סיפור בהמשכים דמעה דוממת

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק כ"ח

הלילה סוער, מרעיד את חלומותיי. הגלים שוצפים, מאיימים להטביע, כמו תמיד. כנראה שקצת התרגלתי, כי זה כבר פחות מפחיד. אבל עדיין, הלב דופק מאתיים קמ"ש. כולי רטובה ממים מלוחים ומזיעה קרה. עוצמת עיניים. מייחלת למשהו שיקרה. הרי לא ייתכן שכך זה יימשך לנצח. גרוני ניחר מלבקש, להתחנן. נמאס לי כבר להילחם בגלים. כמעט והרמתי ידיים.

אבל כנראה, אבא שבשמיים עונה גם כשאין כוח לבקש. משהו חדש נולד. פיסה קטנה של אי מבטיח, נוצץ וקסום. כורסא רכה ומפנקת, עץ דקל סוכך, אוויר ונוף שאין כמותם בעולם.

חותרת אליו בידיים חשופות, מותשות. בנשימה עצורה. חייבת לבדוק שזה אמתי. שזו לא פטה מורגנה מעצבנת. עוד רגע אחד וכבר הייתי שם ממששת את החול הזהוב, טובעת בכורסא רכה. נושמת אוויר צלול. כמה זמן כבר לא נשמתי ככה. כמעט לא נשמתי בכלל.

רגע לפני שאני מתמכרת סופית, אני נזכרת. חייבת לוודא שהם באמת לא כאן. הופכת את הכורסא מנסה לאתר כיסים סמויים. מערבלת חול וחופרת קצת. אולי הם טמונים. אבל לא. ידי ריקות, מאובקות. הלב רוקד, שועט לפסגות. מתחשק לי לצעוק, לשאוג. לרקוד באושר.

מבינה פתאום איך הצלחתי לנשום בחופשיות. בלי דאגות. להרגיש שוב ילדה בת שמונה עשרה קלילה וחופשיה. בלי דאגות העולם כולו על כתפיה. אולי ככה מרגיש אסיר משוחרר, אני מצטמררת מההשוואה. יודעת בכאב, עד כמה היא נכונה. אבל, זהו. כנראה שהגאולה הגיע.

אתם שומעים? אתם שמרגישים חכמים מכולם, יודעים לאבחן, לבנות תאוריות. לשנות לאנשים את החיים. זהו, הגעתי למקום המושלם שלי. הנוצץ. מלא אור, יופי ושחרור אדיר. ואין בו, אין בו אפילו כדור אחד.

הרגליים שלי קופצות. הראש מסתחרר מהקצב. כבר לא נושמת מרוב אושר. לא יכולה לתאר במילים. הן קטנות מדי. לא יכולה לבטא בשירים. הם לא מספיק עוצמתיים. רוצה לצרוח. מפחדת להרוס את האידיליה. שלא יתפוגג לי פתאום. שלא ייהרס. למודת מלחמות שכמותי. ספוגת אכזבות.

לוקחת עוד נשימה עמוקה. מהר. לפני שיתפוגג. כמה יפים החיים. כמה. מהיום אדע להעריך כל רגע ושניה של חיים רגילים. אני מבטיחה לעצמי, לבוראי ולעולם כולו. אני יודעת, אבאלה, שהכול רק ניסיונות. רצית לראות אותי עומדת בהם. ועכשיו, אפשר להמשיך הלאה אל החיים הטובים.

מנסה לשקלל מה זה אומר. ואיך ייראו באמת החיים. אולי אני צריכה לברך הגומל. צריך לשאול את אבא. עוד מעט. מותחת רגליים , פורשת ידיים. ציפור שיר מלחינה לי שיר חדש. השמש צוחקת. כמה יפים החיים.

"בוקר טוב, אפרתי" קול עדין וחמים רפרף מעלי. "בואי, מאמאלה. קומי, תתארגני. נאכל ארוחת בוקר ונדבר בנחת".

מתהפכת לצד השני, מתחפרת בשמיכה. לא. אני לא אתן לחלום הזה לחמוק ממני. הוא חשוב מדי. בשביל העתיד, בשביל ההווה. בשביל החיים החדשים שמבצבצים. אי אפשר לגדוע אותם ככה. אגרופים נקמצו בהחלטיות מתחת לפוך. ועיניי הנאמנות המשיכו לדבוק בשרידי חלום.

האנחה של סבתא מפוררת לי עוד כמה שרידים. אני אוטמת אוזניים. אחר כך אתנצל, אסביר. עכשיו זו מלחמת החיים. לא יכולה, לא רוצה להפסיק.
מרגישה גאה בעצמי. מתי לאחרונה נלחמת ככה בעיקשות ודבקות במטרה? מתי בכלל היו לך מטרות? כבר חצי שנה שאין לך את המילה הזו בלכסיקון. והנה, החיים חוזרים אלי. לא יודעת מה לעשות איתם. רוצה רק לחבק, למשש את הדופק. להרגיש אותם.

עוצמת עיניים, מתעקשת לשחזר את החלום. מנסה למצוא דרך להגשים אותו. כבר לא אכפת לי מכלום. לא מהרופא ולא מכל מי שמסכים אתו. אני אוכיח לכולם. אראה להם שאני מסתדרת יופי בלי הסימום המיותר הזה! המילים של רותי צפות מולי. למה לא שמעתי לה? לא שכנעתי את אמא? למה הסכמתי ככה להיכנע בשקט? 'פעם הבאה תעצרי שניה ותקשיבי לי' אני שומעת את קולה מהדהד בתוכי. 'בשביל מה יש חברות? למה את לא סומכת עלי?' רק עכשיו אני מצליחה להרגיש את הכאב שלה, את העלבון והפגיעה. את המבטים המוטרדים שהיא משגרת אלי בכול הזדמנות. אני חייבת לרוץ אליה. להתנצל.

סבתא מחייכת אלי מהשולחן במטבח. ארוחת בוקר מושלמת ומפנקת מחכה לי שם. אבל אין לי זמן. "אני חייבת לצאת" אני מסבירה לה תוך כדי התארגנות.
"עכשיו?" היא נועצת בי מבט משתומם. "קודם כל, לא יוצאים מהבית בלי ארוחת בוקר. אין על מה לדבר. ואני רוצה שתמדדי חום. נראה איך את מרגישה. ואז נראה".
אני מחניקה אנחה. אבל סבתא לא משאירה ברירה. מגישה לי נטלה ומגבת. מתיישבת מולי בחיוך שליו. לא ממהר לכלום. בוחנת את תנועותיי המהירות. אני בולעת במהירות, לחם, חביתה וסלט טרי. "לאן את ממהרת?" היא שואלת בשקט.

"לסמינר. יש לנו עכשיו עומס לימודים. אני חייבת להספיק להגיע בזמן". מנסה להשתיק את הקול המלגלג בתוכי. מספר לי כמה שקר טמון במשפט אחד. אני חייבת את זה בשביל להציל את עצמי. אני מסבירה לו במהירות. חייבת לקבוע עובדות בשטח. להוכיח לכולם שהייתה פה טעות מצערת, כושלת. וזהו, זורמים הלאה. אולי אפילו אוותר על תביעה בגין רשלנות רפואית. העיקר להתקדם. לא להתעסק בעבר הכואב, כשהווה והעתיד נוצצים כל כך.

אני מברכת. נושקת לסבתא. ממלמלת כמה מילים ויוצאת. בורחת מעיניה המבינות מדי.

שער הסמינר מעולם לא היה קורץ כל כך. באיחור קטן, אני קולטת שאין לי תיק וציוד. אבל לא נורא, עצם זה שאני מגיעה לפני עשר בבוקר זו כבר נקודה לטובתי. כמעט מרחפת מרוב אושר. מתבלבלת וטועה מיליון פעם בין המסדרונות המתעקלים. איך אפשר לראות את הדרך כשהעיניים מסומאות מדמעות התרגשות והלב כבר לא מכיל את עוצמת הרגע?

שניה לפני הצלצול של השיעור השלישי, אני נוחתת סוף סוף. שולחת חיוך ענק לרותי. חיוך של מנצחים.
היא בוהה בי בעיניים פעורות. "הכול בסדר?".

"הרבה יותר מבסדר" אני עונה לה בעליצות. "את לא מבינה מה גיליתי. אני חייבת לדבר אתך. הרגע. עכשיו!"
עיניה ניצתות בסקרנות. "אני חייבת לשמוע! אבל... עוד שניה רובינשטיין פה". ממוסדת שכמותה.
"לכן בדיוק אנחנו זזות הרגע לחצר האחורית" אני מסבירה לה.

"לאיפה בדיוק את חייבת ללכת?" אוי, לא. העיניים שלי ננעצות ברותי. מאשימות. היית חייבת להתעקש להישאר פה? מה כבר בקשתי ממך?
"ואני שמחה לראות אותך כאן, אפרת אפל" ממשיכה בורנשטיין. "הרבה זמן לא זכיתי לראות אותך בשעה כה מוקדמת. שמחה שאת לוקחת את עצמך בידיים. זה נותן תקווה לגבי ההמשך". אני לא סובלת את החיוכים המהונדסים שלה. מסתפקת בהנהון קלוש.

ברגע שהיא פוסעת לכיוון הכיתה, אני תופסת את רותי ודוחפת אותה קדימה. מהר. לפני שהגברת תבין מה קורה, אנחנו כבר לא נהיה פה.
"את לא נורמלית" רותי מנערת אותי. הזעם שלה מבצבץ מכל מילה.
"הנה, הגעת בדיוק לנקודה" אני מבשרת לה כשאנחנו צונחות על הדשא הלח. "ואין לך מושג עד כמה את צודקת".
 

Bestimedia

לשעבר- צבעי פסטל :)
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
אייי,
שתיזהר בנחיתה...
הלב והדמעות שלי מחכים פה-
תשמרי עליה שבי, בשבילי, לפחות בהמשך... :(
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
אייי,
שתיזהר בנחיתה...
הלב והדמעות שלי מחכים פה-
תשמרי עליה שבי, בשבילי, לפחות בהמשך... :(
רגשת
השמירה היא מוגבלת, את יודעת....
מקווים לטוב אבל יש דברים שלא ניתן למנוע...
זה רק מחזק את האמונה שגם כשמפחיד וקשה ונראה סוף העולם... יש מי שמכוון הכי מדוייק שיש. והוא עוטף בחסד וברחמים גלויים ונסתרים.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
והנה והמזל הוא שכנראה יש הרבה דברים שאפשר וגם אפשר למנוע. ולשם מכוונים.
ברור שלשם מכוונים.
הכוונה שלי שיש תהליכים שלא ניתן למנוע, מתייחסת לדברים כמו התפתחות התחלתית של מחלה, התפתחויות עקב אי איזון וכו..

יש תהליכים שהאדם צריך לעבור כדי להגיע למקום שירצה לעזור לעצמו, שיבין כמה זה חשוב וכו'

והמטרה היא להגיע למצב מאוזן ותקין שאכן ימנע מצבים שניתן למנוע.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
ברור שלשם מכוונים.
הכוונה שלי שיש תהליכים שלא ניתן למנוע, מתייחסת לדברים כמו התפתחות התחלתית של מחלה, התפתחויות עקב אי איזון וכו..

יש תהליכים שהאדם צריך לעבור כדי להגיע למקום שירצה לעזור לעצמו, שיבין כמה זה חשוב וכו'

והמטרה היא להגיע למצב מאוזן ותקין שאכן ימנע מצבים שניתן למנוע.
האמירה שלי היתה מכוונת להבנה שאסור להרפות או להתייאש מראש כי יש דברים שאי אפשר למנוע. יותר מזה אם לא פועלים למען האיזון והמניעה אז אכן יהיו דברים שבדיוק אותם רצו למנוע. שאין דבר כזה שאי אפשר בכלל למנוע.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
האמירה שלי היתה מכוונת להבנה שאסור להרפות או להתייאש מראש כי יש דברים שאי אפשר למנוע. יותר מזה אם לא פועלים למען האיזון והמניעה אז אכן יהיו דברים שבדיוק אותם רצו למנוע.
תודה על החידוד.
צודקת מיליון אחוז.
היה חשוב לי לתת גם את הצד השני שאין הוקוס פוקוס שמתחילים תהליך והכול מסתדר במיידי.
בדר"כ זה דורש זמן ותהליך.... ומסתבר שבזמן הזה גם קורות נפילות וכו וזה חלק מהעניין עד שמגיעים לאיזון מלא.
כמובן שזה לא אומר להתייאש או להרפות. להיפך. אם מודעים לכך שזה תהליך וזה בסדר אם יש נפילות למרות כל המאמצים, נראה לי שזה מעודד... ונותן תקווה.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק כ"ט

"את לא נורמלית" העיניים שלה יורקות כעס. היא מתנערת מהדשא המטופח בתנופה אדירה וחודרת אל נשמתי.
"מה עובר, רותי?" לפעמים היא כ"כ לא מובנת, שזה מדהים.
"אני אסביר לך אחר כך" היד שלה מעיפה בתנועה חדה את העלעלים שדבקו בחצאית שלה. "תני לי קודם לשקם את ההריסות ולבדוק את גודל הנזק שהחלטת לחולל לכבוד הרגע המיוחד בו החלטת להגיע סוף כל סוף ללימודים" הטון שלה עולה בחדות. "אם לך כבר לא משנה מה תעשי בעתיד, לפחות תני לי להשקיע בזה, אוקיי?"

אני בוהה בה. רותי, אני רוצה לצרוח, בסך הכול רציתי לשתף אותך ברגע הגדול. באושר הבלתי נתפס. מה זה שיעור של ברמן או בראון או לא זוכרת את השם שלה לעומת החיים שלי? כמה שאנשים קשים להבנה. וואוו.
מה אני עושה עכשיו? מה יש לי בעצם לעשות פה? העולם כולו נצבע מחדש בצבעים זורחים וזוהרים כל כך, שהתחשק לי פשוט לחבק את כולם. לספר להם כמה החיים מפתיעים ואיך ברגע אחד השם מעלה מהבוץ לפסגת האושר.
מה אני הולכת לעשות עם זה?

"מה, באמת?" מסתובבת בחדות כדי לראות שלא דמיינתי. "זו שאלה קשה שאני חושב שכדאי שנדון על זה בצורה מיושבת יותר". אני בוערת. להיתפס באמצע שיעור מתמתחת על דשא זה לא הדבר המומלץ. בפרט לא מול הרב שרמן.

"אני מחכה לך במשרד" הוא אומר בשקט נחוש.
אז הנה, בשנייה אפשר גם ליפול מגג העולם. אבל זה לא ישבור אותי. כמה מילים נוקשות, מה הם לעומת אושר בלתי נתפס? נעבור את זה זריז ואשכח מזה.
המשרד מחכה לי, קריר ונוקשה. "שבי", הוא מחווה על הכיסא מולו. "האמת, שהשיחה הזו הייתה צריכה להתנהל מזמן" הוא נועץ בי עיניים נינוחות. "רק משום מה, היה קשה לפגוש אותך".

משפילה מבט. מתפללת שיזנח את הנינוחות. שיעשה את זה קצר ומהר. תפילת שווא. מה חשבתי לעצמי?
"אני מחכה עדיין לתשובה". הוא קוטע אותי, באותה נינוחות מרגיזה.

מה הוא שאל בכלל? איך הגעתי לפה? אוף. בסך הכול רציתי לפגוש את רותי. זה הכול. הם לא קלטו פה כולם שאני לא ממש בקטע של לדפוק נוכחות?

"את מבינה שאלא נוכל לאפשר את ההתנהלות הזו. את באה והולכת כרצונך, לא ממלאת חובות מינימליים. מה חשבת שיקרה?" מה חשבתי. נו, באמת. מתי באמת יכולתי לחשוב. וכשכבר יכולתי זה ממש לא היה הדבר הראשון, במחילה, כבוד המנהל.

קיוויתי שאין לו יכולת לקרוא מחשבות. גם לא שתיקות.
הקירות סגרו עלי. איך אני עפה מפה? כמה שיותר מהר. אוויר. נגמר לי האוויר. אני מנסה לנשום מהר יותר.
הוא שותק. מחכה.

"אני.... לא מרגישה טוב... נגמר לי האוויר" אני פולטת. הכיסא אפילו לא חורק כשאני קמה ורצה החוצה.
לא מנסה לדמיין מה קורה שם, בחדר. חייבת אוויר. ומה לעשות שפה, בסמינר, אני לא מצליחה להרגיש אותו.
אני רצה. מהר. לפני שינסו לעצור אותי גומאת בשניות את המטרים שנותרו לי. וזהו. אני בחוץ.

הרגליים ממשיכות לרוץ. להתרחק כמה שיותר ממקור הסכנה. כמה דקות אחרי אני צונחת על ספסל בפארק לא מוכר. זהו. כאן כבר לא יחפשו אותי.
ויש פה אוויר. ואור. ושמש שעוטפת באהבה. לא דורשת ולא נועצת עיניים. הידיים שלי נשמטות לצדדים. מנסה לנשום. לעשות סדר.

לא. משהו מבוהל מתקומם בי. מי צריך את זה? עכשיו תתחילי לשקוע במחשבות של איך וכמה ולמה? למה לך? עד שכבר חזרת לחיים לא תסתערי עליהם?
ברור, טיפשה שכמותי. אני עונה לעצמי. יאללה, קדימה. לזוז. לא חשוב לאיפה.

הרגליים שלי כמו מתעופפות מאליהן. תחושה מוזרה ונעימה פשטה בי. אני הולכת להראות לכולם מי אני באמת. ונראה אז מה יהיה להם לומר. בעצם זה אפילו לא מעניין. יותר קורץ לבדוק את האפשרויות האין סופיות שנפתחו בפניי. ברגע אחד של גאולה. לא משנה מה בדיוק יהיה. אני יודעת שיהיה טוב. הרבה יותר טוב ממה שחלמתי אי פעם.

******

"אתה מבין, ארי?" אני מסבירה לו כמה שנים אחרי, "לעולם לא אצליח להסביר את הרגשות הגואים. את האדרנלין. את ההרגשה הכייפית הזו. לא. זה הרבה מעבר למילים. פתאום הבעיות משתטחות ונעלמות להן. פתאום הכול ורוד ונוצץ. העולם מחכה לי שאבוא ואגשים חלומות. אחזור להיות מי שאני ובגדול. אפשר לסרב לדבר כזה?".

הוא שותק ומביט בי. פחד זועק ממנו.
"אתה חושש שאחזור לזה?" אני מנסה להבין.
"אי אפשר לדעת" הוא עונה לי בקול זקן מדי. "החיים לא צפויים. מי כמונו יודעים את זה".
"אל תדאג, ארי" אני מזדקפת בנחישות. "מספיק סבלתי עם זה. מספיק לכל החיים. היום אני במקום אחר, אחראי ומנוסה. נראה לך שאקח סיכון?".

"אני ממש מקווה שיהיה בסדר" האיפוק שלו בולט כל כך. ומוזר.
"למה, ארי?" אני המומה. "מה קרה לך פתאום? תמיד אתה זה שבטוח שהכול יהיה בסדר. ועכשיו?".
"כנראה שגם לי יש חיים, אפי. והמון עול. הבית, הילדים, ההתמודדויות של שנינו. ואני בסך הכול בן אדם אחד. לא חזק מדי לא מחוספס. משתדל להאמין ולקוות. אבל זה לא אומר שאין רגעים שאני נשבר".

שוב נגמר לי האוויר. לא מצליחה לנשום.
"ארי, בבקשה, אני צריכה שתהיה חזק בשבילי".
הוא נושא אלי עיניים עייפות. "מצטער, אפי, לפעמים אני זה שצריך שתהיי חזקה בשבילי".
רק לא זה, השם. שוב סוגר הכול הקירות והשמיים ממלכדים אותי באפס מקום.

הפעם, אין מאניה שתעטוף אותי ותבריח למקומות נעימים יותר ומוארים.
גדלתי. הבטחתי לעצמי שאעשה הכול כדי לא להגיע לשם.

אבל עמוק בלב, אני מרגישה את הצביטה הזו.
את הקנאה הלופתת ששורפת אותי בכול פעם שאני נזכרת באפי ההיא, הצעירה והקלילה. ששום מעצור לא עמד בדרכה. והדרך, מוארת באור שבעת הימים. מציעה את כל הטוב ויותר מכך.
והאושר האין סופי שאין לי שום דרך לשחזר אותו.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ל'

הימים הפכו ארוכים, בעיקר מעניינים. והלילות... גן עדן של ממש. תמיד הייתי ציפור לילה. פתאום גיליתי עד כמה. השקט העמוק קסם לי. נתן לי חופש פעולה כמותו לא ידעתי מעולם. הרגשתי לא רק ציפור, אלא ממש ציפור דרור. האופק היה רחב מלא אותי באוויר פסגות נחשק כל כך.

ככה זה, התמתחתי בנינוחות בכורסא הרכה. תמיד בסוף כל חושך בא האור. הגיוני שהוא יהיה גדול פי כמה על החושך. איך כתוב? "שמחינו כימות עיניתנו" רציתי לרקוד לצרוח לעולם. לספר לכולם איך מרגיש האור הגדול הזה. המופלא. שכל מילה רק תגמד אותו.

אדרנלין לא מוכר נמסך בעורקיי. זרק אותי מהכורסא. קדימה, השלמת פערים. תסתערי על החיים, אפי. לחש בי קול צעיר ורענן. כזה שתואם את גילי האמתי. אז איך מתחילים? איך בונים עולם חדש על חורבות? 'חזון העצמות היבשות', עולה בי קולה בי קולה המעצבן של רובינשטיין. אני הודפת אותה מהר. אין לה מקום בעולמי החדש. יש סוף לכול סבל. גם לזה שהיא עמלה לגרום לי מסיבותיה העלומות והבלתי מעניינות בעליל.
אז מה עושים כשכול האופציות פתוחות? אני מנסה להתמקד. לא מצליחה. הידיים מקפצצות לי בחוסר שקט. מחפשות עיסוק דחוף. אני מרחמת עליהן. שמחה בהן. נתחיל במשהו, מה זה משנה, בעצם?

עיניי משוטטות על הסלון ההפוך. פרי מעשיהן של חמישה תוססים. אני הולכת לטפטפ אותו עד הסוף. מגיע לאימא קצת נחת אחרי כל הסבל שגרמתי לה. המחשבה הזו גורמת ללב להתכווץ בכאב. רק לשנייה. קדימה, כרגע הולכים עם הפנים לעתיד. כמו מעצמן, נעות הידיים. גורפות ים של משחקים. ממינות בזריזות. עוברות לטאטוא רציני. כסאות מונפות על השולחן.

סמרטוט עובר בקלילות על מדפי ארון הספרים הגדול. עוברות ביעף לחלונות, תריסים, כסאות ושולחן. בעצם, למה לא לצחצח את כלי הכסף? חצי שעה עוברת. מוצאת את הסלון שטוף ונוצץ.

ממשיכה כרוח סערה למטבח. מהופנטת מעצמי. הכיורים מתרוקנים במהירות מופלאה. אני לא נושמת. מתקתקת. מבריקה. נוצצת בעצמי. מאושרת. סוף סוף.
רשרוש קל מציק לי. מתעלמת. שום דבר לא יפריע לי. הוא מתגבר.

"אפרתי?" אמא משפשפת עיניים עייפות. "מה את עושה פה?".
"את רואה, אמא" למה היא נשמעת ככה. כול דבר שאעשה לא יהיה טוב?
"מה את עושה אפרת?" היא נשמעת מבוהלת. "את לא אמורה להיות במיטה עכשיו?"

"הייתי, אמא. הייתי מספיק. התעוררתי ולא הצלחתי להירדם" תפרגני לי אמא. אני חוזרת אלייך. למה להתעקש על מה שלא טוב תמיד.
"אפרתי, את מדאיגה אותי. אני רוצה לראות אותך ישנה בשעות האלו ומתפקדת בשעות הרגילות. את לא מרגישה מוזר להיות ערה בשעות האלו?"

"הכול בסדר" אני מבטיחה. מחבקת את כתפיה השחות, הרועדות. "אמא, תביני אותי. חזרתי לחיים. חזרתי אליכם. אני מאושרת סוף כל סוף. אני רוצה לבלוע את החיים. להשלים את כל הזמן שנמרחתי. למה זה גרוע, אמא? את לא שמחה שאני מצליחה לתפקד?" התסכול ממלא אותי.

"אני שמחה, ברור. אבל אפי, כדי שתחזרי באמת לחיים, את חייבת לשמור על סדר יום שפוי. יש לך מושג מה השעה עכשיו?"
אני מעיפה מבט אדיש לשעון. למה היא לא מבינה שיש מצבים שהם מעבר לזמן. הוא מצליח להפתיע אותי.
"ארבע לפנות בוקר?" מצמצת שוב.
"כן, מותק. מבינה למה אני מתכוונת?" היא נאנחת בהקלה. "ועכשיו למיטה בלי תירוצים. מחר נדבר על הכול". קולה החלטי ונחרץ. כמו חזרנו לגיל הילדות. רק שלא תבוא לכסות אותי כמו פעם. אוף. למה לא נותנים קצת חופש לבן אדם.

אין לי ברירות. היא עוקבת אחרי עד שאני נכנסת לאמבטיה. מחכה בסבלנות עד שאתארגן. עיניה הדואגות מלוות אותי לחדר. מוודאות שאני נכנסת למיטה. היא לא מכסה אותי, רק בודקת שאני עושה את זה.
"לילה טוב, אפי" היא לוחשת. קולה רועד. "אני מכבה את השעון מעורר. את חייבת להשלים שינה. נראה לך שתירדמי או שאלך להביא כדור שינה?"
"אני אסתדר אמא" אני מתחמקת. "אל תדאגי. אני בסדר"
"טוב, אני סומכת עלייך" הקמטים במצחה העמיקו. "אבל תבטיחי לי שאם את לא נרדמת בחצי שעה הקרובה את לוקחת בעצמך. יודעת מה? אביא לך. אניח לך פה ליד המיטה. כך יהיה לך נוח יותר".

אני שותקת. מותשת ממאבק. שתביא. שתניח. רוצה רק שקט.
והוא הגיע בסוף. השקט.
אני עוצמת עיניים. יודעת שאימא עוקבת עדיין, לא רגועה בעליל. ואני, ילדה טובה שכמותי, מזיעה כדי להשקיט אותה. רק שתלך לישון. שתניח לי.
שתי דקות אחרי שדלת חדרה נסגרת. אני מזנקת. לא מסתכנת. אבל גם לא מוותרת.

מוציאה נגן. ספר. וכלי כתיבה.
איך אפשר לישון כשהאדרנלין מקפיץ את האיברים?
מנורת לילה קטנטונת מספיקה כרגע. שוב צוללת לרשימות ארוכות של תוכניות אין סופיות.

רגע לפני שהשעון מעורר של מיכלי קורע את השקט. אני חוזרת להצגה. חסר לי שתלשין. ויותר גרוע, שאימא תגלה אותי. ניאלץ לעבור את השעה הזאת איכשהו. עדיף מאשר להתעמת בלי סוף.

קל לדבר, קשה לבצע. הדקות נמתחות בלי סוף. הקוצים בקצות הרגליים, באצבעות מטריפים אותי. שולחת יד בזהירות לנגן. אולי מוזיקה קצבית קצת תרגיע. מושכת שמיכה. תוחבת פלסטיקים לאוזניים. ופריד מקפיץ לי את הלב. מרגיע את הקוצים. חלקית. יותר טוב מכלום.
טריקת הדלת מבשרת לי על השחרור המיוחל.

מזנקת באחת מהמיטה. מסתערת מחדש על המטבח. כמה בלגן מחוללים קבוצת זאטוטים במינימום זמן. אמא תשמח לגלות אותו נוצץ. מקווה שכך. מפעילה את המערכת על מקסימום ווליום ומסתערת.
באמצע שטיפת הכלים, נהיה שקט. "אוף" אני רוטנת. מסתובבת בתנופה מול מבטו של אבא.

"בוקר טוב, אפרת". נרתיק התפילין עדיין בידו. אופס, איך לא זכרתי שהוא חוזר בשעה הזו מהתפילה. נקודה לרעתך, אפרת. תצטרכי ללמוד להיות זהירה יותר. "כמה טוב לראות אותך בשיא הפעילות על הבוקר" הוא מחייך. סוף סוף מישהו מעריך אותי בבית הזה.
"נשב לארוחת בוקר?" הוא מניח את הנרתיק. תולה את החליפה בנינוחות.
"בכייף, אבא" אני מאושרת. "כמה דקות אני מכינה חביתה וסלט".

"מפנקת הבת שלי" אבא זורח. מושך לעצמו כיסא, פורש על השולחן הנוצץ את העיתון היומי.
עדיף ככה. פחות עיניים, יותר טוב. הביצים מחליקות למחבת. תוך כדי הטיגון אני שולפת ירקות, קוצצת במהירות.

לא שמה לב לעיניו הערניות של אבא. עוקבות בעניין רב מדי.
"זריזה את. אני בקושי מצליח לראות מה את עושה. מסחרר ממש".
אני מתחילה להריח משהו. עדיין לא מזהה.

"אני שמח לראות אותך חוזרת לחיים. פעילה. מאושרת" הוא משתף אותי אחרי שאנו מתיישבים לארוחה. "אני מקווה שאת שומרת על עצמך". אופס. שוב.

"למה אבא?" הכעס צובע אותי באדום בוהק מדי. "למה תמיד באים אלי בטענות? כשאני בדיכאון ברור שזה מדאיג. אבל כעת אני במצב מעולה. חיכיתם לרגע הזה, לא? אז מה לא טוב?".

אבא שותק. מביט בי בעיניים רכות. אוהבות ללא מילים. לא מצליח לרכך אותי. לא מסכימה לוותר. לא הפעם.
"תראי, אפרת" הוא אומר בכבדות. "את יודעת שיותר מכול דבר בעולם אנחנו רוצים את טובתך. נכון?" אני שותקת.

הוא נאנח שוב. "זו המציאות, אפרתי. והיא לא משתנה בשום מצב. חשוב שתדעי את זה".
"אז למה? למה אתם לא מרוצים? לא מצליחה להבין, באמת".
"איזון, בת שלי. זו מילת המפתח".
"מה לא מאוזן בי? לא מבינה".

"את זה אני בודק יחד אתך, אוצר שלי" הוא אומר בשקט. "אימא ספרה לי שהיית ערה עד ארבע לפנות בוקר. כעת השעה שמונה וחצי. ואת אחרי פעילות. מה אני אמור להסיק מכך? שישנת 3 שעות או פחות מזה?" מבטו לא מאפשר התחמקויות. מה אומר לו, שהוא אופטימי ממש?

השתיקה שלי נותנת לו להבין שהוא בכיוון.
"לא הייתי קורה לזה מצב מאוזן, משום כיוון. ובגלל שאת יקרה לנו ואנו אחראים לשלומך, נצטרך לברר מה לעשות".

אני נרעדת. "מה אתה מתכוון, אבא?"
"נקבע תור לד"ר לוין. אולי נתייעץ אתו טלפונית. כן, אני חושב שעדיף כך" הוא חורץ ושולף את הנייד.
"לא, אבא, בבקשה", הדמעות שוטפות באחת. "אני לא רוצה שיסמם אותי עם תרופות. אני רוצה לחיות, אבא. לחיות במלוא מובן המילה. בבקשה, אבא".

היד שלו נחה על ידיי הרועדות. "אל תפחדי, אפרת. תני אימון שנעשה רק מה שטוב לך. מה את חושבת? שאני לא רוצה אותך חזרה? שאני לא מתגעגע לבכורה שלי? אנחנו נלחמים ביחד, מתוקה שלי. תמיד. מאמינה לי?"
אני כבר לא שם. מרימה ידיים. ממילא אף אחד לא מתכוון לבקש את רשותי.
אבא כבר שקוע בשיחה. עיניו עדיין מביטות בי. ממתינות להנהוני.

מצטערת, אבא. לא אוכל לספק את רצונך. לא הפעם. אני במלחמה על החיים שבעיניכם טובים מדי. עדיין אין לי מושג מה פגם מצאתם בהם. בשבילי הם מושלמים. לא יכולה לוותר עליהם כשסוף סוף הגעתי אליהם.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ל"א

עוד יום של קוצים עובר עלי. לא מוצאת תיאור אחר. פתאום הסמינר הופך למקום מקלט. מוצאת את עצמי בורחת מעיניו החודרות מדי של אבא. החכמות והיודעות כל. לא רוצה שידאגו לי ולא שיחפרו מדי. יודעת שזה לא ממש בשליטתי, מעדיפה לא להיכנס לזה. יודעת שזו התנהגות טיפשית ותינוקית כמו של בת יענה. ובכול זאת עדיף לי כך.

"אני בהלם" רותי עוצרת אותי, שניה לפני השער, "לא נראה לך שהגזמת?"
"תמשיכי, תמשיכי לרדת עלי"
"לא יורדת, רק מנסה להבין" עוד חכמה.
"אז תמשיכי לנסות, שיהיה לך בהצלחה". אני הודפת אותה. עוד מכשול בדרך.

ככה זה שמנסים ללכת בדרך הטובה, אני מזכירה לעצמי. תמיד יהיה מי שישים רגל וינסה לערער.
היא עוקפת אותי במהירות. לא נותנת לי אפשרות לברוח. "אפרת, את לא בורחת לי עכשיו, בבקשה".
העיניים שלה פעורות וגדולות, חודרות כמו תמיד את השריון.

"מה את רוצה ממני? את יכולה להסביר לי פעם אחת ולתמיד?" מתנשפת כאילו רצתי מרתון. אולי באמת הגיע הזמן לעשות כאן סדר.
"אוקיי" היא משלבת ידיים ברגיעה מעושה. עושה עלי פוזות, כאילו אני לא מכירה אותה. שיהיה. רק שתגמור כבר, שתהיה לי בריאה.
"אז ככה, השעה שבע וחצי. והגברת נמצאת כאן בסמינר כאילו היא לא חיפפה במשך חודשיים. מה אני אמורה להסיק מכך?"
שברחתי ממפגש עם אבא. אני שותקת. גדולים עלי הוויכוחים שלא נגמרים. אבל את זה את לא תדעי, כמובן. לא צריכה עוד מחנכת על הראש. מספיק לי...

"אני מחכה" היא מציינת. קוטעת לי את חוט המחשבה.
"הכול בסדר" הטון עולה אוקטבה. "אני חושבת שבמקום לנסות לחפש בעיות, הגיע הזמן שתנוחי קצת. את רואה שאני חוזרת לעצמי, נכון? את רואה שאני מתחילה לבוא מוקדם יותר ולהראות נוכחות. אז למה לחפש בעיות במקום שהן לא נמצאות, אה?"

לא התכוונתי לתקוף. זה יצא ככה. רק הפנים החיוורות שלה, רמזו לי שמשהו השתנה בינינו.
אבל אני כבר ממשיכה הלאה. היא לא תעצור אותי. ממש שלא.
נכנסת בתנופה לכיתה, מתעלמת מעוד כמה זוגות עיניים. טומנת את הראש בסידור. מתפללת בלי קול, שלא יהיו מדי הרבה עיניים להתמודד איתם. עייפתי. ועם הכול אני צריכה להתמודד לבד. עם החזרה לחיים. עם הלילות הלבנים. כמה אפשר?
ורותי, גם כן. במקום לעזור לי נהיית פסיכולוגית.

הנשיפה שלי הייתה כנראה, קולנית מדי.
"אפל? ברוכה הבאה" רובינשטיין פוערת עיניים. די, מתחשק לי לצרוח. תעזבו אותי! כמה שאשתדל לא יעזור לי? לנצח אשאר במקום התקוע הזה?
פתאום היא לידי. "את אדומה ממש אפרת. את מרגישה טוב? רוצה לצאת לשתות משהו?"
"אני מרגישה מצוין" המילים שלי פורצות גבוה מדי. לא שואלות אותי. "ממש מצוין. אם לא הייתי מרגישה טוב, פשוט לא הייתי מגיעה".
זה אולי קצת חצוף, אבל לא ממש משנה לי.
היא נותנת בי מבט בוחן, מעצבן.

"אולי אני אצא לשתות. באמת חם היום". כל דבר עדיף מלעמוד מול העיניים שלה.
מרגישה אותן עד הדלת. היא נטרקת לי, באמת שלא בכוונה. ואני לא מתכוונת לחזור כדי לשמוע את דעתה בעניין.
המים הקרים שוטפים אותי. מצננים קצת את כעסי.
לא מצליחים להשקיט את התסכול הנורא שפושט בי מכף רגל ועד ראש.

הלאה. אני מאיצה ברגליי, תמשיכי למקום שטוב לך בו. מה יכול להיות טוב יותר מהספרייה?
אני קונה לעצמי עוגת בוקר עסיסית, צועדת לכיוון הספרייה. עוד רגע ואשקע באחד הספרים האהובים עלי.
"את לא באמת מתכוונת להיכנס לפה עם זה. נכון?" חדווה הספרנית בוהה בי. במאפה. "חדש לך שלא אוכלים פה?"
לא. לא חדש לי. קורה ששוכחים. אני שותקת.

אז זהו מיציתי את האפשרויות. השם עדי שניסיתי באמת להיות כה שיותר בסדר. אם לא כל המתקילים בדרך, הייתי כבר מתקדמת. אבל אם זה מה יש, אני לא הולכת להילחם. עייפתי.
סיבוב של מאה שמונים מעלות מראה לי את השער, זה שלא מזמן ראיתי אותו מהצד השני, המבטיח.
שתי דקות ואני בחוץ. קורסת על ספסל קרוב. מרגישה את העייפות זוחלת לאט.

"את לא נורמלית!"
אני משפשפת עיניים אדומות. איפה אני, למען השם?
"מה נראה לך שאת עושה?" היא ממשיכה לצלוף. המעצבנת.
מנסה למתוח איברים. נרדמת, אפי. פשוט נרדמת על ספסל ברחוב. מנסה להתמתח. לשחרר איברים שהתכווצו בתנוחה פחות נכונה.

"את רוצה להסביר לי?"
"תפסיקי" אני משתיקה אותה. "תפסיקי הרגע! כמה כבר אפשר?".
היא שותקת, הלומה.
"אפי, משהו קורה לך. והוא לא מרגיש לי כל כך טוב".
"אז תנסי להתמודד עם זה" אני מנסה לשמור על עצמי. למה היא מקשה כל כך. "יש לי מספיק אנשים על הראש. מבינה? לפחות את, תהיי חברה. מה כבר בקשתי? גם את חושבת שמהרגע שסומנתי הפכתי למישהי שזקוקה להשגחה ופיקוח צמוד?"

הפה יבש לי. צריכה מים דחוף. חייבת קודם לסגור את הסיפור אתה. לוקחת אוויר במאמץ אדיר. ",הגיע הזמן שתביני, רותי, שלא הפכתי למישהי אחרת. את יכולה להתייחס לזה כמו לכל מחלה. זה לא שונה בכלום מסוכרת או צליעה". אני חוזרת מבלי משים על מילים שכל כך התנגדתי אליהם. התקדמת, אפי. אני מחמיאה לעצמי בשקט. ככה זה, במקום שאין איש השתדל להיות.

רק העיניים המצפות שלה, מזכירות לי שאני באמצע נאום. איפה הייתי בכלל?
"אני רוצה שנסגור את זה פעם אחת ולתמיד. את רוצה להיות חברה? מוזמנת באהבה. אם החלטת להפוך למפקחת אישית, או משהו בסגנון. סורי, פחות מתאים לי. יש לי יותר מדי אנשים על הראש".
היא מתיישבת. לאט לאט, כאילו הייתי פצצה מתקתקת. באמת קצת הרגשתי ככה. כל רגע מתפוצץ עוד חלקיק.

"אפי, אני דואגת לך. זה הכול. את יודעת שאני חברה שלך לא מאתמול, נכון?" העיניים שלה מתחננות לאישור. לשווא. "תני בי אמון, בבקשה. אני בצד שלך, תני לי להיות אתך. לא מבינה למה את מתייחסת ככה".
היא כבר לא מתריסה. אני שותקת לרגע.

"אפי, אני יודעת שזו חתיכת התמודדות. אני יודעת. תני לי להיות אתך. בבקשה".
"מאיפה את יודעת?" אני נתפסת למילים האחרונות שלה.
העיניים שלה נוצצות. "את לא באמת רוצה לדעת".
"אם את חברה, את אמורה להרגיש אתי פתוח, לא?"
היא שותקת, נאבקת בדמעות.

"את לא רוצה להגיד לי ש..." הראש שלי מצטלל באחת. לא. זה לא יכול להיות!
היא מהנהנת, והדמעות ממשיכות לגלוש.
"את לא מכירה מישהי ש..."
המילים נתקעות. אוי, אלוקים. אני לא חולמת?

"תגידי הרגע!" אני אוחזת בידה, שוכחת הצהרות. שוכחת הכול.
רותי מתקפלת, מניחה ראש על כתפי. רועדת.
אני מחבקת אותה. מנסה להירגע. אז רותי מכירה מישהי כמוך. אז מה? הרי רק עכשיו הצהרת שזה לא שונה מסוכרת. מה את מתרגשת?

כנראה שהלב לא מבין את שפת השכל. והלב שלי פועם בחוזקה, יחד עם שלה.
"זו אסתי" היא לוחשת רגע לפני שהיא מתפרקת.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ל"ב

זה לא יכול להיות.
המילים הללו מלוות אותי במשך כל היום. נכנסות אתי למיטה. מטריפות את דעתי.
אסתי.

אני עוצמת עיניים ורואה אותה. גבוהה, מלאת אצילות. עיניה בורקות וחיוכה שקט ומקרין.

"זה לא יכול להיות, רותי!" אני מתקשרת אליה, שוב.
היא שותקת, כבר לא נאנחת.
"אולי זו הייתה טעות, אפי. אולי לא הייתי צריכה לספר".
"היית" אני חותכת אותה. "היית חייבת לעשות את זה מזמן. ברגע שידעת. למה לא ספרת?".
הלב שלי דופק, מכתיב את הטון. עוד חלקיקים נושרים ממני, מתפזרים.

"איך יכולתי לספר, אפרת?" היא סודקת עוד קצת. "איך יכולתי לספר לך דבר כזה?"
"אנחנו חברות, לא?" אני מעקצצת אותה. "לחברות מספרות הכול, זה מובן מאליו, לא?"
היא נותנת לי צאנס קטן לענות תשובה לעצמי.
"טוב, את צודקת. באמת לא שתפתי אותך בתקופה האחרונה. אבל מה היית עושה במקומי?"

"זה בדיוק מה שאני שואלת אותך, אפי", הקול שלה כמעט לא נשמע. "אני לא שופטת, ובבקשה אל תשפטי אותי. יש לנו על מה לדבר. הרבה מאד. אבל יש מספיק זמן. נראה לי שעדיף שננסה להירגע ונהיה בקשר אחר כך".

"נראה לך? נראה לך שככה אני אוכל להירגע?" אני נסערת. אולי אני באמת לא מכירה אותה לאחרונה. הקור רוח המוזר הזה. הפוזה הפסיכולוגית שסגלה לעצמה. הכול מוזר כל כך.

"אני באה אלייך רותי, ואנחנו מדברות על הכול. עכשיו!" הידיים שלי מארגנות תוך כדי תיק קטן. דוחפות בקבוק שתיה וכמה שוקולדים לנחמה.
"את לא" היא אומרת נחרצות. "חכי, אני כבר אגיע".
הראש שלי כבר משתולל מעומס סיטואציות אפשריות. אסתי ממש במצב גרוע שרותי לא רוצה שאראה אותה?
"אל תטרחי, רותי. אני כבר כמעט בדלת"
"אבוד לך", חיוך משתחל למילותיה. "כי אני כבר ממש בדלת".

דפיקה. והחיוך שלה מציץ מאחורי הדלת.
"רותי?"
"תסגרי מהר את הפה לפני שבטעות תבלעי משהו" היא ממליצה בחיוך מוכר, מוכר עד כאב.
"בסדר, את לא חייבת להתרגש עד כדי כך" היא מושיטה לי ממחטה. "נשב לקפה או משהו?"
ושוב רתח לו קומקום. ישבנו כמו פעם בפינת האוכל הקטנה. מתפנקות על שוקולד וקפה סודי.
"אז מה קורה?" שואלת רותי בתמימות. ככה פתחנו כל פינת קפה.
"הכול טוב" אני עונה לה אוטומטית.
וככה ישבנו. בוכות וצוחקות. מחבקות שוב את המקום החם שבלב.

********

"אולי נרד לסיבוב קצר?" ארי מציע בשקט. קורע אותי מהזיכרונות העוטפים.
"אה?" אני פוקחת עיניים. מושכת עוד קצת את השמיכה.
"לא נראה לך?" הוא מאוכזב. לא מנסה להסתיר את זה. לא הפעם. "מה זה כל כך נורא? נצא. נעשה סיבוב בגני יהושע ונחזור. קצת אויר לא מזיק לאף אחד".
אני שותקת. נמאס לי לחזור על עצמי.
"אפי, באמת" הוא נאנח. "אני יודע שקשה לך. גם לי קשה. אני לא מבקש ממך הרבה. את יודעת. אני מבין שזה קשה לך ואני מבקש בכול זאת. אם לא בשבילך, תעשי את זה בשבילי, בסדר?"

אם לא בשבילך, תעשי את זה בשבילי. המילים שלו מסתחררות לי במוח. כמה שהם מוכרות. סוחפות אותי בלי התראה.
אבא, יושב בפינת האוכל. מסביר לי שוב כמה חשוב להקפיד על הכדורים. גם אם לא מתחשק לי. "תעשי את זה בשבילי, בסדר, ילדה שלי?" העיניים שלו עמוקות ומתחננות. מחכות לאישורי. אני שותקת. לא יכולה להתחייב.

"אפי שלי" בוכה אמא. "את יודעת שאנחנו רוצים את טובתך. אנחנו חייבים את שיתוף הפעולה שלך, מתוקה. תעשי את זה?" אם לא בשבילך אז בשבילנו. אני משלימה בלי קול. נשארת נאמנה לעצמי. לא יכולה להסכים ולאכזב שוב.
"אני בטחה שתעשי את זה" סבתא. "את הנכדה המיוחדת, הבכורה, הפכת אותי ברגע אחד לסבתא מאושרת. אני לא מבקשת ממך הרבה, את יודעת. אבל הפעם, בבקשה, תעשי את זה. גם אם זה קשה לך, תעשי את זה בשבילי. בסדר, מותק?".

"קשה לי" אני קורעת את עצמי מעבר למציאות. "קשה לי, ארי. אני מבינה את מה שאתה אומר. מצטערת, אבל יותר מדי פעמים בחיים ויתרתי על עצמי. הסכמתי לחנוק את הרצונות שבעטו בי, כדי לכבד. לרצות. כנראה שכבר מציתי את זה. כמה אפשר, כמה?".
"רוצה לספר לי על זה?" ארי קורס על המיטה. אריה מובס.

"רוצה, אין לי כוח". אני צריכה גם ככה לגייס כוחות כדי להשתיק את כל הקולות השוצפים.
"אולי תרפי קצת?" הוא מציע בפעם המיליון. לא מתייאש. "את יותר מדי נלחמת. בכל החזיתות. ואז את קורסת. שוב ושוב. לא הגיע הזמן לעצור את זה? לנסות כיוון חדש בחיים? לשחרר קצת את ים המחשבות?".
אני עוצמת עיניים. מנסה להתמכר למילים מבטיחות. פוקחת שוב. לשנייה. "אני צריכה לחשוב על זה. מאוחר יותר, אחרי שאנוח".

עוצמת עיניים. בורחת מהאנחה שנפלטת לו. מהעיניים המאוכזבות. מהלב שנשבר שוב.
"אולי אני גם צריך להרפות" הוא ממלמל בשקט. "לתת לך להתנהל כמו שאת מבינה. את מספיק חכמה, לא? אז תעשי מה שנראה לך. גם לי יש גבולות. כמה אני יכול להשקיע".

לא!! אני צורחת בלב מפרפר. לא, ארי! אל תוותר עלי! אני גם ככה גמורה. בבקשה!
מסתובבת בעיניים עצומות. בבקשה ארי. העיניים שלי מדברות במקום הפה היבש. אני יודעת שהוא שומע אותן. בבקשה, תהיה אתי. תעשה את זה. אתה יכול.
ומה אתך? לועג לי קול פנימי. את כל כך בטוחה ביכולות שלו. ואיפה היכולות שלך כשהוא צריך אותך? שם זה נגמר?
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ל"ג

גם כשאני מתהפכת בפעם האלף, הקולות האלו לא עוזבים אותי. איפה את? הם צורחים, מלקים. איפה את כשהוא צריך אותך? ממש נחמד לך להתחפר במיטה ולבכות, נכון? בטח יותר קל מלתפקד כמו רעיה אמתית. ואחרי זה את מצפה שהוא יבין, שיתמוך. לא נראה לך שזה ייגמר מתי שהוא? מצטמררת. מושכת שוב את השמיכה.

לא יודעת כמה זמן התהפכתי ככה. משנה תנוחות לכל צורה אפשרית. מגנה בכפות ידיי על אוזניי. אולי ככה אפסיק לשמוע אותם, אכזריים שכמותם.
בסוף אני קמה, משליכה את השמיכה בכעס לקצה השני של החדר. דוחפת רגליים עייפות מדי לנעלי בית שידעו ימים יפים יותר. יוצאת מהחדר כדי לגלות שיש חיים מחוץ לו.

"שלא תעזי לגעת שוב בעט שלי" שימי אדום כולו, זועק את נשמתו. אלישבע לידו. לבנה כולה.
"את שומעת?" הוא מגביר טון. "תעני לי כשאני מדבר אתך. אני אח שלך. הבכור. למקרה ששכחת. ואת חייבת לכבד אותי. את יודעת?"

אני אוחזת במשקוף. רועדת.
שימי שלי, הנסיך. הילד העדין, החכם והבוגר שלי, שתיכף יכנס לעול תורה ומצוות. מה קורה לו?
הוא ממשיך. בטח מסביר לה בעוד כמה מצוות כרוך הכבוד שלו.
אני מחכה שהוא יבחין בי. אין לי כוח לומר מילה, כדי שזה יקרה.
"אמא?" אחרי נצח, זה קורה. הוא מסמיק, הילד שלי. אנחה קטנה מתפרצת לי.

"אני אביא לך כוס מים" הוא חוזר לעצמו. יותר מדי מהר.
אלישבע עדיין שותקת.
"אני לא צריכה מים" אני מוצאת מילים אבודות, "למה אני צריכה לקום ולראות שאת שני הילדים הגדולים שלי, הבוגרים והחכמים, מתכתשים כמו שני תרנגולים, אה?"
הוא שותק. וגם היא.
"שימי?"
"שפעם הבאה תלמד לשמור על עצמה. כמה פעמים אני צריך להסביר שהחפצים האישיים שלי הם שלי?" הוא ממלמל.

"ואתה!" היא סוף סוף פוצה פה, "תפסיק להשתולל על כל שטות. אז ראית את העט על השולחן? למה להתנפל ככה, בכאלו צעקות? אפשר לחשוב שקרה פה אסון!" שתי דמעות מנצנצות על פנים אדומות.

אני שותקת. יודעת יותר מדי טוב איפה האסון נמצא.
מה אומר לכם, ילדים שלי? מה אתם אשמים שאימא שלכם היא חתיכת אסון?
"תתנצל, שימי. אני באמת מצפה ממך ליותר" אני נועצת בו עיניים קשות מדי. "ואת, אלישבע, תשתדלי להשאיר את החפצים שלו מחוץ לתחומך. אני לא מעוניינת לשמוע יותר שום מילה בעניין".

אני אוספת את החלקיקים שלי הפזורים על הרצפה. לא מחכה לתגובה. נגררת שוב לחדר. הדלת נטרקת מאחוריי. והמיטה, כדרכה, עוטפת אותי באהבה.
הנה, ארי. השתדלתי להיות פה בשבילך. בשביל המשפחה. תראה מה יוצא מזה.

לא מצליחה לבכות. לא לבלוע ולא להקיא. לא לנוח ולא לכעוס.
אני מחפשת משהו להיתפס בו. "תתפללי, אפי" אני שומעת את אבא, "תתפללי אליו. הוא מבין אותך יותר מכולם. ומחכה לך".
חיוך מריר עוטף אותי. זה הבעיה. רציתי לצעוק לו. זו בדיוק הבעיה.
הזיכרונות מציפים אותי. מהווים לי מקום בטוח בסחרחרה הזו.

*****

"מה דעתך שנסע לכותל, אפי?" שואלת רותי ביום של סתם.
"לכותל? מה פתאום?" אני מזנקת בבהלה.
"מה יש לך? מה כבר אמרתי?" היא מתעצבנת. "שום דבר לא טוב לך?"
"אולי הצעות אחרות"
"ומה רע בהצעה שלי? חשבתי שדווקא תשמחי לפרוק, להשתפך. להתפלל".
הייתי שמחה, רותי. אין לך מושג עד כמה הייתי שמחה. לו רק יכולתי.

לא יכולתי להסביר לה, כמובן. והאמת שגם לא לעצמי.
לו ידעה כמה עמוק הפצע הזה אצלי. המבט הריק שאני מעבירה בוקר, צהריים וערב מול ספר שהיה כה יקר לי. סידור התפילה הרטוב מדמעות, נשאר קריר. קריר עד מאוד. אפילו מלמול המילים עלה לי בקושי רב.
אני, שדמעתי בקלות בערבית של חול, לא הצלחתי לדמוע ב"נתנה תוקף".

עוד משהו שאבדתי, בין מיליון הדברים שאבדו לי.
אין לי כוח לחשוב למה ואיך. ומה משפיע על מה. ומה יכול לעזור יותר, טיפול תרופתי או פסיכולוגי? ועם מי לדבר ואיך?

עייפתי, אבא. אני לוחשת לו. מתפלאת שאני מצליחה. עייפתי לחקור ולחפש. לדבר ולשאול. לחקור ולדשדש.
לא אני בחרתי את המצב הזה, אתה יודע. הרי אתה בעצמך הבאת אותי למצב הזה. השמם, היבש, המצמיא.
ואם זה מה שבחרת, אבא. אקבל את המצב כמה שיותר באהבה.

קשה לי, אבל כנראה זה מה שאתה רוצה.
אני איאלץ לוותר על עונג התפילה.
בבקשה ממך, לפחות תשאיר לי את המילים הפשוטות האלו, אבא.
והוא שמע, אבא טוב שלי.
השאיר לי מילים. וים של דמעות.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ל"ד

בפעם הבאה כשפגשו בי הקוצים, הייתי מיומנת יותר. שנה ויותר של התמודדות, העניקו לי ניואנסים דקים. למדתי לזהות מתי מגיע כל גל, ולנענע לו בראשו. לעיתים בהתלהבות, ולעיתים בהינד ראש קלוש. תלוי איך קראו לו, כמובן. זה הפך לחלק ממני.

ובינתיים, החיים ממשיכים. אדישים לקלות גלי ורחשיי. כביכול לא רעדו הקירות. לא נסדקו חומות. רק אני בתוכי ידעתי, ששום דבר לא יוסיף להיות כמו שהיה.
בלי למצמץ כמעט, הגעתי שוב לאולם הגדול, לטקס פתיחת שנה. אין לי מושג איך התקבלתי למגמת גננות. אז נכון, הלכתי על זה כי לטעמי הוא פחות מחייב. ובכול זאת, הסינונים שמרמורשטיין העניקה, לא סייעו לי. 'איך נפלת בדיוק עליה?' שמעתי את רותי מסננת. 'שיהיה לך בהצלחה, באמת'.

כמובן שפרגנתי לה מכל הלב על דאגתה. בלבי פנימה האמנתי שהיא טועה ויהיה בסדר.
המפגש הראשון בתחילת השנה הפגיש אותי עם המציאות הקשוחה.
אחרי פתיח קצר ועניני, זה הגיע. הקול שלה עוד צורח לי באוזניים.

"הכללים שלנו חד משמעיים ואנו נעמוד על כך בתוקף" הנהנו קוצי פאתה במשמעות רבתית. "הדיוק בשעות הוא קריטי" הודיעה לליבי המפרפר. "מי שתבוא אתי בשלום, תקבל שלום. ומי שתבוא עמי במלחמה, תקבל אותה!".

אאוץ.
זה היה בוטה מדי. השקט המתוח כנראה ספר לה שמטרתה הושגה.
יכולתי רק להודות שהבועה שלי התנפצה מהר. לא נתנה לי זמן להשתעשע באשליות דלוחות.
הימים הבאים היו שקטים למדי.

ברנר, המחנכת, התגלתה כאישיות קסומה ונעימה. וקראוס, המד"פית, כבעלת חוש הומור שופע במיוחד. רק מרמורשטיין נותרה בעיניי כחידה בלתי פתורה.
השתדלתי לשמור מרחק ממנה, והיא, כדרכה, גמלה לי במידה חוזרת.
קיוויתי שזה יחזיק מעמד ככה. לפחות בינתיים.
ואז הם הגיעו, הקוצים.

בקרו אותי באמצעו של שעור פדגוגיה. קפצצו על גבי כשניסיתי לסכם. התערבלו בקרוסלה מהירה מדי, כשהפכתי עוד דף.
בקושי החזקתי מעמד עד לסיום השעור. והופ. הדרך החוצה הייתה מוכרת ומחליקה מתמיד.
קדימה, לעוף מפה. בעיקר מזוג עיניים חודרני ועוקצני מדי.

ארנק ביד, לכל מקרה. ואני מוצאת את עצמי בבקר חם מדי בתחנת אוטובוס.
לברוח. פועם לבי. העיקר לברוח כמה שיותר מהר.
השמש הציקה, יותר מתמיד. הזכירה לי את גלוני הנוזלים שאני אמורה להצטייד בהם ביציאה כזו. נאנחתי. שונאת להיות מוגבלת. שונאת. אבל אין ברירה. אם אני לא רוצה למצוא את עצמי שרועה במקום בלתי נודע, אני חייבת לדאוג לעצמי. לפצות את גופי היבש מכדורים.

הספיק לי הביקור הנחמד בחדר המיון כדי להבין שמהיום מאזן הנוזלים משתנה בצורה בלתי מתפשרת. שהכדורים הנחמדים, כחלק מתופעות הלוואי שלהם, דואגים לספוח נוזלים בלי חשבון.
כך שכל יציאה ביום חמים דורשת מאגר נוזלים והתנהלות מחושבת. כבר התרגלתי לזה. אבל כשקוצים מדגדגים קצת קשה לזכור. נסתדר כבר, הרגעתי את לבי ההולם. יהיה בסדר.

האוטובוס הראשון שהגיע בלע אותי. אפילו לא הספקתי לראות את מספר הקו. רק לברוח מפה, זה מה שחשוב.
התרווחתי על הספסל האחורי. שלפתי אוזניות והתמכרתי למוזיקה אהובה.
כשהאוטובוס נעצר בסוף, והנהג הודיע על תחנה אחרונה, התפניתי לראות לאן הגעתי.
הנוף הלא בני ברקי בעליל קדם אותי בשלל של צבעים וקולות.
מסוחררת, חיפשתי נואשות מכולת או קיוסק. פסעתי לאט. כל פסיעה מחושבת ומדודה.

"היי, את" קטע אותי קול עליז מדי. "הכול בסדר אתך?"
נערה עם מבט שובב סקרה אותי. "את מרגישה טוב? צריכה עזרה?"
"הכול בסדר" לחשתי.
"זה לא מש נראה ככה" היא כבר לא שאלה. "שבי פה, על הספסל. אני רצה לקנות לך שתיה".
עמוק בלב. הודיתי לה.
במקום עמוק עוד יותר, ידעתי שאני חייבת לה המון.
אמא לא הייתה אוהבת לשמוע שבקרתי בתל אביב. ומרמורשטיין בוודאי שלא.

"הנה" המהירות שלה מסחררת לגמרי. "שתי ואז נדבר".
פתאום הבנתי מה זה מים קרים על נפש עייפה. הם חלחלו בי. גמעתי בקבוק תוך דקה.
היא הביטה בי במבט ארוך. "את צמאה עדיין?"
הנהנתי. כבר יכולתי לדבר.

"אני אסתדר כבר. אלך ואקנה לי. תודה לך"
"את לא הולכת לשום מקום עד שאני רואה שהכול בסדר אתך". היא הודיעה לי חגיגית.

משהו חם פשט בי. במקום שכבר לא הכרתי. ככה, נערה זרה, בכלל לא דתיה, דואגת בכזאת צורה, שקרובים יותר לא חלמו להתנהג ככה. הראש המעורפל שלי הוסיף עוד כמה גוונים זוהרים לעדי המדהימה. צבע במקביל בשחור קודר את סביבתי הטבעית והאוהבת.

שטף של רחמים עצמיים מלא אותי.
למה אני צריכה להגיע לפה, רחוק מהבית מכל הבחינות, כדי להרגיש קצת חום ואהבה.
כשעדי חזרה, כבר הייתי רחוק. רחוק כל כך.
ידעתי שאחזור לכאן שוב.
ידעתי שהלב שלי צמא למתת שלה. ואת מי מעניין משהו מעבר?
*****
"אתה מבין?" אני שואלת את ארי, "אתה יכול להבין מה הרגשתי אז? ילדה קטנה בעיר גדולה, שפתאום הבינה כמה שהנשמה שלה צמאה? הרבה יותר מהגוף שלה?"
הוא שותק. מסיט מבט.

"ארי?"
"איך לא אבין. הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים"
"אתה?" הפה שלי נפער בתדהמה. "ההורים שלך מדהימים. חמים ואוהבים. מה היה חסר לך?"
עיניו שוטטו. אבודות.

"כנראה שיש דברים שאת עדיין לא יודעת" הוא ממלמל בסוף.
"והחיים הם לא שחור לבן. אהבה זה מושג עמוק. ויש לו כל כך הרבה גוונים וצורות. לעולם לא ניתן לדעת מה הצרכים המדויקים. והאם וכמה הם מסופקים".

הלב שלי נופל. לא רוצה לדעת אם הוא מדבר על היום או על העבר.
מנסה לשמור על שלווה. ורק שואלת, "תספר לי?"
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ל"ה

"תספר לי?" הקול שלי נצבע באש לוהטת, נרעד בצמרמורת של חורף מקפיא.
תספר. כן. לא. רוצה להבין, לשמוע, לקבל הצצה לחדר סגור. ומפחדת. מפחדת כל כך לשמוע מה מסתתר בו. מעדיפה ארי מושלם, מלאכי. יודעת שאין דבר כזה. מכירה את הזמנים שהוא פחות, הזמנים אותם אני בוחרת להדחיק. וזה מספיק לי. לא רוצה לדעת יותר.
כשאני מרימה אליו עיניים, אני מבינה שהוא כבר לא פה.

"עזבי, בואי לא נכנס לזה" הוא משתבלל בתוך עצמו. "אולי בהזדמנות אחרת".
"אולי זו הזדמנות, ארי" אני לא מאמינה שאני מוציאה את המילים האלו. "אולי זו הזדמנות לפרוק, להשתחרר קצת?" תמיד אתה כל כך נעול. משדר שהכול בסדר. מה יקרה אם תשחרר קצת?

הוא שותק, נאנח קצת. מניף יד מבטלת.
"הכול טוב, באמת. חבל להיכנס סתם לדברים שכבר פג תוקפם. אם לך זה עושה טוב, בכייף".
אופס, הטריקה הדהדה חזק מדי. מה נועל אותך? ויותר מזה, מה מסתתר שם בעבר הרחוק שלך שאתה כל כך פוחד ממנו?

אולי באמת עדיף ככה. להפחית ידע וכאב. מרגישה שוב ילדה קטנה שעוצמת עיניים חזק כדי לברוח.
"אני יוצא למעריב" העיניים שלו בורחות שוב. "ו... יכול להיות שאשאר ללמוד אח"כ, אל תדאגי אם אגיע מאוחר".

"לא אכלת ארוחת ערב" אני קופצת.
"אל תדאגי, אסתדר. ערב טוב שיהיה"
הדלת ננעלת, סיבוב ועוד אחד. משאירה אותי עם ים של כביסות ובלגן נוראי. ים סוער בתוכי. למה הוא לא נותן בי אמון? למה הוא נסגר ככה כל פעם כשמשהו בו מתחיל טיפה להיפתח? מה זה אומר עלי? איפה הרעיה התומכת והמכילה שחלמתי להיות? איפה הבית החם שהבטחתי להקים? חשבתי שהצלחתי, והרגעים האלו מתסכלים אותי כל פעם מחדש. כמה דרך נשארה לי כדי שאוכל להיות ראויה לאמונו של בעלי? אוי, השם.
המבט שלי סוקר בייאוש את פרי מעשיהם של ילדים יצירתיים מדי. בקבוק גואש ריק למחצה, מעניק לרצפה את טיפותיו האחרונות. השולחן עמוס בחומרי יצירה מגוונים. ביצה אחת זרוקה על הרצפה, מדביקה אליה באהבה כמה גזרי נייר ומוצץ.

לאט אני נסוגה אחורה, למקום מבטחים.
את לא יכולה ככה לברוח, אני נוזפת בעצמי.
אין לי כוח לזה, באמת, אני משיבה בהגיון רב לעצמי.
נו, אפי. הבטחת שתדאגי לבית חם ומתפקד, נכון? קדימה.

הבטחתי, נכון. אני גולשת למיטה. הבטחתי הרבה דברים. הייתי שמחה להגשים אותם, לו רק יכולתי.
מעניין באמת, אם הבטחות נוצצות וחד משמעיות של גיל עשרה קצר רואי ורדוד אמורות לחייב אותי כעת?
צריכה לחשוב על זה בצורה מיושבת, אני מספרת לכרית. כמה דקות ואני כבר צוללת לשינה עמוקה, מותירה פקעת בלתי פתורה.

*******

הפעם הבאה בה מצאתי את עצמי בתל אביב, הגיעה מהר מאוד. כמה אפשר לשבת בכיסא ולהתענות? כששני שעורים תמימים הסתיימו, נשמתי עמוקות, טפחתי לעצמי על השכם על ההישג הנפלא. והשתחלתי בזריזות מפתח הכיתה. לא לקחתי את התיק. לא התאים לי ללוק. הסתפקתי בארנק ו... קדימה, חופש.

שום מכשול לא עמד בדרכי אל האושר. גם לא המתנה של חצי שעה לאוטובוס, בתפילות ששום מורה או מנהל לא יתקילו אותי. ועוד תפילה לוהטת, אין לי מושג כמה סיכויים יש. אבל, השם, אני חייבת לפגוש את עדי. בבקשה, תעזור לי. הסומק שטף אותי מכף רגל עד ראש. איזה תפילות את מתפללת? ולמה את חושבת שהשם יקבל אותן בכלל?

אפילו את תפילת הגנב, להבדיל, מקבל אבא. אני מרגיעה את עצמי כשהאוטובוס דוהר, כמעט ריק. ואני, לא גרועה ממנו. ולהיפך, אני מחזקת את הקשר שלי עם אבא שלי, הטוב והרחום, דווקא כשאני לא מתביישת לבקש גם דברים כאלו.

כשהנוף משנה צבע ופרסומות, אני נדרכת, מנסה לאתר את התחנה האקראית בה ירדתי. נראה לי שאני מזהה אותה. ברגע האחרון זינקתי לתוך רחוב הומה.
ומה עכשיו, אפי? מה חשבת לעצמך? שהיא פשוט תשב ותחכה לך?
נראה, אני אומרת לדפיקות הלב הפראיות, לא צריך להתייאש מראש. נסתובב, נתערבב, נראה כבר.
העיניים שלי לא הפסיקו לבלוע את המראות. בארנק רשרשו שטרות שנקבצו בעמל. כל כך הרבה חשבתי על כל שקל שהוצאתי. אבל עכשיו חופש. עכשיו הגיע הזמן ליהנות קצת.

מול מפל מים קסום בפארק מדהים התיישבתי, מתענגת על גלידה נוטפת, הרוח מלטפת אותי, השמש מוסיפה צבע ללחיי הסמוקות. מנסה לשכוח מהכול. להתענג על הרגע.
מחשבות מעצבנות נדחפות בלי רשות. אני אוטמת אוזניים. לא באתי לפה כדי לשמוע כמה זה לא בסדר. ולבדוק לאיפה בעצם אני רוצה להתקדם... לא!!! בבת אחת פקחתי עיניים מבוהלות. מקווה שאף אחד לא שמע את צעקתי.
ישיש מלווה בפיליפיני ונער עם כלבלב טילו במנוחה. נשמתי. כנראה זה רק בראש שלי.

ומה עכשיו? אני שואלת את עטיפת הטילון, הרי לא אשאר פה נצח עד שאפגוש אותה. שוב עולה בי הריגוש. אני חייבת. חייבת לפגוש אותה. אין מצב שלא.
אני קמה בהחלטיות, נוטשת עטיפות מאחוריי. אם לא אתחיל, בטוח לא אמצא אותה. נתחיל ונראה. מזג האוויר מצוין. לא חם ולא קר מדי. רגלי צועדות כמו מעצמן. הכול כל כך לא מוכר. צועדת רחוב ועוד אחד. מתנשפת בעליות. קונה לי עוד בקבוק שתיה ועוד אחד. לא מעיפה מבט בשעון. חלום כובש בי כל פינה.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ל"ו

צבעים עליזים מסתחררים סביבי. שמש סתווית קורצת, מותירה מרחב מחיה הגון לרוח קלילה ומלטפת. הצעדים שלי קלילים ונמרצים, כמו ילדה קטנה שמקפצת ללא דאגות. חנויות ואנשים חולפים על פני בסערה. מתערבלים עם הסערה הפנימית שבתוכי.
כמה זמן כבר לא הרגשתי ככה, מאושרת, צעירה ומלאת חיים.

שקית הסופר הקטנה עם פינוקים שווים, השלימה לי את התמונה. טיול קטן באמצע החיים, מה רע.
מגיע לך, לחש קול בתוכי, מגיע לך. אחרי כל מה שעברת. אחרי הנתק המוחלט מהחיים, מגיע לך ליהנות. להשלים חסכים. לשכוח מכל הדברים המטרידים והמעצבנים.

חופש, גלגלתי את המילה על הלשון. טועמת אותה. נושמת אותה עמוק אל תוכי. חופש, סוף כל סוף. אמתי ומשחרר באמת.
אז מה בעצם התוכניות, אני שואלת את עצמי אחרי דקות ארוכות. אוקיי, טעמת, הרגשת, את רחוקה מהבית ומבני ברק ומכל המחויבויות למיניהן. ומה עכשיו את הולכת לעשות?
אין לי שמץ. ולמה צריך תוכניות, בעצם. אם אפשר לחיות ספונטני ולזרום.

הרגליים צועדות כמו מעצמן בקצב שאני לא מכירה. ככה זה כשהרוח מרוממת, היא נושאת את הגוף. עם כל העוצמה.
הרחובות לא מוכרים. הנוף זר ומנוכר.
ממשיכה. לא יודעת לאן וזה לא משנה, בעצם. כל עוד הלב פועם בשיכרון חושים. מזמזם חופש ואין סוף הזדמנויות.
צפירה מבוהלת קורעת את אוזני. ועוד אחת. נוראית יותר.
עיניים קרועות מבהלה ננעצות בי. "תגידי, את נורמלית?" צורחת נהגת צעירה את נשמתה. "מה את מתפרצת לי לכביש? ואם לא הייתי מספיקה לבלום?" היא מתנשפת. מבקשת מים. משעינה ראש על הגה.

אני בוהה בה לרגע. וממשיכה הלאה. היא לא תהרוס לי את היום הזה. ואם היא לא מספיק מיומנת שתסתדר עם עצמה. שלא תתחיל להאשים פה את כל המדינה.
אני נכנסת אל החנות הראשונה שאני רואה. חייבת למצוא משהו, לפרוק את הררי האנרגיות הבלתי נדלים. שלא יתנדפו לי פתאום, בלי התראה מוקדמת.

זו הייתה חנות עתיקות מהממת, מלאת השראה. בחנתי את הפריטים המוצגים בהוד על המדפים. הם קרצו לי. קראו לי לקחת אותם. המחירים לא היו זולים. ממש לא. בעלת החנות סקרה אותי במבט ארוך.
"את בטוחה שיש לך איך לשלם?"
נעצתי בה מבט עצבני.
"אם לא הייתה לי אפשרות, לא הייתי נכנסת לפה. את לא חושבת ככה?"
היא המהמה משהו לעצמה. אולי ניסתה להתנצל. אבל החוויה כבר נהרסה.
הצבעתי על כמה חפצי נוי בפיזור הדעת. מבטה הפך למתפעל.
"טעם טוב יש לך", ניסתה כנראה לחפות על דבריה הקודמים. "טוב ולא זול בכלל" הייתה חייבת לציין. מעצבנת שכמותה.

לא שאלתי כמה יקר, אין לי כוח לעוד מילים. וחוץ מזה, החלטתי כבר שאני לוקחת, אז מה משנה המחיר.
כרטיס האשראי שקבלתי אתמול, עבר גיהוץ מהיר. עטיפה מהירה וזהירה של חפצי הנוי. ואני אחרי.
מחפשת חוויה טובה יותר.

הסופר פארם הקרוב קרץ לי. הבטיח ניחוחות ופינוק נשי. מבטיח פיצוי הולם על תקופה אין סופית שאפילו לא הצלחתי לחשוב על כך.
הדלת האוטומטית נעה ברכות, מציפה אותי בניחוחות של מפיץ ריח קסום. פסעתי כבחלום בין הטורים. נושמת אל קרבי את הקסם הזה. דיילת צעירה וחייכנית נגשה אלי. הציעה לי מבצעים והטבות. הרגשתי בגג העולם. והסלסלה שהגישה לי התמלאה במהירות בכל מה שאפשר. מוצרי איפור יוקרתיים שמעולם לא חשבתי להעיף בהם מבט. כמה סוגי בשמים, שיהיה לי גיוון מרענן מפעם לפעם. פתאום הבנתי כמה צרכים הודחקו אצלי לאחרונה. כמה חסכים. הם כמו הבטיחו לי שזה הכי בסדר בעולם. וסך הכול הקניה הזו מתקזזת איתם.

"אלף ומאתיים שקלים" ציינה המוכרת. "תשלום אחד או לפרוס?"
"לא משנה" אני מגיבה, פזורת דעת. שכורה מהחוויה המדהימה.
עוד כמה שקיות הצטרפו לחגיגה. מבצעים שונים שאסור לוותר עליהם. היא גיהצה שוב את הכרטיס. והגישה לי את השקיות בחיוך מתקתק. "תודה שקנית כאן. ואל תשכחי שיש לך פה מועדון ונקודות. פעם בחודש יש פה מבצעים שווים. תבואי".

החיוך שלי זורח ומלווה אותי באושר מתקתק גם כשאני פוסעת החוצה. ממשיכה לצעוד אל הבלתי נודע.
גוונים אדומים צובעים את השמיים כשאני צונחת על ספסל מזדמן.
זורקת לידי שקיות מלאות, נוצצות, שסחטו עד תום את מסגרת האשראי והמזומנים.

פתאום הגיעה העייפות. שוטפת אותי בגלים גלים. הרגליים רעדו בחולשה והגוף כולו זעק לעזרה.
כנראה שנרדמתי לכמה דקות, כשלטיפה רכה הקפיצה אותי ממקומי.

"אל תיבהלי, מאמילה" לחש לי קול רך ומלטף. שרשרות ססגוניות גחנו אלי. וריח תבלינים עמוק. "אני מסעודה, מוכרת כאן בחנות ממול. מה את עושה פה ילדה? איך הגעת לפה?"

"לאיפה?" אני משפשפת עיניים אדומות מדי.
"למקום שהכי לא שייך אלייך, נשמה", היא עונה. וידה לא מפסיקה ללטף אותי. "את ילדה טהורה וצנועה. הלוואי על הילדות שלי ככה. אני מדליקה נרות לרבי שמעון ולצדיקים, ובוכה כל יום לאלוקים שישמור לי עליהם. שיהיה להן חשק ללכת בדרך התורה, לשמור צניעות וכשרות. ואת, נשמה טהורה, את כבר נמצאת שם. צדיקה שאת. לכי הבית. כאן זה לא מקום בשבילך. לכי תמשיכי לשמח את ההורים שלך, שיהיו בריאים. תעשי להם נחת. ותתפללי על הילדות שלי, השם ישמור אותן ואותך, כפרה".

מרגישה כמו בחלום. מי זאת? מאיפה נחתה עלי האישה המוזרה הזו, ומי נתן לה רשות להטיף לי ככה בחופשיות?
"כפרה שלי" העיניים שלי נעצמות שוב. והמילים שלה מסתחררות סביבי. "לכי הבית, נשמה. אבא ואמא דואגים לך. תמשיכי לעשות להם טוב".

אבל אני לא. אני רוצה לצעוק ושפתיי יבשות. אני לא צדיקה וכפרה. למה את חושבת שאת מכירה אותי. כי אני יותר טובה מהבנות שלך או שאת בטוחה שזה שאני גרה בבני ברק הופך אותי לכזאת, אה?
אז לא, אני סיימתי להיות מאמילה. רוצה קצת חופש בחיים. גם אם זה לא מתאים לתמונה היפה שלך.

"מותק" היא גוחנת שוב, "נשמה טהורה שלי. תעשי לי טובה ותשמרי על עצמך. תשמעי מה מסעודה אומרת. לא משנה מה קרה ומה עשית, את ילדה טהורה של אבא בשמיים. תתפללי אליו. הוא יעזור לך".

הערפילים סביבי מתעבים לאט לאט. המילים שלה יוצקות לתוכם רוך קסום. שוקעת בשינה עמוקה. לא יודעת איפה אני ומה אני עושה. יודעת שלא משנה איפה אהיה. אבא ידאג שאקבל חיבוק של אהבה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה