לחטא או לחטאות

פרח קטן

משתמש רשום
תודה על העלאת הנושא.
פעמים רבות נתקלתי בטעויות מסוגים שונים ,חלקן חזרו על עצמן ותהיתי אולי קיבלו "אישור" לכך מהאקדמיה לעברית. (הכוונה לעיתונים ומגזינים)
אשמח לשמוע דעתכן בעניין.
לדוג': שורשי ל"א בבניין פיעל נוטים בשפה המדוברת להישמע כמו שורשי ל"ה. כמו שורש ג.ל.ה בשם הפועל הוא לגלות לעומת השורש ח.ט.א בשם הפועל לחטא ולא לחטאות.
עד שזה בעברית המדוברת ,אוקי לא נעים אבל הגיוני. הבעיה היא שטעויות אלה חוזרות על עצמן ה-מון גם בכתבות וסיפורים שם זה הרבה יותר צורם.
השאלה היא האם קיבלו שגיאה זו כחלק מהשפה או שעדיין מדובר בטעות?
אשמח מאד לשמוע פשוט זה מציק לי ממש הרבה זמן.
תודה.
 

@Simcha

משתמש מקצוען
מתוך אתר האקדמיה

למלא או למלות? פועלי ל"א והגייתם התקנית
נקדים ונאמר שפעלים מגזרת ל"א (כלומר שהאל"ף היא האות האחרונה של השורש שלהם) נוטים על דרך הפעלים הרגילים (השלמים). לכן הצורות הנכונות הן: לְמַלֵּא (כמו לְדַבֵּר), מְמֻלָּא (כמו מְדֻבָּר, ולא ממולֶא), הִתְמַלֵּא (כמו התלבש, ולא הִתְמַלָּא).

מכיוון שצורות נטייה רבות של פעלים מגזרת ל"א דומות לצורות של פעלים מגזרת ל"י, נוצר בקרב הדוברים בלבול בין שתי הגזרות. תופעה זו אינה חדשה, ובמקורות אפשר למצוא פעלים בגזרת ל"א הנוטים על דרך גזרת ל"י: במקרא אנו מוצאים למשל לְמַלֹּאת (על דרך לְנַקּוֹת; שמות לא, ה), מִלָּא (על דרך נִקָּה; ירמיה נא, לד). בלשון חז"ל התופעה רחבה למדי, וצורות רבות הן על דרך גזרת ל"י גם בכתיב, בעיקר בכתבי היד: למלות, מצינו (במקום מצאנו), יצתה (במקום יצאה), קורים (במקום קוראים), קרית שמע (במקום קריאת שמע), בריה (במקום בריאה).

כשניגשה האקדמיה לדון בנטיית הפעלים בגזרת ל"א בעברית בת ימינו, הוסכם לשמר ככל האפשר את ההבחנה בין גזרות ל"א ול"י, ולהעמיד לכל אחת מהן מערכת נטייה מסודרת משלה. ההחלטה לקבוע את התקן של גזרת ל"א על דרך השלמים באה בין היתר בעקבות מסורת הוראת הדקדוק במשך עשרות רבות של שנים.

לפי קו זה, נקבעו הצורות שלהלן כצורות התקניות של פועלי גזרת ל"א (הדוגמאות מבניין פיעל ומבניין פוּעל):

  • מִלֵּאתִי (ולא מִלִּאתִי), מִלֵּאתָ (ולא מִלִּאתָ) וכד'.
  • מִלֵּא (ולא מִלָּא). כך גם קינֵא, ביטֵא, ריפֵּא, וידֵא, טאטֵא.
  • מִלְּאָה (ולא מִלְּתָה).
  • לְמַלֵּא (ולא לְמַלּוֹת). כך גם לקנא, לבטא, לרפא, לטאטא (ולא לקַנות, לבַטות, לרַפות, לטאטות).
  • מְמֻלָּא (ולא ממולֶא). כך גם מדוכָּא, מבוטָא, מחוטָא, מיובָּא.
  • יְמֻלָּא (ולא ימולֶא). כך גם יבוטָא, יחוטָא.
בלשון הלמדנית יש הנוקטים צורות מסוימות מגזרת ל"א על דרך ל"י על פי הצורות המתועדות במקורות, כגון 'מצינו'. ואולם לדובר העברית בת ימינו, החותר לדבר בעברית תקינה, נוח יותר ללכת דרך שיטה על פי התקן שנקבע, ולא לשנן לעצמו מה הן הצורות המסוימות במקרא או בספרות חז"ל שגזרתן ל"א אבל נכתבות ונהגות על דרך גזרת ל"י.

לבסוף נזכיר כי כמה צורות של הבינוני הפעול מגזרת ל"א משמשות על דרך גזרת ל"י: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי, קָרוּי (לצד קָרוּא), נָשׂוּי (אך ברבים נשואים, לצד נָשׂוּא במשמעות אחרת). כך גם שמות פעולה של בניין פיעל: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי, נִבּוּי, רִפּוּי.
 

פרח קטן

משתמש רשום
תכל'ס ,האם נכון לאמר למלאות לקנאות ולטאטאות?
יש אישור לדבר כזה?
 

רוחי בלבוחי

משתמש סופר מקצוען
תכל'ס ,האם נכון לאמר למלאות לקנאות ולטאטאות?
יש אישור לדבר כזה?
לְמַלֵּא (ולא לְמַלּוֹת). כך גם לקנא, לבטא, לרפא, לטאטא (ולא לקַנות, לבַטות, לרַפות, לטאטות).
אין אישור למלאות אלא למלא את הסל.
אין אישור לטאטות אלא לטאטא את החדר.
לפי הכתוב לעיל.
 

@Simcha

משתמש מקצוען
תכל'ס ,האם נכון לאמר למלאות לקנאות ולטאטאות?
יש אישור לדבר כזה?
על פי האמור לעיל האקדמיה מכירה בכך כי יש מקור לצורת ניסוח זו במקורות הקדומים לנו אך למען הסדר הטוב היא ביכרה לקבע נוסח אחיד שלא כולל את הצורה הזו.
כך שלעניות דעתי, ניתן לבחור כיצד לנהוג, מתוך הכרת שתי המוסכמות והתאמת הבחירה להקשר ולקהל היעד.
 

פרח קטן

משתמש רשום
טוב, לפי דעתכם אפשר להגיש בזאת תלונות רבות מאד לעיתונים וכו' על הטעות הנפוצה הזו.
האמת, שחבל אולי ששאלתי כי ככה עד היום היה לי ספק שאלה לגבי דעת האקדמיה לעברית ולכן לא התעכבתי
אבל עכשיו............
בעייתי ממש.
 

בדינג

משתמש מקצוען
D I G I T A L
תודה על העלאת הנושא.
פעמים רבות נתקלתי בטעויות מסוגים שונים ,חלקן חזרו על עצמן ותהיתי אולי קיבלו "אישור" לכך מהאקדמיה לעברית. (הכוונה לעיתונים ומגזינים)
אשמח לשמוע דעתכן בעניין.
לדוג': שורשי ל"א בבניין פיעל נוטים בשפה המדוברת להישמע כמו שורשי ל"ה. כמו שורש ג.ל.ה בשם הפועל הוא לגלות לעומת השורש ח.ט.א בשם הפועל לחטא ולא לחטאות.
עד שזה בעברית המדוברת ,אוקי לא נעים אבל הגיוני. הבעיה היא שטעויות אלה חוזרות על עצמן ה-מון גם בכתבות וסיפורים שם זה הרבה יותר צורם.
השאלה היא האם קיבלו שגיאה זו כחלק מהשפה או שעדיין מדובר בטעות?
אשמח מאד לשמוע פשוט זה מציק לי ממש הרבה זמן.
תודה.

יש למשל את הביטוי "הם זורעים פחד ובהלה מיותרת". איך זורעים פחד?
וזה כ"כ נפוץ וגם הגיוני להשתמש בזה שזה הפך כמעט לנחלת הכלל.
הביטוי הנכון הוא "הם זורים בלה בלה בלה" מלשון זריה. זריית חול בעיני הקהל. ולהבדיל מלאכת זריה שהיא ממלאכות המשכן.
 

@Simcha

משתמש מקצוען
יש למשל את הביטוי "הם זורעים פחד ובהלה מיותרת". איך זורעים פחד?
וזה כ"כ נפוץ וגם הגיוני להשתמש בזה שזה הפך כמעט לנחלת הכלל.
הביטוי הנכון הוא "הם זורים בלה בלה בלה" מלשון זריה. זריית חול בעיני הקהל. ולהבדיל מלאכת זריה שהיא ממלאכות המשכן.
האקדמיה חלוקה עליך בנושא זה..

זרע אור, זרע הרס, זרה מלח, זרה חול, מזרה אימה
שני הפעלים זָרַע וזָרָה קרובים זה לזה בצליל ובמשמעות: בשניהם יש עניין של פיזור. על כן רבים מתלבטים באילו ביטויים זורעים ובאילו זורים.

נאמר כבר כאן כי בביטויים שלהלן – כולם מיבול העברית החדשה – מקובלת החלוקה הזאת:

  • זורעים אור על משהו
  • זורעים הרס, חורבן, בהלה, מבוכה, פירוד וכדומה
  • זורים מלח על הפצעים
  • זורים חול בעיניים
הזריעה ביסודה היא הטמנת זרעים באדמה כדי שיצמחו. למשל: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (שמות כג, י). ומכאן גם בשימוש מושאל במשלי: "רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר, וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת" (יא, יח), "זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצָר אָוֶן" (כב, ח).

הזרייה היא פיזור, בעיקר של פסולת. כך השמיד משה את עגל הזהב: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם…" (שמות לב, כ). פעולה זו מוכרת בעיקר בהקשר החקלאי: מעיפים את גרגירי הדגן כלפי מעלה וכך המוץ קל המשקל עף ברוח והגרעינים נופלים למקומם. פעולה זו נזכרת בדברי נעמי לרות: "הִנֵּה הוּא [בֹּעַז] זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה" (רות ג, ב), והכוונה כמובן שהוא זורה את גרעיני השעורים שבגורן. פעולה זו נמנית עם ל"ט המלאכות האסורות בשבת (משנה שבת ז, ב).

עניין הפיזור וההרחקה מובע במקרא גם בפועל זֵרָה בבניין פיעל – לרוב בהקשר של גלות ישראל: "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" (ויקרא כו, לג); "וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ" (ירמיהו לא, ט), "וְזֵרִיתִי אֶת כָּל שְׁאֵרִיתֵךְ לְכָל רוּחַ" (יחזקאל ה, י).

ההבחנה בין שני הפעלים במקרא אינה מוחלטת: אנו מוצאים את הפועל זָרַע פעם אחת בהקשר של הגליה ופיזור – שבדרך כלל משמש בו הפועל זֵרָה: "וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי" (זכריה י, ט). שני הפעלים משמשים בהקשר של השמדה: "וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (שופטים ט, מה), "יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית" (איוב יח, טו) – זריעת המלח וזריית הגופרית נועדו להפוך את המקום לקרקע לא פורייה, ככתוב: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה…" (דברים כט, כב).

סביר שקרבת המשמעות והצליל גרמה לחילוף בין שני הפעלים, ונזכיר גם את הפועל זָרַק הקרוב לשניהם בצליל ובמשמעות.

בעברית החדשה נוצרו כמה ביטויים משני הפעלים האלה בהשפעת לשונות אירופה:

זרע אור על
המשמעות: האיר עניין שלא היה ידוע, הביא מידע חדש עליו.

רעיון זה מובע גם בביטוי הרווח שפך אור על־. מקור הביטוי בלשונות אירופה: ברוסית – prolit' svet (='לשפוך אור'), באנגלית – to shed light, to throw light. נראה שהבחירה בפועל זָרַע לביטוי זה קשורה לפסוק בתהלים: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (צז, יא). אומנם הדימוי בפסוק עניינו צמיחה, אך הוא הובן בהמשך כעניין של הפצה ופיזור. כך למשל אפשר למצוא בספרות של המאה ה־19:

  • "ועוד יתנוסס בנגהו, ויפיץ אור זרוע על כל סביביו" (אברהם מאפו, עיט צבוע, 1857)
  • האור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך עליו נוגע בלבו של הבחור" (מ"י ברדיצ'בסקי, להיות או לחדול, 1894)
  • "להפיץ נגוהות־החכמה בכל פנה ועבר, לזרוע אור ההשכלה בתבל…" (הכרמל, 5 בספטמבר 1862)
נעיר כי כיום רווח הרבה יותר הצירוף שפך אור – בבואה מדויקת מן הרוסית.

זרע הרס / חורבן / מבוכה / בהלה / פירוד / מחלוקת / שנאה
המשמעות: גרם להתרחשות שלילית בהיקף רחב.

ביטויים אלו הם בבואה של ביטויים מקבילים בלשונות אירופה. לדוגמה ברוסית זורעים פניקה, שנאה ומדון (או זרעי מדון). בצרפתית זורעים כאוס. באנגלית זורעים זרעים של ספק. אפשר למצוא את הצירופים האלה בעברית למן המאה ה־19:

  • "לא יצלח לאנשים האלה לזרוע שנאה ומשטמה בין רוסיא ואשכנז" (הצפירה, 13 בדצמבר 1876)
  • "והשתדלו לזרוע פירוד הדעות ושנאת חנם" (המליץ, 19 באפריל1900)
  • "המתאמצים במזיד לזרוע בהלה ולהפריע את מנוחת רוחו של העם" (הצפירה 20 ביוני 1915)
  • "מר בוזגלו לא זרע הרס, חורבן ופירור…" (הארץ 3 במאי 1923, עמ' 4)
זרה מלח על הפצעים
המשמעות: הגביר את הכאב או את הפגיעה שכבר נגרמה.

גם מקור הביטוי הזה בלשונות אירופה. כך למשל ברוסית בוזקים מלח על הפצעים, ובאנגלית מעסים את המלח לתוך הפצע (to rub salt in one's wounds).

במקרא המלח מתקשר לפועל זָרַע, כפי שראינו לעיל בפסוק "וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח". ואולם בספרות העברית החדשה אנו מוצאים דווקא את הפועל זָרָה לציון פיזור מלח לצרכים שונים. ומכאן גם זורים מלח על פצעים:

  • "להגדיל שׁברי ולזרות מלח על פצעי" (מנדלי מו"ס, האבות והבנים, 1868)
  • "המעט ממנו הצרות אשר מצאונו, כי עוד תזרה מלח על פצעי לבבינו?" (פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים, 1871)
בהשראת זריית המלח, הפועל זָרָה משמש בימינו לפיזור חומר בצורת פירורים או אבקה, בעיקר על מאכלים. לצידו משמש הפועל בָּזַק (מלשון חז"ל).

זרה חול בעיניים
המשמעות: הטעה במכוון.

ביטוי זה מצוי בגרמנית: jemandem Sand in die Augen streuen [לזרות למישהו חול בעיניים].

באבות דר' נתן נוסח ב מובאת גרסה מורחבת לסיפור הידוע על אודות אדם עז פנים שביקש לבחון את סבלנותו של הלל הזקן, ושאל אותו סדרת שאלות מוזרות, ובהן השאלה הזאת:

מפני מה עיניהם של תרמודים צרות מכל בני אדם? […] אמר לו: מפני שהן סמוכין בזעף למדבר, והרוח עולה עליהם, והיא זורה את החול על פניהם. ועיניהם מתמלצות עליהם, והם נעשות צרות מכל בני אדם. לפיכך עיניהם של תרמודיים צרות מכל בני אדם.

את הביטוי עצמו אפשר למצוא בעיתונות העברית למן המאה ה־19, למשל: "כי בקש להתנצל לפני דרשות ולפני דעת הקהל הרוסית וינסה לזרות חול בעיניהם, בעת אשר ידע באר היטב, כי את אֶחיו לא יונה והכל יכירו שקריו ונכליו" (המליץ, 4.11.1879).

לצד 'לזרות חול בעיניים' אפשר למצוא בספרות העברית גם לזרות אבק בעיניים או לזרות אפר בעיניים באותה המשמעות. נוסחים אלו הם בבואת הביטוי הרוסי puskat’ pyl’ v glaza (להשליך אבק לעיניים). בעברית בת ימינו נשתרש הביטוי לזרות חול בעיניים, ואילו הגרסאות האחרות נשכחו.

מְזָרֶה אֵימָה
בתקופה ההשכלה החלו להשתמש בביטויים מעין 'עינים מזרות אימה'. ביטוי זה מבוסס על מורשת מקראית: "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע" (משלי כ, ח) – והכוונה היא שהמלך השופט (אלוהים) מסלק במבט עיניו כל רע שיש סביבו.

בספרות של המאה ה־19 אפשר למצוא לצד 'עיניים מזרות אימה' גם עיניים מזרות פחד, זוועה, חֵמה ואש. לעיתים בעל העיניים מאיים על מי שבמחיצתו, אך יש שהביטוי מכוון לתאר את עוצמת הפחד של בעל העיניים עצמו.

מן השימושים המגוונים הללו התגבש בעברית של המאה העשרים הנוסח עיניים מְזָרוֹת אימה, מבט מְזָרֶה אימה – במשמעות הטלת פחד.
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
זכור לי כרגע בלשון חכמים -
למלאות פגימת הלבנה (קידוש לבנה)
ניתנה רשות לרופא לרפאות (ב"ק פה.)
 

עובדת על המידות

משתמש מקצוען
סיומת xות מאפיינת את שם הפועל בגזרת נל"ה-שורשים המסתיימים ב-ה' כמו לבכות , לקנות וכדו'
אילו ואני מדגישה אילו היה נכון לומר לחטות -השורש היה ח.ט.ה-(וברור שזהו לא השורש)
ומכיוון שהשורש הוא ח.ט.א הנכון הוא לומר לחטא.
למלאת-מופיע כצורה מקראית, אך לא נכונה לשימוש בשפה הדבורה
 

גלוריה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הנדסת תוכנה
D I G I T A L
סיומת xות מאפיינת את שם הפועל בגזרת נל"ה-שורשים המסתיימים ב-ה' כמו לבכות , לקנות וכדו'
אילו ואני מדגישה אילו היה נכון לומר לחטות -השורש היה ח.ט.ה-(וברור שזהו לא השורש)
ומכיוון שהשורש הוא ח.ט.א הנכון הוא לומר לחטא.
למלאת-מופיע כצורה מקראית, אך לא נכונה לשימוש בשפה הדבורה
מדויק!
הטעות הזאת מוכרת בתור: "האנלוגיה המוטעית של נחי ל"ה".
 

@Simcha

משתמש מקצוען
בהטיה אחרת, אמרתי לגיסתי המורה שלא נכון לומר "מְקַנְאָה" אלא "מְקַנֵּאת" והיא התפלאה, והבלבול הוא גם כן בגלל נל"א-נל"ה.
האקדמיה חלוקה עליך בנוגע לתקינות ההגייה אך גם הם מסכימים כי מוטב לדבוק בדרך ההגייה מְקַנֵּאת למען הסדר הטוב.

מתוך הקישור המובא לעיל:
הוא הדין לצורות בינונית משורשים המסתיימים באל"ף (להבדיל משורשים שיו"ד בסופם): בהפעיל – 'מקריאה', 'ממציאה', ובשאר הבניינים סיומת ־ת: 'קוראת', 'מדכאת', 'ממולאת', 'מומצאת', 'מתבטאת'. אבל כפי שמותר לומר 'יושבה' במקום 'יושבת', מותר לומר 'קוֹרְאָה' במקום 'קוֹרֵאת' (בבניין קל), 'מְמַלְּאָה' במקום 'מְמַלֵּאת', 'מְקַנְּאָה' במקום 'מְקַנֵּאת' (בבניין פיעל) ושאר הצורות כיוצא בהן.
 

אפכא מסתברא

משתמש סופר מקצוען
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
זכור לי כרגע בלשון חכמים -
למלאות פגימת הלבנה (קידוש לבנה)
ניתנה רשות לרופא לרפאות (ב"ק פה.)
אכן, בלשון חכמים יש מזיגה (לא כתבתי 'ערבוב' כדי שלא ישתמע לשלילה ח"ו) בין שרשי נחי ל"ה ונחי ל"א. הדבר כבר הוזכר לעיל.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה