עיניו שוטטו ברחבי האולם. שלט מאיר עיניים היה תלוי מאחוריו: זהר. מאירים, לא מעירים.
מבריק הקופי. זה בדיוק המסר שלהם. הכל באהבה. בנועם. בואו, אנשים לא ישחילו לנו סתם ככה חזיר בגלידה כי משעמם להם נכון? אז זה כשר. הבדצים הם סתם אנשים עצבניים.
'הרב גיא מרוז, יו"ר הועדה ליהדות במאה העשרים ושתיים, בבקשה'.
הוא ננער מחלומותיו וניגש אל הפודיום.
'גבירותיי ורבותיי-' הדהד קולו הדק. איש בשורה אני היום. כידוע בתחילת השבוע אושרה סופית הרחבת הסמכות למתן כשרות לכל מי שיאושר לכך ע"י הועדה, ללא הבדל גיל מין גזע ודת. כבר אתמול אישרנו כחמש מאות איש בכל רחבי הארץ, לאחר שעברו בהצלחה את הקורס האינטנסיבי המזורז שלנו. מתוכם ישנם חמישה עשר מצטיינים שמועמדים לקורס המתקדם של שלושת עיקרי האמונה, כפי שהתווה לנו מורה דרכנו הרב יניב ארזי. בסיום הקורס תינתן להם תעודה המסמיכה אותם לגייר כראות עיניהם ולהוסיף נשמות קדושות לעם ישראל!
- מחיאות כפיים -
תודה, תודה לכם. הכל מכח האמון שאתם רוחשים לנו. יש לי בקשה מכם. כידוע, יש פתגם בספר התלמוד בבלי במסכת אה... שאומר... רגע אחד בבקשה.
(לחישה זועמת: 'דור מה היה הפתגם עם החסה ותמצא לי כבר ת'דף מסרים בחיאת'. לחישה חוזרת: התורה חסה על ממונם של ישראל. לא זוכר איפה').
כן, סליחה. התורה חסה על ממונם של ישראל. במה דברים אמורים? יש, לצערנו הרב, מסעדות שלא קיבלו עדיין את הכשרות שלנו. אני לא מדבר על אלה שבהכשר הבד"ץ. הם תינוקות שנשבו. אני מדבר על אלה עם הרבנות. מתעקשים סתם לזרוק אוכל לפח על כל מיני בעיות, חששות רחוקים, בשביל מה. כל כך חבל. בפעם הבאה שאתם נכנסים למסעדה כזו, תציעו לבעלים לעבור לזהר. כמובן, עם חיוך גדול. תדגישו לו שאצלנו נותנים אמון מלא בכולם. הרי עד אחד נאמן באיסורים, לא?
מזוית עינו ראה את המלצר מחלק מנה אחרונה. נראה טוב.
אוקיי, תודה לכם שהשתתפתם בכנס החשוב. תודה רבה.
הוא חזר למקומו בשורת המזרח. קיצונית בשורה ישבה חברת הועדה טל רוזיליו-סלוניקי. בחירה מצוינת של הרב יניב. היא תנגיש את ההלכה לקהל הנשי.
הוא השתחל לכסאו בין חבריו. נו, איך דיברתי?
'משהו משהו' אמר האחד.
'באמת משהו מיוחד. פעם ראשונה שאני טועם כזה דבר. מעניין ממה זה עשוי' הגיב השני.
הוא השתתק ותחב את הכפית בסופלה.
וואו - טעים!
המלצר הראשי התקרב אליהם. טעים נכון? זה סופלה שבלול. מתכון מיוחד של אמא, מהמטבח הטנזני.
הכפית עצרה.
רגע, אתה רוצה לומר לי שאני אוכל שבלול?
כן, לא סתם שבלול אלא נסיך הביצה, המילק סנייל. אנחנו אופים אותו בחום נמוך בתוך הקונכייה וככה הוא יוצא קריספי.
- תראה אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני חושב, אולי, שלפי דעות מסוימות ביהדות זה לא כשר.
למה לא כשר? הנה אני בנג'י אומר לך שזה כשר. למי אתה מאמין לי או לשבלול?
- ואתה יהודי? תמה הגיא.
בטח יהודי! אתמול האחמ"ש גייר את כולנו בהפסקה.
הרב גיא פסע למטבח.
מוזיקה אתנית-אפריקנית קידמה את פניו. שלושה כהי עור ישבו וקילפו תפוחי אדמה והביטו בו באדישות.
הרביעי ישב ודפדף בטלפון.
מי זה האחמ"ש? שאל גיא.
זה אני. המדפדף פסק והביט בו בשאלה. אפו רחב כאגס, שפתיו דומים לצמיג.
מה שמך?
טנגו ג'ננו.
וזה מטבח כשר פה, אני מבין.
בטח, בטח כשר.
איפה המשגיח כשרות?
הנה תראה. הוא קירב אליו את מסך הטלפון והראה לו מסמך כתוב אמהרית.
מה זה? אני לא קורא את זה.
אה, זה תעודת יהודי שלי. אם אני יהודי מה צריך משגיח?
הגיוני, הסכים הרב גיא.
ומי גייר אותך?
חבר שלי, דרך הזום.
אתה יכול להראות לי תעודה?
לא, חבל. הוא אמר שהוא שלח לפקס אבל לא היה לנו נייר.
חבל, הסכים הרב גיא.
אפשר לדבר איתו, עם החבר הזה?
אה... ננסה, נראה אם הוא לא במשמרת עכשיו.
טנגו חייג.
הלו, טנדמין נך? ענה הדובר.
הם שקעו בשיחה מלאת הברות משונות. לבסוף העביר טנגו את הטלפון לגיא.
הלו? על המסך נראה פרצוף שחום, מקושט בנזם ועגיל.
אז הבנתי שאתה גיירת את טנגו.
כן. רוצה גם? 250₪.
לא, אני לא צריך, ברוך השם. ומי גייר אותך? אתה יכול להראות לי תעודה?
הפרצוף האדים, עד כמה שיכל.
אני לא צריך שום תעודה! אני כהן בכלל! אתה שמעת על שבט נגסת בגמבה? זה אנחנו. אנחנו צאצאים של עם ישראל עוד מלפני אברהם אבינו. איך אתה מעיז לשאול מי גייר אותי!
סליחה, סליחה, מלמל הרב גיא והניח בעדינות את הטלפון הזועם.
יופי. כל הכבוד! תמשיכו בעבודת הקודש.
איש לא הגיב.
כשחזר לשולחן שמע את טל רוזיליו מכריזה בפאתוס: קבלו את אנסטסיה פוזמקין השוחטת הראשונה שלנו!
ובקרוב גם סופרת סת"ם מוסמכת! ברכותינו אנסטסיה.
דמות גוצה עם פנים שמנמנות עמדה שם עם התעודה ביד וחייכה בפה מלא חסר שן קדמית. המקצוע הלם אותה להפליא.
מחיאות כפיים החרישו את אוזניו, וחיוך של קורת רוח התפשט על פניו.
מי כעמך ישראל גוי.
מבריק הקופי. זה בדיוק המסר שלהם. הכל באהבה. בנועם. בואו, אנשים לא ישחילו לנו סתם ככה חזיר בגלידה כי משעמם להם נכון? אז זה כשר. הבדצים הם סתם אנשים עצבניים.
'הרב גיא מרוז, יו"ר הועדה ליהדות במאה העשרים ושתיים, בבקשה'.
הוא ננער מחלומותיו וניגש אל הפודיום.
'גבירותיי ורבותיי-' הדהד קולו הדק. איש בשורה אני היום. כידוע בתחילת השבוע אושרה סופית הרחבת הסמכות למתן כשרות לכל מי שיאושר לכך ע"י הועדה, ללא הבדל גיל מין גזע ודת. כבר אתמול אישרנו כחמש מאות איש בכל רחבי הארץ, לאחר שעברו בהצלחה את הקורס האינטנסיבי המזורז שלנו. מתוכם ישנם חמישה עשר מצטיינים שמועמדים לקורס המתקדם של שלושת עיקרי האמונה, כפי שהתווה לנו מורה דרכנו הרב יניב ארזי. בסיום הקורס תינתן להם תעודה המסמיכה אותם לגייר כראות עיניהם ולהוסיף נשמות קדושות לעם ישראל!
- מחיאות כפיים -
תודה, תודה לכם. הכל מכח האמון שאתם רוחשים לנו. יש לי בקשה מכם. כידוע, יש פתגם בספר התלמוד בבלי במסכת אה... שאומר... רגע אחד בבקשה.
(לחישה זועמת: 'דור מה היה הפתגם עם החסה ותמצא לי כבר ת'דף מסרים בחיאת'. לחישה חוזרת: התורה חסה על ממונם של ישראל. לא זוכר איפה').
כן, סליחה. התורה חסה על ממונם של ישראל. במה דברים אמורים? יש, לצערנו הרב, מסעדות שלא קיבלו עדיין את הכשרות שלנו. אני לא מדבר על אלה שבהכשר הבד"ץ. הם תינוקות שנשבו. אני מדבר על אלה עם הרבנות. מתעקשים סתם לזרוק אוכל לפח על כל מיני בעיות, חששות רחוקים, בשביל מה. כל כך חבל. בפעם הבאה שאתם נכנסים למסעדה כזו, תציעו לבעלים לעבור לזהר. כמובן, עם חיוך גדול. תדגישו לו שאצלנו נותנים אמון מלא בכולם. הרי עד אחד נאמן באיסורים, לא?
מזוית עינו ראה את המלצר מחלק מנה אחרונה. נראה טוב.
אוקיי, תודה לכם שהשתתפתם בכנס החשוב. תודה רבה.
הוא חזר למקומו בשורת המזרח. קיצונית בשורה ישבה חברת הועדה טל רוזיליו-סלוניקי. בחירה מצוינת של הרב יניב. היא תנגיש את ההלכה לקהל הנשי.
הוא השתחל לכסאו בין חבריו. נו, איך דיברתי?
'משהו משהו' אמר האחד.
'באמת משהו מיוחד. פעם ראשונה שאני טועם כזה דבר. מעניין ממה זה עשוי' הגיב השני.
הוא השתתק ותחב את הכפית בסופלה.
וואו - טעים!
המלצר הראשי התקרב אליהם. טעים נכון? זה סופלה שבלול. מתכון מיוחד של אמא, מהמטבח הטנזני.
הכפית עצרה.
רגע, אתה רוצה לומר לי שאני אוכל שבלול?
כן, לא סתם שבלול אלא נסיך הביצה, המילק סנייל. אנחנו אופים אותו בחום נמוך בתוך הקונכייה וככה הוא יוצא קריספי.
- תראה אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני חושב, אולי, שלפי דעות מסוימות ביהדות זה לא כשר.
למה לא כשר? הנה אני בנג'י אומר לך שזה כשר. למי אתה מאמין לי או לשבלול?
- ואתה יהודי? תמה הגיא.
בטח יהודי! אתמול האחמ"ש גייר את כולנו בהפסקה.
הרב גיא פסע למטבח.
מוזיקה אתנית-אפריקנית קידמה את פניו. שלושה כהי עור ישבו וקילפו תפוחי אדמה והביטו בו באדישות.
הרביעי ישב ודפדף בטלפון.
מי זה האחמ"ש? שאל גיא.
זה אני. המדפדף פסק והביט בו בשאלה. אפו רחב כאגס, שפתיו דומים לצמיג.
מה שמך?
טנגו ג'ננו.
וזה מטבח כשר פה, אני מבין.
בטח, בטח כשר.
איפה המשגיח כשרות?
הנה תראה. הוא קירב אליו את מסך הטלפון והראה לו מסמך כתוב אמהרית.
מה זה? אני לא קורא את זה.
אה, זה תעודת יהודי שלי. אם אני יהודי מה צריך משגיח?
הגיוני, הסכים הרב גיא.
ומי גייר אותך?
חבר שלי, דרך הזום.
אתה יכול להראות לי תעודה?
לא, חבל. הוא אמר שהוא שלח לפקס אבל לא היה לנו נייר.
חבל, הסכים הרב גיא.
אפשר לדבר איתו, עם החבר הזה?
אה... ננסה, נראה אם הוא לא במשמרת עכשיו.
טנגו חייג.
הלו, טנדמין נך? ענה הדובר.
הם שקעו בשיחה מלאת הברות משונות. לבסוף העביר טנגו את הטלפון לגיא.
הלו? על המסך נראה פרצוף שחום, מקושט בנזם ועגיל.
אז הבנתי שאתה גיירת את טנגו.
כן. רוצה גם? 250₪.
לא, אני לא צריך, ברוך השם. ומי גייר אותך? אתה יכול להראות לי תעודה?
הפרצוף האדים, עד כמה שיכל.
אני לא צריך שום תעודה! אני כהן בכלל! אתה שמעת על שבט נגסת בגמבה? זה אנחנו. אנחנו צאצאים של עם ישראל עוד מלפני אברהם אבינו. איך אתה מעיז לשאול מי גייר אותי!
סליחה, סליחה, מלמל הרב גיא והניח בעדינות את הטלפון הזועם.
יופי. כל הכבוד! תמשיכו בעבודת הקודש.
איש לא הגיב.
כשחזר לשולחן שמע את טל רוזיליו מכריזה בפאתוס: קבלו את אנסטסיה פוזמקין השוחטת הראשונה שלנו!
ובקרוב גם סופרת סת"ם מוסמכת! ברכותינו אנסטסיה.
דמות גוצה עם פנים שמנמנות עמדה שם עם התעודה ביד וחייכה בפה מלא חסר שן קדמית. המקצוע הלם אותה להפליא.
מחיאות כפיים החרישו את אוזניו, וחיוך של קורת רוח התפשט על פניו.
מי כעמך ישראל גוי.
נערך לאחרונה ב: