הקלה היא בעיניך
ספרד, 1677 לספירה.
הוא פקח את עיניו באיטיות, מגשש אחר בליטה חשודה במצחו.
הדבר היחיד שראה היה חושך. כזה שכמעט ואפשר למשש.
לרגע חשש שהתעוור, אך המציאות התחוורה לו מרגע לרגע.
הוא כלוא.
הוא ניסה להעמד, אבל הסחרחורת שלחה אותו אחר כבוד אל הרצפה הנוקשה.
במאמץ רב הצליח להתיישב, וניסה לשחזר את הרגע האחרון שזכר.
כשהזיכרון החמקמק חזר, הוא כמעט התעלף חזרה.
כמה זמן הוא שוכב כאן? שעות? ימים? שבועות?
כמה זמן עבר מאותו רגע שחלף על פני דייגו סרמיינטו דה ולדרס וקד לפניו, מעשה שגרם לגדילי ציציותיו לצאת החוצה ולהסגירו?
את המבט שעלה על פניו, הוא לא ישכח לעולם. בתקווה שהלעולם הזה יארך עוד זמן רב...
"מתאו קבזה! מי קרידו! מה שלום אביך, דון חואן?" הוא היה חייכני למדי. לפתע, סבר פניו השתנה, והוא לפת את ציציותיו של מתאו וצחק ברשעות. "כבר שנים שאני מנסה להפיל אתכם, מראנוס תככניים. ועכשיו- הגיע הרגע! האין זו נקמה מתוקה על כך שסביך גנב מידי אבי את משרתו הרמה? חה חה חה! קחו אותו מכאן!" נהם.
והוא אפילו לא התנגד. הוא היה מאובן מדי.
ועכשיו הוא כאן. בתוך תא קטן ומצחין, יושב ובוכה. לא על כך שנתפס, הוא היה מוכן לרגע. אבל את הרגע הזה- דמיין אחרת לגמרי. באמצע סדר פסח, למשל. ביום כיפור או ראש השנה. ברגע מיוחד וקדוש.
אבל ציצית???
על מצווה כל כך... קטנה, פשוטה. על זה הוא נתפס? מה הטעם? על דבר כזה חסר חשיבות הוא עומד למות?
על דברים אחרים הוא היה מוכן למסור את נפשו, והסתכן לא אחת בשבילם.
ועכשיו... הוא מרגיש כל כך עלוב, טיפש. תראה מה זה, מתאו. אתה לא חשוב מספיק בשביל להיתפס על המצווה חשובה באמת.
למה, אלוקים. למה?!
*דייגו סרמיינטו דה ולדרס- האינקוויזיטור הגדול של ספרד בשנה בה עוסק סיפורנו.
**מי קרידו- יקירי
ספרד, 1677 לספירה.
הוא פקח את עיניו באיטיות, מגשש אחר בליטה חשודה במצחו.
הדבר היחיד שראה היה חושך. כזה שכמעט ואפשר למשש.
לרגע חשש שהתעוור, אך המציאות התחוורה לו מרגע לרגע.
הוא כלוא.
הוא ניסה להעמד, אבל הסחרחורת שלחה אותו אחר כבוד אל הרצפה הנוקשה.
במאמץ רב הצליח להתיישב, וניסה לשחזר את הרגע האחרון שזכר.
כשהזיכרון החמקמק חזר, הוא כמעט התעלף חזרה.
כמה זמן הוא שוכב כאן? שעות? ימים? שבועות?
כמה זמן עבר מאותו רגע שחלף על פני דייגו סרמיינטו דה ולדרס וקד לפניו, מעשה שגרם לגדילי ציציותיו לצאת החוצה ולהסגירו?
את המבט שעלה על פניו, הוא לא ישכח לעולם. בתקווה שהלעולם הזה יארך עוד זמן רב...
"מתאו קבזה! מי קרידו! מה שלום אביך, דון חואן?" הוא היה חייכני למדי. לפתע, סבר פניו השתנה, והוא לפת את ציציותיו של מתאו וצחק ברשעות. "כבר שנים שאני מנסה להפיל אתכם, מראנוס תככניים. ועכשיו- הגיע הרגע! האין זו נקמה מתוקה על כך שסביך גנב מידי אבי את משרתו הרמה? חה חה חה! קחו אותו מכאן!" נהם.
והוא אפילו לא התנגד. הוא היה מאובן מדי.
ועכשיו הוא כאן. בתוך תא קטן ומצחין, יושב ובוכה. לא על כך שנתפס, הוא היה מוכן לרגע. אבל את הרגע הזה- דמיין אחרת לגמרי. באמצע סדר פסח, למשל. ביום כיפור או ראש השנה. ברגע מיוחד וקדוש.
אבל ציצית???
על מצווה כל כך... קטנה, פשוטה. על זה הוא נתפס? מה הטעם? על דבר כזה חסר חשיבות הוא עומד למות?
על דברים אחרים הוא היה מוכן למסור את נפשו, והסתכן לא אחת בשבילם.
ועכשיו... הוא מרגיש כל כך עלוב, טיפש. תראה מה זה, מתאו. אתה לא חשוב מספיק בשביל להיתפס על המצווה חשובה באמת.
למה, אלוקים. למה?!
*דייגו סרמיינטו דה ולדרס- האינקוויזיטור הגדול של ספרד בשנה בה עוסק סיפורנו.
**מי קרידו- יקירי