץ חלקיקים משודרג, לבין גופו שמתעלה על עצמו בשבירת שיאים חדשים של חוסר תנועה. לו רק היה לי זמן, הייתי רושם לי את הממצא, ובטח מדפיס אותו בחודש הבא בכתב עת כלשהו שרואה אור בשיקאגו (לצורך הענין) אבל אני איש בלי זמן, חרוץ ותזיזיתי, רץ ביום רץ בלילה. ושלא תחשבו שיש תכלית בריצה עצמה. הדברים פשוט צריכים להתבצע, כמו שאומרים היום, 'לתקתק עניינים'.
כל זה היה הקדמה, עכשיו אחרי שאתם מכירים קצת את מאיר, וגם קצת אותי. תשמעו סיפור.
נתי, הבן הגדול שלי, העיר אותי בבוקר של יום שני, ואמר לי בערך ככה, אבא כבר שבע ועשרה...! היה בקולו צליל בהלה, ובאמת היה מקום להבהל, שאני יפספס את המנין של שבע??? אבל מה לעשות שאתמול אח אישתי חיתן בת באשדוד, ומראש כבר הודעתי שאני חוזר מיד אחרי החופה, כי יש לי בוקר מחר, וכולם הסכימו, אבל החופה התעכבה מאוד, וכך הייתי מאכיל את הילדים בגלילי בצק גדושים בתפוחי אדמה, הם חשבו שזה סיגריות, ואני הייתי לחוץ נורא, תמיד למשפחה שלך יש זמן, נזפתי באשתי שעמדה במחיצה ודיברה איתי בטלפון, והיא רצתה להגיד לי שאצלנו זה בדיוק אותו דבר, רק שרחש בקהל הבהיר לנו שהראש ישיבה הגיע, ואפשר להתחיל.
אחרי שרקדנו, וכולם התיישבו בהתרגשות, הודעתי לילדים שאנחנו צריכים ללכת, בקיצור היו בכיות נוראות, ואשתי אמרה, רק נטילת ידים ואז הולכים, ובלית ברירה התיישבתי שוב ליד דוד נחום ששאל, מה לא הלכתם? בקיצור, לא נעים בכלל.
הסוף היה שלא היו אוטובוסים, והייתי צריך לחכות בבהלה להסעה של כל המשפחה, שהתעכבה מאוד בגלל שאחד הילדים שכח חליפה מפוספסת ליד התזמורת. ליד איפה? שאל דוד נחום שהתחרש זמנית. וכולם צעקו, ליד התזמורת!!! הוא שמע. ואז סימן באויר תנועת ביטול, כמה עולה חליפה חדשה, אני ישלם, אמר. פתאום חיבקתי את דוד נחום. תודה תודה, אמרתי על סף עילפון.
אני לא יאריך, כי גם ככה אני עוד רגע יוצא לכולל, אז מה שקרה באותו בוקר, היה כמו יריית פתיחה חגיגית לסיוט אימים. היה זה כשרצתי לבית כנסת להספיק את המנין של שבע ורבע, מה שאומר במילים אחרות שאת גרבי חבשתי רק על יד הברזים של בית שני, מיהרתי ליטול ידי, להניח תפילין, ואז, עולה הקול מתיבת החזן, כמו עולה מן המדבר צחיח וחיוור, הכרתי את הקול, הכרתי את הדיבור, הכרתי את התנועה הזו.... זה מאיר!!!! הוא החזן שלנו בבוקר הנפלא הזה.
זוז, נדחפתי קלות. דוד נחום גשש בכניסה מחייך אלי במשובת נעורים. מי הניח אותך במעבר, שאל כדי להשלים את הבדיחה. הבטתי בו בחרדה, בטח הוא לא שומע את מאיר מסלסל את המשנה של 'רבי ישמעאל', הכל אבוד, הבנתי פתאום. גם דוד נחום לא יציל אותי. לא שבסוף הוא לא הציל אותי, הוא פשוט התענג מהחזן החדש שניגן את פסוקי דזמרה במנגינות קצביות מרחבת הריקודים אמש, כולם נהנו, ורק אני פסעתי מהארון ועד הכיור, וחוזר חלילה, עוצר כל מחזור להביט בשעון, לראות שעברו 15 שניות!!!
כשאמר דוד נחום את הקדיש האחרון, הציג השעון בכוחותיו האחרונים את השעה שמונה וחצי! ידעתי שאני באיחור של חצי שעה, והכל בגלל מאיר! מאיפה הזכות שלו, לזחול ככה על חשבון הציבור? מאיפה?
כך חטפתי את חפצי ומיהרתי לאוטובוס ברגשות החמצה מייסרות, מדמיין את מאיר נוטש את העמוד בסביבות השקיעה מזמזם י"ג עיקרים במנגינה חדשה,
ורק דוד נחום עטה שלווה רגילה כזו, כמו כל יום, והלך בשמחה למקומו הפינתי בבית המדרש.
בלי שמות, ולא יעזרו שיכנועים. זה מישהו מאוד מוכר, ומאוד מאוד מפורסם. ואני לא רוצה להיכנס לשאלות של לשון הרע ורכילות, הרבה מכירים אותו, הרבה שמעו עליו, לא הרבה יודעים שהוא פשוט עצלן!
לצערי, אני כן יודע את זה, ואני אומר לצערי, כי זה פשוט הורס לי את איכות החיים.
אתם שואלים למה? אני אספר!
את מאיר (שם בדוי לצורך הענין) פגשתי לא מזמן מתעצל ברחובה של עיר, ללא בושה. הולך לו בעצלות מרוממת כזו, כביכול להרגיז – אותנו - הזריזים, שרצים בבוקר להספיק את ההסעה, ורצים בערב מההסעה, להספיק את המכולת שתיכף נסגרת, למה, למה העולם רץ? יותר נכון, למה מאיר לא רץ?
מספרים שפעם נרדם מאיר בעודו לוגם מכוס קפה מהביל, ובהיותו זהיר, או למוד נסיון מצריבת הכוויה, קם והכריז, מהיום והלאה אינני שותה עוד קפה, (בל"נ כמובן). כך מספרים אנשים, ספק היה ספק לא, עזבו את זה. מה שחשוב זה שמאיר יכול להוציא אותי מדעתי.. (בצורה חיובית כמובן). אני מאוד אוהב אותו, וממש נחמד לי לשמוע ממנו דברי מליצה מתוחכמים. אבל הצורה איך שהוא עושה את זה... אויש! זה מרגיז אותי כל כך!!! מאיפה יש לו זכות ללכת כל כך לאט? מאיפה?
בשיגרת היום יום אני חובש שני כובעים. כובע של מדען, וכובע של איש מחליף כובעים לפי הצורך. מה שמטיל צל כבד על הכובע הראשון. לענינו, בהיותי מדען (לצורך הענין כמובן) אני רואה במאיר הוכחה ניצחת שישנו נתק רציני בין הגוף למוח. כי אחרת אין הסבר איך מוחו של מאיר מתזז כמו מאיץ חלקיקים משודרג, לבין גופו שמתעלה על עצמו בשבירת שיאים חדשים של חוסר תנועה. לו רק היה לי זמן, הייתי רושם לי את הממצא, ובטח מדפיס אותו בחודש הבא בכתב עת כלשהו שרואה אור בשיקאגו (לצורך הענין) אבל אני איש בלי זמן, חרוץ ותזיזיתי, רץ ביום רץ בלילה. ושלא תחשבו שיש תכלית בריצה עצמה. הדברים פשוט צריכים להתבצע, כמו שאומרים היום, 'לתקתק עניינים'.
כל זה היה הקדמה, עכשיו אחרי שאתם מכירים קצת את מאיר, וגם קצת אותי. תשמעו סיפור.
נתי, הבן הגדול שלי, העיר אותי בבוקר של יום שני, ואמר לי בערך ככה, אבא כבר שבע ועשרה...! היה בקולו צליל בהלה, ובאמת היה מקום להבהל, שאני יפספס את המנין של שבע??? אבל מה לעשות שאתמול אח אישתי חיתן בת באשדוד, ומראש כבר הודעתי שאני חוזר מיד אחרי החופה, כי יש לי בוקר מחר, וכולם הסכימו, אבל החופה התעכבה מאוד, וכך הייתי מאכיל את הילדים בגלילי בצק גדושים בתפוחי אדמה, הם חשבו שזה סיגריות, ואני הייתי לחוץ נורא, תמיד למשפחה שלך יש זמן, נזפתי באשתי שעמדה במחיצה ודיברה איתי בטלפון, והיא רצתה להגיד לי שאצלנו זה בדיוק אותו דבר, רק שרחש בקהל הבהיר לנו שהראש ישיבה הגיע, ואפשר להתחיל.
אחרי שרקדנו, וכולם התיישבו בהתרגשות, הודעתי לילדים שאנחנו צריכים ללכת, בקיצור היו בכיות נוראות, ואשתי אמרה, רק נטילת ידים ואז הולכים, ובלית ברירה התיישבתי שוב ליד דוד נחום ששאל, מה לא הלכתם? בקיצור, לא נעים בכלל.
הסוף היה שלא היו אוטובוסים, והייתי צריך לחכות בבהלה להסעה של כל המשפחה, שהתעכבה מאוד בגלל שאחד הילדים שכח חליפה מפוספסת ליד התזמורת. ליד איפה? שאל דוד נחום שהתחרש זמנית. וכולם צעקו, ליד התזמורת!!! הוא שמע. ואז סימן באויר תנועת ביטול, כמה עולה חליפה חדשה, אני ישלם, אמר. פתאום חיבקתי את דוד נחום. תודה תודה, אמרתי על סף עילפון.
אני לא יאריך, כי גם ככה אני עוד רגע יוצא לכולל, אז מה שקרה באותו בוקר, היה כמו יריית פתיחה חגיגית לסיוט אימים. היה זה כשרצתי לבית כנסת להספיק את המנין של שבע ורבע, מה שאומר במילים אחרות שאת גרבי חבשתי רק על יד הברזים של בית שני, מיהרתי ליטול ידי, להניח תפילין, ואז, עולה הקול מתיבת החזן, כמו עולה מן המדבר צחיח וחיוור, הכרתי את הקול, הכרתי את הדיבור, הכרתי את התנועה הזו.... זה מאיר!!!! הוא החזן שלנו בבוקר הנפלא הזה.
זוז, נדחפתי קלות. דוד נחום גשש בכניסה מחייך אלי במשובת נעורים. מי הניח אותך במעבר, שאל כדי להשלים את הבדיחה. הבטתי בו בחרדה, בטח הוא לא שומע את מאיר מסלסל את המשנה של 'רבי ישמעאל', הכל אבוד, הבנתי פתאום. גם דוד נחום לא יציל אותי. לא שבסוף הוא לא הציל אותי, הוא פשוט התענג מהחזן החדש שניגן את פסוקי דזמרה במנגינות קצביות מרחבת הריקודים אמש, כולם נהנו, ורק אני פסעתי מהארון ועד הכיור, וחוזר חלילה, עוצר כל מחזור להביט בשעון, לראות שעברו 15 שניות!!!
כשאמר דוד נחום את הקדיש האחרון, הציג השעון בכוחותיו האחרונים את השעה שמונה וחצי! ידעתי שאני באיחור של חצי שעה, והכל בגלל מאיר! מאיפה הזכות שלו, לזחול ככה על חשבון הציבור? מאיפה?
כך חטפתי את חפצי ומיהרתי לאוטובוס ברגשות החמצה מייסרות, מדמיין את מאיר נוטש את העמוד בסביבות השקיעה מזמזם י"ג עיקרים במנגינה חדשה,
ורק דוד נחום עטה שלווה רגילה כזו, כמו כל יום, והלך בשמחה למקומו הפינתי בבית המדרש.
