הנושאים החמים
הנושאים החמים
כן, זה היה עניין של רגע.
כמו...
כמו תאונת דרכים.
אתה הולך ברחוב השמש קופחת לך על הראש ואתה שוקל אם לתלות את החליפה על הכתפיים.
האוזן שלך תקועה בטלפון, ואתה מקשקש עצמך לדעת, נראה לך שאין שום דבר חשוב יותר מנושא השיחה שלך, משהו כמו פטפוט ילדים עליז על הציור שבת השלוש ציירה בגן. וכמה היא חכמה חרוצה חמודה ושמחה שסבא וסבתא יבואו אלינו לשבת.
ואז ברגע אחד של חוסר תשומת לב, ובאמת לא משנה של מי אשם ולמה.
אתה לא מבין איפה אתה.
הטלפון עף לך מהיד, ומתפורר לרסיסים, אתה רואה אור וחושך בערבוביה בליל של קולות. ואתה מוטח באחת על הרצפה, ואז שקט. אתה פותח עיניים בודק אם זה הרגע שבו אומרים שמע ישראל או שאולי זה מאוחר מידי.
אם יש לאדם חרדה, זה מאיבוד שליטה, וזה הרגע הזה. שבו אין לך מושג איך אתה יוצא מהסיטואציה. ראשית אתה מגיב כאילו כלום לא קרה, וזה רק עניין של בושות. פאדיחה, כולם יראו אותי ככה על הריצפה באמצע הרחוב, ואז אתה מבין שגם המשקפיים שלך מן הסתם נעלמו ואתה מנסה ללכת לחפש אותם ומרגיש את הרגל, אאוץ.
אבל אתה עוד לא קולט, וכל מעיינך נתונות בנראות, בחליפה שהתלכלכה, ובסקרנים שכבר ממלאים את טווח הראיה המטושטש שסביבך.
נחמד, אה?
יושב לו חצקל הוניקבעצ'ער בחור מוכר בשכונה, חצי מהילדים של השכונה עברו אצלו בכיתה ו' אחר הצהריים, ולחצי השני הוא נתן גלילה במנחה של שבת במניין האחרון שלפני השקיעה, באמצע הכביש על יד הכיכר. בלי כיפה ומשקפיים, סביבו ערימת ילדים בוחנת ומלחששת והוא רק מדמיין אותם חוזרים הביתה עם הנייעס הטרי הזה.
שוין, זה הזמן לצאת מהסיטואציה, פשוט לעוף מכאן ויפה שעה אחת קודם. הוא מנסה שוב לקום, מושיט יד לאחד האברכים שמסתופפים בצילו לרגל המאורע, והלא מזוהה שמשמאל צועק, לא. אל תקום. אסור לך לזוז הזמנו כבר אמבולנס.
רק אמבולנס חסר עכשיו.
הוא מנסה בכל זאת לקום אבל כאב חד משכנע אותו לא לבדוק את זה שוב, איש הצלה מהיר באופנוע צהוב ואפוד כתום כבר רץ אליו, זה אבא של איצקו, הוא מזהה לפי ההליכה. זה המנומש שחוזר עכשיו אחרי ארוחת צהריים ומספר בחיידר למי שעוד לא שמע על הרבי שנפצע בתאונה.
אה רגע, החייים עצמם, אי אפשר להגיע ככה לחיידר, צריך לעבור דרך הבית להחליף מדים.
שוב נזכר בפלאפון, להתקשר למפקח, אבל הפלאפון עף וחלקיו מפוזרים בכל רוחות השמיים,
הייתי באמצע שיחה הוא נזכר. דיברתי עם פיצי מיצי בת השלוש שליהגה על ציורי הגן, ורותי בטח לקחה את הטלפון לחזור לדבר איתי והיא מנסה שוב ושוב, רק שמישהו לא יתקשר אליה, היא נלחצת מהר.
הנה האמבולנס כבר כאן ואני מתחיל להבין שיש כאן עסק רציני, לא פדיחות ולא דאגה ליושבים בבית, אלא יענקי הוניקבעצ'ער פצוע.
ברור לי שיצאתי בנס ואני לא חושב עכשיו על שמע ישראל ועל תשלומים של חלקות קבורה, בטח לא על צוואות וילדים יתומים, פרופורציות.
מצמצם נזקים בראש. מנסה לקבל חזרה שליטה לראות איפה אנחנו עומדים.
דבר ראשון להשיג מישהו שיתקשר לרותי. זה חובה. שתרגע.
מה שיש לדאוג זה לממלא מקום בחיידר לאחר הצהריים, אולי לתקופה. ולהבין לאן מפנים אותי.
אוהו הנה רותי כבר רצה עם הנשמה ביד. אני מחייך שתראה אותי בטוב. ולא תילחץ.
אל תדאגי עוד מעט יפנו אותנו, זה רק שבר. אני לא בטוח שזה לא מורכב יותר אבל זה נשאיר כבר להמשך.
זה מה שקרה אתמול.
החוט של האוזניות נתפס בכיסא ואני נסעתי איתו רגע לארון, הכונן של המחשב נפל ואני מגלה שהתיקיה 'חצקל הוניקבעצ'ער' איננה. דבר ראשון צורחים, מסכן זה שישב מולי בפגישה. לא אספר לכם מה הוא זכה לקבל על הראש. מזל שהוא חבר.
אחר כך בודקים אולי זה בכלל שטויות ומבצעים הפעלה מחדש.
אחר כך צועקים בכל פורום תוכנה אפשרי הצילו, ואמאל'ה ותופסים את הראש למה לא גיביתי ומקללים את כל העולם.
אז מביאים לטכנאי ולכזה בכיר ויותר ממנו. ומבינים שצריך לצמצם נזקים.
לבדוק מה העלית לדרייב ומה השארת לעצמך את מה שיתפת בפרוג ומה שלחת לחברים איזה תמונות העברת לסבתא ומה תלית בסלון.
בעיקרון היה צריך לבוא כאן פאנץ' חביב שאחרי שישבתי עד שלוש בלילה לשאוב חזרה חומרים מכל מקום שאני זוכר פתאום אבל ממש פתאום נורה הבהבה, קפצה תיקיה, התקשר הטכנאי והכל ניצל אבל זה לא קרה, בינתיים בכל אופן.
אה, ועוד דבר אחד, תגבו ווקשה, תגבו את החומר שלכם. ווקשה. יש ענן, בשביל מה?
כמו...
כמו תאונת דרכים.
אתה הולך ברחוב השמש קופחת לך על הראש ואתה שוקל אם לתלות את החליפה על הכתפיים.
האוזן שלך תקועה בטלפון, ואתה מקשקש עצמך לדעת, נראה לך שאין שום דבר חשוב יותר מנושא השיחה שלך, משהו כמו פטפוט ילדים עליז על הציור שבת השלוש ציירה בגן. וכמה היא חכמה חרוצה חמודה ושמחה שסבא וסבתא יבואו אלינו לשבת.
ואז ברגע אחד של חוסר תשומת לב, ובאמת לא משנה של מי אשם ולמה.
אתה לא מבין איפה אתה.
הטלפון עף לך מהיד, ומתפורר לרסיסים, אתה רואה אור וחושך בערבוביה בליל של קולות. ואתה מוטח באחת על הרצפה, ואז שקט. אתה פותח עיניים בודק אם זה הרגע שבו אומרים שמע ישראל או שאולי זה מאוחר מידי.
אם יש לאדם חרדה, זה מאיבוד שליטה, וזה הרגע הזה. שבו אין לך מושג איך אתה יוצא מהסיטואציה. ראשית אתה מגיב כאילו כלום לא קרה, וזה רק עניין של בושות. פאדיחה, כולם יראו אותי ככה על הריצפה באמצע הרחוב, ואז אתה מבין שגם המשקפיים שלך מן הסתם נעלמו ואתה מנסה ללכת לחפש אותם ומרגיש את הרגל, אאוץ.
אבל אתה עוד לא קולט, וכל מעיינך נתונות בנראות, בחליפה שהתלכלכה, ובסקרנים שכבר ממלאים את טווח הראיה המטושטש שסביבך.
נחמד, אה?
יושב לו חצקל הוניקבעצ'ער בחור מוכר בשכונה, חצי מהילדים של השכונה עברו אצלו בכיתה ו' אחר הצהריים, ולחצי השני הוא נתן גלילה במנחה של שבת במניין האחרון שלפני השקיעה, באמצע הכביש על יד הכיכר. בלי כיפה ומשקפיים, סביבו ערימת ילדים בוחנת ומלחששת והוא רק מדמיין אותם חוזרים הביתה עם הנייעס הטרי הזה.
שוין, זה הזמן לצאת מהסיטואציה, פשוט לעוף מכאן ויפה שעה אחת קודם. הוא מנסה שוב לקום, מושיט יד לאחד האברכים שמסתופפים בצילו לרגל המאורע, והלא מזוהה שמשמאל צועק, לא. אל תקום. אסור לך לזוז הזמנו כבר אמבולנס.
רק אמבולנס חסר עכשיו.
הוא מנסה בכל זאת לקום אבל כאב חד משכנע אותו לא לבדוק את זה שוב, איש הצלה מהיר באופנוע צהוב ואפוד כתום כבר רץ אליו, זה אבא של איצקו, הוא מזהה לפי ההליכה. זה המנומש שחוזר עכשיו אחרי ארוחת צהריים ומספר בחיידר למי שעוד לא שמע על הרבי שנפצע בתאונה.
אה רגע, החייים עצמם, אי אפשר להגיע ככה לחיידר, צריך לעבור דרך הבית להחליף מדים.
שוב נזכר בפלאפון, להתקשר למפקח, אבל הפלאפון עף וחלקיו מפוזרים בכל רוחות השמיים,
הייתי באמצע שיחה הוא נזכר. דיברתי עם פיצי מיצי בת השלוש שליהגה על ציורי הגן, ורותי בטח לקחה את הטלפון לחזור לדבר איתי והיא מנסה שוב ושוב, רק שמישהו לא יתקשר אליה, היא נלחצת מהר.
הנה האמבולנס כבר כאן ואני מתחיל להבין שיש כאן עסק רציני, לא פדיחות ולא דאגה ליושבים בבית, אלא יענקי הוניקבעצ'ער פצוע.
ברור לי שיצאתי בנס ואני לא חושב עכשיו על שמע ישראל ועל תשלומים של חלקות קבורה, בטח לא על צוואות וילדים יתומים, פרופורציות.
מצמצם נזקים בראש. מנסה לקבל חזרה שליטה לראות איפה אנחנו עומדים.
דבר ראשון להשיג מישהו שיתקשר לרותי. זה חובה. שתרגע.
מה שיש לדאוג זה לממלא מקום בחיידר לאחר הצהריים, אולי לתקופה. ולהבין לאן מפנים אותי.
אוהו הנה רותי כבר רצה עם הנשמה ביד. אני מחייך שתראה אותי בטוב. ולא תילחץ.
אל תדאגי עוד מעט יפנו אותנו, זה רק שבר. אני לא בטוח שזה לא מורכב יותר אבל זה נשאיר כבר להמשך.
זה מה שקרה אתמול.
החוט של האוזניות נתפס בכיסא ואני נסעתי איתו רגע לארון, הכונן של המחשב נפל ואני מגלה שהתיקיה 'חצקל הוניקבעצ'ער' איננה. דבר ראשון צורחים, מסכן זה שישב מולי בפגישה. לא אספר לכם מה הוא זכה לקבל על הראש. מזל שהוא חבר.
אחר כך בודקים אולי זה בכלל שטויות ומבצעים הפעלה מחדש.
אחר כך צועקים בכל פורום תוכנה אפשרי הצילו, ואמאל'ה ותופסים את הראש למה לא גיביתי ומקללים את כל העולם.
אז מביאים לטכנאי ולכזה בכיר ויותר ממנו. ומבינים שצריך לצמצם נזקים.
לבדוק מה העלית לדרייב ומה השארת לעצמך את מה שיתפת בפרוג ומה שלחת לחברים איזה תמונות העברת לסבתא ומה תלית בסלון.
בעיקרון היה צריך לבוא כאן פאנץ' חביב שאחרי שישבתי עד שלוש בלילה לשאוב חזרה חומרים מכל מקום שאני זוכר פתאום אבל ממש פתאום נורה הבהבה, קפצה תיקיה, התקשר הטכנאי והכל ניצל אבל זה לא קרה, בינתיים בכל אופן.
אה, ועוד דבר אחד, תגבו ווקשה, תגבו את החומר שלכם. ווקשה. יש ענן, בשביל מה?
נערך לאחרונה ב:
(הדורות לא הגדולים)
