אתגר הפורים הגדול של אתר פרוג/ שלב ההצבעות לקטעים כתובים בלבד.

מצב
הנושא נעול.

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
קריצה בט"ז אדר

פורים עבר, מוקפים גם פרזות,

שככו הדי פיצוצים, תחפושות ארוזות.

בקבוק ניצב ריקן, אזל השֵׁכָר,

משירת 'קֵלִי-לָמָה' הגרון כבר ניחר.


הולך אדם ברחובה של עיר,

מולו עובר עוד אדם צעיר.

ופניו מוּכָּרות לו, בהחלט מוכרות,

הן בשכרותם שוחחו שיחות נפש חודרות.

הם משתדלים לא להביט זה לזה בעיניים,

כאילו לא התרועעו לפני יומיים.

נחפזים בדרכם ומסמיקים קלות,

"זה לא קשור אלי, הייתי שיכור כלוט".


שוב אדם ברחובה של עיר,

גם מולו עובר אדם צעיר.

ופניו מוכרות לו, לא מן הסתם,

הן שוחחו הם שיחות-נפש בשכרותם.

האחד מסמיק קמעא, את שתיקתו לא שובר,

להמשיך בדרכו בחופזה הוא סובר.

אך השני, על פניו בת שחוק שובבית,

הוא קורץ קריצה רבת-משמעות, לבבית.

קריצה זו היא אקט משמעותי,

היא תהפוך את הקשר לאמיץ ואמיתי.


בפורים חשים רבים קרבת-אלוקים,

לבוראם מה-מאד מתקרבים, משתוקקים.

כביום-כיפורים מתפללים בדבקות,

ומקבלים על עצמם קבלות להתחזקות.

משנכנס יין יוצא הסוד - ממילָא,

והנפש את סוד כיסופיה מגלה.


פורים עובר והאדם את בוראו פוגש,

הוא יכול להיחפז לדרכו מבלי להתרגש,

"הייתי שיכור, לא הייתי אני",

אך דרגה נעלה היא לנהוג כמו השני.

'לקרוץ' כאומר "אני עדיין זוכר,

זה הייתי אני, אני ולא אחר,

זוכר שדיברנו אי-שם בפינה?

בא נהיה חברים כל השנה"...

~~~

ומובטח לפושט ידו לשמר את הקשר,

כי משמיים נותנים לו יד, לבנות את הגשר.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
קראו לו "דוד השנורר".

איש לא ידע את שמו המלא או היכן הוא גר. הוא הפך להיות חלק מהנוף של השטיבלאך. כמו הווינטלטורים הזקנים, כמו לוחות ההקדשה המוזהבים לשעבר, כמו יענקל הגבאי המיתולגי שהיה מסובב בין המניינים ומוכר את העליות.

יודעי דבר סיפרו שפעם-פעם - לפני המשבר - הוא יהודי תלמיד-חכם גדול. הורים היו מזהירים את ילדיהם לבל ירגיזו אותו, אזהרות שהפכו לאזהרות שווא, שכן אין דבר החביב על ילדים מאשר להרגיז אדם המראה את רוגזו כלפי חוץ.

המתפללים היו זורקים לעברו אי-אלו מטבעות ופרוטות, בעיקר בשעת 'ויברך דוד', עת היו אומרים 'והעושר והכבוד מלפניך'. מקווים בליבם שיש מקור לסגולה זו, שתביא את העושר והכבוד מלפניהם. דוד השנורר היה מתבונן בידו הפשוטה, ובוחן בחוסר-טקט של קבצנים את המטבע שקיבל. לאחר מכן היה מברך את הנותן בקול גדול. וברכה קבועה הייתה לו; "שתמיד תהיה מן הנותנים". ויברך דוד את התורם לעיני כל הקהל.


היה זה בתחילת חודש אדר. אל השטיבלאך נכנס ובא אדם בלבוש מוקפד, מצויד בעלוני כרומו מבהיקים. מיד לאחר 'קדושה' חילק בין הספסלים את עלוניו, משאיר לקהל הקדוש לעלעל בהם בשעת חזרת הש"ץ. סיפור קשה, משפחה מרוסקת, כתוב ביד אמן. הסכמות מגדולי הרבנים, אפשר לתרום גם באשראי.

לאחר אשרי-ובא לציון, נעמד המוקפד ונשא מיני-נאום מרגש. ניכר על הדברים שהוכנו בקפידה. האורך מדוייק, כל מילה במקום. קולו של הדובר מתחיל באנרגטיות גבוהה, נשבר בדיוק במקום הנכון ויורד לבריטון דרמטי לקראת הסוף. הוא מסיים במשפט מחץ סוחף שפותח את ליבות המתפללים לרווחה, ובעקבותיהם את כיסיהם.

ניכר שזו לא הפעם הראשונה שהוא נושא את הדברים. המתרים המקצוען ידע את מלאכתו היטב והצדיק את האחוזים השמנים שלקח.


בין המניינים, בחדר הקפה, ניגש אליו דוד השנורר. "זה סיפור אמיתי"? שאל בקולו המשובש.

"א וואדע, כל הפרטים אומתו על ידי רב השכונה. הנה המכתב שלו. תרצה לתרום?" המקצוען לא היה מפספס הזדמנות לזַכות יהודי במצוות צדקה, "אפשר גם באשראי".

"ואתה תרמת להם?" מישיר אליו דוד השנורר את מבטו.

המקצוען התבלבל לרגע. "אני? אה... מה הפשט? 'גדול המעשה יותר מן העושה', אני מתרים בשבילם, כְ'מֵיין".

דוד לא הסיר ממנו את מבטו. "טוב, אני צריך ללכת" השפיל המתרים את מבטו, "עוד רגע מתחילים 'חזרת הש"ץ' בשטיבל ג'."

דוד השנורר הוציא מכיסיו המרופטים שטרות ומטבעות למכביר. "רגע, רגע. אני רוצה לתרום" אמר.

"אוה! שכוייח"

"לא" עצר אותו דוד "תגיד לי איפה הם גרים ואני אלך בעצמי להביא להם"

"???"

"אני רוצה שהם יקבלו את כל הכסף" הטעים דוד. סומק קל עלה בלחייו של המקצוען.

"נו, מה הכתובת" דחק בו דוד.

המקצוען הוציא מכיסו דף ועט ורשם את כתובתם של הנזקקים.

דוד נטל את הפתק ופנה לכיוון היציאה.

ברגע האחרון, הסתובב אל המקצוען, נעץ בו מבט ואמר "שתהיה תמיד מן הנותנים"
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
בלילות חלמתי

איך נהיה

אני ואת

כמו כפפה

ליד


בפגישות חשבתי

על אם ילדי

על הבית

שנקנה יחד

בכפר


פשטתי לך ידי

וליבך ריקם

שוב שבה

אל תוכי

פצועה


הרמתי ידיים

למעלה

לאבי רווקים

ופשטתי תפילה

לוואי וישיב

נותנים לו.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כל הפושט לב.

"דפוקה".
המילה מסתננת החוצה והכעס שחנק אותה כבר כמה דקות בתוך הגרון גורם לה להצטלצל קצת מידי בקול ממה שתכננתי ולהתערבב באויר עם הדמעות של ליאת. אף אחת מהבנות במעגל לא מעיפה מבט לכיווני, רק דבורה המדריכה מסתכלת לשניונת שאקלט ששמה לב, ומאמפטת חזרה את המבט על ליאת.
אוקי, על ההתערבות הזאת בזמן שחל איסור מוחלט לדבר כשזה הזמן של ליאת ואין מקום לשום שפיטה מצידנו חברות הקבוצה, תחכה לי מין הסתם תוצאה אחרי הסבב הנוכחי, אבל זה מזיז לי בערך כמו שמזיז לי שלבשתי היום את החולצה הפוך עם התיפורים הפניימיים כלפי חוץ, ואת הכפכפים למרות שמטפטף, באלי, ותתפוצצו כולם.

"אוהבים אותך ליאת"
אוהבים.. אוהבים.. החיקוי מתנגן אצלי בפנים בזלזול, רק בלב כמובן, לא חסרה לי תוצאה נוספת.

טוב, המילים האלו בעצם אומרות שליאת סיימה ועכשיו כולן על דיתי, ועוד יותר אומרות שמיד אחריה כולן עלי.
המחשבות מתחילות להתעופף לי במח כמו חבורת היפרקטיבים בצינוק, ועצמי מתחילה לצרוח על עצמי כמו בכל הפעמים מאז שהגעתי לכאן והוכרחתי להשתתף בסבבים כחלק מתכנית השיקום. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה!!!! מה אני עושה פה בכלל? מה הקשר שלי לכל הסיפור הזה למען ה'? תניחו לי, תעזבו, לא רוצה! רוצה החוצה למקום שלא חייבים בו כלום לאף אחד, ומותר בו לצאת וללכת ולבא ולשתות ולגנוב ולהסתובב עד אור הבוקר, ולישון עד הלילה ואני חופשיה בו לעצמי בלי שאף אחד ישאל איפה הייתי ומה עשיתי. ועוד יתן לי תוצאות! המילה האחרונה גורמת לכעס לפעפע בפראות.
הלב מבמבם חזק יותר ויותר, ככל שמתקרב תורי, הגוף מתחיל להכנס למצב של כל כולו משווע לכוסית, וזועק לברוח לעולם מקביל מהר ועכשיו.
אבל הרגלים, שזוכרות את הפעם הקודמת שברחתי וקבלתי אזהרה שזה ניסיון אחרון לפני מעצר, נוטעות אותי חזק ברצפה ומשאירות אותי עם השדים שפתחו אצלי חוג מחול בלב.

"עדי."

הפה שלי קפוץ, סגור חזק חזק, והעיניים משוטטות בחדר בהבעה אדישה.

המחשבות בניגוד הזוי למראה פני, עולות שלב, וכבר מדמינת איך אני מתעופפת אל הדלת וממנה אל השער שבחוץ, בדרך מכבה את האור בחדר וצועקת בקול מחריש אוזניים לליאת שתינוק מי שבוכה ככה בקול ליד כולם, ולכל הבנות שהן נשמעות לא שפויות כשהן מוציאות מהפה מילים כמו כואב ונפגעתי ומתגעגעת.

השקט מסביב מטריף אותי, העיניים של כולן נעוצות בי.
הידים שלי עסוקות בלצבוט את השפתים שמא ואולי בטעות...
לא, לא יכולה לחשב על זה אפילו, לא צריכה עזרה של אף אחד, תמיד אני מסתדרת לבד ומצוין, ואני חזקה ושולטת, וחוץ מזה ששתיקה זה האליפות שלי, מילה לא יוציאו ממני, ושיתפוצצו.

"עדי? איך את מרגישה?"
הקול הרגוע והמלטף של דבורה והשהיה שמגיעה אחריו מזיזה לי לאט לאט את הכעס מהלב לפה, החניכיים כבר כואבות מנשיכות. להחזיק להחזיק להחזיק, את הפה וגם את העיניים.

"לא טוב לך כאן?"

"אני שונאאאתת"
הצווחה נמלטת לי מהפה בקול גדול, רגע של שתיקת הלם מעצמי, ושום דבר בי כבר לא שואל אותי רשות יותר. המילים ננשפות לי החוצה כמו יריות באמצע קרב מהר, בעוצמה ובלי סדר:
"אני שונאתת, שונאת את המקום הזה! שונאת את הבנות, שונאת את מרכז הגמילה הזה, שונאת שאסור ושונאת שמבינים, שונאת את המעגל הזה שמדברים בו על להרגיש ועל חולשות, ושונאת אותך בעצמך שאת אף פעם לא כועסת עלי בחזרה והפנים שלך מסמפטות תמיד גם כשעוברים על כל הכללים וגם כשאת מחליטה על תוצאה, שונאת שמתערבים לי בחיים, אני שיודעת מגיל אפס להסתדר לבד, שאת אמא שלי אני מגדלת מגיל עשר מאז שאבא שלי נפטר, ועל אחיות שלי אני גם אחראית ודואגת להכל, ואתם אתם תגידו לי מה לעשות?!!
אני שונאת שחושבים שיכולים לעזר לי..."

עם המשפט הזה פותחת את העיניים, ונשמטת על הכיסא. מרגישה אחרי נצח ברכבת הרים שמסובבת את כולי, והופכת לי את הראש בהתעללות למעלה, מלטה ולמעלה, גורמת לסחרחורת מבחילה.
נתקלת במבט האוהד של דבורה, המבט הזה שתמיד גורם לשדים בתוכי להשתולל יותר, והפעם גורם לי להתפרק, משאיר אותי חשופה וחסרת אונים.
סקירה מהירה של הפנים סביבי, מציינת בפליאה שאף אחת לא נראית מופתעת או נסערת במיוחד.

"אוהבים אותך עדי!"
המילים מגיעות אלי מכל הכיוונים, מחלחלות לתוכי ותופסות בי מקום.

ליאת, זאתי שהיתה דפוקה מקודם, קמה פתאם ומחבקת אותי חזק.
מותשת מכדי להתנגד, סחוטה, משהו נרגע בי פתאם.

קולטת בהבזק את מה שהתחולל כאן עכשיו, לא מאמינה שזאת אני.
סדק קטן שורט את הלב הקשוח ותקוה פצפונת מתגנבת בשקט בשקט ומתפרפרת בתוכו.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
התח-פושט

עוד לא נמוגו צלילי "על הניסים", ואימא כבר מתפללת לניסים. מודה על העבר ומבקשת על העתיד. שלוש בנות לה כן ירבו, ושלושה בנים נרם יאיר, והיא אנה היא באה?
שלוש מתחפשות ושלושה מתחפשים, יצירתיים ובעלי רעיונות כרימונים, והיא- ידיה רב לה בניהול חשבונות ובחישוב נהלים, בהקלדת נתונים ובמחיקתם, ואין לה מושג קלוש בס"מ וגיר חייטים, גזרות וגזירות, אהה- איזו גזרה!
במה יתחפשו ילדיה? עוללים שאלו תחפושת, והיא מר לה!
ברוב דאגתה התקשרה לכל גיסותיה אחיותיה שכנותיה וחברותיה מהעתיד הקרוב והרחוק, לפשוט ידה לעומתן ולהתחנן לפת תחפושת. "אולי תשאילוני מדי מלצר, רופא, יזם או מתכנתת? אולי תשיגוני גלימת נסיך הכתר, סינר טבחים או שוליית קצבים?"
וכל מכרותיה מנידות בראשן, מסובבות על הרקה ומנופפות בלוח השנה שעוד לא הצהיב:
"רעבעצין, אולי תביאי מתכון לפאי דובדבנים במקום להפחידנו בטרדות הזמן הפורימי?
דיה לשמחה בשעתה!!"
לא עלה לה ניסיונה, ובמגינת לב ירדה הגברת לסיבוב בחנויות. שם קידמו אותה שלל פירות יבשים וטריים, מכל טוב ארגנטינה וקליפורניה, ואפס תחפושת על מדף.
חזרה לביתה נכאת לב ורוח, ורשמה בארטליין מדיף צחנה כי יש לחזור לחיפושי התחפושת בעוד יומיים ומחצה, לכשיעבור חגם של האילנות החשובים.
אתא יומא, והיא חוזרת למסע תלאותיה בחיל ורעדה. בודקת בספר הטלפון הוירטואלי אשר בפלאפונה, מחייגת בחיוג מקוצר וליבה הולם כפטיש השופט על דוכנו.
התואילי לבדוק אם יש עימדך תחפושת מיותרת עבור ילדיי? או ילדותיי?
והשומעות, ברוגז רב מפטירות לעומתה: אדר א', חביבתי. יש זמן, יש זמן. מה לך מעלה צרתנו על ראשנו?
חפוית ראש וקומה יורדה אמתנו לפשוט על פני חנויות העיר. כותרות ענק של סופעונה מכסות כל פינה, והיא נמלטת אל פינתה במרירות לב רבה.
עבר חורף, כלה (כמעט) אדרנו הראשון, והגיע שעתה ברוב רננה ותחינה להרים השפופרת ולחייג לכל דורשות טובתה. התואילו לבדוק באמתחותיכן אי אילו תחפושות מיותרות תוכלו להשאיל לילדיי?
ואלו מהמהמות, מהנהנות, מצקצקות לגורלה המר של זו שאינה יודעת לתפור וגם לא לשאול כלי מתפרת, מפשפשות בארגזי תחפושותיהן, ודולות גלימה מפה וחצאית משם, ואומרות ברוחב לב: "רק תוסיפי מכנס תואם לגלימה, ורק תתפרי אביזרים משלימים לחצאית, ורק תדפיסי על אלבד סמלי החברה, ורק תסגרי את הרוכסן שנקרע, ורק תכיני הנזר והעטרה, ורק תצרפי אדרת רקומה, וליהודים הייתה שמחה ואורה!"

פשטה ידיה, פשטה ליבה, ולבסוף רצה השוקה ופשטה גם רגליה ומעותיה.

ולשנה הבאה רשמה מדם ליבה: כל הפושט יד נותנים לו. השאלה היא רק מה יתנו, איך יתנו ומתי...
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
לא פושטת יד

הייתי ילדונת בז', כמעט בת שלוש עשרה, שהתרגשה מאד מהתפקיד הצפוי: להיות מעבירה!

"מעבירות", כך כינו אצלנו בבית הספר את התורניות שעמדו על שפת הכביש הסואן הסמוך לבית הספר, ועזרו למאות הילדות הקטנות לחצות את הכביש בבטחה בדרכן ללימודים. מדי בוקר ומדי צהרים הן עמדו שם, ה"בחורות החשובות" עם אפוד זוהר ומקל ארוך ארוך ועצרו ברוב גאון את התנועה הזורמת.

הערצתי אותן, חיכיתי ליום בו אגדל מספיק, ואזכה לפשוט ידי אל הכביש ולעצור בניע מקל את כ-ל המכוניות הנוסעות...

והנה הגיע היום הנכבד. המורה נכנסה וסיפרה על לימודי זהירות בדרכים שנתחיל ללמוד בתקופה הקרובה. לכיתתנו תגיע שוטרת! אמתית! והיא תלמד אותנו את הכללים הנחוצים בטרם נתחיל במשימת ההעברה.

חזרתי הביתה נלהבת, ומיהרתי לספר לאמי על החוויה הצפויה.

אך אז התקדרו פניה, ואני הבנתי שמשהו לא כשורה. היא לא אמרה לי מאומה באותו רגע. אולם בערב הסתגרו הורי שעה ארוכה ודנו בנידון. אמי גם הרימה טלפון למחנכת, שאלה על הנהלים ועל השיעורים, על השוטרות ועל המעבירות. התשובות לא הניחו את דעתם של הוריי, ולבסוף, עם כל הכבוד הראוי, היא גם התקשרה למנהלת בית הספר.

בבוקר שמעתי את המסקנות החדשות: אבי מעדיף שלא אלמד מפי השוטרת, אי לכך ובאישור המנהלת, בכל שיעורי הזה"ב הקרובים- אצא מהכיתה ולא אהיה נוכחת בשיעוריה. כמו כן- גם לא אוכל לשמש כמעבירה. לא ידעתי אם להתאכזב או לא.

כשהגיע השיעור יוצא הדופן- חייכה אלי המורה ואישרה לי בניד ראש לצאת מהכיתה. בעודי מתארגנת כציפור דרור לצאת לשיעור חופשי שלא מן המניין- ראיתי את השוטרת שנכנסה לכיתתנו. כן, אמנם היא הייתה לבושה בחצאית קצרה... מעל המכנסים. אוירה זרה חדרה יחד עמה לכיתה, צפצופי ביפר וחולצה תכולה, בוהקת. חמקתי אל המסדרון כשהתמיהה בליבי הקטן מפנה מקום לעוד קצת הבנה...

ידעתי כמה חינוכנו חשוב להורי. ראיתי כמה מאמצים הם משקיעים בטיפוח החממה שלנו. באיטום החריצים ובאוורור נאות, בהגנה מוקפדת, בהשקיה מתמדת ובליטוף אוהב... כל ספר קריאה שהכנסנו הביתה עבר את הביקורת של אבי. כל בילוי או טיול נחקרו היטב ואפילו אלבום המכתביות שלי עבר סינון מכל תמונה זרה. היה לנו חם וטוב בחממה, וגם אם לא תמיד הבנתי, תמיד היה לי נעים ואוהב.

ביליתי שיעור שלם בחוץ, קצת מטיילת, קצת חולמת, משתדלת להשתחרר וליהנות ולא לחשוב על השיעור המעניין שלומדות חברותיי.

אבל דווקא למחרת, שמחתי לגלות כי אני לא צריכה להשתעמם לבד במסדרון... הוריה של חברתי שמעו על שיעורה של השוטרת הנכבדת, ואף הם לא היו מרוצים. המנהלת זכתה לטלפון נוסף, ובשיעורים הבאים יצאנו מהכיתה, שתי חברות גאות ומאושרות.

היום, כבר לא תשמעו על שיעור מפי השוטרות. מקצוע הזה"ב עבר בכור ההיתוך ונמסר לידי מורות משלנו, עם תכנים מוקפדים ומשחקים ראויים. אך תחושת השמירה המתוקה מאז שיעוריה של השוטרת- עוד שמורה עמוק עמוק בלבי.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
אין לה כפפה

היא כלכך רצתה לפשוט אותה, רחב הכי שאפשר. לקבל בתמורה משהו טוב שיהיה שווה את זה, את הפשיטה. ואז להחזיר את היד מלאה בדברים שהיא כלכך רצתה אל הכיס, לקמוץ אותה שוב חזק חזק לאגרוף קטן, אגרוף קמוץ כזה כמו של תינוק בן אפס וכמובן להמשיך לתת לאחרים ביד השנייה. היא לא כזאת שמשתמטת מחובות או מוסכמויות, צריך לתת אז היא תתן. אולי יום אחד זה עוד יחזור אליה כל מה שהיא נותנת, יפתח את האגרוף הקמוץ הזה שבכיס ימין לרווחה.
אז לבינתיים היא נותנת לעצמה, כי בכל זאת גם יד ימין צריכה לקבל משהו. מפחדת עדיין להוציא את היד החוצה ולפשוט אותה לעיני כל, אפילו לא לעיני חצי מהכל.
חשוב לשמור על תדמית, היא רוצה לשמור על תדמית ורק לפעמים לפעמים כשכבר חם לה בכיס ימין והיד מתחילה להזיע היא מתחילה לחשוב איזה רצון חזק יותר ואולי בכל זאת כדאי לוותר קצת על התדמית.
אבל אז במחשבה שנייה -היא תמיד תמיד חושבת מחשבה שנייה- היא מנסה לעשות רווח מול הפסד, שני טורים כזה אחד מול השני, בעד ונגד, ולבדוק עם מה היא תחזור לכיס בחזרה, אולי הרווח לא שווה את הפשיטה ואז היא יכולה להגיע לפשיטת רגל; לחזור לכיס עם יד ריקה ולנסות לאסוף את כל מה שיש בתוכו.
ובכלל, מה יגידו האנשים, הם בכלל לא זוכרים, וחלק אפילו לא מכירים את יד ימין, כמעט אף פעם לא ראו אותה, מכירים רק את השמאלית שכל היום יוצאת, כמעט אף פעם לא נשארת בכיס. דואגת בין השאר לתדמית.

לבינתיים היא בכיס, עמוק עמוק, כמו שהיא אוהבת, עמוק כמו שרק היא יכולה להבין ולא אף אחד בחוץ, ובכלל, עכשיו חורף ואין לה אפילו כפפה.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הפושט יד נותנים לו.


שלוש בלילה בית כנסת יקבל אותו, והתפילות.

רוח קרה מצמררת את גבו, מהדק את החליפה, המהומות ברחוב נגמרו בשעה זו, הם בטח התחדשו מחר בבוקר.

שני בחורים אחד שיכור והשני תומך בו, מנסה להחזיר אותו לישיבה, עוד שיכור יושב על ספסל, מדבר לעצמו. כשהוא עובר שם השיכור מתחיל לצעוק, "היי רב יהודי, מתנות לאביונים" הוא מוציא בהחלטה של רגע שטר של 50 שקל ומגיש אותו לעני. הוא בתמורה מברך אותו "שתהיה שמח, הפרצוף שלך עצוב, שבחג הזה יהפוך להיות שמח" העני מנשק את השטר, הוא ממשיך בדרכו והברכות עדיין מהדהדות באוזניו.


בשלוש בלילה היחיד שנמצא בבית הכנסת הוא סבא דוד,

"מי הפיל אותך מהמיטה הרב ישראל?" חוש ההומור של סבא דוד לא נעלם גם בגילו המופלג, הרב ישראל מחייך מתיישב במקומו.

סבא דוד מארגן בית הכנסת מההמולה שהתרחשה כאן אתמול בקריאת המגילה.

"לא הצלחתי לישון" הוא פולט, שמיעתו של סבא דוד כבר לא מה שהייתה.

"פורים זה לילה קדוש" אומר סבא דוד "אשריך שזכית בלילה כזה לקום בנץ לבית הכנסת, הריז"ל אומר "שכל הפושט יד נותנים לו" אין הכוונה רק לפשיטת גשמית, אלא לפשיטת יד רוחנית, מי שקם מתפלל בנץ, נותן צדקה, שומע מגילה. מה שמבקש, נענה מיד. זכות גדולה יש לך"

סבא דוד מסיים לסדר, מתיישב במקומו הקבוע, פותח את הסידור ומתחיל להתפלל בקול רם,

המחשבות של הרב ישראל נודדות מהסידור למילים של סבא דוד שמשוטט להן באוויר, הוא מנסה להיאחז בהן. באוזניו מהדהדת טריקת הדלת, מאז שהדס עזבה את הבית, לפני כחודש בסערה ולא שווה אליו.


הם קיבלו על עצמם לשתוק, לא להעיר, לקבל את הילדה כמו שהיא להבליג לא להעביר ביקורת.


אבל אז הגיע הפיצוץ.


נעמה במשך יותר משבוע חיפשה את הצמיד הטניס שקיבלה מהירושה של אמא, הצמיד נעלם. והחדר של הדס התמלאה בחפצים שונים. יום אחד הגיעה עם מחליק שיער, ביום השני עם איפור זול, וביום נוסף הדס לבשה נעליים חדשות שלא תאמו את רוח הבית.

נעמה נזכרת שבשבת הדס מבקשת למדוד את הצמיד, היא מחברת אחד ועוד אחד ופונה להדס היכן הצמיד, בהתחלה הדס מתחמקת, כשנעמה מאבדת את שיווי משקלה, הדס מספרת לה שהיא מכרה את הצמיד תמורת אלפים שקל, "בגלל שלא הבאתם לי כסף שאני חייבת." ובאותו רגע נעמה פורצת בבכי, מתיישבת במטבח ולא מוציאה הגה.


הוא מרגיש שהוא מכיל בתוכו רק כעס לילדה הזאת, ואין בו מקום לשום שליטה, או לחמלה, לרחמים ואהבה. מילים קשות מאוד הוטחו על הדס, שבסוף השיחה ארזה תיק ועזבה את הבית.

באותו יום הוא אסר על נעמה להרים טלפון להדס, היא גדולה ותסתדר עם התוצאות של המעשים שלה בעצמה. לאחר מכן היא כבר לא רצתה לחזור הביתה.

הוא אמר לנעמה, שאסור להתחנן לילדה שתחזור הביתה, היא צריכה לחשוב על מה שעשתה.

לנעמה היה קשה, אבל הוא לא הסכים לקבל אותה בשום פנים ואופן, מבחינתו הדס חצתה את כל הגבולות.


היא נמצאת אי שם, נעמה כבר לא נעמה, הבית לא בית, והילדים מתהלכים על תבניות ביצים. משתדלים שכעסו לא יצוף.


משהו בו נשבר, הכעס ממזמן התחלף בדאגה, ורק הגאווה היא זו שמענה ממנו להודות בזה.

יש לו זמן יקר ערך להתפלל ולבקש בשבילו, בשביל הדס, בשביל נעמה.

אולי בשבילו יותר מבשביל כולם.

מבקש שתחזור, שתחזור הביתה, תחזור אליו.


***

חוזר מבית הכנסת מודיע שהם עורכים סעודת פורים, היום הוא לא נועל את הדלת משאיר אותה פתוחה.

רגע לפני תחילת הסעודה הוא נכנס לחדר השינה נועל את הדלת אחריו, מחזיק ביד רועדת את הטלפון ומתקשר להדס, לאכזבתו הרבה השיחה מועברת לתא הקולי.

"היי הדס, זה אבא" בולע את הרוק שותק, "רק רציתי להגיד פורים שמח" למה הוא נשמע עצוב, "אנחנו מתגעגעים אלייך, אני מתגעגע אלייך, הלוואי והיית כאן אתנו, בפורים בחג השמח, וצוחקת אתנו. רק תדעי לך שאני אוהב אותך מאוד, אבא." מנתק משאיר את העצב בחדר, יוצא אל השמחה שבסלון.

הדלת פתוחה מקבלת את כל השיכורים הרבים, שמצחיקים ושרים, לפעמים הם גם בוכים, מתפללים.

הרב ישראל שמח איתם, צחק איתם שר וגם בכה.

הוא ידע שהיא תחזור.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
שובו של אתגר הפורים הגדול

"שלושה בחורי ישיבה מבוסמים וחסרי יציבות מכתתים רגליהם בין בתי השכונה המרוחקת מעבר לגבול הלא רשמי של השטעטל. הם מחליטים להיכנס אל הבניין האחרון בשורה שהקבלן העניש אותו ובנה אותו מבודד משאר הבתים. הבניין נראה להם סטנדרטי. רגיל. קונבנציונלי. לגמרי. שני זוגות אופניים. דלי של סיד קרוש. עגלת קניות שבורה משנות השמונים וחתולה אפרפרה עם עיניים ירוקות. הם דופקים על הדלת הראשונה נעדרת השלט וצועקים בקול ניחר: "לא פחות מאלף! לא פחות מאלף!". הדלת נפתחת בחריקה קלה, ובפתח עומד.................................".

אם אתם מיושבי קרנות פורום קהילת הסופרים או העיתונאים או הכותבים או העורכים, תלוי בגלגול שלכם, אתם יכולים לנער את האבק מכמה תאים חלודים במוח. מוכר לכם הקטע? נכון!

זה היה האתגר האחרון בגרסת 1.9 של הפורום.

זכיתי לנהל את אתגר הפורים הגדול. מה שלא ידעתי הוא שהפורום היה במצב גסיסה מתקדם, ואלו היו פרפוריו האחרונים רגע לפני שנכנס לדיכאון קליני עמוק. אנשים שלחו סיפורים ושירים מרגשים, מעניינים או מצחיקים, אפילו עברנו לשלב ב' ו.... פוף. מישהו בא וסגר עלי את הדלת של הפורום. ככה באמצע האתגר. נשאר לי רק סימן כחול:

clip_image002.jpg


הרגשתי כמו מי שנכנס למעגל סוער בחתונה, ואז המעגל מתאייד לו, והוא נשאר מבוייש, גמלוני ונבוך.

שנה עברה, והנה ימים באים, וצצה לה בראש האתר כותרת מזדעקת המצווחת עלי: אתגר! אתגר! אתגר! לא פחות מאלף!

נהיה לי חם וקר, ופתאום אני שומעת את הפורום קורא לי. "פסססססט פסססססט", הוא לוחש, "תגמרי כבר את האתגר!".

אז פשטתי את ידי וליקטתי את שברי האתגר, בתקווה להשלים אותו ולכבד את זכרו, ככה שאוכל להביט בו ולומר לו בהשלמה: נוח בשלום על משכבך!

הם דופקים על הדלת הראשונה נעדרת השלט וצועקים בקול ניחר: "לא פחות מאלף! לא פחות מאלף!". הדלת נפתחת בחריקה קלה, ובפתח עומד................................ קאזאחי משופם בעיניים יורקות ברקים, ובקבוק בירה זולה ביד שרועדת באופן מסוכן. "חיז'מאייס", הוא מסנן, "מי שלח אתם לכאן?"

הג'ינג'י מבין החבר'ה מסליק עד לשורשי נמשיו ועונה בקול קטוע למחצה " זזזזה בוקי מזורי, זה הוא שלח אותנו, הישיבה של האדמו"ר מקורצוויל במצב קשה". "מצב קטטוני" מתקן אותו המשקפופר השחרחר.

"קטטנוני, מה?" נושף ג'ורג', "אני יש אותי חגורה שחורה בקטטות, אני לתת לכם אלף מכות, הכיף כולו שלי".

"לא, לא, לא! לא מכות!" הנמשים פתאום בולטים נורא על הפנים של הג'ינג'י.

"מה חשבתם? אני לתת לכם כסף?" הברקים הופכים לגיצים.

"לא כסף" מתלעלע השחרחר.

"אז מה אתם רוצים? אתם אומרים עכשיו לג'ורג' – אתם מקבלים טיפול חינם בקליניקה! לא אומרים – לא מקבלים!".

"אנחנו רוצים"... מחרחר השחרחר, "רוצים"....

היד של הקזחי מתהדקת על הבקבוק הירוק והשפם שלו רוטט.

"רוצים.... אלף.... אלף מילים. לאתגר".
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
על דלתי מרום דופקת, נוקשת
יד יהודית שכוספת, מבקשת,
לא תחדל מתפילה דוחקת, עיקשת.

שופכת שיחה בתחינה למרומים,
בלב נשבר ונדכה וברגשות הומים,
שוב ושוב מצפה, מייחלת לרחמים.


אך השער סגור והדלת כמו נעולה,
כל דמע ותחינה לא תפרוץ מנעולה.
ועוד לא הגיעה עת הגאולה.

אך בורא עולם לוחש: הו ילדי,
תפילתך הגיעה עדי.
ונוצר אני אותה תחת כסא כבודי.

כי אני שיצרתיך, רואה לרחוק וקרוב,
וממשיך את סרט חייך לטוות ולכתוב,
אז- גם אם כואב, תאמין שזה טוב.

תמשיך לחוש בכל איבר, בכל נים,
באהבתו של אבא, שוכן מעונים.
כי הפונה אליו, מובטח לו שעונים,
כל הפושט ידו- נותנים!!
cleardot.gif
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
למרות...

צעדיו של ישראל היו כבדים ועייפים ורבקה ידעה שמשהו קרה.

"רבקה, הועדה בחובות." ישראל התיישב, תשוש.

"נו". רבקה צמצמה עיניה בחשש. פתיחה גרועה אינה מבשרת בד"כ על המשך טוב.

"את זוכרת את הסיפור עם זינגר?"

כן, בוודאי שרבקה זוכרת, בשביל זינגר הם עברו בשעתו בין הבתים לאסוף מצות עגולות ויין לליל הסדר.

"אנחנו לא יכולים לתת לסיפורים האלו לקרות שוב" ישראל דיבר בלחש, מונה בזהירות את המילים. צריך לעשות מעשה

"אני חושבת שאין מה לעשות, מה יש עוד להוסיף על מה שכבר נעשה?" רבני הוועדה חתמו על מכתבי המלצה לאין ספור, פרוספקטים נשלחו לכל בית, סיפורים מצמררים נכתבו על גבי דפי כרומו מבריקים, גם סיפורי ישועות מפעימים לא נפקד מקומם.

ישראל כמו קרא את מחשבותיה.

"נכון" הסכים עם מה שעדיין לא נאמר "עם ישראל רחמן, אבל לא עשיר, אבל... הבניה, חשבתי על כך רבות. נוכל להלוות מהכסף שחסכנו לבניה"

"הבניה!"

"הכסף יוחזר לנו, כמובן, כשירחיב להם" אם ירחיב

"ומה עם המרפסת שצריך לסגור לחיים כדי שיהיה לו איפה להיות כשחוזר מהישיבה. החדר של שרי... וגילי... והיכן נשכיב את ליבי?"

"בואי נדייק, זו אינה נתינה, זו הלוואה, היא תוחזר לנו בסופו של דבר, ובבניה נוכל לסגור את המרפסת בשביל חיים, גם איציק יוכל לעבור לשם, אם כי בדוחק ולפנות מקום למיטה של ליבי"

וגילי... ושרי... כמה קל להתמקד בענינים טכניים כשהלב מיטלטל בפראות.

בסוף אותו שבוע כך ידעה רבקה, תקבל משפחת יעקובוביץ אישור מהוועדה לקבלת תמיכה, וכל השאר, ה' יעזור...


חדר המדרגות פגש את ישראל כשריח הקציצות המטוגנות מלווה אותו בניחוח ערב

"שלום ר' ישראל, אני רואה שהתחלתם לבנות. לא ידעתי שאתם בונים ב א מ ת"

ישראל הישיר מבט מתפלא, מר זליקובסקי החזיר לו מבט יציב

"חשבנו שוב בבית והחלטנו לסגת מהחתימה שלנו. אתה יודע, והייתם נקיים" צפן חיוך רב משמעות

"קרה משהו, הבניה מקשה עליכם?"

ידו של ישראל אחזה בידית הדלת, מעוניינת לפתוח אותה, אולם מר זליקובסקי חסם אותו. "התכוונתי למשהו שונה בתכלית, סיימת כבר את הסיבוב הפרטי מטעם הוועדה למשפחה שצריכה לבנות בדחיפות?" הסיט את כיוון השיחה בפתאומיות, מותיר את ישראל נבוך ומבולבל.

חיוך קל הצליח בכל אופן להאיר את הפנים העייפות "זו אינה הוועדה הפרטית שלי, היא מכלול. רבנים, פוסקים וגדולי ישראל וגם אנשים פשוטים כמוני שקצת מסייעים להם במלאכת הקודש"

"ובונים גם מרפסת בכסף הזה"

"חס ושלום, אנחנו לא נותנים עבור בניה" מוחו העייף לא קלט את העקיצה המרומזת.

הוא נפרד לשלום, מותיר את זליקובסקי רוטן. חצי לעצמו ואחד וחצי לכיוונו של ישראל "מהיכן יש לאנשים שמחתנים ילדים כסף לבניה? התורמים התמימים נותנים מתמצית דמם כדי שמשפחת כהנא תוכל לסגור את המרפסת"

---


מלכה סובבה את המפתח בחור המנעול. הניחה את שקית התאנים במקרר. צריך לשמור עליהם, תאנה היא פרי רגיש הנוטה להתקלקל במהירות.

אחר פרקה את ערימת המכתבים המכובדת שהעלתה מתיבת הדואר. מעטפה צבעונית עם הלוגו המוכר של וועדת הצדקה צדה את עיניה, היא פתחה אותה. היה שם מכתב כתוב באותיות צפופות ושקל אחד.

לכבוד הרב והרבנית שיחיו,

הננו להעיר את תשומת ליבכם לתופעה מצערת בקשר לוועדת הצדקה.

בבניננו ישנו עסקן אחד, ישראל כהנא שמו הפועל רבות למען הוועדה, לאחרונה נפוצו שמועות שעומד לבנות בביתו מרפסת רחבת ידיים ואף לערוך שיפוצים נרחבים, לפי הנתונים שבידינו הגיעו ילדיו של יהודי זה לפרקם ושקוע ככל האברכים במצבו, בחובות עתק, אם רוצה הוא לבנות ישנה דרך אחת, והיא ליטול מכספי וועדת הצדקה.

החותם בכאב

אברהם זליקובסקי, שכן שאיכפת לו.

נ.ב. מאחר והושקע סכום מסוים בהנפקת המעטפות וחלוקתן הנני לצרף בזאת שקל לכיסוי ההוצאות. למען לא נכשל באבק גזל.

חרישים עלו במצחו של הרב לנדסמן משקרא את המכתב.

"אני מקווה שלא שלחו את המכתב לגורמים נוספים בוועדה, וכמובן לא לר' ישראל בעצמו, הוסיף פתאום בקול

"ואני חוששת שאין לך למה לקוות"

מלכה הצביעה על תוספת קצרה בשולי הדף 'המכתב יישלח לכל רבני הוועדה'

מרירות נשזרה בקולה של מלכה "השכן ההוא עשה עבודה טובה". אמרה ופנתה להדיח את כלי הארוחה,

הרב לנדסמן אחז בטלפון, מחייג נואשות למספרו התפוס של ר' ישראל "קשה להשיג אותו" נאנח אבל הוא חייב להזהירו עוד טרם יפתח את המכתב "אסור לו לראות את המכתב לפני הטלפון, אסור לזה לקרות"

---

רבקה חיכתה לו בחלון בדרכו חזרה מהכולל, היא אחזה בידה מכתב.

"שלחו לכאן ילד עם המכתב, והדגישו שלוש פעמים שדחוף שדווקא אתה תקרא את המכתב."

"מה דחוף, צריכים שאעביר אותו למקום מסוים"

"לא, שתקרא אותו"

לשכננו ה'יקר' ישראל כהנא, פתח המכתב גורם לישראל להתעכב בתמיהה על המרכאות שהקיפו את המילה השניה.

אנו מודים לך מאד שהחלטת לחסוך לוועדת הצדקה כספים ורק לסגור את המרפסת, שירותך ייתן לעוד משפחות יכולת להנות מכספי ציבור בלא שיילקחו ע"י גורם פרטי. נשמח אם תחליט להפסיק גם את בניית המרפסת. מודים על המחווה שבחוסר הוספת החדר.

המכתב לא היה חתום.

תחושה מוזרה חלפה בגרונו,

מהיכן דלפה הידיעה על סיבת ביטול הבניה לציבור?

ההמשך היה משונה. אלו גורמים פרטיים נוטלים מכספי הוועדה לצרכיהם האישיים?

למה הם חושבים שעליו לוותר על סגירת המרפסת, אדרבא, שינסו גם הם לוותר על בניה ונראה אם הם מסוגלים...

הוא חבש את מגבעתו. "אני הולך לזליקובסקי לברר בדיוק מה אמור המכתב להביע." הפטיר לחלל הבית.

אצל זליקובסקי לא פתחו את הדלת למרות שהעינית השחירה מספר פעמים.

כמה ויכוחים שקטים, והדלת נפתחה כדי סדק צר.

"מה אתה רוצה?" מר זליקובסקי לא ניסה כלל להיות נחמד "אני גם לא נוהג לדבר עם גנבים"

עכשיו היה ברור מי עומד מאחורי הכתוב.

"מר זליקובסקי, רק תסביר לי מה רצית במכתב הזה?"

תשאל את פועלי הבנין, גיחך זליקובסקי וסגר את הדלת

הטלפון מהרב לנדסמן הגיע עוד טרם הספיק ישראל לברר אודות המכתב התמוה שקיבל, אחר הטלפון הזה לא נזקק יותר לשירותיו של השכן.

הוא נטל את המכתב האיום, הוציא מצית מכיסו והביט בשוויון נפש בלהבות הכחלחלות שאחזו בו

---

ישראל אחז בידיו את המעטפה 'לכבוד משפחת זליקובסקי' היה כתוב עליה. הוא השתהה על יד דלת הבית, מנסה להאריך את הזמן עד למפגש הבלתי נמנע. לקח נשימה עמוקה, מעלה בועות רותחות בדמות דפיקות לב.

קדמו למעטפה ריצות לאין ספור. מילוי טפסים, חתימות, שיחות טלפון, ביקורי בית המון תפילות, לבסוף אושרה התמיכה למשפחת זליקובסקי

"דווקא בשבילו אתה כ"כ מתאמץ?" בררה רבקה בעדינות

הוא שתק רגע, ניכר היה עליו המאמץ המלחמתי שנדרש ממנו.

"אני מתאמץ משום שישנו יהודי שזקוק כרגע לעזרה דחופה, וההשתדלות שלי היא אחת הדברים שיכולים לעזור."

הוא אחז את המעטפה בידיו. היא רעדה.

דפק דפיקה קלושה, מר זליקובסקי עמד שם, פותח את הדלת לרווחה.

'פעם קודמת,' זכר ישראל וניסה לגרש את הזכרון ממוחו 'הוא פתח רק כדי סדק צר'

ידו הושטה.

---

כשיעמוד ישראל מול דלת שנסגרה חזרה יציף האור את ליבו, כי יכול אדם לעשות הרבה מעבר ליכולותיו ולהפנות את ליבו טהור ונקי כלפי שמיא,

למרות הכל הוא מסוגל לתת, ורוצה, וגם יכול.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הפושט יד זורקים לו

מיכאל מרים את כנפות מעילו המשובץ ומתיישב על קצה הספסל, בזוית מתאימה לקליטת אנרגית השמש.
חבר שלו אמר שהשמש היום מזויפת, כמו החיוך של מנהל המשמרת. אבל מיכאל הוא אדם עם מזג טוב ונוטה להאמין בחיוכים.
הוא מוריד את הקסקט הירוק ומניח לצידו, מתרווח קמעא ופונה להוציא מתיקו את הכריך הריחני. אחר כך הוא יקנח בפרי טרי.
יש להם דוקא מטבחון מאובזר ומפנק, שכל שאר הצוות נהנה לסעוד שם את ארוחת הבוקר ולהחליף חוויות.
אבל מיכאל אוהב להתענג על הארוחה בגפו, לשמור לעצמו את הריחות.
הכריך שלו היום מורכב משתי פרוסות עבות של לחם כפרי, ממרח אבוקדו מתובל בהרבה שום טרי, עיגולי עגבניה ופרוסות ביצה קשה.
מיכאל נוגס בהנאה, כשלפתע הוא מרגיש שמישהו נועץ בו מבטים. הוא מרים את עיניו ולא רואה איש לידו.
הוא מסיים בנינוחות את הכריך ושולף מתיקו בננה בשלה, עטופה בקפידה בשקית נייר חומה.
הוא מקלף את הבננה בתשומת לב, והפעם הוא ממש שומע את התחינה בעיניים השחורות שננעצות בידיים שלו.
מיכאל מתרומם, ליבו הרחום לא מסוגל יותר לעמוד בפני התחנונים של היד הפשוטה מולו.
הוא חוצה את הבננה לשניים, וזורק מחצית אל מעבר לגדר.
הבַּבּוּן החביב תופס אותה בידו האחת ובידו השניה מנופף לו לשלום.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הוא פושט ידו שוב ושוב ושוב ונותן לנו אינסוף מאוצר מתנת חינם.

תנו לו תודה.


בוס,

כן?

סיימנו עם ההזמנה של לוינסון. מה הלאה?

ברקוביץ' טופל?

לא.

טוב, אז תמשיכו עם ההזמנה של ברקוביץ'.

יס בוס, מעביר למחלקת עיצוב שיתחילו לעצב תבנית כללית וישלחו סקיצה ראשונית כולל פלטת צבעים,

במקביל מעביר לפנימית שיתחילו לייצר אברים פנימיים.

מאושר, רק תדאג שיהיה סינכרון בין המחלקות שלא נגיע למצב של חוסר התאמרה בשלב ההרכבה.

**יצא לפס ייצור**


בוס,

יש בעיות?

הכל חלק, מבנה חיצוני מוכן. ממשיכים עם הגפיים.

מעולה, שימו לב לכיוון של האצבעות, יש שוני במבנה כפות הידיים והרגליים.

ימין – סדר האצבעות משמאל לימין, שמאל – הסדר הפוך, ימין לשמאל.

שומע, אעביר לצוות שעובד על זה.

כמה אצבעות לשים?

חמש לכל יד וחמש לכל רגל. תקפידו שתהיה גמישות באצבעות. תרכיבו כל אצבע מכמה עצמות ולא עצם אחת ארוכה.

אוקיי, וציפורניים?

כן, תוסיפו בסוף האצבע.

לכל האצבעות?

כן.




בוס,

שומע.

אנחנו עובדים עכשיו על מבנה הפנים, מבנה חיצוני גמור כולל אוזניים ושורשי שיער.

הגענו לשלב וויסות החושים, על כמה לשים את השמיעה?

אתה מדבר על ההזמנה של בקרוביץ, כן? שים על העוצמה הכי גבוהה.

לברקוביץ אני רוצה שהכל יעבוד חלק, שלא יהיו בעיות.

גם עוצמת ראיה, שים 6/6.

שיניים בינתיים אל תתקינו, רק תכינו 2 מערכות בתוך החניכיים ותגדירו זמן בקיעה לחמישה חודשים מרגע השיגור.

ושיער גם תוציא קצת.

אוקיי בוס, בטיפול.



בוס,

כן.

רק מיידע שההזמנה של ברקוביץ מוכנה, היא כרגע בבדיקות במחלקת בקרת איכות.

מאמין שתוך יומיים נוכל לשגר.

**צל"ש**




בוס,

דבר.

הגיע דוח ליקויים ממחלקת בקרת איכות ויש קצת בעיות עם ההזמנה של ברקוביץ...

מה הבעיות?

הם גילו שם איזה מום בלב.

אבל בוס, זה לא משהו קריטי הם אומרים שאפשר בקלות לתקן את זה,

נדביק על זה טלאי.

זה יעבוד פיקס.

ופרופסור איזנשטיין אמר שזה בעיה שאפשר לפתור אותה גם אחרי השיגור.

ניתוח, לא משהו מדי מסובך.

אז לשגר ככה בוס?

לא, תחליפו.

מה להחליף?

הכל, תוציאו את הלב התקול. שימו חדש.

אבל בוס, זה יעכב את השיגור בשנה. וברקוביץ לוחצים.

תחליפו, לא רוצה שיהיה עם זה בעיות, זה אמור להיות בשימוש מסיבי לפחות 90 שנה.


********שיגור********



בוס,

כן?

ברקוביץ שוגר בהצלחה, הכל עבר חלק.

שמח לשמוע, עשיתם עבודה טובה.



בוס,

כן?

ברקוביץ בוכה (בלשון נקבה).

?

היא רצתה בת.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הצדקה לחייך


"שלום לכוווולן!!!
אני אוהבת ערבים!!
ואתן?!"
-"לאאאא!"
-"מה, בקרים יותר טוב? להתעורר ב5-6, להכין סנדוויצ'ים, להעיר ילדים, לארגן...."


קאט.

שירי הפנתה מבט שואל לכיוונה של מיכל, "מה לא עשיתי טוב? פתיחה יפה דווקא, לא?"
-"פתיחה מצוינת. והאנרגיות שלך מדבקות." מיכל אשרה והמשיכה: "רק הייתי ממליצה לחכות מעט
אחרי השאלה: 'מה, בקרים יותר טוב'. תני לקהל שתי שניות לקלוט את הפאנצ', ליהנות
ולצחוק/למחוא כפיים ואח"כ תמשיכי."
-"למחוא כפיים...שירי חיקתה את מיכל במרירות. רק שלא אפול על סנוביות. אלה, רק השתלת
מגנטים בכפות הידיים תגרום לידיים שלהן להיצמד. כפיים..."
-"הליצן העצוב התעורר, מה?" האמפתיה של מיכל נכבית באותה המהירות שהיא נדלקת:
"תעבירי אותו למצב טיסה. ממשיכים."

"מכירות את זה ש..."

קאט.
-"מה עכשיו???"
-"מכירה את זה שנמאס לשמוע מסטנדאפיסטים את המכירים את זה? אז זהו. תני לי את זה
בשונה."
-"אני מזוכיסטית, זה מה שאני." שירי אבחנה את עצמה בקול, "משלמת כסף לבימאית קטלנית."
הקטלנית לא התרגשה, "#ליצן_עצוב_מצב_טיסה. ממשיכים."

"יש כלל סודי שידוע לנו, הנשים, והוא - לא לבקש/לשאול/לחפור לבעל כשהוא רעב. בשום עניין.
זה אבוד. ומי שלא יודעת את הסיבה, אז הנה: יש צינור שמחבר בין המוח של הגבר לקיבתו.
כשהקיבה ריקה- הראש ריק. ככל שהיא מתמלאת - הראש מתחיל לעבוד. פשוט. חוק-כלים-שלובים."


-"טוווווב!!! , אבל לא בשביל זה את משלמת לי, אז ככה: א. את מדלגת לחלוטין על האגף הימני.
תחונני אותן במבטים מפעם לפעם."
-"טוב שאת אומרת לי...פתיחה עם ערבים, לא לספור את הימניים...זה לא היה נראה טוב..."
-"דבר שני, תורידי את הפאנצ' יותר חזק. חוק-כלים-שלובים, תדגישי כל מילה. ותעבירי את המבט
שלך עם כל מילה על חלק אחר בקהל."
-"כן המפקדת."
-"לעמדה. ממשיכים."
-"רגע...מה נראה לך, עם סקצ' כזה מי ינצח בקרב, השפתיים של הקהל או כח המשיכה?"
-"קרב צמוד. כמו בכל מערכה: תלוי איך תורידי את הפאנצ'."
-"כן...ועד כמה שרירי הפנים של הקהל יהיו גמישים. רק שלא יבואו לי החברה' מאנטארקטיקה סיטי
עוד פעם. רק מלהסתכל עליהן אפשר לחטוף שפעת.
אולי נחלק להן מסטיקים בכניסה?"
-"#ליצן_עצוב_מצב_טיסה. ממשיכים."

"בכל בית יש את זה שמתנגד לזריקת אוכל. לא זורקים אוכל. מה פתאום. בל תשחית.
אין כזה דבר תפוגה. הנה, בואי תראי, אפילו כתוב: תוקף עד."


-"יופי. טוב. הלאה." כך מיכל.
-"פסדר כזה. נראה לך יבינו מיד את הכוונה? או במילים אחרות: כמה האולם ירעד בסולם ריכטר?"
-"מי שרועד פה בינתיים זו את. בואי נתפלל שהמטוס של הליצן העצוב יתרסק. הוא משתק אותך
לגמרי. את טובה!! שומעת? את טובה!!!! ואת יודעת את זה. אז מה קורה לך פתאום? את עושה
מצוין את העבודה ומקבלת פידבקים אדירים מהקהל, אז די עם הספקות המכרסמים האלו.
עכשיו לעמדה. מה מצב הליצן העצוב?"
-"כ"כ הרבה שעות טיסה...קיבל ג'ט לג כרוני..."

***
-"שלום לכוווולן!!!
אני אוהבת ערבים!!
ואתן?!"
-"לאאאא!!!"
-"מה, בקרים יותר טוב???"


J J J J J J J J J

***

ראש חודש הסטנדאפ,

הזדמנות אמיתית לתת - דווקא לאלו שאנחנו בטוחים שהם צריכים לתת לנו.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הפשיטה הגדולה

שבוע לפשיטה הגדולה על דרום זאיר. כל חברי החוליה נלכדו. לא היה להם סיכוי כלל. כוחות הצבא של ארצות הברית פשטו על המקום במאותיהם. יחידות העילית לחמו במורדים המקומיים והבהירו את מטרתם: הם רוצים לידיהם רק את חברי החוליה שפרצה לבנק אוף אמריקה בקליפורניה ורוקנה אותו כליל.

חברי החוליה לא התכוונו לוותר. העושר האגדי שנפל בחלקם לא שווה כלום אם לפתע יתנו להם עונשי מאסר של מאתיים ושלוש מאות שנה כמו שרק האמריקאים יודעים לתת. חשיבה מעוותת יש להם באמריקה, ממירים עונשי מוות במאות שנות מאסר. רק מלספור אותם אפשר למות.

מרחבי הספארי הגדולים של אפריקה הפכו לשדות קרב. האמריקאים הטילו למקום את הטכנולוגיה העילית וכל הכוחות הטובים שלהם. אך הם, חברי החוליה, למדו את מנהגי המקום. מול הכוחות הגדולים הם לחמו כאריות והסתתרו כבבונים. תקפו כנמרים וברחו כאיילות. מתמגנים ותוקפים. משיבים מלחמה.

לא היה להם צ'אנס. יחידות המארינס וכוח דלתא סגרו עליהם ממערב ודרום. הריינג'רס וצוות שש התקיפו ממזרח וצוללנים של אריות הים ארבו להם מצפון. הכוחות של ארצות הברית של אמריקה יודעים להילחם כשהם רוצים. לכולם הובטח בונוס שמן בסיום המוצלח של המבצע. כל מערך ההתקפה הזה עלה לאומה האמריקאית רק אחוזים בודדים מערך השוד הגדול.

השוד המוצלח של כל הזמנים. עשר שנים שהם מתכננים אותו. מספיקים ללמוד בדרך משפטים, מנהל עסקים ומחשבים ולהיכנס בזה אחר זה לבנק הגדול בקליפורניה. מצטרפים כאילו בלי קשר, למצבת העובדים הגדולה של הבנק. משקיעים בתחומם, מצטיינים בעבודתם.

בשנה האחרונה, כשג'ורג' קיבל את התפקיד הבכיר - סגן ראשון. תכנון השוד עלה הילוך. הם למדו את דרכי האבטחה. מערכי החירום ואבטחת המחשבים. לא משאירים פינה בלי טיפול. הכל נלקח בחשבון, נרשם בניירת מסודרת בביתו של טום השקדן. לא מדברים מילה ברשת, לא רומזים דבר בסלולרי, הכל נעשה באמצעים מיושנים. אמריקה הגדולה יכולה לצטט ולהקשיב לכל דבר דיגיטלי. לא לעט החורטת על גבי דפדפת צהובה, מוגנת בפלסטיק שחור וקליפס מתכת.

גם ביתו של טום נבחר בקפידה כמקום התכנסות. הבית היחיד מכל החבורה שלא הכיל מצלמות ברדיוס של חמישה רחובות ממנו. אזור שקט ובורגני במערב בעיר. פעם בחודש בממוצע הם התכנסו שם, מתגנבים כיחידים אחת לשעתיים.

בהתכנסות האחרונה הם קיבלו את הזהויות החדשות שהכינו עבורם באוסטרליה. ההתרגשות הגיעה לשיאה. הם שיננו את הפרטים החדשים אודותם. מיששו את רישיונות הנהיגה ונהנו לראות את דרכוניהם מוחתמים ברחבי העולם עם חותמת כניסה לארצות הברית.

מאות אלפי דולרים הושקעו בתכנון השוד. את יום הדין הם קבעו לשבוע של סוף השנה. חגיגות ראש השנה האזרחי זה זמן טוב מאוד לרוקן את מאגרי הבנק ולצאת מהמדינה בשלום. רק לאחר שישהו חמישה ימים מחוץ לגבולות המדינה ייכנס המנהל הבכיר אל הבנק ויגלה את דבר הגניבה.

הכל התבצע כהלכה. במשך יומיים רצופים, הם נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו. סוחבים איתם שקי ענק של זהב, יהלומים, עתיקות וכסף מזומן. אף אחד לא שמע. איש לא ראה. ציוץ לא נשמע. גם הנסיעה ביאכטה המפוארת ששכרו, עברה חלק לגמרי.

עכשיו. כשהכוחות סגרו עליהם מכל כיוון ובבית המשפט עומדים לתת להם כמה מאות שנים בפנים.

כעת. כשהם מתחילים להריח מבפנים את קירות בתי הכלא הטחובים של אמריקה, הם מבינים רק דבר אחד.

כל הפושט יד, נותנים לו.

לא יעזרו לך כל התכנונים והתוכניות. כל האסטרטגיות וההכנות. תברח, תסתתר, תתחפש.

בסוף, נותנים לו.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
[שלושים יום לפני החג...]
ליל הסדר, פסח
משפחת שושן
מסבים כבני מלכים.
עינם אל הפתח
נתלה כמו נשען
לאיש הבשורה מחכים
ועד-
שהכוסות מלאים
הכסאות נאלמים
והלבבות הולמים
-שואלים ודורשים הזקנים
-שרים ומזמרים הנערים
-שועטים ודוהרים הילדים
מן הפתח להביא, את אליהו הנביא
אך,
תוך החשיכה
רבתה המהומה
היתה להפיכה
בזעקה ואימה
ראוהו-
קטן קומה, שחור
לא הנביא אליהו, לא בצחור
עומד לבד
פושט יד---
זה אומר תפסוהו
זה דורש אזקוהו
וכלם כאחד עקדוהו
ועוד הטעימוהו
כל הפושט יד נותנים לו
-אוי נותנים לו
אחת למעלה
ושבע למטה
ולא כמזה
אלא כמצליף
אז נפנו להביאו הטרקלין
למען ישמעו וייראו
אז נגלו פניו של קטין
הבן יקיר א-ל-י-ה-ו
רצה בשקט להתחנן אל 'שוכן עד'
בזמן שדלתות פתוחות לכל פושט יד
תמהו נבונים, בהו נכוחה
ומשפחת שושן נבוכה
תנו להם
לכמה מיני אליהו
לפשוט ידם
לפעמים- בדרכם, שלהם
קרובים הם להשיג
דייכם ודיים...
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הסיני(לי)ם באים

(מיומנו של סנילי מדומיין, אחרי ששתה שני כוסות וודקה, שלשה ארק, שני שליבאוויץ', וחמש ויסקי.

בזכות האתרוג אה, האתגר של פרוג, הוא הגיע למסקנה הפשוטה ביותר. הסינים קנו את הכל! כולל אותנו. מה אתם אומרים? הוא צודק?)


קָטָן וְצָנוּם, עֵינַיִם
כְּמוֹ אֶצְלָם שָם - כְּמוֹ מַקַו
בָּעִיר אַסְייאַתִּיתּ, עַל עֵין מַיִם,
חָלַּץ אֶת הַמַּגָּף.

וְתוֹךְ שֶׁאֶת הַבֹּץ הוּא מְגָרֵד
מִתַּחְתִּית הַסוּלִיָיה
הוּא הֶחְלִיט! הוּא מִתְמָרֵד!
לֹא עוֹד שׁוּלְיָה!.

וכי נַגָּר הוּא? בָּר נַגָּר?
עִם כַּפִּית זָהָב נוֹלָד!!
לֹא רְאִיתֶם? אֵין דָּבָר...
רַק -

הַפְסִיקוּ רֶגַע עִם הַשּׁוֹקוֹלָד
הַבִּיטוּ אֶל הַמַאֲגָר!
מִן הַאַיִן, כְּמוֹ מוֹלָד,
עֹשֶׁר רָב פִּתְאוֹם נִצְבַּר!

***

מֵאֵיפֹה?

זוֹ הַשִּׁיטָה שֶׁל בְּנֵי יְפַת
לִקְנוֹת אֶת הָעוֹלָם
מִתְּנוּבָה וְעַד דַּפְדֶּפֶת
דָּבָר לֹא יַעֲמֹד מוּלָם


חִפְּשׂוּ בִּקְּשׁוּ חָקְרוּ וְתָרוּ
מָצְאוּ - יֶשְׁנּוֹ עַם אֶחָד
אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעַזוֹרוּ,
רַק תִּצְעַק 'געוואלד'!

מִיָד -

אָמַר צִ'ינְג לְצַ'אר אַתָּה יְהוּדִי!
הֲרֵי לְךָ צַא'רִידִי
אָמַר לוֹ צַ'אר מָה, צִ'ינְג?
אָמַר לוֹ: הוֹ! יֶא! מַאצִ'ינְג.


וְכָךְ הֵם הִתְלַבְּשׁוּ עָלֵינוּ,
הַבֹּוטִים הַסִּינִים
וְאֵת כָּל מָה שֶׁמִּסְּבִיבֵנוּ
חוֹמְדִים הֵם וְקוֹנִים

***

גַם בַּמִּפְעָל הֲכִי גָּדוֹל
פָּשְׁטוּ אֶת יְדֵיהֶם
'המאצ'ינג הַבָּהוּל'
מְמַלֵּא אֶת כִּיסֵיהֶם.
 

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
"תודה לך" אמרתי לגברת שפינתה את כיסאה לכבודי.

היא מביטה בי, בוודאי מצפה שאתנגד ואבקש שתשאר לשבת, אבל לא. אין לי כבר כח לעמוד,

אין לי כבר כח לעמוד בהמתנה הכואבת הזאת, נפשי עייפה.

אתמול התקבלה שוב תשובה השלילית, שמונה שנים אותה תשובה, טיפולים שונים, נסיונות שונים, סגולות שונות, אבל תשובה אחידה. שלילית.

האוטובוס עמוס צפוף, אין מקום לשבת, גם לא לעמוד.

כולם נוסעים בקו 1, למה ? מה הם מחפשים שם? האם כולם פה ממתינים כמוני? אז מה יש להם לחפש? על מה יש להם להתפלל?

אבא, די, אבא,

עד מתי אמתין ואחכה, עד מתי?

מימין עגלת יויו נדפקת בי בחוזקה, לא רוצה להסתכל עליה, לא רוצה לראות עוד פעם תינוק או תינוקת יפיפיים מחייכים אלי. לא רוצה לאלץ את עצמי לחייך אליהם גם.

בשבת אמרה לי רחלי גיסתי: "לך תמיד יש סבלנות לילדים קטנים, את כל כך שלווה"

ואני חייכתי כמו תמיד. מחייכת לכולם, לגדולים ולקטנים.

מורחת לי את השפתיים משני האוזניים את החיוך הנצחי שלי ..

אם היתה יודעת כמה מאמץ דורש ממני החיוך הזה לתינוק הרביעי שלה כשעוד לא חלפו לה מחצית משנות נישואי?

השפתיים מחייכות, אבל העיניים לא.

כי חיוך לעיניים מגיע מהלב והלב שלי, בוכה, צועק ,זועק, צורח.

הייתי רוצה לצרוח בחדר, לא לראות תינוקות בכלל, לא להשתתף בשום ברית ובשום חתונה, רק לבכות את מר ליבי.

נמאס לי להרגיש חזק את המבטים סביבי, כואב לי לשמוע חזק את השתיקות שלכם, של כולכם.

כעס עצום מזדחל לי מעומק הלב ועד לפה.

על מי אני כועסת? על כולם.

למה הם קיבלו חינם אין כסף את כל מתנות השמים שמקרקרים סביבם?

נכון, הם לא אשמים, אבל אני כועסת.

גם לי לא ברור למה כעס. אבל כן כעס.

למה רק לי אין?? למה?

אבא, למה?

תן לי גם בבקשה, רק תתן.

שוב עגלת היויו נדחפת לי בין הרגליים, הפעם אני מציצה. נסיך יושב שם בבגדי שש וארגמן, וסביבו משמר המלכה בבגדים זהים, כולם. ארבעה במספר.

ואמם כמו מלכה בממלכה.

היא לא מתביישת הגברת? ככה להוציא לי את העיניים והלב? ככה לשבור אותי עוד יותר??

האוטובוס זוחל לכיוון הכותל, משמאל נראה הר הזיתים, קבוצת לבושי שחורים מתקרבת לאבן שיש בוהקת, מנין גברי, עולה לקבר.

כנראה נשמות יקרות צאצאיות של הנשמה הצרורה בצרור החיים.

מחשבה משונה חולפת במוחי, קורעת את ליבי. מי יבכה בבוא היום על קברי? מי?

"תחזיקי בעגלה חזק" אומרת בעלת היויו למשמר המלכה העומד מימין.

משמר המלכה מביע אי שביעות רצון גדולה ומפלסת לה בכח דרך לקדמת האוטובוס.

בלי רצון אני מגלה את עצמי שותפה לשיחת הנסיכה בת הארבע עם המלך.

"רוצה לרדת עכשיו מהאוטובוס" מתחילה לצרוח.

"אי אפשר לרדת עכשיו"

"אבל אני רוצה"

"אני יודע שאת רוצה, אבל אבא יודע שעכשיו אי אפשר"

"כן אפשר"

"לא טוב בשבילך לרדת עכשיו, עוד רגע מגיעים לכותל ונרד"

"אבל אני רוצה עכשיו. עכשיו! פה לרדת"

"אבא יודע מה טוב בשבילך, מתוקה, עכשיו לא טוב, אפילו שאת רוצה."

המזחלת עוברת דרך שער האשפות. נפתחות הדלתות והמון העם מתפרץ החוצה.

כרכרות מעוצבות וממותגות נוהרות סביבי, מתי אזכה גם אני להוביל אחת כזו משלי?

מתקרבת אל הכתל נוגעת בקיר.

מוציאה מהתיק סידור ומסתתרת, שלא יראו.

דמעות מלוחות מרטיבות את עיני.

"אבא, תן לי בבקשה. אני רוצה עכשיו. הרגע. אין לי כח לחכות".

פתאום, כל השריונות והשכבות שאני מתכסה בהם, גולשים ממני, נמסים.

הדמעות כבר הפכו לנהר שוצף, נחל נובע, מעיין זורם, הדפים רטובים, הסידור כבר סחוט.

עכשיו כבר לא אכפת לי שיראו כולם שידעו כולם כמה נשרף לי בלב, כמה אני רוצה ומייחלת.

כמה דמעות אני שופכת, כמה מתייסרת.

עכשיו אני זועקת מתחננת מבקשת :"מלך העולם, אני בטוחה שאם תתן לי אהיה מאושרת.

אחנך אותו ליראתך, אגדל אותו בשמחה, אשמור עליו בשבילך.

אעשה את רצונך.

אבל אני רוצה

אבא רק תתן לי ומהר. עכשיו הרגע.

גם חנה התפללה לא רחוק מכאן ונתת לה."

עודני מנקזת את כל כאבי ומנקה את נפשי משיירי דמעה מצויה.

אני שומעת אותו עונה לי כאילו מתוך נשמתי,

"אני יודע שאת רוצה עכשיו"

"אבל עכשיו לא טוב לך"

"אבא יודע מה טוב בשבילך, מתוקה."

לפתע תחושה חמה מלטפת אותי, קירבה חזקה פושטת בתוכי. והבנה חזקה מתחילה לזרום בי.

אתה מלך העולם, יודע מה טוב בשבילי, ועושה את הכי טוב למעני.

אפשוט ידי לקבל את מתנותיך, גם את הכן וגם את הלא. כולם מתנותיך, ואקבלם בשמחה

אפשוט ידי אליך אבא ולא אחליט בשבילך מה. אלא אפתח ליבי ואקבל את שתשלח, כי אתה קל גדול מלך העולם, מכירני עד לנבכי נפשי ויודע מסלול נשמתי ומה הכי טוב בשבילה.
 
נערך לאחרונה ב:

אשר כותבת

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הפושט יד, חֲבָל שלא נותנים לו

הוּא נוֹגֵעַ
וְזֶה מְיַגֵּעַ
הוּא סוֹקֵל
וְזֶה מְתַסְכֵּל
הוּא מֵזִיז
וְזֶה מַרְגִּיז
הוּא קוֹפֵץ
וְזֶה מַקְפִּיץ
הוּא בּוֹעֵט
וְזֶה מַבְעִית
הוּא מִתְרוֹצֵץ
וְזֶה מְפוֹצֵץ
הוּא מַכֶּה
וְזֶה מְדַכֵּא
*
אֵיזוֹ הַחְמָצָה
שֶׁהִתְעַלְּמוּ מֵהַהַמְלָצָה
וְלֹא נוֹתְנִים לוֹ
ריטלין
 

מערכת בית פרוג

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
הדמיות בתלת מימד
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
D I G I T A L
עיצוב ואדריכלות פנים
רק תבקש. / מבוסס על סיפור אמיתי מפורים תשע"ח.

***

"באמת שלא."
"אבל אני חיבת, אבא. חיבת!
בבקשה! בבקשה. רק קצת! בבקשה, אבא!"
אם זה הי'ה תלוי בו, הוא הי'ה נמס מזמן, אבל אסור לו.
הוא מסתובב.
קול יללה חלושה מרעיד את אוזניו. היא בוכה.
מה הוא יעשה?
ליבו נקרע מצער. עיניו לא עומדות בנטל. עוד מעט ויצטרכו לנגב את הריצפה מדמעותיו.
הוא רוצה לעזור לה, היא כואבת כל כך! אבל זה לא טוב בשבילה.. זה יעשה לה רע! רע. אסור לו.
אל תיתן לרגשנות להציף אותך. מורה לו השכל בקול קר, כאילו תלוש ממוחו ומגיע ממחוזות רחוקים, זרים. אסור לה.
אבל קשה לו.
אסור לו לעזור לה להקל במעט על סבלה, אסור לו להזיז מעט את כף הרגל כדי להקל על הכאבים הבלתי נסבלים. היא חיבת, אבל קשה לו.
"אני כבר חוזר, מותק" הוא ממלמל ונמלט בעור שיניו.
יורד בסערה במדרגות הנעות, רץ במהירות ויוצא מהבנין היפה כלפי חוץ, העצוב וריקני כל כך מבפנים.
חלוקים לבנים מתנופפים דרכו, חוסמים את שדה ראיתו המטושטש, מותירים כתמים המראים על מוגבלותו ואי היכולת שלו לעזור, הוא נושא עיניו למעלה, מחפש מעט פיסת שמים בראשיתית מבין המלאכותיות הזרה, המכבידה, שחונקת אותו ועוטפת את מצבם בצבת עטופת כתום, ירוק ולבן.
רגליו כאילו מרחפות החוצה, לבקש, להתחנן, להתקרב מתוך המקום הזה, אל השמים העוטפים את כל היקום כולו, הקרובים יותר ללב מאשר בכל מקום אחר.
המחלקות הצבעוניות דוקרות את עיניו והוא מסיט מבט, מתרכז בתפילתו. מבקש.
כי זה או עכשיו, או שכל המוכר והידוע - מתהפך.
"אבא. תענה לי.
אני חיב לסים, אני צריך לרוץ ולהיות איתה, שלא תישאר לבד, אבל קשה לי להיות לצידה ולומר את הלא, תעזור לי, שיגיע כבר הכן.
אני מנסה להתחזק באמונה, אבל אני צריך לדבר איתך כדי להיות בטוח בכן.
אני יודע שאתה שומע אותי, אבל אני חיב להרגיש שהקול שלי פונה אליך, שפי ידבר איתך, כי זו ההוכחה שלי.
תקשיב לי אבא. אתה לא חיב לי כלום, אבל היא קטנה כל כך וסובלת. וקשה לי לעמוד במצב הזה. אין לי כוחות כבר.
אני פושט את ידי. הן ריקות, ואפילו שאיני ראוי - אני פונה. לא כי מגיע לי, רק מבקש. מתחנן. רוצה שהיא תחיך מכל הלב, שהיא תרגיש טוב וזה יעבור מהר...
רצינו רק לוודא שהכל בסדר... המקום הזה כל כך זר, שונה ומנוכר. רק לחשוב על בית הכנסת ההומה כעת, בשעת קריאת המגילה. ואנחנו כאן. תקועים. אפילו הרופא טרם הגיע לבקר והיא - סובלת! איזה פורים זה? איך אפשר להרגיש פורים במקום כזה?
לפחות מגילה קראנו, תודה לך ה', אבל השמחה רחוקה ממנו כמו אלפי קילומטרים. ולזה אנחנו הכי מחכים.
תענה לי. אתה לא חיב. אבל אני פשוט מחכה לזה ולא יכול לזוז בלי זה. אני פשוט מבקש ומאמין שתיתן בלי חשבונות למה ואיך.
חזר לחדרה, מתנשף ונכלם על שהשאיר אותה בלי תמיכתו הצמודה. הוא אבא שלה! אבל הרגיש כי טוב עשה. כי הפעולה הזו היתה נכונה. הוא הי'ה חיב.
היא רדומה, מותשת ועצובה. כואב לו הלב באופן מוחשי. אבל הוא מתגבר.
הערב אפל וקודר, המצב יציב אבל מתסכל. וזהו זה. כלום לא מתקדם.
צלצול בוקע מהפלאפון בעל המסך הקודר, קולו של קרין מבקש מתנות לאביונים שיועברו בו ביום לידי הרב שיעביר בעצמו. הוא נותן, בלי להסס. בשמחה מקרב לב.
איפה החג שלהם? איפה ההכנות העליזות? משלוחי המנות שהם תמיד מכינים בשמחה וברצון, והיא לוקחת חלק פעיל ומובילה את החלוקות לפי סלים, צלחות הגשה וצלופנים. מתקתקת הכל בעליזות ובשמחה רעננה, פורצת גדר. ומביאה הכל לתוצאות יוצאות דופן בזמן קצר ועמוס בהספק.
והיא כעת, קטנה, תלושה ונמצאת במקום אחר לגמרי, במערכה שונה וזרה שגורמת לדמעות שברחו מקודם לעלות שוב על עיניו.
הוא רואה שהיא מנסה להתרומם ומאותת לה להתגבר. אסור לה.
דמעות תסכול שוטפות את פני'ה הצעירות ודוקרות את ליבו.
ה'. פלא חיב להיות כאן. זה לא יכול להימשך עוד, שיפסק אפילו ברגע הזה...
והוא ניגש, מנסה להקל, ומתפלל.
ולמחרת, ביקור פתע קצרצר שמפתיע אותם, תוך כדי שהוא מנסה ללכת ולארגן בקפיטרי'ה איזו מנה שתתאים למשלוח מנות. לקים את המצוה הזו בהתאם ליכולות המעשיות שלהם.
ומוצא, במהירות הוא חוזר, ממלא את המקום הכואב ואת החלל הפוצע במילים טובות, בבקבוק שתי'ה מנחם ובמנה מגרה, בעלת ריח טרי ומשכר וחותמת כשרות מרגיעה ומאירת ספק.
משלוח מנות בשבילך.
ועוד אחד, שאני נותן לך במתנה גמורה. שתוכלי להעניק לי אותו ולצאת ידי חובה. בעצמך.
היא מתרוממת, ההתאמצות שלה לבצע מעשה שנראה פעוט כזה מעלה שוב דקירות מליבו אל הגרון החרב, אך הוא בולע ומחיך חיוך רחב, מעודד.
והיא מושיטה לו את המשלוח בחיוך אוהב, שהוא מנסה להתרכז בעינים הזוהרות והקורנות מולו ולהתעלם מהכאב שקצץ בקצותיו נגיסות המותירות אותו מעט דהוי וחיוור.
שעות ארוכות עוברות על שני'הם, המתנות ארוכות בחדרי המתנה מלאי מרירות ושפיפות. בריצות בהולות בין מקרא מגילה מאולתר בחדר אוכל פנימי ושקט, מלא בקיבוץ גלויות ססגוני ושונה, מאד שונה - לבין רגעי שיחה אישית, אמיתים, כנים ומרגשים עד עומק הלב.
ופתאום, כמו נס פתאומי ששוטף את הלב בהודי-ית אין קץ - הם משוחררים.
ההתארגנות סבוכה, אבל הלב קל ומתרונן.
הנסיעה קשה, מתישה ומלאת רגעי חוסר אונים - אך כשהם מגיעים הביתה, הצער והריחוק שליוו אותם כמו התמוססו ונמוגו מאלי'הם, מותירים להם סעודה משפחתית אוהבת, מכילה ומחבקת. חיוכים הנשפכים אל הלב וממלאים אותו בתודה מחודשת, מלאת כוונה וממותקת.
ומתנה אחת גדולה של המבקש, מפציר ומתחנן - ומקבל ברוחב לב.
לא דווקא כי מגיע לו, אלא פשוט כי זכר שהוא תמיד אוהב, זוכר ומרפא. וביקש.
וקיבל.
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  12  פעמים

לוח מודעות

למעלה