הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
הטור הבא נכתב בכאב. אמיתי. לא בציניות.
למה הערים שלנו נראות סאלאמס כזה? למה הרחובות שלנו פםעמים כה רבות נראים כמו סמטאות בג'בלייה, שלא לדבר על מרזבים מטפטפים בחוסר אכפתיות על ראשי העוברים והשבים?
על כל פנים. טרם תחלו לקרוא, הבהרה קצרה:
כל הדברים הבאים נכתוב בצורה מוגזמת, מוקצנת, מוטית, והמציאות לא עד כדי כך נוראה; אז לא לכעוס, בבקשה.
וכדי שגם לא תתרגזו קלות, השמטתי בהחלטה אמיצה את שם העיר, הרובע או השכונה.
מצד שני - הרשות בידכם לנחש על מה מדובר...
*************
שעת לילה מוקדמת. סוף סוף מגיעים לעיר. סביבה לא מוּכרת. אין תאורה בכניסה, נכנסים מכביש שנראה צדדי, משובש ולא נעים. אחר כך מתברר שזהו הכביש הראשי.
מכוניות ישנות חונות בצידי הדרכים, אין הרבה שמחה באוויר. אין גם שילוט צבעוני.
נכנסים, עושים סיבוב, הרכב קופץ. בורות בכביש.
עוקפים את הכיכר, לפנינו פיצול לשני נתיבים. נתיב ימין - סלול, נתיב שמאל - מרוטש, חפור, אבוי לרכב שייכנס לשם. אין שילוט אזהרה. אנחנו בוחרים בחוכמה להיכנס בנתיב הימני.
נוסעים לאט, אין הרבה רוחב, נזהרים לא לגלח את הקונוסים האדומים בצד שמאל, חוט קלוש מתוח ביניהם.
בוהים באי אמון בתעלה לשמאלנו. הלו, כמעט נכנסנו לשם! למה אין תימרור מדוייק המתריע מפני כניסה לשם?
אין יודעים.
אחרי הכיכר הבאה הכביש חוזר להיות הדבר שכולנו מכירים. רצועת דרך מחופה אספלט רגיל ולא צופנת רעות. לפנינו אוטובוס גבוה, בינעירוני. הוא חסר סבלנות, רוצה להמשיך, נאלץ לחכות לאוטובוס לפניו הפורק נוסעים בתחנה. לנהג שלפנינו נמאס, והוא מחליט לעקוף. הוא לא מתרגש מכך שהדרך היא בת נתיב אחד, ויש פס הפרדה בנוי ומוגבה בין הנתיבים. באדישות סטואית הוא עולה עליו, פולש לנתיב ממול, וכעבור רגע שב לנתיב המקורי, הפעם הכביש שלו. הוא נוסע. אנחנו מחכים עוד חצי דקה, האוטובוס שלפנינו מסיים את ענייניו בתחנה, וגם אנחנו משוחררים.
נוסעים לאט, ילדים יוצאים לכביש בשלווה בין מכוניות חונות, איש לא מתרגש. אברכית צעירה אחת כן מתרגשת. היא מפסיקה את שיחת הטלפון, רצה אל שולי הכביש, מרימה משם ילדה קטנה זוחלת שכמעט ירדה לכביש. היא נוזפת בה ומנענעת לה באצבע. סכנת נפשות!
הלב פועם במתח, סביבה מלחיצה. האוויר חם ולא זז. קולות שקטים. אי שם ילד בועט בגדר פח רעועה החוצצת בין המדרכה ובין שטח בוּר לא מעובד.
לבסוף מאתרים את הרחוב המבוקש, מכולת פיראטית פתוחה, חלקה בלוקים חלקה לוחות פח מעוקמים, מחוזקים בשכבות של כתבי פלסתר הזועקים על כל עוולות העסקנים. מרפרוף מהיר לא נראה שמישהו מכיר בכלל את העובדות.
נכנסים לבניין הנכון, באים לחדר מדרגות. הריח, הריח. כמו ארגז שלם של מטהרי אוויר מוזלים, ניחוחות מתקתקים מציפים; דביקים ומעיקים.
הרצפה מטונפת, אין אנו מכירים מילה נאה יותר לתיאור המצב. מרכז מסדרון הכניסה שחור כולו, שנהפך לאפור לקראת שולי הפרוזדור. אין מראות בלובי, יש שאריות סלוטייפ מכרזות ישנות, שתי נורות לא פועלות, אחת מהבהבת, הרביעית מעניקה תאורה חלושה.
המעלית תקינה, מגיעה דווקא מהר, כפתור הזימון משוח במשהו דביק, אולי גלידה עתיקה.
רצפת תא המעלית לא שוברת את הרושם, וגם היא עטויית כתמי הזנחה. גם הקירות. לפחות יש ראי, אם כי קשה לראות בו משהו מבעד לכמויות מריחות השומן וטביעות האצבע.
מגיעים למארח, ששמח לקראתנו, ומוציא אותנו אל מפרסת ביתו, שם הוכנה עבורנו סעודה דשנה.
השעות חולפות ביעף, לאחריהן מוצתות סיגריות ואנו נשענים על מעקה המרפסת, שואפים את הניקוטין.
סוקרים בעצלות את הרחוב למטה, למרות התאורה הלא מאוד חזקה, הגרפיטי ניכר היטב. נשים נא ללבוש צנוע. צנוע. נשים.
בתחנת האוטובוס יש שני ספסלים, שזה נחמד, אחד לגברים, אחד לנשים. על מנת שלא תהיינה טעויות, יש גרפיטי כעור וגדול המבהיר עם חיצים: נשים! גברים!
מארחנו גונח. אין אוטובוסים, אפשר למחוק את הגרפיטי ואת התחנה. מתברר שמישהו החליט שקו אוטובוס המוביל לשכונות חילוניות לא יכול לעבור קודם לכן בשכונות חרדיות. אז אין אוטובוסים.
אנחנו מהנהנים בשתיקה. מה נאמר.
הוויז לוקח אותנו החוצה בדרך מהירה וקצרה, וכאקורד סיום הולם, הכביש הרצוי סגור לתנועה. סלעים חוסמים את המעבר, והכביש אינו אלא משטח עפר זרוע אבני חצץ.
אנו מחליטים לחסוך רבע שעה, נוסעים בזהירות בינות לסלעים, מאטים, אחרי עשרים וחמישה מטר מגיעים לכביש הראשי, יורדים אליו בזהירות, לוחצים על הדוושה. חיוך ראשון להערב מפציע על פניי כולנו: אנחנו בחוץ.
למה הערים שלנו נראות סאלאמס כזה? למה הרחובות שלנו פםעמים כה רבות נראים כמו סמטאות בג'בלייה, שלא לדבר על מרזבים מטפטפים בחוסר אכפתיות על ראשי העוברים והשבים?
על כל פנים. טרם תחלו לקרוא, הבהרה קצרה:
כל הדברים הבאים נכתוב בצורה מוגזמת, מוקצנת, מוטית, והמציאות לא עד כדי כך נוראה; אז לא לכעוס, בבקשה.
וכדי שגם לא תתרגזו קלות, השמטתי בהחלטה אמיצה את שם העיר, הרובע או השכונה.
מצד שני - הרשות בידכם לנחש על מה מדובר...
*************
שעת לילה מוקדמת. סוף סוף מגיעים לעיר. סביבה לא מוּכרת. אין תאורה בכניסה, נכנסים מכביש שנראה צדדי, משובש ולא נעים. אחר כך מתברר שזהו הכביש הראשי.
מכוניות ישנות חונות בצידי הדרכים, אין הרבה שמחה באוויר. אין גם שילוט צבעוני.
נכנסים, עושים סיבוב, הרכב קופץ. בורות בכביש.
עוקפים את הכיכר, לפנינו פיצול לשני נתיבים. נתיב ימין - סלול, נתיב שמאל - מרוטש, חפור, אבוי לרכב שייכנס לשם. אין שילוט אזהרה. אנחנו בוחרים בחוכמה להיכנס בנתיב הימני.
נוסעים לאט, אין הרבה רוחב, נזהרים לא לגלח את הקונוסים האדומים בצד שמאל, חוט קלוש מתוח ביניהם.
בוהים באי אמון בתעלה לשמאלנו. הלו, כמעט נכנסנו לשם! למה אין תימרור מדוייק המתריע מפני כניסה לשם?
אין יודעים.
אחרי הכיכר הבאה הכביש חוזר להיות הדבר שכולנו מכירים. רצועת דרך מחופה אספלט רגיל ולא צופנת רעות. לפנינו אוטובוס גבוה, בינעירוני. הוא חסר סבלנות, רוצה להמשיך, נאלץ לחכות לאוטובוס לפניו הפורק נוסעים בתחנה. לנהג שלפנינו נמאס, והוא מחליט לעקוף. הוא לא מתרגש מכך שהדרך היא בת נתיב אחד, ויש פס הפרדה בנוי ומוגבה בין הנתיבים. באדישות סטואית הוא עולה עליו, פולש לנתיב ממול, וכעבור רגע שב לנתיב המקורי, הפעם הכביש שלו. הוא נוסע. אנחנו מחכים עוד חצי דקה, האוטובוס שלפנינו מסיים את ענייניו בתחנה, וגם אנחנו משוחררים.
נוסעים לאט, ילדים יוצאים לכביש בשלווה בין מכוניות חונות, איש לא מתרגש. אברכית צעירה אחת כן מתרגשת. היא מפסיקה את שיחת הטלפון, רצה אל שולי הכביש, מרימה משם ילדה קטנה זוחלת שכמעט ירדה לכביש. היא נוזפת בה ומנענעת לה באצבע. סכנת נפשות!
הלב פועם במתח, סביבה מלחיצה. האוויר חם ולא זז. קולות שקטים. אי שם ילד בועט בגדר פח רעועה החוצצת בין המדרכה ובין שטח בוּר לא מעובד.
לבסוף מאתרים את הרחוב המבוקש, מכולת פיראטית פתוחה, חלקה בלוקים חלקה לוחות פח מעוקמים, מחוזקים בשכבות של כתבי פלסתר הזועקים על כל עוולות העסקנים. מרפרוף מהיר לא נראה שמישהו מכיר בכלל את העובדות.
נכנסים לבניין הנכון, באים לחדר מדרגות. הריח, הריח. כמו ארגז שלם של מטהרי אוויר מוזלים, ניחוחות מתקתקים מציפים; דביקים ומעיקים.
הרצפה מטונפת, אין אנו מכירים מילה נאה יותר לתיאור המצב. מרכז מסדרון הכניסה שחור כולו, שנהפך לאפור לקראת שולי הפרוזדור. אין מראות בלובי, יש שאריות סלוטייפ מכרזות ישנות, שתי נורות לא פועלות, אחת מהבהבת, הרביעית מעניקה תאורה חלושה.
המעלית תקינה, מגיעה דווקא מהר, כפתור הזימון משוח במשהו דביק, אולי גלידה עתיקה.
רצפת תא המעלית לא שוברת את הרושם, וגם היא עטויית כתמי הזנחה. גם הקירות. לפחות יש ראי, אם כי קשה לראות בו משהו מבעד לכמויות מריחות השומן וטביעות האצבע.
מגיעים למארח, ששמח לקראתנו, ומוציא אותנו אל מפרסת ביתו, שם הוכנה עבורנו סעודה דשנה.
השעות חולפות ביעף, לאחריהן מוצתות סיגריות ואנו נשענים על מעקה המרפסת, שואפים את הניקוטין.
סוקרים בעצלות את הרחוב למטה, למרות התאורה הלא מאוד חזקה, הגרפיטי ניכר היטב. נשים נא ללבוש צנוע. צנוע. נשים.
בתחנת האוטובוס יש שני ספסלים, שזה נחמד, אחד לגברים, אחד לנשים. על מנת שלא תהיינה טעויות, יש גרפיטי כעור וגדול המבהיר עם חיצים: נשים! גברים!
מארחנו גונח. אין אוטובוסים, אפשר למחוק את הגרפיטי ואת התחנה. מתברר שמישהו החליט שקו אוטובוס המוביל לשכונות חילוניות לא יכול לעבור קודם לכן בשכונות חרדיות. אז אין אוטובוסים.
אנחנו מהנהנים בשתיקה. מה נאמר.
הוויז לוקח אותנו החוצה בדרך מהירה וקצרה, וכאקורד סיום הולם, הכביש הרצוי סגור לתנועה. סלעים חוסמים את המעבר, והכביש אינו אלא משטח עפר זרוע אבני חצץ.
אנו מחליטים לחסוך רבע שעה, נוסעים בזהירות בינות לסלעים, מאטים, אחרי עשרים וחמישה מטר מגיעים לכביש הראשי, יורדים אליו בזהירות, לוחצים על הדוושה. חיוך ראשון להערב מפציע על פניי כולנו: אנחנו בחוץ.
נערך לאחרונה ב:
