סיפור בהמשכים ציידי היַתּוּנַשִׁים

Talya kadosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הוו, מתקדם מתקדם.
יש לי עוד איזה חמש המשכים לסיפור ;)
אגב, לא זוכרת אם כתבת על זה או לא. מאיפה נובע הצמא הנורא הזה לדם? ולמה דווקא באמצע הלילה? כדי שאף אחד לא יראה אותם?
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אגב, לא זוכרת אם כתבת על זה או לא. מאיפה נובע הצמא הנורא הזה לדם? ולמה דווקא באמצע הלילה? כדי שאף אחד לא יראה אותם?
עדיין לא מוסבר ממש, אבל זה לא קורה דווקא בלילה... זה התסמינים בעיקר בלילה--
הבנתי הבנתי.
בעז"ה אכין קטע רפואי ולא עלילתי שיסביר ב ד י ו ק מהו יתואיש...
 

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
שמתי לך שאלות, ואת זו שצריכה לדעת עליהן את התשובות ישר והפוך. התוצאה - הידע יזלוג בין השורות ובתוכן בצורה אוטומטית.
תנסי לחשוב על דרך לשלב את זה בתוך העלילה, כחלק מהסיפור. זה יכול להיות דו"ח שמאי או אפריל קוראים, זה יכול להיות תדרוך, יכול להיות סתם דף מידע או אתר אינטרנט. אבל אל תשאירי את זה יבשושי.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לא ב א מ ת התכוונתי ליבשש... רק שכדי למלא את כל החורים הקודמים ייצרתי 3 דיאלוגים שלא תוכננו והאקשן קורא לי לזוז כבר קדימה...
אבל אני איאלץ לארגן עוד קטע מילוי, ואז סופסוף אוכל להתקדם בעז"ה...
 

ביזנסטורי - אילה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
מצד אחד,
נו כבר איפה ההמשך.
מצד שני,
אולי עדיף לא בלילה...
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 8
12 שנים אחורה:

פאק!!!
"יום הולדת שמח!!!" הריעו פרצופים מאושרים מבעד לפיסות הקונפטי הצונחות. ניל חייך מאוזן לאוזן. בני המשפחה כתרו אותו בעליזות ואחיו הפעיל את השיר האהוב עליו. למשך שעה וחצי הוא היה האהוב, החשוב, והמאושר עלי תבל. אפילו ניקור הדאגה התמידי נזנח. אחרי הכל, הוא כבר בן חמש-עשרה, ועדיין לא פיתח שום תסמין. רוב הסיכויים שהוא יהיה דומה יותר לאבא מאשר לדוד ביל. הלוואי.
כך קיווה ניל קוהנס בכל מאודו. כך ניסתה אימו להשקיט את פחדיו. כך, גם כשהופיעה הרגישות לקור ואפילו דלת המקרר היתה קרה מדי עבורו, הם התעלמו. גם כשהחל לחוש חולשה לא מובנת עם שקיעת החמה.
אבל בתום חודשיים של הכחשה גילה ניל שהוא לא יכול לקום בלילה ממיטתו.
אמא סירבה להתייעץ עם אי מי מקופת החולים, והתפרצה בבכי כל אימת שהועלה רעיון מרפאות המלמ"י. במקום זה יצא אביו למסע חיפושים אחרי רופאים פרטיים שהתיימרו להילחם בתסמיני היתשת, או אפילו למגר אותה. אף אחד מהם לא פעל מאום. רק תרגילי הפיזיותרפיה עזרו מעט לתפקוד הלילי.
הרבה דמעות ספגה הכרית של בן החמש-עשרה. אמא דאגה לחמם אותו כמיטב יכולתה ואבא חיפש לו קביים איכותיים. ואחרי חצי שנה של נדודי שינה, שלפי כל הדעות לא כלולים בתסמינים, התייצב דוד ביל בחדרו.
"ספר לי," ביקש דודו. "מה כל כך מפחיד אותך?"
בכי של שישה חודשים התפרק מתוכו. ביבבות גולל את כל פחדיו, וביל השתדל להרגיע. יתשת לא מתפרצת בלי הכנה מראש. יש אפילו יתונשים שלא חוו התפרצות במשך עשרות שנים. רק צריך עירנות. לא להתקרב למקומות קרים מדי ולהיזהר מפציעות. "ואסור להצטנן." הוסיף דוד ביל. "אבל לישון אתה יכול, ילד. מניסיון. זה רק ייטיב איתך. קח שמיכה חמה ותישן. אני אשאר כאן לידך."
ולמרות הכל היתה שנתו של ניל מפוחדת וטרופה.
קצת אחרי גיל שש-עשרה, נחקק ה'חוק להתמודדות עם חולי יתשת מבחינה אישית וציבורית'. כל יתואיש קיבל זכאות לטיפול רפואי מלא במרפאות המלמ"י. "ובחינם!" סיפר ניל לדודו המבוגר. בעיניו, המוקפות עיגולים שחורים מזה שנה, הנצה תקווה. "הם מבטיחים שתוך שנה אנחנו נהיה בריאים, דוד."
אבל ביל קוהנס רק נאנח. "אין תרופה ליתשת, ילד. מי כמוני יודע..,"
חמישה-עשר חודשים לאחר מכן עודכן חוק היתונשים. המטה למיגור יתשת הוסמך לאשפז בכוח יתונשים, ובלבד שמוכח למעלה מכל ספק שהם חולים ביתשת.
שוב הופיע האחיין, כבר נער נאה ועייף תמידי. שוב סירב הדוד. "עד לפני שנתיים איש לא התעניין בנו, ילד. אפילו פעילי זכויות אדם העדיפו להתעלם מאיתנו... איזו טחנה פעלה, והצמיחה פתאום מרפאות חדישות חינם אין כסף? למה בוער להם לעזור לנו, פתאום?"
אבל ניל, כבר כמעט בחור, סירב להסכים. "אני לא חושב שהם מנסים לעזור לנו, דוד. הם מנסים לעזור לציבור, שפוחד מאיתנו... זאת אומרת... מהבעיה שלנו." כתפיו שחו קמעא, תחת הסוודר. "ואני... אני מפחד, דוד." עצב ננסך בקולו של ניל. "אני לא רוצה לגלות יום אחד שפגעתי במשפחה שלי. אני מסתובב ומפחד. אני בקושי ישן. והם," הניע את דף הפרסום שאחז בידו. "הם מבטיחים תהליך של ריפוי! אפילו אם הוא יהיה כואב, לא אכפת לי, דוד. אני רוצה כבר להשתחרר מהפחד הזה."
ביל קוהנס נאנח. צעיף חשוד מיסך את עיניו. "אני כל כך מבין אותך, ילד. אבל אני לא מאמין שיש תרופה ליתשת. יותר הגיוני לספר לי שנמצא כנפנאי בדורנו, מאשר לספר לי שנמצאה תרופה ליתשת."
שוב יצא האחיין מביתו, מאוכזב.
שלושה חודשים אחר כך הגיע חורף קשה. עשרות יתונשים חוו התפרצויות עזות. התקשורת געשה בתמונות מחרידות, אנשים הסתגרו בבתים והמלמ"י קיבל סמכויות וגיבוי רחבים מתמיד. כשהגיע ניל הפעם, עטף שכבת למכביר, נענה רק בשתיקה עגומה.
מקץ שבוע ימים הגיעו השניים למרפאות המטה למיגור יתשת.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 9
8 שנים אחורה:

סוף סוף הגיעו שבועות ההפוגה. שוב זכו החוסים בחופשיות יחסית לשלושה שבועות. בחדר האוכל שנפתח קרס ניל לצד דודו. האחרון הביט באחיינו בעין חומלת. "איך החזקת מעמד השבוע?"
ניל חייך בקושי, חשוק שיניים. פצוע מבט. "החזקתי. בציפורניים. המוח שלי עדיין מסוחרר מרוב מאמץ."
בחודש הראשון להגעתם שמע ביל מהמאושפזים על שיטת הריפוי האיומה. שבוע אחד בחודש עובר מתחם האשפוז קירור אגרסיבי. בשבוע הזה נכלאים כל היתונשים בתאים מסורגים. אחד בתא. לאורך השבוע עומדים צוותי הנטרול הכן. כל יתואיש שמתפרץ בתאו מנוטרל לאט ובסבלנות. בקור רוח מפחיד מקורר תאו עוד ועוד, עד לדעיכת ההתפרצות.
המטרה המוצהרת היתה לחסן את היתונשים מפני הקור, הטריגר הראשי להתפרצות. להרגיל אותם להתמודד עם מצבי קור ומחלה עד שהגוף יסתגל להילחם ביתשת בעצמו. בפועל, יתונשים רבים פצעו את עצמם באופן בלתי הפיך עוד לפני שהגיעו הצוותים. אחרים לא הצליחו לעמוד בתהליך הנטרול המייסר, שחזר על עצמו כל חודש.
ביום בו נודעה לו השיטה, היה ביל לבן מזעזוע. הוא כמעט השביע את ניל שלא יעז להיכנע לקור. אפילו במחיר חייו. לאורך כל שבועות ההפוגה היו השניים מתאמנים, אוספים שכבות בגדים בחשאי, ומתכוננים. בשבוע הקירור דאג כל אחד מהם לחמם את עצמו בכל דרך אפשרית.
עשרה חודשים כבר עברו מאז שהגיעו למרפאות המלמ"י האיומות. הם רזו להפליא ושריריהם התבלטו. תוצאה מעשרה שבועות של פעילויות חימום נואשות.
עכשיו אכלו השניים בשקט, מותשים. סביבם הוחלף מידע ונזרקו שמות. הפעם, הודות לתקלה במערכת המיזוג, צלחו הרבה חוסים את שבוע הקירור האחרון. ביל הקשיב להם בחצי אוזן, כשזע ניל מימינו.
"אתה צדקת, דוד." זקנה קפצה לקולו של הנער. "צדקת. כשאמרת שהמקום הזה לא יהיה טוב לנו." וביל דימה לראות מטען אשמה רובץ על כתפיו השחוחות.
"אני החלטתי בסוף, ילד." חרץ לעומתו. "אני הייתי צריך להיות זהיר יותר. לא הייתי צריך לקחת אותך איתי, בלי לבדוק את ה... מקום הזה, מראש. אם רק הייתי יכול..." מבטו הצטעף. "הלוואי שיכולתי להוציא אותך מכאן..." לחש.
ארשת מוזרה כיסתה את פניו של הנער. בזהירות העיף מבטים כה וכה, אחר התקרב לאוזנו של ביל. "אתה יודע, דוד. בהפוגה הקודמת דיברתי עם פארקר." דמותו הגיבנת של האיש צפה בזכרונו של ביל, יחד עם חיוכו הבלתי נמחק. ניל והתחקירן לשעבר התאכסנו בחדרים סמוכים. המציאות יצרה ביניהם חברות קרובה ובלתי אפשרית. "לפארקר יש." קולו של ניל ירד ללחישה שקטה. "יש לו תוכנית ל... להוציא אותנו, את שלושתנו, מכאן."
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 10
בחזרה להווה

"שנתיים וחצי ארכה התוכנית של פארקר." קוהנס מיקד מבט בכוס הקפה הריקה. "אבל בסוף היינו בחוץ. שמחתי כל כך..." אירוניה דקה, עצובה, התנגנה בקולו, ואפריל המתין בשקט להמשך. "שלוש שנים הסתדרנו מצוין. אף אחד לא חיפש אחרינו, והשתדלנו להתחמק משימוש בתעודות מזהות. זה עבד מצוין..." כתפיו של ביל התכווצו. "ואז הקים המלמ"י את יחידת הציידים." קולו נסדק. "הפכנו נרדפים... חרדים מהצל של עצמנו... וניל..." רעד חלף בגבו של קוהנס. "ניל, נתפס לפני חצי שנ..." בכי חרישי פרץ מתוכו.
רגעים ארוכים התמוגג בדמעותיו. ואפריל נותר דומם על קצה הכסא. בתום דקת נצח, פצה אפריל פה בזהירות. "פארקר הזה, התחקירן. גם הוא נתפס?"
נענוע ראש לשלילה. ביל מחט אפו בממחטת נייר. "הוא זהיר מאוד." התנשף. "הוא החליף זהות כבר כשיצאנו משם."
אז היה שם אחד לפחות, שהתנהל בחכמה. "ולמה אתה לא החלפת זהות?"
"לא הייתי צריך, עד לפני שנתיים. גם יכולנו לראות את שטחי הפעילות של הציידים. לאחרונה, אני חושב, הם הגיעו לאזור שלנו. בשלושת החודשים האחרונים לא יצאתי מהבית."
צמרמורת ביקשה לעבור בגבו של אפריל. היתונשים קולטים. הם מזהים את שטחי הפעילות, ככל הנראה לפי המעצרים שמתבצעים. צריך לדווח על זה במטה. בעצם, כבר לא צריך לדווח על זה.
רגע אסף אוויר, מתמקד. בזהירות העלה את מילותיו, מוסיף להן גוון סמכותי ואמיץ. "אולי תהיה דרך להוציא את אחיין שלך שוב." ולמול עיניו המתרחבות באי אמון של קוהנס, צבע את פניו בארשת חושבת. "כצעד ראשון, אני צריך לפגוש את פארקר."
שבילי דמעות זלגו על קמטיו של ביל, ואפריל חרט בזכרונו את המידע שהוגש לו בקול שבור.
ורק אחרי שהדלת נסגרה והוא השתרך לאיטו במורד המדרגות, הסכים אפריל להודות בזה. שבין הרצון לחשוף את האמת והצדק, לבין פעולותיו הענייניות, שוב הצליח ביל קוהנס לגנוב חלקה מליבו. ובתוך חתירתו הקרה למטרה, צמחו כאב ואכפתיות שלא הצליח למחוק.

[]

המילה גיבן היתה מחמאה. כך סיכם אפריל לעצמו, כשבחן מלמעלה את הגבעה האיומה על גבו של פארקר. האיש נצרך למשוך עצמו לאחור כדי להרים מבט לאפריל. עיניו, קטנות וחדות, פיצו בנקיבתן על המראה מעורר החמלה.
"אותך שלח ביל?" בוז וחיבה נמהלו בחיוכו הרחב. "בוא." הפנה לו חטוטרת מרשימה. אפריל צעד אחריו, דרוך.
מבוא הבית הואר בנורת ליבון עתיקה, ואנדרלמוסיית חפצים קיבלה את פניו בחדר האורחים. מאחורי ערימת החפצים ההפוכה כיסו עמודות ספרים את הקיר, מאופסנות בשורות ספרים מדויקות. למרגלות הספריה המאולתרת שכבו תמונות גדולות.
"אומנות מהעת הקדומה." חייך פארקר לעומתו. "יש לי העתקים של עשרות ציורים. אתה יודע, ציורי תקופה יכולים ללמד הרבה מאוד על רוח התקופה והדעות ששלטו בה."
אפריל סקר את הציור הראשון. חריטה קווית וחסרת פרספקטיבה. דמות אדם בעל כנפיים ריחפה בגובה הציור. שדות חרושים מילאו את התחתית. "כנפנאים?" הרשה לעצמו לתהות בקול.
"בדיוק!" זרח פארקר.
אפריל עפעף. הוא לא בא עד לכאן כדי לדון במיתולוגיות אבודות. לגמרי לא. אבל נוכח מבטו המפלח של פארקר, העדיף הסוכן לנווט את השיחה ביתר שימת לב. חוץ מזה, התייחסות לתחומי העניין שלו תהווה בסיס מצוין לאמון. "אתה חוקר על הכנפנאים?"
מבט נוקב נזרק בו, מחויך. "אתה חד תפיסה. הכנפנאים הם פרויקט חיי, אפשר לומר." מארחו שינה מסלול וקרב לסדרת ציורים, שהונחו זה לצד זה, מאובקים. "בוא. אתה רואה? זה העתק מחריטה על אבן. מתוארך אלף-מאתיים שנה אחורה. וגם זה." הא הסיט את התמונה, חושף את זו שעמדה מאחוריה. קווים חרוטים תיארו דמות אדם מעופף במעלה הציור. קוביות קטנות היו בתים.
"אפשר לראות את ההערצה הגורפת שזכו לה הכנפנאים בתקופה הזו. בספרים השנים הללו נחשבות כתור הזהב של הכנפנאים. הם היו שופטים, שליטים, מורמים מעם. סביב כל כנפנאי התקבצו אנשים רגילים שהמליכו אותו." העביר עוד תמונה. כנפנאי על אבן מוגבהת. פרופילי אנשים תחתיו. "מה אתה חושב?"
שזו שטות מסוכנת, ונבערת. להמליך אדם רק בשל מראה חיצוני. אפריל העלה הבעה סלחנית על פניו. "אני מקווה בשביל האנשים ההם, שהכנפנאים אכן היו אנשים הגונים."
"הגונים מאוד." הבהיקו של שיניו של פארקר. "רובם המוחלט של הכנפנאים היו אנשים טובים ונאצלים במידותיהם. אל תשכח שכבר כילדים הם הוכנו לתפקידי הנהגה, אף שלא בחרו בה."
"רובם?" תהה אפריל.
"אלו שלא, הוקעו על ידי חבריהם בכל החריפות." פארקר כופף את גיבנתו לשורת ציורים אחרת. "העתק מתבליט פסיפס, אלף שנים אחורה. אתה מזהה את הציור?"
אפריל בחן את הפסיפס הצבעוני. שוב חוסר פרספקטיבה מדהים. "כנפנאי אחד על הרצפה ושלושה אחרים לידו?"
"אבחנה מדויקת."
אפריל גייס חיוך מקסים, מתעלם מנקיבת עיניו של מארחו. הוא חייב להספיק לדבר על מרפאות המלמ"י. "חבל שגזע כל כך משמעותי והיסטורי נכחד ככה." החל בנימה מסיימת, אך פארקר הרים ראש וגב במאמץ קל.
"למה אתה קורא, ככה?"
"לטבח מאתיים השנים." בלע אפריל אנחה. "אם אני זוכר נכון, לפני שש-מאות שנה," פארקר הנהן. "היה את 'סם השחור'. כנפנאי שעלה לשלטון והרג את כל הכנפנאים."
"נכון. סם השחור היה כנפנאי מושחת ומתועב. הוא הוקע על ידי חבריו רבות ואפילו הוגלה פעמיים. בסוף הוא חבר לשבט לוחמים אכזר, ויחד הם יצאו למסע נקמה קטלני. סם המליך את עצמו בכוח הזרוע, וציווה להוציא להורג את כל הכנפנאים."
אפריל דחף את ידיו לכיסים. הוא אמור להתעניין בתחקיר חייו של הגיבן הדברן. לא להעיף מבט חסר סבלנות בשעונו.
פארקר, כך נראה, נשאב להרצאת המידע. מתוך ערימת החפצים המבולגנת שלף פסלון קטן. דמות אדם מכונף, צבועה באדום ושחור.
"זה פסלון מקולל." חייך לעומת אפריל. "העתק שלו, כמובן. כדי לקעקע את כוחם של חבריו, השתדל סם להוכיח שהכנפנאים אינם דמויות נערצות, אלא יצורים מקוללים. הוא השתמש בתעמולה מתוחכמת, כמו הפסלונים האלה, שהבטיחו מזל רע למחזיקיהם. הוא תגמל בכסף ובנחלות אנשים שפגעו בכנפנאים."
איך עוצרים את המלל הזה בלי לפגוע בידידותיות שהוא אמור לשדר? "הוא היה כנפנאי בעצמו." זרק לעומת החטוטרת. כמה התפרצויות חווה האיש הזה, שנוצרה לו עקמת איומה שכזו?
"נכון מאוד. באמת, אחרי שלושים שנות הכפשה והרג, מרדו בסם השחור שני יועציו. גם הם, שנודו בעבר על ידי הכנפנאים, עודדו את הטבח." פארקר הניח את הפסלון על ראש גבבת החפצים, מהורהר מבע. "כך עברו מאתיים שנות טבח. הכנפנאים ירדו למחתרת, הורים מנעו מילדיהם בכל כוחם להפוך לכנפנאים. כל הנותרים נרדפו ונרצחו. וזהו. כבר ארבע-מאות שנים שאין לנו כנפנאים." מבטו, חד וערני להדהים, ננעץ באפריל. "באת לדבר על מרפאות המלמ"י?"
סוף-סוף. אפריל עטה ארשת רצינית. "נכון."
"כדי להציל את ניל." האירוניה המודגשת העלתה קור בגבו של הסוכן. בטרם מצא מענה, קרב אליו התחקירן הגיבן בצעד. "שמע, ילד. ביל הוא תמים וטוב לב. אבל אני, כחבר, לא אתן לך לנצל את חולשותיו להנאתך."
אז הוא צדק. האיש פיקח הרבה יותר מנראותו האומללה. אפריל אסף אוויר, נכון למלחמת מילים, אבל פארקר שוב הקדים אותו. "מה, באמת, המטרה שלך?"
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ביל הוא קרוב משפחה של אפריל? למה הוא כל כך רוצה לעזור לו?
והערה כללית: מעולם לא נחשפתי לסיפורת מסוג כזה, התיאורים מרתקים אבל חשוב לתת הסבר בקצרה, למה כל כך מענינת ההיסטוריה של הכנפנאים? הם קשורים ליתשת.
ועוד משהו, גם את נראה לי נדבקת מאפריל, תחליטי: או יתונש או יתואיש?
לכאורה יתואיש מתאים יותר כי יתונש מזכיר לי את בר נש שזה בארמית, כמו יורו ואירו.
מחכה להמשך
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יל הוא קרוב משפחה של אפריל? למה הוא כל כך רוצה לעזור לו?
שאלה טובה...אפריל יצטרך להבהיר בעצמו מה עובר עליו...
והערה כללית: מעולם לא נחשפתי לסיפורת מסוג כזה, התיאורים מרתקים אבל חשוב לתת הסבר בקצרה, למה כל כך מענינת ההיסטוריה של הכנפנאים? הם קשורים ליתשת.
האם זה כל כך מפריע? חשבתי שאפשר לשמור את זה בינתיים בסוד.
או יתונש או יתואיש?
יתואיש=נכון. יתונשים=נכון. יתונש-זו שגיאה תחבירית וקליטה מאוד של אפריל.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
הולך ומשתבח!
עולם הפנטזיות (יש הבדל בין אלגוריה לפנטזיה ולא נראה שלשם זה מוביל) במגזר לא קיים וחסר לי מאוד.
תודה על הרמתו מהגנזך
אכן, לא ממש אלגוריה.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אחרי הפסקה ארוכה:
פרק 11
טוב שמאי לקח את הרכב היום. ככה הוא יכול לרוץ את הדרך חזור ברגליו. להילחם ברוח הקרה ולהתמכר לטפיחותיה הזועפות על פניו.
זה לא היה קרב הוגן. סוכן צעיר חסר גיבוי מול גיבן ותיק ופיקח.
לעזור לביל. כך הגיב על שאלתו של פארקר, והגיבן חייך בתמהיל הבוז וחיבה המתסכל שלו.
אגרופיו של אפריל נקמצו. רגליו בעטו במרצפות, מדהירות אותו קדימה.
רק בגלל העיניים ניצח פארקר. מול קדיחתן מצא אפריל עצמו חושף טפחי אמת, שלא העז להודות בהם. כמה טוב שאיש לא היה שם, לשמוע אותו מתוודה למול החטוטרת עד כמה ביל דומה לסבא שמעולם לא היה לו. איך דאגתו האבהית חיממה את ליבו. כמעט פירט כיצד הצליח קוהנס, בידידותו המופגנת, לחלחל דרך כל שכבות ההגנה שלו.
התחקירן וחיוכו קיבלו את האמת, שמעולם לא העז לספר. מבטו המפלח לעג בחוסר אמון. למרות הכל, בחר פארקר לסייע לו. 'כי ביל שלח אותך.' אחרי מסכת החקירות פרש לפניו פארקר ידע מדהים בהיקפו. אפילו הזמין אותו שוב.
חה. קפוא למחצה, שועט במורד הרחוב, התחשק לאפריל לצחוק בקול. אין סוכן שפוי שיחזור למאורתו של הגיבן חד המבט. האיש פיקח מדי.
הדירה היתה ריקנית וקרירה במיוחד. ינואר ודצמבר חזרו אתמול למקומם, ומאי עדיין לא חזר מסבב הקניות. הוא נחלץ בשתיקה מהורהרת ממעילו, מוודא שכיסיו ריקים מאביזרים בעיתיים.
לפתע רטט הפלאפון.
דומם ולבן בהה אפריל בספרות על הצג. באצבע נוקשה אחת ניתק את השיחה. אז ההבטחה שלהם לינואר לא החזיקה מעמד אפילו יומיים. הוא כיבה את הפלאפון ושלף את כרטיס הזיכרון. בתזמון מדויק הוטחו פתאום דפיקות על הדלת. לאט, לאט. בדממה מוחלטת התנייד אפריל לחדר השינה. מטר מהלומות חדש עלה מהכניסה ואפריל סקר את הנוף מחלונו בארשת קפואה. לא השאירו אנשים לחכות לו בחוץ. לפחות לא בצד הזה של הבנין.
כמה טוב שמאי היה זה שיצא לקניות היום. ככה הוא יכול לבצע את התוכנית בקלות יתר. ככה, מאומן פי שתיים משותפו הטכנולוג, הוא יכול לסגור את החלון ברגלו ולטפס על המרזב במהירות שיא. דקת מאמץ היסטרית כדי לנקוש על חלון חדרו של ביל, שכמעט פרחה נשמתו.
אפריל צנח בעד החלון פנימה, מצמיד אצבע זקורה לשפתיו. שקט. "מעולם לא הייתי כאן." לחש לשכנו, מתעלם מדקירת כאב נוכח לובן פניו של האיש. אחר רץ לכניסה. באיטיות מורטת עצבים פתח את הדלת, מילימטר אחר מילימטר. עכשיו וודאי הבין ביל למה שימן שכנו את הצירים בכל דלתות ביתו אתמול.
רחשי ניסור וגירוד עלו מהקומה למטה. שלוש דמויות על דלת אחת. מדים כהים מוכרים.
הוא החל עולה לקומה הרביעית. לאט. עם הפנים לעבר שוטרי היחידה למיגור יתשת. הדממה חשובה יותר מהכל. קרקוש ניצחון וחריקת צירים ליוו את טיפוסו הזריז לגג. רוח פרצים הלמה בפניו כששלף את הברגים שרופף אתמול, וכשהרים במאמץ את הסולם הכבד. הוא רץ בינות לדוודים, גורר אחריו את הסולם. שריקת הרוח בלעה כל קול אחר.
משהגיע לקצה, ייצב את שלבי הברזל במאוזן. עד לבניין הסמוך. זה שתמיד שנא את קרבתו המוגזמת לדירה שלהם.
בלי מאי, שיחזיק עבורו צד אחד, היתה הדרך הלוליינית מסוכנת פי כמה. אבל אחרי שלוש דקות אימה עמד אפריל על גג הבניין השני. מיוזע ומתנשף משך את הסולם והניח אותו על שכבת לכלוך מאובקת.
שני אנשים רצו החוצה מהבניין שלו. אדם רביעי יצא מניידת חונה ורכב שני הגיע מקצה הרחוב בחריקה. אפריל נסוג אחורנית. הוא רץ לפתח וגלש לתוך הקומה הרביעית. הדירה הימנית בקומה השלישית ריקה מזה שנתיים. את המנעול פרץ לפני יומיים בעצמו.
הוא כמעט ריחף במורד המדרגות ונעצר מול הדלת. המום.
דף לבן הודבק בסלוטייפ, מכסה את העינית. למכירה. מנעול חדש נצץ מתחת לידית המוזנחת.
הדלת היתה נעולה.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
ואחרי הפסקה ב-א-מ-ת ארוכה, למי שעוד זוכר מה קרה...
פרק 12
צעדים יציבים קרבו מבחוץ, מבשרים על קץ ההפוגה שקיבל. לא התחשק לו להביט אחורנית. בכל אופן הסיטו חושיו המאומנים את ראשו.
קרקוש מפתחות וחריקה מתכתית. הילת אור קלושה גלשה לחלל התא. "יש לך חקירה." קולו של הסוהר, ענייני ויבש, הרס סופית את השקט.
אפריל נעמד ברגליים כבדות. סחרחורת פתאומית ניסתה למשוך אותו מטה כשנסב על צירו. העניק מבט עייף ללבוש המדים. בשקט צעד אחרי הסוהר, אוסף את שרידי ריכוזו. מתכונן למלחמה.
הם נעצרו לצד דלת פתוחה. תחת עינו הפקוחה של הסוהר חצה אפריל את הסף. בין הקירות האפורים מיושן המתינו לו שניים. הימני, גוץ מקריח וקטן עיניים, הרים ראשו מהטאבלט בו עסק. "שב." פקד, שייט באצבע על המסך, וחזר לסרוק אותו. השמאלי, גבוה ומוצק זרועות, פקק את פרקי אצבעותיו.
אפריל התיישב, שפוף כתפיים. החוקר הגבוה הצליב מבט עם חברו. אחר נרכן לעברו מעל השולחן. חיוך דק, כמעט לעגני, נתפס בזוויות פיו. "הסוכן אפריל." מסתבר שבמלמ"י המידור באמת מעל הכל. שלישיית השוטרים שהתנפלה עליו מול הדלת הנעולה לפני שבוע קראה לו 'אפריל'. הסוהרים נזפו ב'אפריל'. אפילו בטפסי המעצר נרשם שם הקוד שלו.
"איך אתה מרגיש?"
רעב, לאה, וכאוב. "איך אני אמור להרגיש?" הוא משך כתף.
הגבוה הרחיב את חיוכו. "רעב. מתוסכל." מנה במתינות. "חלש ומותש. נבגד."
"נבגד?" גלגל אפריל בתמיהה סתומה. חוקר מוכשר. בחמש מילים הצליח לפרק חצי מהגנותיו. הגוץ הוסיף לנעוץ בו את חרכי עיניו.
החוקר הרצין פתאום. "לא תהית לעצמך מאיפה אנחנו יודעים? איך, למרות כל אמצעי הזהירות שלך, תפסנו אותך נפגש עם יתונשים?"
לא תהה? גוש כאב צמח פתאום בחזהו. הוא חתם את פניו בכוח, קוצב לעצמו את הנשימה. "זאת העבודה שלי." מדד את מילותיו. "להגיע ליתונשים."
"העבודה שלך?" הגוץ הוריד מבט לטאבלט והקיש במהירות. הגבוה ייצב את המסך לנגד פניו. "מזהה?"
'בהלה זה לא תירוץ!' נהג המפעיל שלהם לנזוף בהם. 'אם כל הפתעה תפרק לכם את המסכות, לכו לבריונים של יחידות האכיפה או צאו לאזרחות.'
אפריל בהה בתמונה שמולו, קפוא כפסל עתיק. מאי אמר שהוא נטרל את המצלמות. אז למה הפרופיל שלו מרוח על המסך המלבני הזה, משקיף לעבר מלחמת השוטרים ביתונשים?
"אז מה עשית שם, אפריל? בזירת ההתפרצות, הרחק משטח הפעילות המוגדר שלך?"
אפריל העביר לגבוה את מבטו המוקפא. "אני צייד יתונשים." חיבר הברות למילים. יבשות ככל האפשר. "למה שלא אגיע לזירת התפרצות?"
"שאלה טובה." הגבוה הסיט את התמונה הצידה, מחליף אותה בדמותו של ינואר חסר ההכרה, נישא בידי דצמבר ומאי, תחת הכוונתו. "אולי כדי להחליף מידע עם עוד כמה בוגדים? מי יידע אתכם על ההתפרצות?"
אפריל התעמק בפני עצמו, החתומות עד לאחרון תוויהן. אולי היתה שם מצלמה פרטית. לפי זווית הצילום והאיכות, זה הגיוני. ואם מאי מופיע בתמונה, אז הוא לא בגד. "אני צייד יתונשים." הגיב ביובש, מעמיק לתוך פניו הלגלגניות של הגבוה. ערפל שחור ולא רצוי החל גונב את שדה ראייתו. עד כדי כך נבהל? "לכן שלחו, אותי, לאסוף מידע מהרחובות." ולכן, אתה, רק חוקר. הוסיף ברבע חיוכו את המילים.
החוקר הבין. ברק זעם חלף באישוניו. "אני לא כאן כדי להוציא ממך הודאה." גיחך לעומת הסוכן חתום המבע. "יש לנו מספיק הוכחות כדי להושיב אותך לעשור. באשמת פריצה למאגרי מידע ממשלתיים ומסווגים, באשמת העלמת מידע חיוני וייעודי מהמטה." הטאבלט הוחזר בתנופה לגוץ ולעיניו העוקבות. "בסירובי פקודה והפרות משמעת, ומה לא?"
'בהלה זה לא תירוץ!' הצריח אפריל את המפעיל במוחו המתערפל, שומר על תווי פניו בקפדנות. 'צאו לאזרחות!' חבל שלא הקשיב לעצה הקנטרנית הזו אז. אסור לו לעצום עיניים עכשיו. הוא לא יצא מזה בהכרה.
הוא משקר, הגבוה. אין להם הוכחות. ברגע שהבין שדרך המילוט שלו נחסמה, הוא השמיד כל ראיה מפלילה שהיתה עליו. את מכשיר ההקלטה הוא העיף מחלון האוורור של חדר המדרגות, ואת המעיל עם טביעות האצבעות של פארקר וקוהנס תלה על הדלת ממול.
"אנחנו אחרי שלב ההודאות, אפריל." הגבוה נרכן אליו בהבעה מאיימת, נעלם ומופיע לקצב כאבי הראש שלו. ראש בכלל יכול לכאוב כל כך? לא כדאי לו למצמץ. "שתיקה לא תועיל לך כאן. רק אם תתחיל ל-"
"לדבר?" זה היה הזמן לחיוך קטן, אבל אפריל היה כאוב, מעורפל ותשוש מכדי לייצר חיוך. למרות זאת, הצליח לאבחן איך הוצפו עיני החוקר בדם. ניצחון קטן לנחקר. קטן ורגעי מאוד. משום שאגרופו של הגבוה נקמץ לאגרוף שרירי.
"אתה תדבר." סינן לעומתו בקול נמוך מדי. אפריל התמקד ברעד שהחל עובר בזרועותיו. הוא לא רק נבהל, כנראה. הוא אכן חלש מדי. "אתה עוד תתחנן כדי ל-"
"לדבר, כבר אמרנו." הוא נאנח עמוקות, כדי לגלות שגם שפתיו רועדות. "ואני שוב... אומר... לך." התנשם. "אני... צייד יתונשים. בוא נדלג על זה..." עפעפיו כבדו. "נלך ישר למשפט."
אחר כך כבר לא זכר דבר.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 13
חודש המעצר גרם לאפריל להצטער על שבורך בזיכרון חד כל כך. היה זה סיוט מתמשך של איומים ושאלות, סחיטות ושאלות. מניפולציות ושאלות. מכות ושאלות. התעלפותו המרשימה בחדר החקירות לא הועילה להקלה בתנאיו. רק רופא הוצמד לשמונה-עשרה חקירותיו הנוספות.
בתום עשרים-ושמונה יום, כשהוא פגוע ומוכה מפנים ומחוץ, הגיע תאריך המשפט. את זמן הנסיעה הקדיש אפריל לאיסוף שרידי עשתונותיו, ולהכנה נפשית למשפט. החוקרים במטה היו מיומנים בתחומם. הם הצליבו את שתיקותיו והתחמקויותיו והטיחו בו אמיתות מפחידות בדיוקן. אבל אפריל היה טוב בתחומו. ככל שהגיעה הבנתו, עדיין לא היו להם מספיק ראיות מכריעות למשפט. לו היה מובא בפני שופט הגון מספיק, היה לו סיכוי זעיר לצאת נקי. מחוסר ראיות.
אבל כשהוצא אפריל מהניידת, אזוק ברגליו ובידיו, לא היה שם שופט הגון. היו רק בניינים מתוחמים, סטריליים להקיא. שורת אותיות ניאון ענקיות נפרשה על הבניין הראשי.
'מכון רפואי - המטה למיגור יתשת'.

במבנה הראשי הציבו אוו סוהריו בצד, ואחד מהם ניגש לשוחח עם אחד האחים. שלוש דקות בלבד עברו. אח רחב זרועות קרב אליהם. "אפריל?"
"כן." ענה השוטר במקומו, מושך בזרועו של האסיר הקפוא. צעידה בסבך מסדרונות הובילה אותם לחדר כלאיים. מן חדרון מגורים שהוא ספק תא-מאסר, ספק חדר-אשפוז. סורגי ברזל על החלונות ודלת ללא ידית פנימית. ארון בגדים קטן ומיטת אשפוז.
"שב." הציע האח, לאחר ששחרר הסוהר את אזיקיו, והחל מדבר בתנועות ידיים. הסביר על המקום, על הכללים.
אפריל בהה בחלוק הלבן, מהנהן וקשוב לכאורה. בסוף יצא האח מהחדר ואפריל צנח על המיטה הרפואית, מרוקן מכל כוח.
בלי ציידים, בלי מעקבים. בלי הוכחות או צו. פשוט כלאו אותו במרפאות המלמ"י, כאחרון היתונשים. בגל ההתפרצויות המבוקר הקרוב, יקררו את חדרו עד למצב של היפו-תרמיה, וחסל סדר הטרדה ושמה אפריל. מי צריך משפט או הוכחות, כשאפשר פשוט למחוק? האם הוריו, ששכנעו אותו ללחום למען הצדק והטוב, יידעו אי פעם על מה הוא מת?
במבט מהיר סקר את החדרון. מצלמה אחת כיסתה את רוב החדר. פינה אחת, גדולה דיה להכיל אדם בוגר בישיבה, נותרה לפליטה. הסוכן המוכשר, לוחם הצדק האמיץ, כשל אליה. התקפל לתוך ברכיו והתפרק בבכי.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 14
"איש לו שתי כנפיים... בימים אשר... ייקבר?!" פארקר צמצם מבט, תמה. "אה... אשר יבגיר. אשר יבגיר מילד ל...נער..." לאט ובטוח התגלו צפונותיו הנמלצות של 'ספר הכנפנאים של ווסון'. אותו תכריך יריעות עבה, שמצא הארכיאולוג סמית' ווסון. מתוארך לשבע-מאות שנה אחורה. רק אתמול הצליח להשיג העתק של הספר, ועכשיו נשאב לפענוחו במלוא הלהט. המון מידע על כנפנאים תיעד אּידָה, סופרו של מלך עלום ועשיר. דרכי הממשל, צורות המסחר ואפילו הביגוד המיוחד לכנפנאים. אבל פארקר חיפש משהו אחר.
המידע שנאסף עד היום על הכנפנאים, הפנה תמיד את הקורא והמתבונן, ל'טקס המעבר'. תהליך שבו הפכו הילדים המיועדים לבעלי כנף נערצים. אבל לטקס עצמו לא נמצא אף תיעוד. בזמן טבח מאתיים השנים הושמדו כל ההדרכות והתיעודים על טקס המעבר. לא על ידי סם השחור. על ידי הורי ילדים שיועדו להיות כנפנאים.
'מחקתי את ההיסטוריה של משפחתנו,' כתב אב כנפנאי עשיר לבנו, בצוואה עתיקה שנחרטה על ריקוע זהב. 'כדי לשמור על עתידך. אף אתה, בני, אל תמות ככנפנאי. חיה כאדם מן היישוב.'
השורות אליהן הגיע בספר נראו מבטיחות, ופארקר, כמעט חסר נשימה, לא חש איך מתרכזת כל ישותו בתרגום הכתבים. "במלאות חמישה-עשר אביבים, באשמורת לילה קרה, תובא ה.. כרכרה, מוכנה מבעוד מועד. מקושטת בכל מיני... עדיים, שרשראות, זהב וכסף ואבני חן... והילדים העתידים להיות בעלי כנף, עולים לכרכרה-"
בום-בום-בום!
מטר מהלומות ניתך פתאום על דלת הכניסה. מי הולם על דלת בצורה נוראית כזאת?
"מר קינלי." קול צעיר מהדלת קרא בשמו הנוכחי. זה שאימץ לאחר הבריחה. "פתח לי. זה דחוף."
לא שהיתה לו ברירה. הוא פתח את הדלת לצעיר גבה-קומה, פנים בהירות ועיני תכלת דרקוניות.
"את מי אתה מחפש, בחור?"
"את מר קינלי." סינן הצעיר בקול שקט, מישיר מבט לעיניו הנוקבות. "או את מר פארקר."
במאמץ שמר התחקירן על עשתונותיו אסופים. מתח חיוך תוהה על פניו. "אני לא מבין-"
"אתה מבין." הצעיר השחיל עצמו פנימה בבוטות, סוקר את פניו המארח-בעל-כורחו. "אז מה סיכמת עם אנשי המטה, פארקר? תמורת מה נתנו לך לצאת משם?"
"המטה?" אם לא ההבעה המסוכנת של הצעיר מולו, היה פארקר פורץ בצחוק גדול. "בוא תסביר לי, ילד, על מה אתה מדבר-"
"אני מדבר," הילד רכן אליו פתאום מרום גובהו, מצליח להעביר בו בהלה רגעית. "על זה שמכרת להם את אפריל."
אפריל? החיוך על פניו של פארקר הועם. "על מה אתה מדבר? מי אתה?"
"אני שואל כאן שאלות." הצעיר שלה מכיסו שקית קרח יבש. מדע היטב למה שהכי מפחיד יתונשים. "למי דיווחת על הבחור שנפגש איתך לפני חמישה שבועות?"
"לא דיווחתי לאף אחד על שום דבר." זיעה קרה כיסתה את עורפו של פארקר. "בסך הכל הגיע לכאן חבר של חבר, ודיברנו. זה הכל." הוא מתח חיוך קלוש על שפתיו, כשפתאום הבין, והפך רציני עד מאוד. "קרה לו משהו?"
הצעיר העיף בו מבט בוחן, חשדני. "אתה באמת לא יודע? מוכר סיפורים על בריחה ממקום נוראי, זורק לשם אנשים מאחורי הגב?"
אוי. ואבוי. פארקר הביט סביב, ואחר כשל לכסא קרוב. "הם לקחו אותו למרפאות?" לחש בזעזוע.
הצעיר שתק.
התחקירן הליט פניו בכפות ידיו. גבו המעוקם נכפף עוד יותר. "הוא לא אמר לי שהוא יתואיש-"
"הוא לא." חתך הצעיר בחדות. "הוא פשוט היה מוסרי מדי בשבילם."
מוסרי מדי. בשבילם.
פתאום הוא הבין. יבורכו עשתונותיו הנאמנים לו ויבורך ליבו החזק. בזכותם הוא רק החליף צבעים, ואז חייך בחוסר אמון ואונים לעבר עיני התכלת. "אתה, ואפריל. אתם לא, ציידי יתונשים, במקרה. נכון?"
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק 14
"איש לו שתי כנפיים... בימים אשר... ייקבר?!" פארקר צמצם מבט, תמה. "אה... אשר יבגיר. אשר יבגיר מילד ל...נער..." לאט ובטוח התגלו צפונותיו הנמלצות של 'ספר הכנפנאים של ווסון'. אותו תכריך יריעות עבה, שמצא הארכיאולוג סמית' ווסון. מתוארך לשבע-מאות שנה אחורה. רק אתמול הצליח להשיג העתק של הספר, ועכשיו נשאב לפענוחו במלוא הלהט. המון מידע על כנפנאים תיעד אּידָה, סופרו של מלך עלום ועשיר. דרכי הממשל, צורות המסחר ואפילו הביגוד המיוחד לכנפנאים. אבל פארקר חיפש משהו אחר.
המידע שנאסף עד היום על הכנפנאים, הפנה תמיד את הקורא והמתבונן, ל'טקס המעבר'. תהליך שבו הפכו הילדים המיועדים לבעלי כנף נערצים. אבל לטקס עצמו לא נמצא אף תיעוד. בזמן טבח מאתיים השנים הושמדו כל ההדרכות והתיעודים על טקס המעבר. לא על ידי סם השחור. על ידי הורי ילדים שיועדו להיות כנפנאים.
'מחקתי את ההיסטוריה של משפחתנו,' כתב אב כנפנאי עשיר לבנו, בצוואה עתיקה שנחרטה על ריקוע זהב. 'כדי לשמור על עתידך. אף אתה, בני, אל תמות ככנפנאי. חיה כאדם מן היישוב.'
השורות אליהן הגיע בספר נראו מבטיחות, ופארקר, כמעט חסר נשימה, לא חש איך מתרכזת כל ישותו בתרגום הכתבים. "במלאות חמישה-עשר אביבים, באשמורת לילה קרה, תובא ה.. כרכרה, מוכנה מבעוד מועד. מקושטת בכל מיני... עדיים, שרשראות, זהב וכסף ואבני חן... והילדים העתידים להיות בעלי כנף, עולים לכרכרה-"
בום-בום-בום!
מטר מהלומות ניתך פתאום על דלת הכניסה. מי הולם על דלת בצורה נוראית כזאת?
"מר קינלי." קול צעיר מהדלת קרא בשמו הנוכחי. זה שאימץ לאחר הבריחה. "פתח לי. זה דחוף."
לא שהיתה לו ברירה. הוא פתח את הדלת לצעיר גבה-קומה, פנים בהירות ועיני תכלת דרקוניות.
"את מי אתה מחפש, בחור?"
"את מר קינלי." סינן הצעיר בקול שקט, מישיר מבט לעיניו הנוקבות. "או את מר פארקר."
במאמץ שמר התחקירן על עשתונותיו אסופים. מתח חיוך תוהה על פניו. "אני לא מבין-"
"אתה מבין." הצעיר השחיל עצמו פנימה בבוטות, סוקר את פניו המארח-בעל-כורחו. "אז מה סיכמת עם אנשי המטה, פארקר? תמורת מה נתנו לך לצאת משם?"
"המטה?" אם לא ההבעה המסוכנת של הצעיר מולו, היה פארקר פורץ בצחוק גדול. "בוא תסביר לי, ילד, על מה אתה מדבר-"
"אני מדבר," הילד רכן אליו פתאום מרום גובהו, מצליח להעביר בו בהלה רגעית. "על זה שמכרת להם את אפריל."
אפריל? החיוך על פניו של פארקר הועם. "על מה אתה מדבר? מי אתה?"
"אני שואל כאן שאלות." הצעיר שלה מכיסו שקית קרח יבש. מודע היטב למה שהכי מפחיד יתונשים. "למי דיווחת על הבחור שנפגש איתך לפני חמישה שבועות?"
"לא דיווחתי לאף אחד על שום דבר." זיעה קרה כיסתה את עורפו של פארקר. "בסך הכל הגיע לכאן חבר של חבר, ודיברנו. זה הכל." הוא מתח חיוך קלוש על שפתיו, כשפתאום הבין, והפך רציני עד מאוד. "קרה לו משהו?"
הצעיר העיף בו מבט בוחן, חשדני. "אתה באמת לא יודע? מוכר סיפורים על בריחה ממקום נוראי, זורק לשם אנשים מאחורי הגב?"
אוי. ואבוי. פארקר הביט סביב, ואחר כשל לכסא קרוב. "הם לקחו אותו למרפאות?" לחש בזעזוע.
הצעיר שתק.
התחקירן הליט פניו בכפות ידיו. גבו המעוקם נכפף עוד יותר. "הוא לא אמר לי שהוא יתואיש-"
"הוא לא." חתך הצעיר בחדות. "הוא פשוט היה מוסרי מדי בשבילם."
מוסרי מדי. בשבילם.
פתאום הוא הבין. יבורכו עשתונותיו הנאמנים לו ויבורך ליבו החזק. בזכותם הוא רק החליף צבעים, ואז חייך בחוסר אמון ואונים לעבר עיני התכלת. "אתה, ואפריל. אתם לא, ציידי יתונשים, במקרה. נכון?"
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  29  פעמים

לוח מודעות

למעלה