הנושאים החמים
הנושאים החמים
מערכת בית פרוג
מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
הדמיות בתלת מימד
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
D I G I T A L
עיצוב ואדריכלות פנים
פושט אליך יד... / מבוסס על סיפור אמיתי
הבעיטה היתה קשה וכואבת מאד מאד.
באמצע החיים, הבן של הראש כולל הידוע, איש הציבור המוכר והמחנכת הנודעת מהסמינר הכי שווה... פשוט קם ביום אחד ועזב בטריקת דלת.
ובבת אחת, מבית טוב עם שם טוב וממשפחה לתפארת הם הפכו להיות אלו ש "הבן שלהם נשר..."
הם נאלצו להתרגל לחיים שאחרי, חיים בצל לחשושי האנשים וצקצוקי הלשון המרחמים, לאורם (החשוך..) של העצות המאלפות בינה כיצד לנהוג עם הבית והילדים ובכלל...
***
מהר מאד הוא התרגל לעידן החדש, נסחף בעקבות החברים, הריחות והצבעים. מסתחרר בתוך מערבולת טובענית של בילויים מסחררים וחוויות מסעירות ואשליה של חופש... מצמיד אל פניו בהיסטריה את מסכת הצחוק האין סופי שתסתיר באופן מוחלט את המהומה הפנימית שחש.
ובלילה.
בלילות הלבנים בלי שינה, ככל שניסה לברוח התחושות היו חזקות ממנו. ההתנתקות שבחר בה השאירה אותו חסר כל משפחתיות חמימה וביתית, חסר נפש קרובה ואכפתית באמת.
אבא לא הסכים להפנות אליו מבט. הפגיעה הדוקרת היתה בלתי נסבלת מבחינתו והוא סרב לכל קשר.
אמא ניסתה להיות שם בשבילו, עדיין קשובה ואוהבת ומוכנה לקבל. אבל מטבע הדברים ידה היתה קצרה.
והוא נשאר שם רחוק, זרוק ומבודד וכמה למעט יחס... אוי אבא! אם רק היית יודע כמה דמעות אני מוריד בגעגועי אליך! אני כל כך רחוק וכל כך כמה לקרבה...
נקרע בין החסר והכאב לכוחה של המציאות השואבת ומחירה של ההחלטה החפוזה שלו.
***
שנתיים אחרי...
מלילה ללילה נהיו יסורי הנפש קשים יותר. הוא כבר הגיע מזמן למסקנה שטעה ואבד את שתי העולמות. הנוצץ והמתוק כבר מזמן הפך למר ומשופשף או לסתם שיגרה חסרת ברק. המצפון הרדום כבר התעורר ודפק במלא עוזו. והוא ידע אל נכון כי יש רק דרך אחת, דרך שאף פעם לא ננעלת...
הכמיהה לשוב הביתה כבר הפכה לחלק ממנו ומלאה אותו בגעגועים כואבים, מציפים, מפעם לפעם צפו בזיכרונו פינות חמות מן העבר והאפילו על המרחק והניכור ממלאות את עיניו בדמעות ואת ליבו בחרטה גדולה ונוראה...
הוי... מי יתנני ימים מקדם... האם יש באמת דרך אחורנית? האם אכן אפשר לתקן גם כלי שבור ומנופץ כמוני? לחזור אל קשר מתוק וחם שהיה לשממה באבחת החלטה תוהה?
בינות לדמעות ולכאב, הוא הבין אל נכון את שעליו לעשות ובתוך תוכו ידע כי כל הקשיים כולם שווה לשאת ובלבד לחזור ולקנות את עולמו.
רק דבר אחד לא יכל לשאת בשום אופן,
לעמוד מול דחייתו של אבא.
לא מסוגל אפילו לדמיין את הסיטואציה, כשיגיע כעני בפתח מול אבא ויטרקו בפניו הדלתות.
הוא לא יוכל לשאת את זה... זה יסתום את הגולל לתמיד!
***
באמצע סעודת הפורים, בחסות ההמולה השוקקת הדלת נפתחה בשקט והוא השתחל פנימה בדממה. איש לא הבחין בו כשנכנס ותפס לו מקום פינתי. הוא בלע בעיניים שוקקות את מראה הסעודה המשפחתית הסוערת ובני משפחתו הקרובים - הרחוקים ממנו כל כך...
כל העיניים היו נשואות לאבא. אבא שקיים את מצוות היום בהידור נעמד מלא קומתו וזעק בתחינה שיכורית: "כל הפושט יד! הוי, רבונו של עולם, אבא שבשמים! אתה תמיד מוכן לקבל אותנו אליך כי אנו הבנים שלך! הוי הוי..." הוא פשט את זרועותיו ונשאן כלפי מעלה "היום, אבא, כל הפושט יד - לא בודקים אחריו... אבא! קבל אותנו לזרועותיך!".
ומול הזרועות הפרושות, קם הבן המרוחק וצעד אל אביו בידים מושטות: "אבא! אבא! קבל אותי לזרועותיך!"
ונפל לזרועותיו בבכי משותף.
הבעיטה היתה קשה וכואבת מאד מאד.
באמצע החיים, הבן של הראש כולל הידוע, איש הציבור המוכר והמחנכת הנודעת מהסמינר הכי שווה... פשוט קם ביום אחד ועזב בטריקת דלת.
ובבת אחת, מבית טוב עם שם טוב וממשפחה לתפארת הם הפכו להיות אלו ש "הבן שלהם נשר..."
הם נאלצו להתרגל לחיים שאחרי, חיים בצל לחשושי האנשים וצקצוקי הלשון המרחמים, לאורם (החשוך..) של העצות המאלפות בינה כיצד לנהוג עם הבית והילדים ובכלל...
***
מהר מאד הוא התרגל לעידן החדש, נסחף בעקבות החברים, הריחות והצבעים. מסתחרר בתוך מערבולת טובענית של בילויים מסחררים וחוויות מסעירות ואשליה של חופש... מצמיד אל פניו בהיסטריה את מסכת הצחוק האין סופי שתסתיר באופן מוחלט את המהומה הפנימית שחש.
ובלילה.
בלילות הלבנים בלי שינה, ככל שניסה לברוח התחושות היו חזקות ממנו. ההתנתקות שבחר בה השאירה אותו חסר כל משפחתיות חמימה וביתית, חסר נפש קרובה ואכפתית באמת.
אבא לא הסכים להפנות אליו מבט. הפגיעה הדוקרת היתה בלתי נסבלת מבחינתו והוא סרב לכל קשר.
אמא ניסתה להיות שם בשבילו, עדיין קשובה ואוהבת ומוכנה לקבל. אבל מטבע הדברים ידה היתה קצרה.
והוא נשאר שם רחוק, זרוק ומבודד וכמה למעט יחס... אוי אבא! אם רק היית יודע כמה דמעות אני מוריד בגעגועי אליך! אני כל כך רחוק וכל כך כמה לקרבה...
נקרע בין החסר והכאב לכוחה של המציאות השואבת ומחירה של ההחלטה החפוזה שלו.
***
שנתיים אחרי...
מלילה ללילה נהיו יסורי הנפש קשים יותר. הוא כבר הגיע מזמן למסקנה שטעה ואבד את שתי העולמות. הנוצץ והמתוק כבר מזמן הפך למר ומשופשף או לסתם שיגרה חסרת ברק. המצפון הרדום כבר התעורר ודפק במלא עוזו. והוא ידע אל נכון כי יש רק דרך אחת, דרך שאף פעם לא ננעלת...
הכמיהה לשוב הביתה כבר הפכה לחלק ממנו ומלאה אותו בגעגועים כואבים, מציפים, מפעם לפעם צפו בזיכרונו פינות חמות מן העבר והאפילו על המרחק והניכור ממלאות את עיניו בדמעות ואת ליבו בחרטה גדולה ונוראה...
הוי... מי יתנני ימים מקדם... האם יש באמת דרך אחורנית? האם אכן אפשר לתקן גם כלי שבור ומנופץ כמוני? לחזור אל קשר מתוק וחם שהיה לשממה באבחת החלטה תוהה?
בינות לדמעות ולכאב, הוא הבין אל נכון את שעליו לעשות ובתוך תוכו ידע כי כל הקשיים כולם שווה לשאת ובלבד לחזור ולקנות את עולמו.
רק דבר אחד לא יכל לשאת בשום אופן,
לעמוד מול דחייתו של אבא.
לא מסוגל אפילו לדמיין את הסיטואציה, כשיגיע כעני בפתח מול אבא ויטרקו בפניו הדלתות.
הוא לא יוכל לשאת את זה... זה יסתום את הגולל לתמיד!
***
באמצע סעודת הפורים, בחסות ההמולה השוקקת הדלת נפתחה בשקט והוא השתחל פנימה בדממה. איש לא הבחין בו כשנכנס ותפס לו מקום פינתי. הוא בלע בעיניים שוקקות את מראה הסעודה המשפחתית הסוערת ובני משפחתו הקרובים - הרחוקים ממנו כל כך...
כל העיניים היו נשואות לאבא. אבא שקיים את מצוות היום בהידור נעמד מלא קומתו וזעק בתחינה שיכורית: "כל הפושט יד! הוי, רבונו של עולם, אבא שבשמים! אתה תמיד מוכן לקבל אותנו אליך כי אנו הבנים שלך! הוי הוי..." הוא פשט את זרועותיו ונשאן כלפי מעלה "היום, אבא, כל הפושט יד - לא בודקים אחריו... אבא! קבל אותנו לזרועותיך!".
ומול הזרועות הפרושות, קם הבן המרוחק וצעד אל אביו בידים מושטות: "אבא! אבא! קבל אותי לזרועותיך!"
ונפל לזרועותיו בבכי משותף.
