אתן ממש מחממות את ליבי ומשמחות אותי
לא תמיד היה לי קל לחשוף את מה שהחיים היקרו בדרכי, אבל כשאני שומעת שמישהו התחזק במשהו בזכות זה אז אני מרגישה שהיה שווה.
לענין המשפחה שכתבו איפה שהוא שהיה חסר מדע אודותם-
שלושה עניינים עצרו אותי מהרחבה אודות המשפחה.
1. חשיפה. לא היה ענין לחשוף גם את מה שעבר עליהם. היה להם קשה מאוד גם כך.
2. אם הייתי מרחיבה אודות המשפחה וההתמודדות שלהם היה הטור קשה מדי לקריאה ומגיע לפרק מאתיים. באחריות.
3. חלקו הגדול של הטור/ספר נכתב תוך כדי ההתמודדות ממש. ישבתי בדיאליזה וכתבתי פרקים ככל שהתאפשר לי. הייתי כל כך שקועה בתוך הקשיים שם שהראש בכלל לא היה פנוי להוסיף משפחה ואת המסע שלהם.
זה לא ספר מציצני שפותח צוהר לעולמה של משפחה שלימה. זה ספר שמתאר את ההתמודדות. בזה הוא שונה אולי מאחרים בסגנון, אבל יש מי שחושבים, והרבה כאלו, שזה דווקא מה שעושה אותו כל כך טוב.
לכן כשהיה קל יותר ומקום להכניס אותם עם פניות שלי בראש, הכנסתי. במקומות אחרים לא הכנסתי.
לא רציתי שהספר יהיה כבד מדי.
הספר שזור בהומור וציניות בכדי לרכך את הקושי ובכלל כי גם בחיים הרגילים זה האופי שלי והטיפוס שלי. ההומור השחור תמיד היה כלי שרידה עבורי. ומי שמכירה אותי, יודעת.
כשאני לא מתקשרת כך אני נשאלת מיד "הכל בסדר?"
אז אולי זה טוב ואולי לא. אבל כך אני ובדרך זו גם נכתב הטור.
רציתי ספר שמעביר את המצוקה, משדר אותו, מכניס לרגשות הכותב [אבל בלי רגשות כבדים מדי שמכבידים על הקורא]
מההדים שקיבלתי הבנתי שהרוב הגדול של הקוראים נהנה והאמונה שהנכתב בטור יכול להוות השראה ומקור לשאיבת כוחות עבור אחרים, כל אחד בנקודה שלו, היה מה שדחף אותי להוציא את הטור כספר.