הנושאים החמים
הנושאים החמים
לערבים יש סיפור עגום, כואב ונוגע ללב.
לפני שבעים ואחת שנה נכבשה הארץ על ידי אנשים חסרי מצפון ולב, אבות אבותיהם סולקו בכח מארץ מולדתם, ומאז, במשך עשרות שנים הם נעים ונדים. פליטים.
אוכל אין להם, בתנאי מעברות הם גרים , התברואה לא התקדמה בכלום מאז שנות העשרים המאוחרות, והמחלות מחוללות בהם שמות.
וכל זה כאין וכאפס מול הטרגדיה הגדולה של חייהם.
חמישים ושתיים שנים עברו מאז נכבשה הרצועה על ידי הישראלים האכזריים, ומאז לא מצאו מנוח לכף רגלם.
כיבוש, מלחמות, רעב, הרס וחורבן ברחובות, ילדים יתומים, הורים שכולים.
טרגדיה.
מקומם. מרגיז.
זוהי תמצית הנרטיב הערבי
והעולם המערבי אימץ אותו בחום, קיבל אותו בזרועות פתוחות, עטף אותו בחיבוק מגונן. פלשתינים אומללים...
העיתונים הגדולים והמפורסמים ביותר נפלו בסיפור הזה, החל מהניו יורק טיימס, המשך ב B.B.C. ועד ל'גרדיאן'.
תמונות עצובות של ילדים יחפים מסתובבים בין הריסות בתיהם הופיעו בעמוד ראשון לצד תמונותיו של מוחמד א דורה ה'מת' שנהרג בדמי ימיו כשהוא מסתתר מבוהל כארנבת מאחורי אביו, תמונתה של ילדה קטועת יד מלבנון לא נפקדה גם היא, וביניהם בלטה תמונתו של דובי פרוותי, מושלך על רקע החורבן.
היום קיבלתי למייל את התמונה הבאה
תמונה שמסמלת יותר מכל את סבלם של תושבי עזה לעומת אכזריותם של הישראלים הכובשים.
אב דואג, ילדים מבוהלים,
ודובון אחד קטן, מושלך.
לא, לא הלכתי שולל אחרי הדובון, לא הסכמתי להאמין כי מדובר בתמונה אמיתית.
פתחתי את התמונה, עשו זאת גם אתם.
הדובון, הסמל, התגלמות הטרגדיה- אינו אלא הדבקה!
בין אם הונח שם על ידי צלם חובב דם ואקשן ובין אם הודבק בעבודת פוטושופ מרהיבה.
שימו לב, תמונה של הריסות, חורבן, שבר על שבר ו--- דובון נקי למשעי, מונח באופן מדויק ומוקפד.
במקום הנכון, בתנוחה המתאימה, מושלם!!!
האם העולם עיוור? תמים? או שמא מוטה חד משמעית??
לפני שבעים ואחת שנה נכבשה הארץ על ידי אנשים חסרי מצפון ולב, אבות אבותיהם סולקו בכח מארץ מולדתם, ומאז, במשך עשרות שנים הם נעים ונדים. פליטים.
אוכל אין להם, בתנאי מעברות הם גרים , התברואה לא התקדמה בכלום מאז שנות העשרים המאוחרות, והמחלות מחוללות בהם שמות.
וכל זה כאין וכאפס מול הטרגדיה הגדולה של חייהם.
חמישים ושתיים שנים עברו מאז נכבשה הרצועה על ידי הישראלים האכזריים, ומאז לא מצאו מנוח לכף רגלם.
כיבוש, מלחמות, רעב, הרס וחורבן ברחובות, ילדים יתומים, הורים שכולים.
טרגדיה.
מקומם. מרגיז.
זוהי תמצית הנרטיב הערבי
והעולם המערבי אימץ אותו בחום, קיבל אותו בזרועות פתוחות, עטף אותו בחיבוק מגונן. פלשתינים אומללים...
העיתונים הגדולים והמפורסמים ביותר נפלו בסיפור הזה, החל מהניו יורק טיימס, המשך ב B.B.C. ועד ל'גרדיאן'.
תמונות עצובות של ילדים יחפים מסתובבים בין הריסות בתיהם הופיעו בעמוד ראשון לצד תמונותיו של מוחמד א דורה ה'מת' שנהרג בדמי ימיו כשהוא מסתתר מבוהל כארנבת מאחורי אביו, תמונתה של ילדה קטועת יד מלבנון לא נפקדה גם היא, וביניהם בלטה תמונתו של דובי פרוותי, מושלך על רקע החורבן.
היום קיבלתי למייל את התמונה הבאה
תמונה שמסמלת יותר מכל את סבלם של תושבי עזה לעומת אכזריותם של הישראלים הכובשים.
אב דואג, ילדים מבוהלים,
ודובון אחד קטן, מושלך.
לא, לא הלכתי שולל אחרי הדובון, לא הסכמתי להאמין כי מדובר בתמונה אמיתית.
פתחתי את התמונה, עשו זאת גם אתם.
הדובון, הסמל, התגלמות הטרגדיה- אינו אלא הדבקה!
בין אם הונח שם על ידי צלם חובב דם ואקשן ובין אם הודבק בעבודת פוטושופ מרהיבה.
שימו לב, תמונה של הריסות, חורבן, שבר על שבר ו--- דובון נקי למשעי, מונח באופן מדויק ומוקפד.
במקום הנכון, בתנוחה המתאימה, מושלם!!!
האם העולם עיוור? תמים? או שמא מוטה חד משמעית??
נערך לאחרונה ב:
