אתגר דו שבועי - מחשב מסלול מחדש

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
ראשית תודה ל @כנפיים על האתגר הקודם, הוא בהחלט מעורר חשיבה ומבחינתי עיקר חשיבות האתגר להביא צדדים שונים ללא שיפוטיות
תודה מיוחדת על השיפוט, על הפירוט, ועל הזכיה.

משכך, שרביט האתגר עובר אלי, אך בניגוד לכל הטוב הקודם. באם לא יהיה מתנדב במקומי, לא אאריך בשיפוט, גם לא בכללים, אציב אתגר, אסתתר, ואז אחלק ציונים. ואברח.


ולאתגר עצמו

מחשב מסלול מחדש

אנחנו יושבים על מאגר של מוסכמות, לא רוצה להגיד פחדים.
מוסכמות חברתיות מוסכמות אישיות או משפחתיות לא מסוגלים לשנות.

הבו לי סיפור של חישוב מסלול מחדש. שינוי אמיץ של מוסכמה.

בהצלחה
האתגר ינעל בעוד שבועיים בדיוק, באור ליום ג' כט סיון האחד ביולי תשע"ט כחצות הלילה בעזרתו יתברך.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
אם כבר מחממים שניצל סויה, את הסיפור הבא פרסמתי כאן לפני 7.5 חודשים.
אז לא יצא ממנו כלום. אפשר להיות רגועים שגם הפעם לא ייצא.

***

ב"ה.


גשם החל לזרזף לעת ערב על העיר הדרומית. הוא הביט מחלון המטבח הקטן שבקומה הרביעית על העננים הכתומים המכסים את הקריה וחרחור-אנחה נפלט מגרונו. דרך רגלית לא-קצרה לפניו כעת. הוא לא אהב חורף, בפרט בחושך.

חדר המדרגות היה חשוך. מעט אור צהבהב מפנסי הרחוב הסתנן אחת לקומה דרך חור ריבועי קטן בקיר הבטון החשוף. מידי פעם האיר לעצמו בסלולרי הכשר את גרם המדרגות הבא. רק זה חסר לו, לדרוך על איזה רקסי או מיצי "שלהם".

בקומת העמודים שתחת לבניין עמדו כמה מקורזלי שיער שחומי עור ופטפטו ביניהם בעליזות. בדרך כלל, במקומות כתיקונם, היה מתעכב תחת קורת הגג כמה דקות עד שהגשם ייחלש. כך היה נוהג למשל בבית הוריו שבירושלים. כך גם בבית חמיו שבבני ברק. אבל לא כאן עכשיו, ליד האתיופים הללו. הוא הידק את חליפתו לגופו ויצא אל הגשם.

"אפשר ללכת בגשם, אנחנו לא עשויים מסוכר", הרהר במשפט שהייתה סבתו הפולנייה נוהגת לומר. ומה היה הפתגם של סבתא "שלהם"? בוודאי הייתה אומרת "אפשר ללכת בגשם, אנחנו לא עשויים מסוכר דמררה"...

שפתו התעקמה כעת לחצי חיוך. הוא הצליח לנחם את עצמו בבדיחה הקלה שהגה תוך כדי הליכה. עוד אחת מסדרת "אנחנו" ו"הם".

בתוך כולל-הערב היה חמים ונעים. קול תורה עלה מן הספסלים ואף קפה לא חסר בפינת התה. נראה שדברים מסתדרים אט אט, ברוך השם.

"שמעת את החדשות, ר' יעקב?" זילבר לידו ערבב שתיים סוכר בכוס נייר. "פומרנץ היו היום בתלמוד תורה".

"מה הם רוצים?" פיהק.

"לתרום מיליון שקל למוסדות". גיחך זילבר. "מה הם יכולים לרצות? להכניס את הבנים לתלמוד תורה, כמובן".

הוא הזדקף באחת, מוחו מוחה כל שארית עייפות.

"אסור שזה יקרה!" אמר בקול ומיד הנמיך את הטון, נבהל מעט מעצמו. "אתה יודע, לא קל היה להגיע לרמה כזו של תלמוד תורה כאן בעיר. מוסד שאין מה להתבייש בו אפילו בבני ברק או בקריית ספר. העילית שבעילית. משפחות בני תורה מובחרות. רק אברכים שיראתם וחכמתם קודמת לכל"...

"וכי אנחנו עשינו את כל זה?" התלהט קולו. לרגע ראה את עצמו כנואם בפאתוס מול קהל רבבות. "הרי הכול אך ורק סייעתא דשמיא עצומה. ומה ביקשו מאיתנו? רק לא להרוס. איך כתוב? "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב"... זה מה שדורשים מאיתנו. לעמוד על המשמר".

"אין ספק". הסכים זילבר ולגם לגימה גדולה מהקפה. זילבר שכמותו, תמיד היה מעודכן בחדשות, אבל לא מהוגי הדעות הגדולים בקהילה.

"מי כבר יודע מזה?" שאל כעת.

"לא הרבה". אמר זילבר. "אמרתי, נספר קודם לך... אתה יודע מה נכון. יודע להזיז עניינים".

לבו התרחב לרגע לשמע המחמאה. הוא יודע להזיז עניינים, זה נכון. הוא גם יודע טוב מאוד מה נכון ומה לא. לא ברור כיצד נקלע שלא בטובתו לדירה זולה בעיירה הקטנה הזו. היה יכול להגיע להרבה יותר. דירה בירושלים, לא מופרך כלל.

ניער את ראשו כדי לגרש את המחשבות הטורדניות.

"אני אדבר כבר מחר בבוקר עם הרב גוטליב". סיכם. "ברגע שיהיה ברור שכולנו מאוחדים בעניין הזה, המנהל לא יכול לעשות זאת נגד דעת המרא דאתרא".

באווירת דחיפות שב אל הספר. במשך כמה דקות טרד העניין את צלילות דעתו, אך לבסוף גבר ההרגל הטוב והוא הצליח לצלול לעומקה של סוגיה. המשמחת לב ועיניים מאירה.

***

יום של סידורים במרכז הוא מצרך חובה לכל תושב פרויקט דרומי כזה או אחר. הוא מצא את עצמו למחרת ברכבת ישראל בת שתי קומות, מפליג אל המרכז. אל הדרום יחזור רק בערב.

"יעקב!" שמע קול מעליו. עוד לפני שהרים את ראשו הלמה בו המחשבה: מי קורא לי יעקב ככה סתם, בלי ר', הרב?

אודי. עיתונאי צעיר וחרוץ מהעיר שלו, בעל טור קבוע באחד האתרים המקוונים הגדולים. הם הכירו בסיקור מערכת הבחירות לפני שנתיים, כאשר הוא היה אחראי על מערך הדברור. מאז יצא להם להיפגש עוד כמה פעמים.

"אפשר לשבת?" שאל אודי.

"שב, שב בשמחה!" השיב ואף הזיז לכבודו את שקית הגל-פז ובה הגמרא ודפי הסיכומים.

מהר מאוד מצאו את עצמם בוויכוח לוהט על ענייני דת מדינה ועירייה. ר' יעקב הסביר בטוב טעם את עמדותיהם על פי ההשקפה, אך נאלץ להודות שהוא נהנה גם מטיעוניו המקוריים "מחוץ לקופסא" של אודי.

"...בקיצור, אתם רוצים להחזיר אותנו לחשכת ימי הביניים". סיים אודי שרשרת טענות על "עוד התעקשות מיותרת", לדבריו.

"אתה יודע, אודי", חייך יעקב. ר' יעקב. "לא הכול בימי הביניים היה חשוך, בדיוק כמו שלא הכול היום מואר. ואם אתה צריך הוכחה לכך שלא הכול היום מואר, הבט בעמודי החדשות שסביב לטור שלך"...

"יפה, מה שאמרת". נהנה אודי ועיניו נצצו לרגע בהנאה. ר' יעקב חייך. אי אפשר היה שלא לחבב את אודי הקופצני, ילדותי משהו, אך מעמיק. הפשטות וה'דוגריות' נעמו לו בכל פעם מחדש. הנה, הוא למשל לא היה מרשה לעצמו להראות למישהו אחר שהוא נהנה כל כך מדבריו...

"אבל אתה יודע מה, יעקב?" אמר פתאום אודי. "אני חושב שלכל אחד יש את האור והחושך שלו. לי יש את האור והחושך שלי, כמו למשל סוגיות של אתיקה שהתלבשו עליי לאחרונה. ואני בטוח, עם כל הכבוד, שגם לך יש את האור והחושך שלך... הבה נקווה שכולנו נצליח להתחבר לאור ולגבור על החושך".

התחנה הקרובה בתל אביב הייתה התחנה בה ירד אודי מהרכבת, מותיר את ר' יעקב טובל במחשבותיו.

"אנחנו" ו"הם" כיכבו באותן מחשבות. הכול אצלו מחולק כל כך ברור, כל כך בהיר. בני האור ובני החושך. האם עצם החלוקה מגיעה ממקום של אור או של חושך? האם בבני החושך יש גם אור? האם בבני האור יש גם חושך?

ואולי, הכול נכון. האור אצלנו, החושך אצלם. אך מה עם מעט אור שיכול לדחות את החושך, להשפיע עליו?

יום הסידורים העמוס הצליח להשכיח ממנו את הנושא, כך חשב. אך לפתע, בכניסה לבניין בסופו של יום, מצא את עצמו מאחל "ערב טוב" לשכן. הלה חשף טור שיניים צחורות כשהשיב באיחול דומה.

"מאיפה זה בא לי?" חשב לעצמו ר' יעקב. וחייך.

***

בבית הכנסת בשבת, על רקע פיו הפעור של זילבר, הוא היה הראשון ללחוץ את ידו של פומרנץ. "ברוכים הבאים לתלמוד תורה שלנו!" אמר בחום. באור.

הוא הדגיש את המילה "שלנו" ללא חשש, ופניו – עדיין האירו.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לא סויה ובכלל לא מתחום הג'אנק פוד, סתם נרטב מגשם באמצע הקיץ.

נחלים של מי גשם מלאו את הכבישים והעניקו לצמיגים הלא ספורטיביים של המאזדה הזדמנות להוכיח כישורים בהפרחת נחשולי מים אל המדרכות. אולי לא פוליטיקלי קורקט ליהנות ממראה של משפחה נשטפת במים עכורים אבל להתחיל את הבוקר עם חיוך זה גם עניין חשוב.

בהמשך הרחוב דידה אברך עם ילדים ועגלה ללא כיסוי מתחת למטריה רחבת כנפיים. נחום האיץ את הרכב כדי לשפר את עוצמת הזרם ולא התאפק מלפזול אל המראה. המאמץ היה שווה, האברך והעגלה נשטפו בצורה מושלמת, התינוק צרח, הילדים נטפו מים, האב, עמד אובד עצות, ביד אחת אחז בקושי במטריה ובשנייה חיפש טישו בתיק, חבל שאי אפשר היה לצלם את זה. להבא, שילמד לקח לא לצעוד קרוב מדי לכביש.

נראה שהבוקר התחיל ברגל ימין כי גם צליפות הטלית הצליחו מעבר למצופה. בדרך כלל נותן נחום שלוש ארבע צליפות ציצית ומקסימום אחת מהן פוגעת, היום כבר הראשונה הוצלפה בפגיעה מדויקת על בחור ישיבה קטנה שבשעה כזו בכלל צריך לשבת ב'סדר' ולא להסתובב בשטיבלאך. הפצפוץ של הציציות על הפנים היה נשמע כל כך משובח. לביצוע מושלם הוא נתן עוד שתיים שלוש ששוב קלעו היטב.

במקום האהוב עליו מתחת למזגן ישב אחד שלא נראה מתפלל קבוע. נחום ניגש אליו בתנועת יד מנופפת שמשמעותה 'עוף מפה, זה מקום שלי', התמים תפס בבהילות מתנצלת את תיק התפילין שלו ומיהר לפנות את המקום. אולי באמת הגיעה השעה להגדיר מקומות קבועים גם בשטיבלאך.

לאחרונה נפוצה תופעה שמגיעים שנורערס ולפני 'עלינו' מכריזים על מרכולתם בניסיון לסחוט דמעות ובעיקר כסף מהמתפללים. כל אחד מנפיק סיפור מזוויע יותר מהשני, בדרך כלל נחום מתעלם מהם בהפגנתיות, בית כנסת לא אמור לשמש כמוקד איסוף כספים.

אבל מה שהיה היום זו כבר פריצת גדר. החצוף התורן, לצורך העניין – חתן יתום עם אימא חולה, פצח בנאום בכייני לפני שיר של יום "כשהייתי בן שמונה התייתמתי מאבא שלי, לפני חמש שנים אימא שלי...", כל עוד זה קרה לפני 'עלינו' זה עוד היה נסבל, מי שרוצה מקשיב, מי שלא רוצה יכול ללכת, אבל לפני שיר של יום? היום זה שיר של יום, מחר זה לפני אשרי ומחרתיים יפטרו את החזן וימנו במקומו חתנים יתומים למיניהם.

נחום הבין שאם לא הוא, לא יהיה מי שיבלום את התופעה המטרידה. "נו.. שַׁה! שַׁה! נו..., בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו" בצעדים נמרצים הוא פסע לעבר הבימה "אמצע תפילה עכשיו, נו... שַׁה!". הבחור התגמגם וירד מהבימה נכלם, "מה זה פה? שוק? כל אחד לוקח מיקרופון?! זה בית כנסת פה!" הוסיף נחום להשתלח בו וצלף בו צליפת נזיפה בציציות הטלית.

כשחזר הביתה הבחין בחתולה מכוערת רובצת בכניסה, הוא הניס אותה ברגלו אך היא התרחקה ומיד חזרה אל החלק המקורה, לקח לנחום רגע להבין שהיא מתגוננת כאן מהגשם שלא פסק כל העת.

החתולה נראתה אומללה כל כך ובלבו עלה רעיון, הוא שלף מתיק התפילין את שקית החלב שלקח מהקאווע שטיבעל, פתח אותה כדרכו עם השיניים ומזג כמות נדיבה לתוך עציץ נוי שעמד בכניסה, החתול זינק אל העציץ וגמע מן החלב.

המראה היה קוסם אך פתאום צלצל הטלפון ממספר חסוי, "מדברת אראלה ממפעל הפיס, אני שמחה לבשר לך שזכית בחמש מאות אלף שקלים".

נחום שמר על ארשת קשוחה ושאל שאלות טכניות בלבד "כמה זה יוצא לאחר ניכוי המס במקור כחוק ומתי אני רואה את זה אצלי בחשבון?". משקיבל תשובות ניתק את השיחה.

מזווית עינו ראה את החתולה מלקקת טיפות חלב אחרונות, נדמה היה לו שיש קשר בין המקרים, בין האכלת החתול לזכייה בפיס, לא שהזכייה היא שכר על זה אבל לפעמים הקב"ה שולח לבנאדם מסר שהוא מרוצה ממנו.

הגשם נגמר והוא גירש את החתולה שלא תתנחל לו בכניסה לבניין.
 

אורית חזן

משתמש סופר מקצוען
גדלתי לאבא אברך, רק אברך.
לא היו פלאפונים אז, אבל תמיד ידענו במקרים דחופים איפה למצוא אותו.
הוא היה לומד בבית כנסת.
היו תקופות שהיה אסור להפריע גם במקרים דחופים, כי לאבא יש מבחן קשה.
הלימוד היה לשם לימוד.

אהבתי את אבי מאוד, כשהוא מתרכז בלימוד ענני הכבוד סובבים סביבו מפזרים הילה זוהרת.
הוא היה יושב בסלון בכסא המיוחד שלו, רק לו היו ידיות כמעט לא בשימוש, ידיו היו עסוקות בלכתוב בלהט בכתב יד שלא הבנתי ממנו מילה.
ואני מאחורה מחבקת את רגלי שעל הספה, אני קוראת מהספר שמולי ונהנהת מהענן שמרחף לו בסלון.

בפגישה הראשונה שאלתי את הבחור בבישנות מה הוא מתכוון לעשות אחרי החתונה? הוא ענה לי שרק ללמוד. היתי חייבת לשמוע את האמת, כדי לדעת אם יש בכלל כיוון להמשיך.
אז בפגישה השניה שאלתי אותו בצורה מתוחכמת יותר, מה יקרה אם לא יהיה לילדים שלנו מה לאכול?
אז הוא היה חכם ואמר לי שלא עוזבים את הלימוד,
רק דעת תורה מחליטה בשבילנו.
ובפגישה השלישית השחלתי שהלימוד בעיני הוא יסודות של הבית, האבנים המלט הטיח והטיט.
הוא רמז לי בחיוך שאני יכולה להתחרות יפה במשגיח שלהם בישיבה.
ואני צחקתי.
אותו זה לא הצחיק.
ומזל שהוא החליט שהוא סוגר את הענין, כי אם היה פגישה רביעית בטח היתי מוצאת עוד רעיון שנון ומקורי. בשאר השיחה היתי יותר נחמדה.

אז התחתנו!

מכתבים קטנים היו מוצאים את דרכם בבוקר ממני אליו, עם מקופלת קטנה ומילים מדרבנות על הצלחה בלימוד שלו, שבזכותו ורק בזכותו אנחנו מקימים בית שיש לו יסודות חזקים.
השוקולד בדרך כלל לא היה כשהיתי חוזרת מהעבודה, אבל הפתק היה יושב שם פגוע, לפעמים זה היה נראה שהוא בכה, האותיות היו מטושטשות.
ואז היתי שומעת את "סליחה שנשפך לי" והמת'מיד היה מנגב את השולחן.

זה קשה לקום בבוקר, כמעט לכולם.
שקמים בבוקר מוקדם מגיעים הביתה סחוטים מעיפות בשעה אחת, שהשנה טורפת אותך אליה כמו צבוע מסומם, וזה ממש בלתי אפשר לקום לכולל של אחרי צהרים.
והתוצאה של זה, שבלילה לא מצליחים לישון.
ואז אי אפשר לקום בבוקר!
הבנתם?
אני לא!
מבחינתי לכל שעה ביום יש יעד ספציפי, שאמור למלא מטרה.
השינה נועדה כדי לעזור לנו במטרות האלו ולא להעלים אותם.
אבל אני זה אני.

ומה יהיה על התורה, ועל הצריף שאנחנו לא נוכל לבנות, בית איתן היה כמו הזיה רחוקה.
מחכה להילה הזאת שמשום מה בבית שלי לא באה לבקר, כבר לא נהנת לשבת סתם על הספה.

ישבנו לדבר הרבה, ניסתי להבין, לדחוף מהחורים הקטנים שתפחו להם והפכו לבורות עמוקים.
כמה שפחות להדמות למשגיח בישיבה, פחות להרצאות, להקשיב ולהכיל.
אבל לא רציתי להבין, ולקבל שהמציאות היא אחרת שונה, מיוחדת.

היתי נהנת מהשונה שבו, מהארוחות הגורמה שהיו מונחות על השולחן שנדד למרפסת, ערוך במפה וכלי שרת מלאים ברביולי תוצרת בית, על רוטב שמנת ערמונים משובח, לצד סלט עסיסי.
ומנגינה מרגיעה שיוצאת תחת ידיו המופלאות לאחר סעודת המלכים, מגיטרה שקניתי לו לפגישה האחרונה.
פינות בבית הקטן הפכו מושלמות, לאחר מגע זריז.
קירות נשברו נבנו ונצבעו בהנף יד.
ציורים נתלו מקשטים את הקירות החווירים שהפכו לזוהרים בין יום.
רק התורה, ישבה לה שקטה בצד, לא פותחת פה. שהיתי מנסה להביא אותה איתי לסעודה המשוקעת, לאחר דקות היא היתה בורחת ונעלמת פגועה.
חשבתי שכבר היתי רואה את הצל של הענן הזה, שהיה נשבר על השולחן המפואר בקול רעש, הורס את החגיגה.

אז בכיתי והתפללתי, ויום אחד נשברתי.
רציתי תורה ורק תורה.
הגעתי לאבא שלי בוכה, שופכת לו בפעם הראשונה את המצוקה הנוראה שלי, גם אני רוצה תורה.
פחדתי מהתגובה שלו ואולי הוא כבר לא יסתכל עלינו בהערכה כמו שהוא מסתכל על כל האחים שלי לומדי התורה שהקימו ארמונות של תורה.

מבט שלו עמוק מחלחל בי לאט לאט, בשקט בלי להגיד מילה.
יש עוד דרכים לבנות בית של תורה!
 

א יודעלע

משתמש מקצוען
איור וציור מקצועי
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
יום ראשון כ"ב אלול תשנ"א. 'אהל קדושים' גבעת הישיבה סדר אחה"צ.

ישבתי בדד רכון על הסטנדר, משתדל להתרכז, להבהיר לעצמי מה ר' בער'ל בדיוק חידש פה.
ובפעם השלישית היום, מחשבתי נודדת לשם, אין לי מושג למה, וברור לי שזה לחלוטין לא לגיטימי, לא מקובל, ולא סביר בשום סיטואציה ומשום כיוון.
אבל זה חזק ממני, ואפילו אני, 'קאלטער לוטוואק' בכל מהותי מבית ומחוץ, יודע שמשהו פה דיבר ללב שלי, והוא לא רק דיבר המשהו הזה, הוא גם הצית מין בעירה פנימית שרק כעבור כמה שנים העזתי להגדירה.
זה קרה בליל אמש, יציאת השבת היחסית מוקדמת נתנה לי מרווח נשימה אחרי הבדלה ולפני שה'סדר' מתחיל, טיילתי קצת בסביבה, והגעתי לביהכ"נ ההוא.
'שטיבל' חסידי סטנדרטי, שבשל קרבתו לגבעה עמד בעין הסערה בתקופה החמה ההיא, לא עלה בדעתי להכנס לשם, לא שחששתי ממשהו, אם כבר היו אלה אנשי השטיבל שחששו, אבל גם חשש זה כבר נמוג באותה עת בה החלו להנץ ניצני השלום ההיסטורי, אבל גם לא התעניינתי כלל לא בהם ובאורחותיהם ולא בשיגם ושיחם, נראים היו לי אלה, כמין תינוקות שנשבו במקרה הטוב, או עמי ארצות עם אמונות טפלות ביום גרוע ומצב רוח תוקפני.
בכל זאת נכנסתי, אולי כדי ללגום כוס 'תן לשתות' קריר בחמסין הכבד, או שמא לצורך אחר.

ומשנכנסתי וראיתי את שראיתי נדלק בי הניצוץ. בתחילה רק שמעתי קול דקיק שקט מונוטוני אך מלא עוצמה ורהוט, אחרי דקות מעטות ומשהורגלו עיניי לאפלה הסמיכה, הבחנתי בדובר, אברך חסידי אדמוני בשנות ה30 נמוך קומה ורחב גרם שדיבר בעינים עצומות ושכנוע פנימי עצום, על "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", על "אם כבנים אם כעבדים" ועל עוד כמה דברים, שאולי כבר שמעתי פה ושם, ונכון 'יודעים אותם גם אצלינו' כפי ששכנעתי עצמי עשרות פעמים, אך הלהט החיות והאווירה המרוממת הפנטו אותי לחלוטין. לא הכרתי מעולם 'אלול' כזה.
התחלתי להתחרט. ומאז נגסה בי החרטה שוב ושוב עשרות פעמים, על כך שנכנסתי, על מה שהקשבתי, ועל שבוע אח"כ מוצאי שבת סליחות שהתגנבתי לשם שוב, "זה ביטול תורה" גערתי בעצמי, "זה יכול להיות גובל בכפירה" ניסיתי לשכנע. אך ככל שניסיתי לאמת את טענותיי, והוספתי להציץ ולשאול ולהתעניין, בזהירות כמובן, נשאבתי פנימה ללא יכולת התנגדות.

שבת פר' וירא י"ח חשוון תשנ"ב שבת חופשה.

אבי שיחי' אישיות תורנית ידועה, ולא פחות מכך איש נבון ומשכיל, יושב איתי לשיחה פתוחה בשבת אחה"צ, מול הנוף הבראשיתי של הירוק עד ופסגות הכרמל מחד ואוושת הגלים וריח הים הפתוח מאידך, מבלי משים אני פותח את סגור ליבי ומספר על המהפך שאני עובר בתקופה האחרונה. אם הוא היה בהלם הוא לא הסגיר זאת. במחשבה לאחור אולי כאסטרטגיה בחר לא להתנגד כדי שלא לגרום לאנטגוניזם ורצון לדווקא, אך יתכן גם שלא, בכל זאת אנשים היו אז עם הרבה יותר חכמת חיים אך הרבה פחות ידע חינוכי/פסיכולוגי/טיפולי. בכל אופן הוא שתק, רק הנהן בראשו ונתן לי את התחושה: אתה ילד גדול, איני מתערב בבחירותיך.
עד היום אני אסיר תודה לו על כך.
ולמרות שבאותה עת זה מאוד הפריע לו, כפי שהודה בפניי שנים מאוחר יותר, הרגיש שזו טובתי ולשם אני שייך.

יום ג' פר' שלח ט"ו סיון תשע"ט

לא, לא נהייתי חסיד מוצהר, הלבוש לא השתנה, גם לא המוסדות שלמדתי ולשם שלחתי את ילדיי.
כן השתנתה תפיסת העולם, כן נופצו מוסכמות, ונשברו המון סטיגמות.
וכן לצד עמל התורה בכולל (כן גם היום בגיל 45), קופת חסד שכונתית, ועוד קצת עריכה תורנית בשעות הערב. יש לי את הספרים של גדולי החסידות, וגם מפעם לפעם טיש או איזו שיחה של אדמו"ר ומשפיע חסידי שהם הם שממלאים לי את המצברים כל פעם מחדש, כל הלימוד שלא לדבר התפילה נראים אחרת אחריהם, ואגלה לכם סוד גלוי האוצרות האלו מצויים היום בשפע גם בחצר הקדמית שלנו הליטאים, אוצרות של אהבת ה' דביקות וטעם מחודש בתורה ומצוות.
 

Without meaning

משתמש מקצוען
.
באזור ראש השנה זה היה אברהם,אברימלה בהגיה המקומית,

ביום כיפור היא ניסתה לגלגל על לשונה את השם יונה עם השראה ברורה למחזור שבידה

ובסוכות החליטה סופית שאין אין כמו שלמה.

רק בחנוכה הבליחה בה פתאום המחשבה שבאותה מידה שזה יכול להיות אברהם ויצחק זה יכול להיות גם שרה ורבקה

מאז כל פעם שהיא החליפה בחירה היא חשבה בכפול גם שם של בן וגם שם של בת.

איפה שהוא בין תענית למגילה לאחר תקופה ארוכה שמוחה שלה כבר התעייף מלהחליף שמות הסתיים הכל ובקול צווחה דקה הגיחה שרה ,

או רבקה, רחל ולאה אבל שרה ולא אברהם

וביחד עם הבכי, העיפות הבלתי נגמרת והאמהות המפליאה היא ידעה בכל חושיה שלא זו לא הולכת להיות אסתר והאמת גם לא שום שם אחר שעלה בדעתה בחודשים האחרונים היא צריכה-משהו אחר.

אמא שתקה ,האחיות נחרדו וחמותה ניסתה לשכנע:

שלא שינו שמם,

לא מביאים סתם שם- איזה שרוצים

את לא יכולה להמציא שם חדש!

כן למרות הנבואה...

אבל בשבת-אחרי אין סוף דיונים מלווי דמעות יולדת מבקעות סלעים זה קרה:

ויקרא שמה בישראל:

שושנה.

שושנת יעקב צהלה ושמחה.

**

מוקדש בהוקרה לחברתי משכבר הימים שלא, לא הצליחה להבין בשום אופן שכל שם ולו המקובל ביותר המסתובב היום בשווקים ולא מופיע בתנ"ך מימי קדם, הומצא -לכאורה- עי מישהוא במהלך מאות השנים האחרונות.
 

פרוגיוזרית

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
הנדסת תוכנה
@Without meaning - אין פה פלגיאט, שלחתי ל @רותי רפפורט את הקטע הזה כבר אתמול עד שיאשרו לי כניסה לפורום. פשוט חשבנו שתינו על אותו רעיון :)

הפנים שלו טהורות ומלאכיות. הוא ישן כל הזמן. כולם אומרים לי לישון גם, אבל האדרנלין מפעפע בי, ואני מוצאת את עצמי מסתובבת בחדר, מקבלת טלפונים, שותה קפה, בוהה באוויר. הדאון המדובר לא מגיע. מרגישה בסדר. לא יודעת איך אני חיה, כשכבר ארבעה ימים ישנתי במצטבר שמונה שעות.
יעקב לעומת זאת מוטרד מאד. מנסה לחשב כמה מנות צריך לברית, ואיפה כדאי לעשות אותה. אני יודעת שזה ארוע ראשון שאנחנו עורכים כזוג, אבל זה איכשהו עובר לידי. לא יודעת, שיטפל בזה.
"את גם צריכה להחליט על שם" הוא אומר לי, ופתאום זה מעניין אותי מאד.
שבועיים אחרי החתונה, תוך כדי ארוחת הערב, כבר אמרתי ליעקב שלבת הראשונה שלי הייתי רוצה לקרוא מיכל, ולבן הראשון יונתן. ליעקב זה לא שינה במיוחד. הוא רק חייך, ושאל מה אעשה אם אלד תאומים, כדאי שיהיה לי עוד שם ברזרבה. ולא הבין למה עגמו פני. לא היה לו מושג שאצלנו לא קוראים סתם בשם. אצלנו קוראים על שם סבא. ואם אין, אז סבא רבא, ואם אין - אז אבא של סבא רבא. אף פעם לא חסרים שמות ברזרבה.
ואז נפטר סבא יצחק. מילא היו קוראים לו זלמן, אף אחד לא היה שופט אותי. אבל קראו לו יצחק. שם סטנדרטי. מקובל לחלוטין. סבתא רחל נפטרה שלושה חודשים אחר כך. ואני כבר ידעתי, שלא משנה אם זה בן או בת, הציפיות כבר תלויות ומתנפנפות.
כשרבקי ילדה היא קראה יצחק, ואמא זרחה. עמדתי לידה בברית, וראיתי את הדמעות.
כשגילי ילדה, היא קראה אליעזר, היה להם סבא מהצד השני, ועכשיו היה התור של הצד ההוא. אמא לא זרחה. גם לא ירדו לה דמעות. אבל היא גם לא כעסה. ככה זה. יש תור, ועכשיו התור של הצד השני.
לא אוהבת יצחק. לא אוהבת בכלל. לא מתאים לתינוק הזה בכלל. הוא כזה מין יונתן קטן וחמוד. יוני.
אבל אני מדמיינת את הברית ונחנקת.
יעקב יעמוד שם עטוף בטלית.
ויקרא שמו בישראל, יתחילו לומר.
ואמא תחכה, ואז יאמרו: יונתן בן יעקב.
ויהיה מין שקט כזה.
ואמא תהיה בטוחה שהיא לא שמעה טוב.
וגילי תסתובב לרבקי ותשאל - "אז איך קראו לתינוק?"
אולי לא כדאי להפתיע אותה? אולי אם אדבר איתה קודם זה ילך טוב יותר?
"אממ, אמא? נכון ציפית שנקרא לו יצחק? אז זהו, שלא כל כך בא לי". כן. זה יילך מצוין ממש. חלום.
אני חסרת אונים מול הקרב שמשתולל בתוכי. ונכנעת. אז יקראו לו איציק. ואמא תשמח.
איציק גדל, ואני אוהבת אותו מאד. גם את השם שלו. וגם את רחלי שהצטרפה למשפחה. וכשנולד שלמה, היה ברור ליעקב שהוא רוצה לקרוא על שם סבא שלו.
אבל עכשיו נמאס לי. הוא שוב טהור ומלאכי. ושוב אני רוצה, פעם אחת, לקרוא לו איך שאני רוצה. ואפילו שעוד לא קראנו על שם סבא אברהם שנפטר לפני שנתיים ויש כבר שלושה נכדים על שמו.
ושוב אני מדמיינת לעצמי את הברית. ואת מה תגיד אמא, ואיך תתפלא רבקי. ואבא שרק ישתוק.
זה הילד שלך. אני אומרת לעצמי. ואף אחד לא יחליט איך תקראי לו. בטח לא מוסכמה חונקת שכולם שוכחים ממנה אחרי חודש.
וכשיעקב לוחש יונתן, ומכריז יונתן בקול, אמא רק מחבקת אותי ואומרת לי "מזל טוב!" ורבקי אומרת לי - איזה שם מקסים בחרתם.
אני לא יודעת מה הם חשבו.
זה בכלל לא משנה לי, כשאני מחבקת אלי את יוני.
 

שרה מגן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עימוד ספרים
עריכה תורנית

דבר אלי בפרחים


הלכנו לבקר דודים, ביקור נימוסין של זוג צעיר. רחוב אלקנה פינת רחוב ירמיהו.

ברחוב עלי הכהן, אני פוזלת במבטי לצד ימין אל עבר חנות המכולת. אולי והלוואי החזירו את המכונה לחיתוך גבינה צהובה. ונרכוש לארוחת הערב מאה גרם גבינה צהובה, פרוסותיה דקיקות כדפי ממו אכילים. אני אקח פרוסה אחר פרוסה, ואציץ מבעד לחוריה.

רחוב אלקנה, הולך ומתכנס לתוך עצמו, פנימה פנימה, כאן סוף העולם. כאן הייתי מתפללת בהיותי ילדה, בדבקות רבה שהגשר המוביל לביתה של רבקי חברתי לא יקרוס בזזמן שאני מהלכת עליו. מצחיקה קטנה, אמרה לי ציפי אחותי הגדולה, והיתה מחזיקה בידי בחוזקה ועוברת על גבי הגשר בריצה מהירה.

בבת אחת פורץ הרחוב בסופו לשני כיוונים. הירידה התלולה אל השיכון בו דירדרו שובבי השכונה מכוניות זנוחות לקול תרועת החברים. ורחוב ירמיהו הסואן.

בעלי נעמד בחדר המדרגות, מתעמק במודעת פרסומת, ממולל בידיו שערות מזקנו. ומקמט את מצחו כשקוע בסוגיא קשה.

"מה קורה" אני צוחקת, "מצאת שגיאה במודעה?"

"לא משהו מיוחד, רק רציתי להגיד, שכדאי לא לשאול שאלות ולא לצחוק. את מסכימה, זה בסדר, את חושבת שתצליחי בבקשה בלי שאלות ובלי צחוק דיצה. בלי צחוק ובלי שאלות, בבקשה".

כאילו אם יחזור על הבקשה בצורות שונות היא תקבל משנה תוקף. הלחץ בו היה נתון שעשע אותי ולולי עיניו המוטרדות והרציניות, הייתי חושדת שמדובר בהלצה עונתית.

ביקור אצל דוד שייע ודודה גיננדה. הדודים שאינם דודים ממש. אבל דודים יותר מממש. זוג מבוגר שעברו בחייהם מסלול תלאות ארוך. נמוכי קומה. וחיוך מלא נחת על פניהם. העינים שלהם זורחות באור מיוחד, אור של מנצחים.

"מוישעלע הבן של לייזער. כמה נחת"

יע, יע. מוישעלע, נחת. כך דוד שייע.

"התלמיד חוכעם הגבוה. הבן של לייזער ושורע החברים מהלאגער".

יע, יע. חברים טובים.

אני לא מאמינה למראה עיני, חנות קקטוסים וסקוטלנדים מול עיני. צורית הבשרנית, כסא החותנת בעלת הקוצים הצהובים והרבה קקטוסים מורכבים צבעוניים. חגיגה על הרצפה, על מעמדים דקורטיביים ומדפי עץ בגדלים שונים. חגיגה לעיניים.
מימי לא ראיתי כמות ומבחר כזה של קקטוסים במקום אחד.

"דודה גיננדה יש לך גינה בבית".
יע, יע. אומר דוד שייע.

"העציצים מאוד יפים ומטופחים".
יע, יע, יפים מאוד.

"כן, אני משקיעה בהם הרבה כח וסבלנות".
יע, יע, הרבה מאוד.

מוישי הפציר, לא לשאול שאלות ולא לצחוק.
אבל משהו מתחיל להכדרר לו בתוכי. כדור שלג קטן שהולך וגדל עם כל תשובה של דוד שייע. הכדור הולך וגדל, וחונק לי את קנה הנשימה. אני מקמטת את מצחי לארשת כבודה ורצינית. קופצת את פי, שלצחוק לא יהיה מהיכן להיפלט.

מתפללת באלם קול, רק לא, רק לא לצחוק. אם לא למעני, למען בעלי. למען האנשים היקרים הללו. נושמת עמוקות. בולעת את הרוק. יתכן והחומציות המצויה ברוק תמיס את כדור השלג המגלגל.

"שבו שבו, מוישעלע ודיצה, אתם נראים מצויין".
יע, יע. טוב מאוד, יע, יע.

כדור השלג התנפץ לאלפי בנות קול. תוך כדי שאני מכסה את פני בידי, מתכופפת קדימה, מתקפלת לתוך עצמי וכל גופי מיטלטל. מתפרץ ממני הצחוק, צוחק עלי בצחוק גדול.

מוישי מתעמק בעציץ שעל השולחן, בודק את הפרחים, ממשש אותם. פתאום כאילו התעורר משינה, מתחיל לדבר בתנועות ידיים תיאטרליות, בקול רם ונלהב עם דוד שייע, על חידוש שעלה היום בכולל על "מתה מחמת מלאכה" והנפקא מינא למעשה. דוד שייע מקשיב בעניין רב ועונה כהלכה.

"כזה שיעול, את צריכה כוס תה קקטוסים דחוף".
יע, יע. כוס תה קקטוסים.

ושום פתית שלג לא חוגג לו בתוכי עכשיו.

דודה גיננדה מביאה כוס תה קקטוסים, מעלה ניחוח מעניין.
אני יספר עכשיו על הקקטוסים שלנו, ואת תשתי את התה.
זה נשמע כמו, אמא תספר על "הסידור שהציל" ואת תאכלי את החביתה. עכשיו אני מוכנה לאכול גם את הקקטוסים בעצמם.

"עלינו לארץ ב51 לבד לבד. התחתנו באיטליה הגענו לחיפה ומשם לירושלים. ללא עזרה וללא תמיכה. קיבלנו את החיים במתנה. מתנה שהייתה העזרה והתמיכה הטובה ביותר בימים ההם.

שייע עבד בדואר. כולם סמכו עליו. על היושר שלו. על הסדר והנאמנות. אהבו את השמחה שלו. שייע תמיד שמח.
יע, יע. כי תמיד שמח.

אני תפרתי שמלות לילדות. לאט לאט הגיעו הילדים החמודים שלנו. וכאן התחילו הבעיות.
לא ידעתי מה לעשו עם המריבות שלהם. לא היה לי את מי לשאול, עם מי להתייעץ. אין אבא ואמא, אין אחים ואחות, סבתות ודודות.
יע, יע. הם רבו הרבה.

מי ישב לידי, מי ליד החלון, מי יקבל ראשון את הלחם, מי יפתח לאבא את הדלת, מי ישן ליד הקיר, מי יקבל את השפיץ של הלחם, מי יבחר איזה ממתק לקנות לשבת, מי יפתח את הדלת לשכנים, מי יקרא ראשון את הספר. ומי יריב ראשון.

הסברתי, בכיתי, צעקתי, צחקתי, הענשתי. ניסינו תורנות, הגרלות, פרסים למוותרים. שיע דיבר בשולחן שבת הרבה על ויתור ואהבת ישראל. נימץ'*

באחד הימים שב שיע הביתה ובידו עציץ קקטוס קטן.
לא יום הולדת היום ולא יום נישואין. נימץ'
"מצאתי עצה למריבות של הילדים. בכל פעם שהם מתחילים לריב, את פונה ומשוחחת עם הקקטוס, מסרקת לו את הקוצים, ומנקה אותו מכל פרורי האבק".

"נבהלתי מאוד. מה קרה לשייע שלי. אולי פיטרו אותו מהעבודה בדואר, אולי פגש מישהו משם. אולי כבר אין לו כח להקשיב לסיפורי המריבות בין הילדים. מי מדבר לצמחים, מסרק אותם. אוי. הלב שלי דפק חזק, הראש הסתחרר, הידיים רעדו כל כך. התחלתי לבכות. שייע היה בשבילי אבא ואמא, אח ואחות, דוד טוב וסבא רחום. ואם הוא לא בסדר מה יהיה איתי, מה יהיה עם הילדים אני לבד בעולם".

שלחתי את הילדים לחדר.
"אבא לא מרגיש טוב ולא לצאת מהחדר עד שאקרא לכם"
"שב" אמרתי לו, "אני אביא לך מרק חם, עוד מעט נדבר. תאכל, תנוח, תישן קצת ונדבר על העציץ. רק ארד לשכן ד"ר שטיין שיבוא לבדוק אותך, ייתן לך אסיול. הכל יהיה בסדר, רק אל תדבר עכשיו. אתה צריך מנוחה, אתה עובד קשה מידי".

לא רציתי לשמוע את הדיבורים המשונים הללו, הם הפחידו אותי

דוד שיע הבין, הבין מיד.
והוא התחיל לצחוק ולצחוק ולצחוק. הרגשתי שהוא בסדר.

דוד שייע מספר:
"יע, יע. היא חשבה שקרה לי מה שקרה להרבה אנשים שהגיע משם, שמשהו זז להם שם בשכל. אמרתי לה: "עכשיו את תשבי, ואני אביא לך כוס תה. ואת תנוחי, עד שתרגעי. ואני יסביר לך הכל".

יע, יע. היא באמת נבהלה מאוד. ואחרי שהיא שתתה את התה. ונרגעה. הסברתי לה. הילדים רבים כי הם רוצים את היחס שלה. לא מעניין אותם איפה לשבת, להיות ראשון או שני, העיקר שאמא תדבר איתם.

מהיום, אין מריבות. כשהם רבים את הולכת לטפל בעציץ, קקטוס קטן וחמוד, שיסתדרו"

"זהו, נגמרו המריבות. מידי פעם דוד שייע מביא לי עוד קקטוס לגיוון. אני מטפלת בקקטוסים והילדים גדלו לי פרחים".

"יע, יע, פרחים הילדים שלנו"



*כלום
 

טלח

משתמש מקצוען
על סדר היום.

יום יפה. שש בבוקר. זך ונקי.

התינוק מבקש בקבוק. רותי ערה, היא עשתה הפתעה והתלבשה.

חיימי במצב התעוררות, ישן בבגדיו.

פחות או יותר אפשר לומר שכולם מאורגנים.

בשש ורבע יוצא האוטובוס לקבר רחל.

הולך?!

בעזרת ד'.

רב קווים לכולם. היידה. יוצאים.

שבע ורבע, נמצאים אצל רחל אימנו.

כמה טוב, מתפללים במתחמה, על כל הטוב. אני דומעת, רותי מתפללת בקול. חיימי עובר למתחם הגברי, מצטרף למניינים כהבנתו.

מי שרעב יש ביסקוויטים, תפוחים, ושוקו, הכל בנדיבת לב של בנותיה של רחל אימנו, ורפואה שלמה למזל בת שמעון ורחל.

עשר דקות לשמונה: כולנו שבעים, באוטובוסים.

יהודה מתקשר להגיד בוקר טוב, ושהוא יוצא לתפילה, ואם צריך שהוא יקנה משהו במכולת.

תשע: "להתראות חיימי, תגיד לרבה איפה היינו! יום טוב".

תשע ועשרה.

"רותי להתראות!!!"

"איפה המוצץ של בנצי, מעולה. להתראות, חמודי". ותודה למטפלת.

"יש לך בננה? אז שאני אלך לקנות מעדן? אה. יש לך? תודה, מחר אביא שתיים, יום טוב!"

תשע וחצי, מעבירה כרטיס, נכנסת למשרד.

שלוש ורבע:

מניחה חזה עוף על השיש: "מי שעייף שילך לישון, גם אני הולכת לישון, שאני אקום נכין ארוחת צהריים".

שש וחצי: מקלפת תפודים, פורסת שניצלים טובלת בקמח, בביצה, בפרורי לחם מטובלים, ומטגנת במחבת. בין לבין מאדה שעועית ירוקה, מקבלת ילדים צדיקים שהתעוררו.

שמונה: השולחן נקי מארוחת צהריים. מכינים בצק של עוגיות, יוצרים צורות, מקשטים בעדשים.

כשהעוגיות יוצאות והן עדיין חמות הם מקשטים בעדשים, וכשהעוגיות מצטננות אנו אורזים אותם שתיים שתיים למחר. לאבא לכולל, לאמא לעבודה, לחיימי לחיידר לרותי לבית ספר. לבנצי למטפלת. הכל מחכה במקרר למחר. העוגיות של בנצי ארוזות בשקית יחד עם שני מעדנים שיהיה למחר.

השעה עשר: מכינים הצגה, הארגז של התחפושות יורד, מתחילים!

הצופים בנצי אבא ואמא! (מידי פעם מצטרפים להצגה...)

עשר וחצי, מקלחות.

אחת עשרה. כיבוי אורות.

בוקר חדש, עיניים ממצמצות, שמונה ורבע.

בוקר טוב! יום חדש. מעניין מה יהיה בו.

ועל הכל, מודה אני!
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הסיפור שלי קרה לפני כמה שנים, באמצע זמן חורף שיעור א'.

תמיד ידעתי שאני לא בחברה. הסוג היבשוש והשקט. הייתי זה שמצריך את הרב'ה לשאול: ומי רוצה להיות הבן זוג של יודי? ואז או שהיה מתנדב או שלא. לא היתה סיבה שהאופי הזה ינטוש אותי בישיבה קטנה, והוא אכן ליווה אותי גם לשם. לישיבה גדולה באתי עם החלטה נחושה להיות מהחבר'ה. הרי כולם מתחילים מאותו קו זינוק. אף אחד לא יודע איך הייתי קודם. אני יעשה רושם של בחור ממולח ומעניין וסוף סוף אני אהיה בעניינים. אבל, לאט לאט.

לא עבר הרבה זמן מתחילת השנה והמפה החברתית התייצבה. הליצן, הצול, המתמיד, הצומיסט, הפד"ק, הנעבעך, והדובדבן שבקצפת, שלישית המובחרים. שלושה בחורים שנונים ומרתקים, שאפילו בחורים משיעורים גבוהים היו מתעכבים לידם ונהנים מהוורטים שרצו שם.

הם נהיו המנטורים שלי. הסתכלתי טוב טוב איך הם עושים את זה. באיזה מילים הם משתמשים. איזה סוג בדיחות הם אומרים. איך הם מחייכים. איך הם נכנסים לחדר עמוס ומיד ממגנטים את כולם. אפילו התחלתי לחקות את צורת ההליכה של אחד מהם אבל הפסקתי כשבחור אחד שאל אותי אם הכל בסדר.

אחרי כמעט חודש של הכנות מדוקדקות, ושעות של אימונים מול מראה קטנה על החיוך המושלם, החלטתי לפרוץ לדרך חדשה.
פניתי לבחור שישב לידי בחדר אוכל, בחור שהגדרתי אותו ביני לבין עצמי כראש לשועלים בחברה.
חייכתי בגודל המתאים, ואמרתי בקול עליז: אז מה ככה? לאיפה יוצאים בבין הזמנים? חיכיתי להתלהבות חוזרת אבל במקום זה היה שניה של שקט, ואז הוא אמר בקול חמור: אלול! פלצות!
לא התכוננתי לסיטואציה הזו, והשתתקתי מיד.
אחרי ההתאוששות החלטתי שלא קרה כלום.
יש עוד אנשים בעולם. כבר באותו יום לקראת הערב פניתי לחבר אחר, בא לך לצאת לסיבוב קטן בפארק? להפתעתי הרבה נעניתי בחיוב.
הייתי בעננים. כמעט לא שמעתי מה הוא דיבר איתי. הרגשתי שפרצתי תקרת זכוכית כלשהי ומכאן ועד להפוך למלך של הישיבה זה ענין של ימים. שעות אולי. חבר'ה, יודי בדרך!

החלטתי לקפוץ ישר למעלה. השלישיה הידועה. אחרי סדר שלישי הם ישבו ופטפטו בחדר האוכל החשוך למחצה כשמסביבם קבוצה קטנה של מלחכי פינכה. בטבעיות הבאתי כסא והתיישבתי לידם. הרגשתי אמיץ נורא ולא ידעתי שבאותו רגע החלה ההתאבדות החברתית שלי. השיחה גוועה, והם הסתכלו עלי במבט מוזר. הסמקתי מבפנים אבל השתדלתי שלא יראו כלפי חוץ. אתה חבר'המן גדול, שיננתי לעצמי, תן לזה לפרוץ.

הסתכלתי עליהם במבט מרוצה ואמרתי, נו, תמשיכו, היה מעניין למה הפסקתם. הם באמת המשיכו בלי לחנון אותי במבט. להערותי שהושחלו לאחר מחשבה עמוקה לא הגיבו.
לאחר כמה דקות פנה אלי פיני, צ'מע, יש לי על החלון ליד המיטה מלברו, אולי אתה מקפיץ את זה לכאן? חדר 8.
יותר מזה לא הייתי צריך. דהרתי בשמחה את שלושת הקומות ותוך פחות מכדי דיבור הסיגריות היו בידו. הוא הסתכל בי בהערכה. יש לך את זה. איך הסתיימה השיחה כבר לא שמעתי. הייתי עסוק בלדמיין את עצמי נוסק מעלה מעלה בסולם החברתי.

למחרת בארוחת צהריים הרשיתי לעצמי יותר. התיישבתי בקרבתם והם אפילו זיכו אותי בחיוך קלוש. הושטתי יד לחפיסה ושאלתי, אפשר? פיני או ציקי הנהן, ואני, כאילו מעשן מזה שלושים שנה הכנסתי את הסיגריה לפי והדלקתי אותה. לא ידעתי מה עושים עכשיו. התחלתי להשתעל.
הם הביטו בי בתימהון, אתה מעשן?
כן, קצת.... גמגמתי, והנחתי את הסיגריה. רשמתי לעצמי להתאמן על זה בהקדם.

הפכתי לשותף בחברתם, והם היו מרוצים מכך מאוד. תמיד היה מי שיקנה עבורם סיגריות, יבקש מהשולחן הסמוך שניצל מיותר, או יביא ספר נצרך מאוצר הספרים עבור האדונים. וגם אני הייתי מאושר. לא האמנתי שילך לי כל כך בקלות להיכנס לחברה הגבוהה.

לקראת חנוכה כבר היינו רביעיה מגובשת ממש. כמעט. הרגשתי נוח להציע להם לסוע למירון. בטרמפים כמובן. אני מכיר את כל הצמתים, הודעתי בביטחון. אחרי שאתמול בלילה שיננתי אותם ישר והפוך.
יודע מה, הולך. אמר ציקי. תארגן לנו שישיה אקסל ופרלמנט, נצא אחרי ארוחת ערב. הלכתי משם בצעדים חשובים, והם המשיכו בשיחתם.

אחרי ארוחת הערב היינו מוכנים לצאת. פיני הודיע שהוא נוסע רק באוטובוסים. אמא שלו הזהירה אותו על זה כבר מזמן. התביישתי בשבילו, איך הוא מעיז לספר כזה דבר ועוד לציית. יצא חנון אמיתי. דוקא הם לקחו את זה בקלות. פסדר, אוטובוס.

באחת עשרה בלילה היינו במקום. חדרון הכנסת האורחים היה חלש מאוד. בקושי חלב.
רוגלך שנאפו מיד לאחר הפסח דאשתקד. אבל העיקר רוחניות. תפסנו תהילים והתחלנו להתפלל. מקץ רבע שעה פזלתי החוצה וראיתי שהם עדיין שקועים. לא היה לי אומץ להיות הראשון, אבל אחרי חצי דקה בני סגר את הספר ואמר, זזנו? אז זזנו.
יש דברים שהם עושים בטבעיות שעדיין אין לי.

בחוץ היה שקט וקר. לא הבנו כל כך למה באנו בעצם. חיכיתי שיעשו משהו.
טוב, אז מה עושים? שאל ציקי את מה שאני חשבתי.
מצידי נחזור, אמר בני.
יאללה.
התברר שישנה בעיה קטנה. האוטובוס האחרון עבר מזמן.
אין מה לעשות, ניסע בטרמפים. ואמא של פיני לא צריכה לדעת.
היה קר מאוד. רכבים בודדים עברו אך לא עצרו. התעייפנו.
הוחלט שאחד יעמוד והשאר ינוחו בצד, בתורנות כמובן. כל חצי שעה נחליף, אמר ציקי בחיוך דק. אני הייתי הראשון, משום מה.
עברה חצי שעה. אני עומד, והם יושבים, מעשנים, מנייסים. התחלתי לחשוב ממי לבקש שיחליף אותי.
בני, אין מצב. הוא אלוף בלהתחמק ועושה את זה ממש טוב. ציקי, קצת סנוב אחרי הכל. פיני הכי מענטש.
פיני, קראתי בשקט, בוא תחליף אותי. הם הסתכלו עלי. מה? התעייפת?
לא, לא. אני ימשיך. בסדר. גם הם המשיכו.

אחרי עשרים דקות עצר רכב. שני אברכים מקדימה, שלוש מקומות פנויים מאחורה. עוד לפני שהספקתי לומר משהו הם כבר היו בפנים. רגע, מה עם יודי? שאל פיני. ידעתי שהוא מענטש.
אל תדאג יהיה עוד טרמפ, השם גדול, אמר בני.
ביי יודי, צעק לי המענטש מהחלון.

תפסתי את מקומי על הספסל שהם ישבו עליו עד לפני דקה. לא היה לי כח עוד לעמוד.
חשבתי להוציא סיגריה. אבל במחשבה שניה אמרתי לעצמי, בשביל מה. למה בעצם התחלתי לעשן בכלל? זה כל כך לא קשור אלי. פיכס.

היה מסביבי שקט. ישבתי מהורהר על הספסל. רגש בלתי מוכר החל לעלות בי. מה אני עושה פה? אני הייתי צריך להיות באוטו. אני עצרתי את הטרמפ.
כן, אבל ברור, הרי הם היו צריכים לעלות עליו. הם קודמים.

ולמה?

כי הם זה הם.

אבל אנחנו חברים, כולנו אותו דבר, לא?

כנראה ש...לא.

האם פעם מישהו מהם הלך להביא עבורי קופסת סיגריות מהחלון ליד המיטה? הציע לי קפה? הגיע אלי לחדר לפטפט?
התשובה היתה ברורה וכואבת.

אז מה אני עושה איתם בכלל.
ארבעה חודשים שאני מכרכר סביבם, עבור כלום.
ובינתיים, הפסדתי את שאר חברי השיעור. אני כמעט ולא מכיר אותם.

לא הגיע לי טרמפ. עליתי על האוטובוס הראשון.

אחרי שחרית ראיתי אותם יושבים בחדר האוכל, מספרים חוויות שהיו ושלא היו.
הי הנה יודי, אתה רואה שהשם עזר? תעשה לי קפה ובוא שב איתנו.
לא בלעתי את הפיתיון. פשוט נענעתי בראשי לשלילה ויצאתי. עוד הספקתי לשמוע את פיני שואל, נראה לכם שהוא נפגע?
 

נחמי פורתא

משתמש מקצוען
פותחת את דלת הבית, וכבר מריחה שרבקי נמצאת עכשיו.

הבית שקט מהרגיל לשעת ערב מוקדמת כזאת, מציצה פנימה ורואה את הילדים מאוחסנים לבטח בחדר הילדים,
אמא עומדת במטבח, כמו רק מחכה לאות מרבקי כדי להגיש את מנת הגורמה הבאה, ולי אין אפשרות להזרק על הספה בסלון כדי לחלץ קצת את עצמותיי היגעות אחרי היום הארוך והמעייף שעבר עלי בעבודה.

עוזרת לאמא להגיש את המנה האחרונה - סלט פירות מגרה ולידו כוס מיץ תפוזים קר, ועל הדרך פוזלת לעבר הזוג הצעיר שיושב לו בסלון ביתנו.

רבקי נראית זורחת, תואמת מכף רגל ועד ראש - קרדיט לאמא על הנדוניה הנדיבה שפרגנה לה,
אהרן לא נראה מדי נינוח, די הגיוני לנוכח העובדה שהסלון הוא חדר פתוח ולמרות כל ההשתדלויות, אין מצב ליצור שם אוירת פרטיות.

איך אני עייפה...הדבר היחיד שהייתי רוצה עכשיו, זה להתחפר עמוק מתחת לפוך ולשקוע בשנת ערב מבורכת של בחורות עמלניות, אבל הצצה אחת לפניה של אמא, אל העיניים שכל הלאות של החיים משתקפת בהם, גורמת לי לשנות כוון לעבר הכיורים העמוסים במטבח, עוד שניה ואוזניות הנגן כבר נתחבות לתוך האזניים, והנה אני קולטת חילופי דברים בין אמא לרבקי:

"אז מה את אומרת רבקי? אה, הוא עדיין לא חושב על כולל ערב?"

"בינתיים לא, כל לילה יש לו משהו אחר, היום לדוגמא, הם נפגשים כמה חברים מהשיעור למין מפגש כזה, מקווה שלא יחזור מדי מאוחר, למרות שהוא יודע שבכל מקרה לא אכפת לי, את יודעת, אני לא מחכה לו לבד בבית שקט, זה הפלוס שאנחנו גרים קרוב אליכם, ככה אני יכולה לחכות לו כאן ובינתיים להנות אתכם, נכון נהדר אמא?"

אמא נאנחת במין אנחה כזאת שדי ברור שיצאה לה בטעות.

"רבקוש, אני תמיד שמחה שאת כאן".

ועוד הרבה אחרי שרבקי כבר שקועה לה על הספה בספר קריאה טוב, אני רואה את אמא מסתובבת בבית כשעננה קטנה רובצת לה על הפנים, יכולה לנחש מה מקורו....

*********

הבוקר הראשון של השבע ברכות שלי,

לפני רבע שעה יצא יענקי לתפילה מלווה בשכן מהמקומה הראשונה, ככה זה כשגרים רחוק מכולם, לומדים להסתדר.

מהחלון במטבח נראית לי השמש חייכנית מתמיד, הציפורים מזמרות לי מנגינת פלאים של התחלה, ואפילו לחתוך את סלט הירקות הראשון שלי בהיותי נשואה - מרעיד לי איזה מיתר נרגש בלב,
מוציאה בזריזות את הגבינות מהמקרר, עורכת אותם יפה על השולחן, מוסיפה לידם חביתת בצל מגרה ואת סלט הירקות, והנה מוכנה לה כבר ארוחת העצמאות הראשונה שלי.
 
נערך לאחרונה ב:

מרים קרייטמן

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
השמש גלשה לאיטה אל שיפולי הרקיע ואהובה נלחצה. כבר כל כך מאוחר! עדיין לא גמרתי את רשימת הקניות האינסופית שלי... היא הדפה קדימה את עגלתו של שלוימי הקטן, בעודה מפלסת דרך בין רגלי ההולכים, נדחקה מעט אל הקיר, התחככה בעמוד תאורה ונכנסה סוף סוף אל חנות הגרבים. כמו להכעיס הייתה החנות עמוסה לעייפה והיא השעינה את העגלה בקצה הכניסה, דחוקה בין שלוש עגלות נוספות. שוב העיפה מבט חטוף אל שלוימי שנם את שנתו רגוע להפליא ונגשה אל המדפים, מערימה אל שקית מרשרשת את הזוגות הדרושים לה. גרבי תינוק מחממות ומתוקות לשלוימי, גרביים נוספות למוישי, שרוליק ומנחם, גרבוני אקרילן חורפיים לקטנות, התעכבה עוד מעט בהתאמה מדויקת יותר של גרבי הילדות לשמלות השבת. חטטה כה וכה במדפי הגרביונים, מתלבטת כמה נקרעו וכמה ייקרעו, ובידיים מלאות נעמדה בתור לתשלום. עיניה מרחפות על הסטנדים העמוסים, על מדפי הסיכות והסרטים, גרבי המלמלות ואריזות הניילון, ובראשה מרצדים רק התכנונים הנוספים שרצתה לסיים עוד היום, וככל הנראה כבר לא תספיק.

התור התקדם, והיא נצבה מול המוכרת הזריזה. חשבון מהיר, תשלום חפוז והמתנה לעודף, והנה היא יוצאת מהחנות. רק תיקח את שלוימי ותרוץ הישר אל האוטובוס בדרך הביתה.
רגע...
מה קורה כאן? מי הזיז את העגלה של שלוימי? כמה עגלות מצטופפות פה! אבל איפה שלוימי? היכן העגלה?! השארתי אותו בין העגלה הכחולה לחומה, לא?

"סליחה, גברת, העגלה הזאת שלך?" היא טופחת בחוסר נימוס משווע על גבה של לקוחה ממהרת שהסיעה באלגנטיות כרכרה מינימליסטית בדיוק אל שלוש המרצפות בהן הייתה עגלתה שלה. "גברתי, לפני רגע הייתה פה העגלה של הבן שלי, להיכן הזזת אותה?"

"לא הזזתי אף עגלה" הגברת מתנערת בזעף קל, "המקום פה היה ריק, מה הבעיה?"

"אבל התינוק שלי היה ממש כאן בעגלה בצבעי כתום - אפור, זה לא יתכן!!! איפה הוא?" קולה מטפס בהיסטריה ונשים נוספות מסבות ראש. מה קורה שם?! מה?! נעלמה העגלה שלה?!

אוי ויי, מי ראתה את העגלה שלה?!

מה, התינוק היה בפנים?

איזה חוסר אחריות!

הן מצקצקות בלשונן, מציצות לעומתה, ומעיפות מבט חרד אל עגלותיהן שלהן על התינוקות הקשורים בתוכן לבטח.

"נו, בנות, צריך עזרה! מי ראתה עגלה אבודה? מי שמה לב לעגלה ובה תינוק נטוש?"

"את יודעת מה, גברת, תצאי לרחוב לחפש שם את העגלה. יתכן שהזיזו אותה פסיעה ועוד פסיעה עד היציאה מהחנות. כן, כן, תחפשי שם, ליד החנות".

"לא, מה פתאום במדרכה, תחפשי בחנות הסמוכה, בטח אי מי הכניס אותה פנימה".

"חוסר אחריות. חוסר אחריות. בוודאי התינוק השתעמם והחליט לצאת מהעגלה לבד.." לקוחה אחת עם ערמת גרבונים גבוהה מצמצמת גבות חמורות סבר.

"יצא לבד?" נזעקת אחת הנוכחות. "אסור להניח תינוק לא קשור בעגלה! זו הפקרות של ממש!"

העצות ממשיכות לזרום, הנזיפות מתערבבות ביניהן מהר מאד, ואהובה לא יודעת את נפשה. ממתי תינוק בן ארבעה חודשים יכול להשתחרר מקישורי העגלה וללכת לבדו לחנות אחרת? באמת!

היא מסתובבת בקדחתנות ברחבי החנות - אם ניתן לקרוא כך לשטח הצר והמוארך העמוס במדפים, בגרביים ובנשים דעתניות. מזיזה בלחץ עגלות מימין ומשמאל, מתכופפת, וסוקרת כל ס"מ בלי הגיון. איפה שלוימי שלי? איפה?

"הי, גברת! מצאתי!" עולה לפתע הקריאה בחדוות ניצחון. "איך אמרת? עגלה אפורה עם פסים כתומים? הנה, הנה היא!" אהובה מזנקת לעבר שלוימי שלה בהקלה אמתית, אך רגע לפני שהיא נאנחת לרווחה - נתקל מבטה בתינוקת ורודת לחיים הישובה בניחותא בעגלה ומרימה אליה עיני תכלת מבוהלות. שנייה אחר כך נעגמת התכלת הזורחת, והפעוטה פורצת ביללות מבועתות. כעת אהובה נאלצת להתמודד גם עם צרחות תינוקיות ברקע.

"זו לא העגלה שלי!" היא קוראת, "זה לא הבן שלי!" היא מאבדת עשתונות. קולה הופך לחצי יבבה, והיא כמעט מצטרפת לתינוקת המפוחדת. "זו גם לא העגלה שלי!" היא פתאום מבחינה בתיק השונה, בכתמים הלא מוכרים, ובוהה נואשת בתינוקת הזרה.

"מה קורה כאן?" חודר קולה של בעלת החנות הסמכותית לתוככי המהומה.

חמש נשים נמרצות מתנדבות להסביר, ומבקשות לעזור במלוא הנכונות. "זו לא העגלה הנכונה, זו רק עגלה בצבעים זהים. מי אימא של התינוקת?
"הי, וויבערס, יש פה תינוקת בוכה, איפה אימא שלה?!" מכריזה בקול רם גברת מעשית אחת בטורבן כחול.
הלקוחות מסתכלות זו בעיני רעותה, אך אף אחת לא מודה שהאוצר המייבב שלה הוא...

"אוי! אוי!" קולטת לפתע אהובה. "כנראה אמה של התינוקת התבלבלה בין העגלות שלנו. והיא לקחה את התינוק שלי אתה במקום את התינוקת שלה!"

דממת הפתעה השתררה לרגע, ולאחריה הגיבו הנשים בשלל קריאות נסערות לעומתה. "כן, כן, כנראה זה מה שקרה! חייבים לרוץ מהר לחפש אותה!" חפ"ק זריז התארגן חיש קל והצוותים הדאוגים נשלחו כחץ מקשת - זו לימין הרחוב, זו לחנויות ממול, זו למורד הרחוב והרביעית אל הרחוב המקביל. אהובה עזבה מאחור את כל שקיותיה ורצה טרופת נשימה ברחוב ההומה. עיניה תרות וסובבות ומחפשות כל בדל של צבעי אפור כתום. בחנות הריקה נותרה המוכרת אובדת עצות, וכשעלו הסירנות האומללות מעם העגלה הנטושה, התעשתה לבסוף, עזבה את משמרתה ליד הקופה הרושמת והרימה ביד רחמנית את הפעוטה. ליטוף ועוד ליטוף, מוצץ וורוד נתחב לפה המצווח ושקט מבורך משתרר. "תיכף תבוא אימא שלך..." ממלמלת המוכרת, "תיכף ימצאו אותה והיא תמצא אותך... ששש... אל תבכי..."

בין עשרות האנשים הסובבים והולכים התרוצצה אהובה מבוהלת, והמחשבות מתרוצצות במוחה שבעתיים. מה יהיה? אולי האישה כבר הגיעה לביתה הרחוק אי שם? איך אמצא את שלוימי? למה השארתי אותו בעגלה לבד? איך האישה לקחה עגלה בלי להביט אל התינוק שלי שנמצא בתוכה? מי יטפל בתינוקת הבודדה שבחנות? מחשבותיה המשיכו להתרוצץ זה אחר זה בדהרה פראית. האם האישה תרחם על שלוימי שלי כשתפגוש את טעותה לבסוף? בטח הוא יהיה רעב, וצמא, ועייף... מתי אראה את שלוימי? אוי, ריבונו של עולם, היכן שלוימי? "אבא שבשמים, תעזור לי!"

היא עוברת את הכביש הסואן כמעט בחוסר מחשבה, ונועצת עיניה בכל המתגלגל על 4 גלגלים.

אוטובוסים עברו ברעש מטרטר ופיזרו ענני פיח במעלה הרחוב. נוסעים עלו וירדו בתחנה והיא קרבה אליה, זורקת מבטים כה וכה. לפתע בצבץ לעומתה כתם לא ברור בצבעי כתום אפור. היא החישה צעדיה, לבה פועם בחוזקה. אוטובוס עירוני עצר בתחנה מתנשף, פותח דלתות מאובקות. העגלה נראתה כעת ברורה יותר וצבעיה - אכן - כתום אפור, אך למול עיניה הלכה העגלה והתגלגלה אל עבר האוטובוס. חסרת נשימה מיהרה אהובה לעבר גל האנשים ההולך ומתרוקן אל קרבי האוטובוס, מדביקה את מבטה הבוער אל הכתום אפור האולי שלה. שלה!
שבריר שנייה לפני שגלגלי העגלה התרוממו ועלו אל הרכב הגונח, הצליחה אהובה להגיע אל התחנה, ולשלוח יד רוטטת אל ידית העגלה. "רגע, רגע, אל תעלי!" היא קראה בגרון ניחר אל בעלת העגלה(?): "תעצרי! אולי זה התינוק שלי!"

האוחזת, טרודה ונחפזת, הרימה אליה עיניים תוהות. "מה?! מה את רוצה?! אני חייבת לעלות לאוטובוס!" אהובה לא שעתה לתימהונה. היא דחפה את הגגון בלהיטות ו... תלשה ביד רועדת את שלוימי, תינוקה שלה, חובקת אותו אל ליבה בעוז.

"שלוימי שלי!" לחשה שוב ושוב ולרגע היטשטש העולם כולו מבעד לדמעותיה. "שלוימי!!"

"מה זה? גברת?! מה את עושה פה! איפה התינוקת שלי!!!"

אהובה הצליחה רק לפלוט בקושי: "התינוקת שלך נותרה בחנות הגרביים..."
 
נערך לאחרונה ב:

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מעניין אם מחר בבוקר לא אמחוק את זה. מעלה בעיניים עצומות.


רפי מתקתק בחוזקה במחשבון הפלאפון, המצח קמוט. היא יודעת על מה הוא חושב. שנתיים של ביחד כנראה עושות משהו.

הכל יהיה בסדר. היא פותחת את הפה להגיד, ולא מסוגלת. הוא שוב יישא אליה את המבט המאוכזב. ויחשוב 'את לא מסוגלת לעשות כלום? להתקבל לאיזו עבודה דלוחה, להביא כמה שקלים הביתה?!' אבל לא, משרדים משמימים גמרו אותה והם גם לא ממש ממתינים לה.

הוא מרים את העניים הכאובות והיא מצטמררת. "אני חייב להחזיר למושקוביץ מחר את החמש מאות שלו, בקשתי את זה רק לשבוע"

"מאיפה תשיג?" מנסה לצמצם במילים. שהדמעות לא יברחו מוקדם מידי וישברו את האיש שלה סופית.

"אני חושב שאצטרך לצאת לעבוד" הוא זורק את הפצצה משפיל מבט. "את מבינה שאין אפשרות לנהל משפחה בת שלוש נפשות עם אלף שקל מהכולל וחובות."

"כן. כמו שאין אפשרות שתצא לעבוד."

"מיכלי, אני מתחנן, תהיי הגיונית."

"את האמת? קשה לי"

הבוקר מוצא את שניהם טרוטי עיניים.

עוטפת בשתיקה בלתי פתורה כריך עלוב. וממצמצת לשלום.

"יום טוב" הקולות נלחשים וענן של אבל מרחף.

חייבים לעשות משהו. מתהפכים בתוכה הקולות. סדינים נמתחים על החבל. אורז נברר. זה ברור שהוא לא רוצה לעזוב את הכולל. היא מכירה אותו יותר מידי טוב. זו רק המצוקה וההגיון.

אבל היא תמצא את הפיתרון.

הידיים שלה רועדות שהיא נתקלת במודעה בחינמון. שומטת את כוס הקפה שהיתה אמורה לתת לה אנרגיה על השולחן. זה אמיתי מה שהיא הולכת לעשות?

עשרות ראיונות עבודה כושלים במקצועות נחשבים צפים בעיני רוחה.

ודעותיה האיתנות בנושא עבודה למטה מהרף שהיא הציבה נשמעות באוזניה בלעג.

ובכל זאת שמסתיים צליל החיוג וקול נמרץ עונה לה, היא אומרת בביטחון: "אני מעוניינת להיות חלק ממערך עובדות משק הבית." ואז היא צובטת את עצמה.
 

nechamizak

משתמש סופר מקצוען
הדר אגמי – סיטבון העיפה מבט במצלמת הרוורס והחליקה את היונדאי טוסון הלבנה אל החניה הפנויה בכפר הירוק. זו הייתה חניה מושלמת. שריטה קטנה בכנף של הפיאט המצומקת שחנתה מימינה לא נחשבת. צילמה את הרכב הדומם המתלהט בטמפרטורת צהריים, ומיד חשבה על כותרת מתאימה: "לחנות ברוורס בניצב זה קללל! סופר מאמא!".

שלושים שניות אחר כך היא האיצה את צעדיה לעבר מתחם המצוינות והחדשנות. האספה עומדת להתחיל בעוד כשבע דקות, והיא עוד לא גמרה לעבור על דברי הפתיחה שלה לכנס ה"סופר מאמות"-אמהות-פמיניסטיות-יכולות-לעשות-הכל.

המינגלינג הקודם לכנס, לא פחות חשוב ויעיל מהכנס עצמו, אבל ככל הנראה היא תסתפק באחיו החורג שבהפסקת הצהריים. מרחוק ראתה את מאיה מעמותת "אמהות למען אבות ששוטפים כלים ועושים כביסה". מאיה תהיה הנואמת השנייה ותקדם את המיזם החדשני שלה לעידוד מעורבות אבות בקיפול הכביסה וחלוקתה בארונות. אחרי שהמיזם הקודם לתליית כבסים רטובים על ידי אבות, נחל הצלחה, אין לה ספק שיום אחד הם עוד ימיינו את הבגדים המלוכלכים בלי שאף גרב שחור ישתחל לכביסת ההרתחה. שוויה שוויה.

***

היום היה עמוס ומעייף, אבל מספק כל כך. האנושות כולה צועדת קדימה. היא הייתה בטוחה בזה. הלוביסטיות שלהן תדאגנה לחקיקת חוק שוויון בשעות העבודה כך שכל אמא תוכל לעבוד עד שמונה בערב בלי נקיפות מצפון, ובחודש הבא הן תצאנה בפרסום ענק לעידוד אבות לשאת בנטל חופשת הלידה עם נשותיהן, ולאפשר לאמהות הטריות לחזור מוקדם לעבודה.

היא הייתה גאה לחזור הביתה לקראת תשע כשבעלה תקתק את העניינים בבית, ולהוות דוגמה למשפחה מודרנית לתפארת. תומר עשה דרך ארוכה, אבל מתפקד היום יופי כעקר בית בחצי משרה.

יתוש קטן זמזם לה בראש, והיא ניסתה לצוד אותו ולהבין מה מפריע לה. אההה. אתמול נקרעה הגומייה האחרונה של אליאנה. מעניין מה תומר עשה. בטח שלח אותה עם שיער פזור. לא נורא, מחר ינקה לה את הכינים מהראש.

צפצוף דקיק נשמע מהטלפון הנייד והיא הביטה בו תוך כדי שהיא פונה בסיבוב במולטי טאסקינג מרשים, מבלי לספור את העובדה שהיא סטתה מהנתיב ונהג מכלית שחושב את עצמו צפר לה כמו משוגע.

תומר שלח לה תמונה של הילדים. כולם נראו שבעים, רגועים, והשיער של אליאנה היה אסוף למשעי! צל"ש תומר! היא חשבה, כשפתאום נהיה לה שחור בעיניים, והיא בלמה בחריקה מצמררת. את הקוקו המפואר חבק אזיקון פלסטיק לבן.
 

יואב ברק

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
משב רוח קליל נפנף את הוילון הארגמני. לשונות הזהב שנטפו מקצוותיו נצנצנו באורה של השמש השוקעת.

שניהם כבר עייפים, והוא עוד יותר, אך הדרך, אוי הדרך, כמה יפה היא. נכון מרכוס?

העגלה קיפצה בשובבות נעורים על אבני החצץ, מצמצמת את הפער אל 'יורק', העיר הסמוכה.


מרכוס העדיף לעצום עין או שתיים, אבל אשתו הפצירה בו לתלות מבט מעולף בנופה הבוהק של עיר השעשועים. תראה את המגדל, אמרה היא והצביעה על מבנה מוארך שהזדקר בין הבתים. הוא הטיל צל כהה, מוגזם מדי לטעמו של מרכוס. אם נגור כאן בעתיד, ודאי נדרוש מרפסת שמש בצילו של המגדל, הרהר בסרקזם.

הרבה לפני המלחמה נשאו השניים עיניים ליורק המתחדשת, העולם כבר לא היה בטוח, ואף מרכוס לא. אחר כך נישאו השניים והאוייב הנחית מהלומה מכרעת. מרכוס הפסיד כמו בסיפורים, ורק אז נפל בשבי החלומות של אשתו בו יש עולם אחר בלי מלחמות. ואם קורטוב הלעג שנותרו בין חפציו, המשיך להשוות בין מלחמות וזוגיות.

לא אחת היא גילתה באוזניו שאין דעתה נוחה מהתקפות השקט שלו בתוך הנגמ"ש, שבמקרה הנוכחי, זו כרכרה מעופשת שעושה דרכה לחלום בלהות של אנשים מרושעים. ככה היה מרכוס, ענייני ועייף מתמיד! ראשו נשמט, עלה ושוב נשמט, כמו הסחרחרה החדישה שהציבו בגן השעשועים של יורק. כה ריקים תושבים העיר, הוא רטן בבטנו. חגים על סחרחרות מבוקר עד ליל, ועוד מקריבים על זה שוה ערך לקלף וקסת עבודת יד? בלתי יאמן!

העגלה קיפצה זה מספר פעמים, ורק אז זימר העגלון ממעל למושבו המזדקר,

בימ בום בום היכן
בימ בום בום לאן
הנה העיר,
כוכביה חמישה
הנה ביתי,
יורק החדשה.


ושום גינון לא עמד מול זעמו של מרכוס, שטמן את ראשו בין ידיו וצווח, חדל!!! חדל מלשיר!
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
הטיפות נקוות על מצחו, מתחרות ביניהן מי תצא מהר יותר.
הוא מנגב אותן אך הן צצות שוב ושוב מהמאגר הבלתי נדלה.
האוטובוס בושש מלבוא והוא מחכה לו כאן כבר עשרים דקות!
עשרים דקות הלוח מהבהב שאוטוטו הוא מגיע. גם כן לוח...

או, הנה הוא.
האוטובוס דוהר כביכול אין תחנה.
אוי לא!
"לאן אתה נוסע? היי, תעצור!"
האוטובוס מלא בראש אחד מחובר, מרובה עיניים.

בחור אחד רץ אחריו כמה מטרים נכבדים, חושב, כנראה, שהאוטובוס יבהל ממנו ויעצור.
בליל משפטים מתעופפים מכל עבר. פתאום כולם חברים בתחנה. מימים ימימה. כנראה שרק צרות מאחדות אנשים.

"חוצפה! למה לא שולחים עוד אוטובוסים בשעות כאלה עמוסות?" רוטן אחד מקורח.
"עושים צחוק מאיתנו!" עונה לו אריה לייב שוורצבאום, זה עם שקית התפילין ביד.
"צריך יום אחד פשוט לעשות שביתה.
לנו לא יקרה כלום... מקסימום נפסיד 200, 300 שקל. אבל הם יפסידו בענק. על ארבע הם ישלחו לנו אוטובוסים. לכל אחד יהיה מקום! גם לו וגם לשקית שלו. נבוא כל יום בזמן לעבודה. יצא שלא נפסיד גם את הכסף שהפסדנו!" נואם בפאתוס אחד בצבע אדום לוהט.
אחרי הנאום, הוא תולש מהתחנה דף של השבת אבידה ומעביר עצומה בין כולם.
הבחור ההוא חוזר מתנשף וחותם ראשון.


כל בוקר אותו הסיפור.
אוטובוסים מפוצצים. לא עוצרים.
וכשסוף סוף מועיל בטובו אחד מהם לעצור, הוא מזדקן כזה ובקושי סוחב.
כל בוקר הוא מתרץ את אותו התירוץ לאיחורו לכוילל.

הוא מגיע מזיע כולו מלחץ ועצבנות. הבוהן כואבת לו מדריכה רבת משקל. אפילו סליחה הוא לא ביקש! קופסת סרדינים מרווחת לעומת הפח המתנועע הזה. אפילו את המזגן הוא לא הרגיש, נעצר אי שם למעלה, נתקע בכובעים של כולם.

שעה לוקח לו לחזור לעצמו.
הוא קם כל חמש דקות לשתות מים קרים והנפש לא מצטננת.
הריכוז ממנו והלאה הלאה.
איכשהו זה עובר לו והוא שוקע בסוגיה, שוכח את עצמו והעולם.

קצת לפני מועד הסיום, הוא ננער וכבר לחוץ לצאת מהר כדי להספיק את האוטובוס הראשון, ההוא שקצת פחות עמוס.
הוא לא מתאפק ויוצא כמה דקות לפני הזמן, מרגיש את העיניים הנוזפות ננעצות בגבו.

הוא רץ כל עוד רוחו בו, זרועו פוגעת בעמוד חשמל. הוא פולט סליחה וממשיך לרוץ אל עבר התחנה.
אך האגזוז המעשן משרבב לו לשון. איזו קבלת פנים...

התסכול מפעפע בו יחד עם הכאב העז שנזכר לצוץ מידו החבולה.
הוא רואה בעיניים כלות כיצד התחנה מתמלאת באברכים ואמהות עם עגלות. והנה לה גם עגלת תאומים. יופי.

הוא מתהלך אנה ואנה, מעביר את שקית הגל פז מיד אחת לשניה. אך זו כואבת והוא מחזיר אותה לידו הימנית.

הוא מביט אל האופק, מחפש בעיניו קצה של אוטובוס. לפתע צד את עינו שלט מתקלף.
כיצד לא ראה אותו עד היום?
הוא חוצה את הכביש, מחייך לעצמו ונכנס ל'יעקב אופניים'.
 
נערך לאחרונה ב:

מטריה

משתמש מקצוען
מידי פעם ביום שישי, התלוותה אסתר בילדותה לאביה, שהיה נוסע כל שבוע לביתה של סבתא.

סבתא היתה נמוכת קומה עם קמטים קטנים וצפופים סביב העיניים. היא יצאה לקראתם מתוך המטבחון המהביל, תוך קינוח ידיים נמרץ בסינר החגור למותניה. לאחר נשיקה רטובה במיוחד, היא הגישה להם פטל קר בכוסות זכוכית שחורות ולא נרגעה עד שלגמו את הכל.

כשגמרה להתעניין אודות כל אחד ואחת מהנכדים, פנתה למשימה לשמה הגיעו: היא נגשה לסיר הדגים הגדול וארזה להם קציצות כמניין הנפשות בביתם, כפול ג' סעודות.

אסתר מאד לא אהבה את הקציצות. לא ברור אם היה זה בגלל הצבע האפרפר, מרקם העיסה החלקלק, הטעם או הריח. מה שבטוח, גם שאר הילדים בבית התלכדו נגדן בהפגנתיות. הם הסתכלו בדחייה בקציצה שהופיעה כל יום שישי בצלחת והצטערו מחדש: "למה סבתא צריכה לשלוח את זה?!"

אמא, בריטואל קבוע, נאמה ש"לא אומרים מגעיל על אוכל", וכמה שזה בריא ומחזק... ושאין ספק בכלל שהם חייבים לסיים הכל, ועד אז – הם לא זזים מהמקום!

כורח המציאות הניב תחכום רב. בני חיכה בסבלנות להזדמנות, וחמק לשירותים עם קציצתו... שרה הדקה את קצה אפה בשתי אצבעות, מילאה כוס מים ובלעה חתיכות מדויקות בשלמות. ואסתר? אף אחד לא הבין למה היא מתעקשת לשבת על יד ההסקה הגדולה גם בקיץ. התשובה הדוממת הייתה נעוצה איפשהו בריווח שבין הקיר לברזל הקר, בדמות קציצה מפוררת ומבוישת...

אסור היה להגיד לסבתא שלא אוהבים את הקציצות שלה. גם לאבא נמאס כבר לנסוע כל שבוע. אבל אמא, שהכירה את אמא שלה יותר טוב מכולם, אמרה שסבתא תיעלב.

אמא עצמה לא הלכה בדרכיה. היו לה השגות מעבר למטבח כחול לבן זעיר, וכשהייתה אסתר בת תשע, עקרה המשפחה לחו"ל. דגי סלמון אפויים בצ'יק כבשו את הצלחות, ומים רבים זרמו בנהרות.

* * *

אסתר חזרה להתגורר בארץ, בבית ילדותה ממש. כרעיה וכאם צעירה היא התמודדה עם הכל לבדה, ולא פעם נאלצה להגיש דגים מקופסת גפילטע פיש קנויה. אמא שלה הרחוקה הייתה אשת העולם הגדול.

בערב פסח הראשון שהם 'עשו' לבד, היה מלא עבודה. אסתר פנתה לבעלה:

"יעקב, תפרק את ההסקה, אני רוצה לשטוף מאחוריה"

הוא פשוט לא הבין בהתחלה למה היא מתעקשת:

"זה כבד מאד, מספיק לשפוך שם מים".

"נו, תזרום איתי בבקשה, אני כבר אספר לך למה"

כשהשתחררו הברגים לבסוף בעמל משותף וההסקה נשענה לבטח על הקיר מולה, היא רכנה מעל גושי האבק האפורים וחפרה ביניהם בחצי צחוק, חצי רצינות: "נו באמת, מה דמיינתי, שפירורי הקציצות לא התכלו במשך כ"כ הרבה שנים...?!"

אבל פתאום הבינה שלא חמץ היא מחפשת, היא מחפשת פיסות של לב. פיסות שלא ריגשו אותה בזמנו כלל, והיום היא מייחלת למציאתן.

מאוחר מדי.

לא עדיף להעריך את מה שיש - כאן ועכשיו? במקום להתרפק רק על זיכרונות מעלי אבק, לרדוף תמיד אחר מה שכבר חלף עם הרוח...?

"יעקב, תודה, ממש!"

"על מה בדיוק?"

"על שעזרת לי. ובכלל, על כל מה שאתה נותן לי; כל מה שאני מקבלת כמובן מאליו, לפעמים אפילו בתלונות."

"הכל בסדר", הוא חייך.
לא התעמק יותר מדי מה גרם לה להשתפך, הוא לא כזה.

אבל הוא הרכיב חזרה את ההסקה בזריזות, וגרף את המים.
 
נערך לאחרונה ב:

רחל סרולוביץ

כתיבה שיווקית וקופירייטינג
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
בס"ד


אש ויש

"עצרו את ברנדויין". הכובע נחת על השולחן והעיף משם את חשבון החשמל היישר לכיוונה של המחט. רגע לפני היא עלתה וירדה לסירוגין בשמלתה של שורל'ה, עכשיו היא בחרה לה יעד אחר.

"אאוצ'... שלום שואול, חזרת מהר. אז מה, רק את ברנדווין"?

"כן דינע. מצאו את מי. רבע שעה תספיק להם כדי להבין את זה" הוא גיחך.

בהחלטה של רגע תחבה את המחט בשמלה והסיטה את הכיסא לאחור. "אני אצא לנחומי", לחשה לו. "לא נעים להיות לבד ככה".

"שטויות", שואול תלה את החליפה מאחורי הדלת. "עניין של יום יומיים והוא חוזר. מה יכול להיות".

"לא משנה שואול", היא התקדמה לכיוון הדלת. "אני זוכרת איך זה. זה ממש לא נעים. שים לב לברכי, היא רצתה לישון במיטה שלך. אשתדל לחזור מהר".

את מדרגות הכניסה היא דילגה שתיים שתיים, מדלגת על שאריות ארוחת הערב של איזנבאך. דקותיים אחר כך כבר נקשה, מתנשפת, תחת השלט של ברנדווין.

נחומי פתחה לה בעיניים עייפות. "אה דינע, תודה שבאת. בטח שמעת שלקחו אותו הציוינים".

דינע הושיטה את ידה קדימה ואחזה בזו של נחומי. "אל תדאגי, עניין של יום יומיים והוא חוזר", ציטטה את שואול בדייקנות.

"יא. נו נו", נאנחה נחומי. "בואי תיכנסי".

"מה נו נו נחומי? מה יש?"

"איך וויס נישט. נמאס לי דינע. שיחיה את החיים הנורמליים. יחזור יאכל וילך לישון. מה הדרמות האלה. אין לי סבלנות". פרטה את אנחתה לפרוטות והשפילה עיניים אל הקליקס והמגנטים הזרועים סביבה.

"נחומי!" דינע הזדקפה. "שכחת את השליחעס? הוא נלחם בחוץ, ברחוב, ואת נלחמת איתו מהבית! כשאת שולחת אותו לשם, כשתחכי לו מחייכת כשהוא יחזור ולא תגלי לו שהיה קשה, כשתשלחי אותו שוב. מי אם לא אנחנו נילחם בשביל הקדושה, בשביל טוהר המחנה! מי ישים את הגבולות לאקדמיה, לטלפונים, לכל הטרייפעס? נחומי, תהיי חזקה, זה השליחעס שלנו, זה העתיד שלנו!"

נחומי הרימה פיסת קליקס צהובה וצלפה אותה אל הקופסא. ""יא יא, דינע, שכויח".

"א גיטע נאכט נחומי, אני חייבת לחזור", השיבה לה דינע בדרכה לדלת, "ותהיי חזקה".

***

שיר הזדמזם לדינע כשניחוח הסחלבים מדלי השטיפה, התערבב בריחו המחניק של העשן העולה מן הרחוב. ניגשה לחלון, מציצה לרגע אל הצפרדע התורנית שבערה תחתיו, והגיפה את התריס. שרק לא יכנס לה הריח אחרי השטיפה, אבל את הקולות היא רוצה לשמוע.

עוד מעט יחזור שואול ויספר מה היה. שכחה לשאול אותו למה הם יוצאים הפעם.

כשסיימה לגרוף את השלולית האחרונה מן הסלון, עצרו אותה תפיפות רגליים קטנות, יחפות.

"דודי!" היא הופתעה. "למה אתה לא ישן צדיק? ועוד לא ניגבתי, חבל. שב על הספה עד שמאמע תגמור, בסדר?"

"איפה טאטע?"הוא שאל. מקפל את רגליו על הסקיי.

"טאטע פה למטה", היא חייכה אליו, "לא שמעת מהחלון? טאטע מקדש שם שומיים"

לא התאפקה וניגשה אליו, נושקת לו בקצה הפייעלע הימנית.

"כל הטאטע'ס עכשיו למטה?"

"יא דודי, כל הטאטע'ס. איזה טאטע לא רוצה לרדת, לצעוק על כל הגזרות של המדינה. האייבישטער רואה הכל והוא יעזור שכולם יתנהגו כמו שצריך", לאטה לו. "טאטע יחזור מאו..."

טריקת דלת נשמעה ועוד זוג רגליים הרס לה את הספונג'ה.

"טאטע?" דודי רץ אליו, מחבק את ברכיו, אוחז בגרטל שריח האש עוד אחז בו.

"בוא ואקח אותך למיטה דודיל'ה", הניף אותו שואול על כתפו.

דינע המתינה בסלון, נשענת על המגב.

"מה היה היום שואול? נשמע שעוד לא סיימתם", שאלה כששוב הופיע, מבחין פתאום במרצפות הלחות ומתנצל.

"כרגיל, שום דבר מעניין. בואי נאכל משהו".

ארבע ביצים עשו את דרכן אל המחבת, מקושקשות היטב. דינע הוציאה מלפפונים.

"מה אתה שותק שואול?"

"עייף. רעב. הכל".

"למה לא נשארת למטה?" דחקה בו, תמהה.

"כי זה נראה בדיוק כמו שלשום ושבוע שעבר דינע, וכמו שבוע הבא." הניח על השולחן שתי צלחות חד פעמיות וסכין.

דינע הרימה גבה. "וברנדווין היה?"

"בטח שהיה. הוא לא מוותר".

"ואתה? מוותר?"

הוא שתק. עורם את הצלחות ומפריד אותן שוב ושוב.

***

למחרת שוב עלתה אש למטה, באותה צפרדע אכולה של אמש.

"זה כבר יותר מידי השבוע", אמרה דינע, "אבל זה מה שצריך לעשות, הא שואול?"

"אולי". הוא ענה. מתיישב על הכיסא שלו.

"אתה... לא יורד???" דינע בהתה בו.

"לא."

היא הסיטה את הכיסא הסמוך בחריקה והתיישבה, רוכנת קדימה.

"מה עובר עליך שואול?"

"לא עובר עליי כלום. לא מתחשק לי לרדת".

"אבל..."

"אף פעם לא התחשק לי דינע", הוא פלט פתאום. "אולי רק בהתחלה, כשאימא שלי הסכימה לי להצטרף".

"אתה לא.. הם.. אבל תמיד.. מה פתאום.. איך זה..." הביטה בו, מבולבלת. אולי הוא עייף מידי לאחרונה. אולי הוא שומע את שורל'ה בלילות.

"אני יורד כי אני חייב. כי כולם יורדים. ובכוילל מדברים על זה, ובשטיבלאך", הוא המיט עליה תגליות, פורק ופורק, מנצל את הפתח שנפתח לו. "אבל אני לא באמת... אוהב את זה דינע".

הוא אמר את זה. טאטע זיסער, הוא אמר את זה. לזה מתכוונים כשמדברים על סלע שיורד מהלב.

דינע פתחה את החלון, מביטה למטה, מאובנת. עיניה בולעות בדממה את הלהבות, אוזניה סופגות את הרעש. שואול ניגש גם הוא, לראשונה צופה בהכל מהבית. שרירי כתפיו רפויים סוף סוף. כשכמה אברכים גררו את המתכת הבוערת למרכז הכביש, הוא הסתובב אל הסלון.

"שוין, לאמיר גיין לערנען אפעס"*.



*"נלך ללמוד משהו"
 

מם יוד

משתמש פעיל
קראו לה טובה, וכל הילדות אמרו שזה הדבר הטוב היחיד שיש בה. היא היתה ילדה כזו שהצליחה לריב עם כל מי שעבר לידה במקרה. כולם השתדלו לא לעבור בכוונה, והביאו פתק מאמא בכל פעם שהייתה החלפת מקומות: נא לא להושיב את תמימה יקירתי ליד טובה. היא הצליחה להרגיז גם את המורות הסבלניות ביותר, והיו לה הדרכים היצירתיות ביותר. היא דווקא לא הייתה טיפשה, והמבחנים שלה היו בסדר גמור, אבל בכל זאת, היא התווכחה על כל דבר שהמורה אמרה, ומצאה את עצמה משוטטת בחוצות בית הספר פעם בשיעור, או לפחות פעם ביום. הלבוש שלה היה תמיד מרושל, ונאבדו לה דברים. וכשהמורה שאלה בקול ענות חלושה מי מוכנה להשאיל משהו לטובה, אפילו ההד לא ענה על שאלתה. גם אחרי צהרים היא לא רוותה נחת. אף אחת לא התנדבה ללמוד איתה למבחנים, להשלים לה חומר חסר ובטח שלא להזמין אותה למשחק בחבל. כולן השתדלו לשמור על מרחק בטוח מטובה הזו, כי שום דבר טוב לא יכול לצאת כשהיא קשורה בו.

הקצנתי כמובן, אבל רק כדי שתבינו מי זאת טובה, ולמה בחרתי דווקא בה כדי לשבור את מוסכמות החברה. זה קרה אחרי שקראתי סיפור על תלמיד ישיבה שחש בודד ונחשל ורצה לנטוש את המערכה. אחד מאנשי הצוות פגש בו ביציאתו וסידר לו את צווארון החולצה. תשומת הלב הקטנה הזו הביאה אותו לשוב לישיבה ולגדול לתלמיד חכם. ידעתי שגם טובה היא ילדה שעלולה מחר לצאת לרעות בשדות זרים כי אין לה נפש חיה בינינו, והחלטתי להיות הנפש הזו בשבילה, ולהציל אותה.

אמרתי לה בוקר טוב בבוקר, וצהרים טובים בצהרים. הסכמתי להשאיל לה עפרון, על אף שידעתי שזה במתנה גמורה. הסכמתי לשבת לידה בתכנית של המדריכה, ולקחת לה שכפול כשלא הייתה. התקשרתי אליה לשאול למה לא הגיעה, אבל היא לא ענתה. העברתי לה קשר ואפשרתי לה לשחק אתנו בקבוצה ומדי פעם חייכתי אליה סתם, בשביל ההרגשה הטובה.

וזהו. אחרי שנה מההחלטה האמיצה שלי, היא עברה דירה עם משפחתה לעיר אחרת, וכשהתקשרתי לשאול איך היא מתאקלמת, הסתבר שהם החליפו טלפון. וכך אבדו עקבותיה.

ואתמול פגשתי בה שוב. רועה בשדות זרים, כמו שחששתי. בחורה גבוהה ולא כל כך נאה, לבושה באופן שאיני רוצה לפרט, מסתובבת עם יצורים שאיני רוצה לדעת מיהם ולא נראים טוב יותר ממנה.

טובה? אני שואלת בחשש. היא מסתובבת, אין בעיניה זיק של היכרות.

ואני רציתי כל כך לדעת שהמעשה הטוב שלי לא היה לריק ולא התנפץ לגמרי. ידעתי שזה לא עזר, הנפש החיה שהייתי לה. והיא כן יצאה מחוץ למחנה ונראית כמו שהיא נראית. אבל בטח היא תספר לי שהייתי לה אור באופל, ועד היום היא עדיין שומרת שבת בזכות שהיה למישהי אכפת ממנה. בטח היא תראה אותי ויאורו עיניה עת היא תיזכר בהארת הפנים שלי, הכל כך נדירה ביחס אליה. בוודאי יש לה בלב פינה חמה עבור מי שהצילה אותה, שרצתה להציל אותה מרדת שחת.

אנחנו מכירות? היא שואלת ביובש.

אומרת לה את שמי, שם הנפש היחידה שהייתה לה אי פעם.

היא מקמטת את המצח.

אה, הייתה לי פעם בת בכיתה עם השם הזה. יכול להיות.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
סיפור לאתגר מאת @פרפר סגול :

אולי זה היה השלב בו נמאס לה מהחתונות ההמוניות האלו,
זוכרת את עצמה בחתונה של ריבי,תחנת רכבת, זו היתה התחושה,
אנשים הולכים ובאים, מזל טוב, חתיכת עוגה או משהו אחר מהבר ו-קדימה,לחתונה הבאה.
בסוף החתונה, כשכולם ישבו בבית וספרו חויות, היא מצאה את עצמה מגניבה יד לכיס החליפה של אבא,ב וחנת בחשאי את הסכום שהוצא על האולם,בוחנת וזוכרת.
עוד לפני שהיא בעצמה התחילה שידוכים, מצחיקה שכמוה...

ואז שלוש שנים אחרי,שהיא הרגישה כבר על קרקע בטוחה,היא שוחחה על כך עם רובי,שלהפתעתה-התפעל מהרעיון ולמזלה הרב חשב בראש שלה.

בחתונה שלה השתמשו באותו סכום כסף שהוציאו על האולם של ריבי,
פשוט השתמשו בו לדברים אחרים.
הם לא עשו הזמנות,כי כשמזמינים 100 איש,זה לא שווה את זה.
האולם היה קטן,מכובד ומשפחתי.
והיא ורובי לא רצו להרשים אף אחד-רק שיהיה להם שמח וכיף,
אף אחד לא ברח אחרי שתי דקות,ההפך...
אנשים נהנו מהאוכל הטרי.
והיא הרגישה אושר צרוף.
היה לה זמן לכל אחת מהמשפחה,
לאף אחד לא בער להוציא אותם מהר מחדר יחוד,
בריקודים-לא דרכו לא"א על הרגל,והיא הצליחה לרקוד גם עם האחיניות של רובי.
היה לה כיף
וטוב.
נכון שהיו אנשים שהרימו גבה-אבל,בינינו זו לא תנועה מסוכנת כל כך.
וכל האנשים שהרימו גבה הודו לד' על כך,שהערב הם יצטרכו לתזז בין שלוש חתונות ולא ארבע.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  1  פעמים

לוח מודעות

למעלה