אתגר דו שבועי - אוי וי איז מיר

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אוי.jpg



האדם שלפניכם אינו באמצע קבלת עול מלכות שמיים, אלא מדגים לנו איך נראה: אוי וי איז מיר.
ובעברית: "שיואו, איזה פאדיחה"

הכללים פשוטים.

עליכם לנווט את גיבור/ת הסיפור כך שיגיע למצב המתואר בתמונה. וכל המהדר הרי זה משובח.
לא לרחם! זה רק סיפור.

לנספח - כאן
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
הודעה מאת @I.Q :

"חווי" היא נשאלת, "את עדיין שם?".

"כן", היא עונה, "הוא לא הגיע"

"זה מוזר", אמא מתפלאת "הרי אמרו לנו שהוא מאוד אחראי!", היא לא רגועה.

"נכון" היא מסכימה, "גם אני לא מבינה", מה היא עוד תעשה.

"טוב" אמא אומרת בטון הקבוע, "תעדכני".

השיחה מסתיימת, היא ממשיכה להסתובב סביב עצמה.

איך זה הגיוני, היא מנסה להבין, הוא זה שביקש שניפגש פה, למרות המוזרות שבדבר, אולי הוא רצה לנצל את זה שהוא ממילא יוצא מהישיבה כדי ללכת לטיפול?.

הטלפון מצלצל, קורע באחת את חוט מחשבותיה.

"אמא?"

"חווי" היא לחוצה, "הם התקשרו ואמרו שהוא מחכה לך כבר שעה!"

"מה? מה פתאום!, אני זאת שמחכה לו! איפה הוא בכלל נמצא?" היא נדבקה מהלחץ והעצבים.

"איפה שסיכמתם, במסעדת "האופה"".

"האופה?? הוא אמר לי "הרופא"! אני מחכה לו כבר שעה בקופת חולים!".

%D7%90%D7%95%D7%99-jpg.569748
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
יהדות מפוארת, מצאצאי גולי ספרד.

איככה נפלה עטרת, לב מי לא יחרד.

לאמור,

אוי ווי "איזמיר".

כשעמד עליהם בן תמותה להטעותם.

לנצל במודע, את שאל המשיח כמיהתם.

לאמור,

הוי והיי איז מיר!

עד שנגלה בקלונו ונוכחו בעורמתו

ויספקו כפיהם על שהלכו שולל בעוולתו

לאמור,

אוי וויי 'ז מיר.
 
נערך לאחרונה ב:

האגריד -בוצי פוליקמן

מהמשתמשים המובילים!
עריכה והפקת סרטים
אברכים הם עם מתוק.

בשמונה בערב בבית הכנסת השכונתי. כמו בכל יום, בשולחן הפינתי של החדר הצדדי, זה שאפשר למצוא בו פיסה של שקט מבורך מחד, אך כזה שקרוב מספיק לכל מוקדי הכוח האזוריים מאידך. דלת אחת אחרי הכניסה לנישה של פינת הקפה והביסקוויטים היבשים שנשברים לחצי בעת טבילתם בכוס התה הרותחת בסתם ערב של חורף קריר, לפני הסיבוב המוביל אל השירותים ובדיוק מול המבואה המאפשרת את התכנסותם של מעודכני הנייעס התורניים. המקום האידיאלי ללימוד יומי בן שלושת רבעי שעה של הספק מהיר. מהיר עד כדי תחושת נרדפות אחר הספק הדף היומי העולמי.

בכל יום הוא מתייצב בשמונה ודקה בדיוק כשהגמרא הכחולה תחת בית שחיו, מתיישב על כיסא הפלסטיק השחור שמעבר לשולחן, מחייך את חיוכו הנצחי, זה המבוייש קמעה, וללא שום מילה מיותרת מתחיל לקרוא את מילות הגמרא הקדושה.

בכל יום נאמר לעייל. היום לא. בשמונה וחמישה הוא עדיין לא הופיע. גם לא בועשרה ומיותר לדבר על ורבע או לפרט על ועשרים. אך בשמונה ועשרים וששה דקות בדיוק נפתחה הדלת בסערה. הוא אפילו לא הביט לכיווני, חצה את החדר במהירות טיל, הגיע אל הקיר הנושק לבית המדרש, הציץ בחרדה מבעד לחלון הקטנטן, פנימה, אל תוך בית המדרש.

נשימתו נעתקה לרגע, עיניו נשלחות לעבר השעון התולה בקיר המערב, ואז הוא הסתובב בחזרה אלי. בום! נפל לי הלב. ידו הימנית נשלחה אל פרצופו וכיסתה את עיניו, אצבעותיו נצמדו בכוח אל זיזי פניו, כמו מנסות להיתפס באיזה שביב של תקווה המסתתר איי שם בין האף לשפתיים אולי.

%D7%90%D7%95%D7%99-jpg.569748


משהו קרה. משהו נורא ביותר.

"מה יש לך? אתה יכול להסביר לי? נו מה? אתה מלחיץ אותי!"...

- תשמע בערל, - הוא פלט את המילים במהירות מסחררת, כאילו חייו תלויים בסיומת מילותיו. - נכון היום ראש חודש?

"נכון, נו אז מה זה קשור למה שקרה לך?" לא הבנתי, אך הוא חתך אותי במילותיו.

- אז היום תפילת שחרית נגמרה עשרים ושבע דקות מאוחר יותר, בגלל הלל ומוסף. ולכן סיימת לקרוא את העיתון עשרים ושבע דקות מאוחר יותר, וארוחת בוקר, והקפה שלפני סדר א', והלימוד, ומנחה גדויילה, ולקחת את הילדה מהגן, וחימום הפסטה ברוטב עגבניות במיקרוגל לארוחת: 'עוד דקה אמא באה', והשנ"צ, והפקדת הצ'ק בבנק, וקניית עט פיילוט אפס ארבע כחול בהיר חדש, וסדר ב', וסימון הנוכחות, ואסיפת הקוגעל מסבתא נעמי, ושעת האיכות עם יחיאל, והטלפון לרב'ה של מוישה זלמן, והחלפת הנורה במרפסת השירות האחורית, והרגעת גברת שייננסקי שהחומיינים הירוקים הקופצניים הללו לא מזיקים, וארוחת ערב, והביסקוויט בפינת קפה בדקה לשמונה, הכל הכל הכל, הכל נדחה בעשרים ושבע דקות בדיוק.

"נו, ו..." התחלתי כבר להתעצבן.

...ובגלל שאתמול שלחתי את ה'שעון קסיו רצועת גומי שחורה שנקרעת מידי פעם' שלי לשען אז אני תלוי בשעוני קיר ובשעוני 'סלח לי', ואני חשבנתי את ההליכה אל הלימוד היומי שלנו בארבע וחצי דקות בגלל הדקת שלום שלום עם קורנרייך מלמטה, ובדיוק היום הוא לא הרגיש טוב, ולכן הוא לא הלך לקופת חולים הבוקר, ולכן לא היה לא מה לדבר איתי, ולכן הקדמתי בדקה אפילו בלי להשים לזה לב.

"ולכן!!!" זעקתי עליו.

-...ולכן האאם, אהם, לכן עכשיו חודש שלם אני תקוע עם הדקה הזאת שאין לי מה לעשות בה. אתה מבין?

הוא פכר את ידיו ואז כיסה שוב את פניו.

-...דקה שלימה שאין לי מה לעשות איתה חודש שלם! חודש שלם!!!
 

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
בס"ד

"אל תשאלו מה קורה אצל ישי הלוי" נכנס עובדיה נסער לבית. קרני שמש ירושלמית שבקעו מבעד לדלת ביתם של המשפחה סינוורו את מראהו של עובדיה, אך קולו נשמע נסער מאד.

"כמה פעמים אצטרך להזכירך להדיח רגליך טרם כניסתך לבית, בני?'' גערה בו אמו. הפזיזות הזו מוציאה אותה משלוותה.

"הקשיבו. כשחזרתי מתלמידי ראיתי את ישי הלוי עומד נבוך ליד ביתו, תוך כדי ששני פועלים הורסים את הקיר הדרומי של טרקלינו המפואר, אותו העטור כיורים רבי רושם. פישפשתי בין דוברי השיחות שעמדו מסביב והתוודעתי שנגע גדול ממדים פשה על קיר ביתו של ישי והכהן קבע שצריך להרוס את הבית.

ידעתי שיגיע היום וישי יפרע על מעשיו המגונים בהיותו הולך רכיל...

אין מן הראוי לשמוח לאידו, אבל זה היה מחזה משעשע לראות את ישי המכובד עומד כאחד המנוגעים, ליד ביתו המנקר שנהרס לרסיסים"

רק בסיימו את נאומו שם עובדיה לב לאמו ואחותו בתיה העומדות חיוורות, דוממות, מביטות עליו ופניהן חיוורות כסיד.

"עמוד דום" צווחה עליו אימו בהיסטריה כשרצה להיכנס לפנים הבית.

"אל תיגע בכלום, יש לך משהו על המצח. מחשיד מאד.

חכה לי מחוץ לדלת ונרד להראותו לכהן"

לצורך אלמנט ההפתעה שמתי את הכותרת בסוף...

נָגוּעַ בַּדָּבָר
 
נערך לאחרונה ב:

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
מוזיקה ונגינה
מהיום שהכרוז הכריז בהלווית אביו האדמו"ר מדנגור זי"ע, "תחת אבותיך וכו' בנו כ"ק ממשיך דרכו שליט"א", ציפה הוא לפריצת דרך, למשהו שיחדיר לתודעה הציבורית את רום ערכו.

כשההזמנה מגיסו האדמו"ר מויסוב נחה על שולחנו, בצירוף הודעה על כיבודו בברכה רביעית הבין שההזדמנות הגיעה, קהל האלפים של גיסו בצירוף כל הצלמים והסקרנים, יהוו כר נוח למכה הראשונה של הפריצת דרך.

אתא היום המיוחל, והנה הוא כבר נכנס דרך כניסת האח"מים בליווי כל הבחורים שהשכיר מישיבת תורה ועבודה, לבוש בבגדים צבעוניים בכל גווני הקשת, נעמד על הבמה הגבוהה מעל לקהל האלפים.

בעונג הביט תחתיו, נותן לצלמים מוכשרים לצלם את פניו מעוד כמה זוויות נוספות, הביט אנה ואנה להקל מעל צלמים נוספים, והמתין.

גבאו של ה'ויסובער' הזמין בפומפוזיות את כ"ק האדמו"ר מדנגור ראש העין, והושיט לו בדחילו את המיקרופון.

ההתרגשות הציפה אותו בגלים, הנה זה בא...

עצם עיניו בדבקות, התנועע אנה ואנה ברגש, והחל זועק בניגון המסורתי "ברוך אתה וכו' אשר יצר את האדם בחכמה, וכו'"

הבימה הגבוהה מנעה ממנו לשמוע את גלי הצחוק, ורק כשידו התנופפה אל על בכוונות "נקובים נקובים חלילים חלילים" תפס את עצמו....

"אוי וי איז מיר"....
 
נערך לאחרונה ב:

ביזנסטורי - אילה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
לשני הבנים שלי יש שני שמות.
שבועיים אחרי הלידה רשמתי את התינוק החדש בקופת חולים
בשם אחר לחלוטין שבדיוק עמד לי בראש!!!
ו- לא,
לא התבלבלתי.
גם לרופא בתוך החדר אמרתי את השם המומצא
ורק כשיצאתי משהו גירד לי פתאום.
שאלתי את הרופא:
רגע, זה באמת השם שכתוב לו במחשב?
הוא: כן. למה?
אני: כי זה בכלל לא השם שלו!
הרופא הוריד ת'משקפיים לקצה האף כמו בסיפורים,
נעץ בי מבט המום ורק שאל:
את רצינית?
לא הייתי רצינית, הייתי היסטרית מעצמי.
טסתי לפקידות בקבלה כדי לשנות את הרישום...

%D7%90%D7%95%D7%99-jpg.569748


מה הרופא חשב על האמא הלא מפוקסת, אין לי מושג...
 

בובה בובה

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
הגוש השחור הלך והתקרב לבת שלי.
לבת שלי!!!
נשכתי את שפתיי בחרדה, רועדת ממה שיקרה בעוד רגע.
הוא התקרב,
והתקרב,
ו...ה...ת...ק....ר...ב...
וברגע הזה לא הצלחתי עוד לכלוא את הזעקה בתוכי
וצרחתי
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאא
לא את הבת שלייייייייייייייייייייייי!!!"
והתעוררתי
לקול הצחוק ההמום
של 50 מורות שישבו שם,
לידי,על הכסאות.
"זה היה באמת גיוון נחמד..."שמעתי מישהי.
 

וו החיבור

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
איזו שינה עמוקה.
אחחח החורף הזה.
אומרים ששינה היא אחת חלקי שישים ממיתה.
אם הכוונה לשנת הדוב שלי בחורף, אז מה מחכה לי אחרי המאה ועשרים..
לחיצה רדומה על המלבן הרוטט שלידי ושקט תעשייתי לשלוש דקות נספות. ושוב.. ושוב.. איזה נודניק!
בסופו של דבר ניצח אותי הניגון המשומש של הנוקיה 208 . קמתי.
השעון לא ממתין לי ומשתדל להשיג אותי בצעד אחד לפחות.
אין לי שמץ של מושג איך הספקתי לעטות על עצמי את מחצלותיי המסורתיות, להתמרח מול המראה, לכבות את המזגן שעזר לי לקום באופן סופי ולצעוק 'יום טוב' לשאר בני הבית ששהו באחד מחלקי השישים שלהם.

אוףףףף.
אחרי כל המירוץ הנ"ל אני צריכה גם לחכות להסעה החבוטה. בושה.
עשרים שקל!
טבין ותקלין!
אני מפרישה מהוני הדל לכל נסיעה בלונה פארק הנייד שלו, והוא מעז לאחר.

אפס. חמש. ארבע. שלוש....
אין מענה. בוודאי, מה מה כבר יש לו לענות, מה?
הקור ברחוב גומר עלי, למען ד' זה כבר החיוג השביעי! הבן אדם ירד למחתרת? נחטף?
כן רחלי, גם את אל תעני לי, וגם רוחמה ויעל,
הבנתי שתכננתם לי אמבוש רציני. תודה.

שלושת רבעי שעה של המתנה זה זמן מוגזם לכל הדעות,
אני עולה הביתה, שיחפשו אותי בצומת...

במדרגות אני פוגשת את אבא שפוער עלי אישונים מורחבים
"בוקר טוב!"
הוא לא מגיב, כנראה באמצע תפילה. צדיק.
אני מנסה בינתיים לחייג שוב למנהלת לעדכן אותה על האיחור הבלתי צפוי,
"רגע, מה? אני לא מבינה את שפת הסימנים אבא."
הוא גומר בחיפזון את הקטע בו אחז,
"שבת שלום!!"
"??????------"
"!!!!!....."


מאז אני נוסעת כל בוקר בשלושה אוטובוסים לעבודה...
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
@דוכסוסטוס :

----------------
כמו בכל שנה – טננבאום ניגש לעמוד והתחיל 'הנני העני'.
אף פעם לא פקפקתי ביכולות המוזיקליות שלו, מה שחסר זו רק שיחה הכוונה אחת שתסייע יותר מכל סדנת פיתוח-קול כי היא תציג לו את הצד הדומם של הקהל המותש מהגבהות טונים קיצוניות, ממיחזור ניגונים בכל שנה ובעיקר מהשתנקויות יתר, או ללא מכבסה – רגש מזויף.

אני כמובן לא אשחק בבין-אדם-לחבירו ולא אזום שיחה כזו מכיווני, לבבית ככל שתהא, אבל יש לא מעט מושחתים שיכלו לקיים שיחה פשוטה כזו ומשתמטים ממנה מחמת עצלות או בושה, וחבל.

לעתים אני שוגה בתקוות שווא שטננבאום יפנה אלי מצדו להתייעצות מה ניתן לשפר בתפילת המוסף, במקרה כזה אסביר לו בנועם את נקודות התורפה שלו. אפשרות אחרת היא שיעתיק את מגוריו לשכונה מרוחקת, אפילו לשכונת הווילות, הנה מהמרחבים ובין היתר יתבקש על-ידי בית הכנסת המקומי להנעים להם מקולו.

כעת טננבאום כבר ניצב על עמודו ומסיים את הקדיש.
בעומק לבי עדיין לא אפסה תקווה - לא מן הנמנע שהוא יאלץ פתאום לרוץ הביתה לפני חזרת הש"ץ לצורך מקרה חירום חיובי כלשהו.
לא אירוע שקורה בכל יום אבל פעם בעשרים שנה זה בהחלט עשוי להיות תרחיש סביר.

ההיגיון אומר שבמקרה כזה ליפסקי ישלח אותי לעמוד.

במצבי שיגרה הוא לא מציע לי מתוך הבנה שבשתיקה שאם אני לא מתחזן בהיכלי ישיבות ענק או למצער בשכונות יוקרה – זה רק בגלל ההתמכרות שלי לפינה הקטנה והשקטה שלי בבית הכנסת השכונתי – תענוג שאאלץ לוותר עליו במצב לא-נעים ופתאומי שכזה.

לו הייתי מתכנן אירוע כזה מלכתחילה, ודאי הייתי מתכונן כיאות. קול איכותי ואיתן ככל שיהיה לא יוכל למלא חלל של אימונים, סימפונוס ושוב אימונים. שבעתיים כאשר לא שימשתי מעולם בתפקיד בימים-נוראים. ההפתעה הזו עלולה לגרום לי מבוכה רבתי.

ניסיתי לתמרן ולנצל את הזמן הקצר שנותר לרשותי תוך-כדי תפילת הלחש, להתאמן על-כל-פנים על תחילת חזרת-הש"ץ, בהמשך אוכל לטפל גם אחר-כך בזמנים ששייכים לקהל.

בעיקר, חשוב היה לי ללמוד מהטעויות של טננבאום, גם כדי להעניק לקהל שנה אחת עם תפילה משובחת וסלסולים מידה ובמניין, אך גם למצב שבו טננבאום ישוב לבית הכנסת ואולי אולי יקשיב ויפיק לקחים מהתיקונים ומהשינויים שלי.

סיימתי את תפילת הלחש. לא הרגשתי מספיק מוכן אך ידעתי שעשיתי את ההשתדלות שלי ומכן ואילך 'מי שם פה לאדם...', 'מי שאמר לשמן שידלק...', את הזמן הנותר הקדשתי להתבוננות מהירה בעבודת התשובה, לעולם לא אגש כש"ץ בימים-נוראים ללא הכנה רוחנית מתאימה.

הצצה חטופה לכיוון העמוד גילתה שטננבאום לא שם.

חולשה תפסה אותי, לא ברצינות תכננתי לגשת, אלו יהיו בושות איומות. בזווית עיני ראיתי את קנור – החזן של שבת-מברכים. נרגעתי – מן הסתם ליפסקי יגיש אותו, הוא מחבב אותו.

אלא שאז יד הנוחה על כתפי ליפסקי הצביע לי לכיוון העמוד וסימן לי באצבע – עוד דקה. ביקשתי לסרב ולהצביע על קנור אך הוא כבר נבלע בסבך הטליתות.

הרצתי ניגונים בראשי כבאוטוסטרדה אך אלו התערבלו לצרמוניה אחת זוועתית. בברכיים כושלות התקדמתי כמובל אל הגרדום, תרתי ללא מוצא אחר מנגינה חלופית ל'היום תאמצנו' שתשאיר שנה אחת קהל לא צרוד.
הדקה חלפה. שעון החול אזל בשקט אכזרי.

בכוחות עלומים פתחתי בניגון המקדים "אהה,אהה..,אהה, אהה, אהאי..אההאאההיי...ברוך...", התחלה סבירה.

אלא שאז זינק לצדי טננבאום וכולו אומר סימני שאלה זועמים, מן המעבר רץ אלי ליפסקי וידיו על ראשו "מה עבר עליך??!!??!!??!!, פתיחה!!!פתיחה!!! שלחתי אותך לפתוח את הארון-קודש לחזרת-הש"ץ!!!!!!!!!"
 

שיש

משתמש מקצוען
עריכה תורנית
השעה שמונה בערב.
נחום מחכה כבר יותר מחצי שעה שהיא תגיע כבר הביתה.
"היא אצל אמא שלה יותר מדי זמן"... הוא מסנן לעצמו.
מדקה לדקה זעמו עולה עד שהוא מחליט לקחת את הטלפון ולהתקשר.
ברגע ששמע מהצד השני של הטלפון את ה"הלו" המוכר,
הוא נתן לזעמו להשתחרר, במונולוג בטון גבוה במיוחד:
"כבר אמרתי לך כמה פעמים!
למה כל דבר אצלך לוקח כל כך הרבה זמן?!
אף פעם אי אפשר לסכם איתך כלום!
רק לאחר שנרגע מעט ועצר לרגע,
הוא שומע את קולה של חמותו: "היא כבר יצאה לפני חמש דקות"...
%D7%90%D7%95%D7%99-jpg.569748
 

בא בחשבון

משתמש מקצוען
מי מי מי ומי.

מי קובעת פגישה לבחור בלי לשאול אותו.
מי מודיעה לו עליה רק עכשיו.
מי לא יודעת שהוא לא מסוגל להתארגן מהרגע להרגע. מי לא יודעת שהוא לא יודע מה צריך לעשות ומה לומר. מי לא קולטת שזה פשוט מלחיץץץ אותו.
מי מזמנת הורים של מיועדת לבית של סבתא שיש אוטובוס מהישיבה עד אליו רק פעם בשעה והקרוב בעוד חמש דקות כבר בתחנה, ומי מסבירה לו בשרירותיות שאם לא הערב אז אולי לעולם לא כי ההורים טסים מחר לחודש ושמא יקדימנו אחר.
למי יש תשובה לכל טענה, ואפילו עצה: תיקח אתך שקית עם בגדים, ותתארגן כבר שם. אם תצא עכשיו תגיע רבע שעה לפחות לפניהם.
מי מי מי ומי.
ומי עוד לוחשת בסוף שהיא כבר שמעה שאצל הבת הקודמת שלהם היא הגיעה איתם יחד לפגישה ובסוף הם הלכו והשאירו את הזוג כבר להיפגש. מי ומי.

טוב, אלו הן שאלות רטוריות, כי מי - זו אמא שלי, ואני כבר על האוטובוס, עם בגדים בשקית, משקפיים לא נקיים, ונשמה ביד.
ככה, בלי להתכונן. לבוא לפגישה עם הורים ואולי גם עם בחורה. לא הספקתי להסתכל אפילו במראה. ומי אמר שאני רוצה בכלל, מי? טוב, אני כבר חוזר על עצמי.

הדירה של סבתא פנויה, שקטה ונקיה. אני מתמקם בחדר האמבטיה, משדל את עצמי להתעלם מהפיתוי להתענג על ריח הילדות האהוב העולה מכל פינה בבית הזה, ולהתמקד במטרה: לשוות לעצמי מראה סביר והגיוני. והגון, אם אפשר.

אני מסלסל היטב את הפאות, כשאני שומע אותם נכנסים... אוי אלוקים. הם כבר בפנים. אולי לא אצא מכאן ודי?
החלק הזה שבי שלא שואל אותי מנקה לי את המשקפיים. עוזר לי לפשוט את המכנסיים המאובקים,
מסתכל סביב סביב - למצוא מקום להניח אותם, עד יעבור זעם.
להשאיר אותם כאן? אי אפשר! הרי אם יכנס מישהו מהם 'ואני דוחק מעצמי את המחשבה מי בדיוק זה יכול להיות', אפילו בגיחה חטופה הוא יוכל להבין למי שייך הזוג ה'לא מאד נקי' הזה.

חלון האוורור הקטן מחייך אלי ממרומי הקיר, מעודד אותי להשליך את המכנסיים חמש קומות מטה לחצר האחורית של הבניין, ולאסוף אותם אחר כך, 'אחרי הכל'.

כחכוח קטן ומנומס שנשמע מעם הסלון דוחק בי לשלוף את הערמה השחורה המבהיקה מהשקית, ולהזדרז לל---

אוי וי איזמיר.
אלה לא מכנסיים, זה ווסט.
 
נערך לאחרונה ב:

כספומילי

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
פרסום וקופי
בסופו של יום חמישי, כשהבנתי שהאופציות הן או לנסוע או לנסוע, נתתי את הסכמתי לצאת עם המשפחה לטיול לילה זוגי למקומות הקדושים בצפון.
הצאן, שלושה במספר, נשארו לרעות באחו הביתי לספור כבשים עם השמרטפית ולישון ואנחנו נסענו קוממיות הצפונה, צחקנו, אכלנו, שתינו בסוף גם הגענו, התפללנו, עוד קצת התפללנו ולקינוח שוב התפללנו וחזרנו הביתה שמחים וטובי לב בדיוק לשעה 8:00 בבוקר כדי לשלוח את הילדים למוסדות, אחרי שליחה עייפה במיוחד נכנסנו למיטות והשלמנו את שנת הלילה החסרה, עד שהתעוררתי ממש במפתיע, כשאני עוד מתלבטת איפה אני בדיוק והאם זה ריווחי כרגע לפתוח את העיניים ולהתעורר סופית, אני נזכרת בסיטואציה שהביאה אותנו למיטה בשעה זו, שמה משקפיים (עונדת? לובשת? מניחה? יאאלה שמה.. שיהיה..) מביטה בשעון ו....
טננם
אוי.jpg



היום: יום שישי
השעה: 15:30
הלימודים: הסתיימו ב12:00
הילדים: כל ילד במוסד אחר
הצילווווווווווו
איפה כולם
?????????

המשך באתגר הבא

זה מה שנקרא "אוי לקורא ואוי לשכנו":p

אה.. וזה מתנה מיוחדת בשבילכם:
אוי.jpg
 

לכאורה.

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
פסטרמה,
עכשיו צריך להיות רשום חרדל,
נוותר.
מי שהמציא את הממרח הזה ישב בטוח באיזה מחסן טחוב, וטיבל אותו עם המון
נקמה מצמררת ליריב שלו שבשלו הוקם הזעם הזה ששמו חרדל...
והצבע שלו? אגדה! איך הצליחו להגיע לגוון הזה?
לאלוקים ולממציא החרדל הפתרונים.
טוב נו די להיות עצבנית על חרדל.
קדימה: חסה, קצת שרי, 2 ליפופים לשקית והופ לתיק.
מקווה שהנהג יגיע בלי רטט של עצבים בידיים. כבר לא מתפללת ליותר. רק לזה.
נהיו לי יבלות על מיתרי הפחד מרוב התכווצויות מהסיבובים שלו.
אך,
יום שלישי,
יום ארוך
יום שהוכפל בו פעמיים לימודים, שיעמום ועצבים.
כמה טובים הם האחים שלי שפסחו אתמול בערב על התחרות המסורתית שלהם:
להגיע לתחתית קופסת הפסטרמות גם אם הבטן במצב בלתי הפיך.
כמה טובים הם שהשאירו לי מן העגול האדום הזה. ועוד תצבע שאני אוהבת, הצבע המטובל.
לא את הלבן שבינהם שדומה לגיפלטע.

****

זה היה טעים הפסטרמה בלי החרדל.

***

יום ארוך ולעוס סופו להיגמר, כמו כל מסטיק שנס ליחו אף אם נקנה ב5 לירות חדשות.
הביתה.
איזו מילה קסומה.
חשוך בפנים.
וזה דווקא טוב לי.
חייבת ת'שקט לסדר את הראש שנזל כבר לגובה הברכיים, מרוב שהלך לו לאיבוד.
רגעע
לאאא
מי הדליק ת'אור?
נוו מה עכשיו?
ממצמצת עיניים ורואה שולחן.
גדול, עמוס, נראה כמו פרה שמנה המניבה כל טוב חלבי שרק קיים.
מביטה ימינה וקוראת מבעד לתלתלים מקפצים של אחת החברות שהפתיעה...
היום יום הולדת.
אוי לא.
הסתכלתי שוב על השולחן החלבי
רוורס עם הראש
פזילה לתיק,
הפסטרמה...
נשאר ממנה רק שקית.


והיה אם אחת מאלו שהפתיעו קוראת את זה (אוי וי איז מיר) ואני רק בקשה קטנה,
תמשיכו להפתיע אותי למרות שתמיד אני על מצב בשרי למרות שכיסחתם את כל מחלבת גד.


רגעע ונעבור לתמונה הזו:
דברים טובים טוב לשתף אותם יחד, לא?
נזכרתי בציור המקסים הזה תוך כדי הכתיבה והוא כ"כ התאים לי בחמידות שלו
ביקשתי את רשותה של הציירת והיא הסכימה!
אז משתפת... תודות לרבקה אנג'ל הציירת האלופה!

מסיבת הפתעה .jpg
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
"ביקורת דתות" - התפשטה השמועה במהירות בין ספסלי הכוילל.

ראש הכולל היה נראה על סף אירוע לבבי. הוא הסתובב בין כולם, דאג שיש להם תעודות זהות, וניסה לעכב את הבודקים עד שהוא יספיק לשנע את כל האברכים הרשומים על שם הכולל שלו.

רק לר' יצחק לא הייתה עליו תעודת זהות. "השארתי אותה בבית", הצטדק. "אני לא לוקח אותה איתי לכל מקום".
"אז טוס הביתה להביא אותה!" הונחתה הפקודה.

הדרך עשתה הכול כדי להתארך. האוטובוסים התעכבו, הרמזורים התאדמו, הפקקים נפקקו.
בסוף הוא הגיע הביתה. במהירות חטף את תעודת הזהות המיוחלת מן הארון ואץ רץ חזרה לכולל.
"כן, כן. אני בדרך. תכף מגיע" ענה לטלפונים הדוחקים בו.

כשר' יצחק הגיע חזרה לכולל, צמד הבודקים המזרוחניקים כבר כמעט התקפלו להם.
"רגע, רגע, הנה אני פה" עצר אותם, מתנשף מהדרך.
הוא הגיש להם את תעודת הזהות.

הם הסתכלו עליו, על הרשימות, על התעודה, שוב עליו, שוב על התעודה, אחד על השני,
ואז שאל אחד הבודקים בקול מוזר:

"קוראים לךָ יוכבד?"

%D7%90%D7%95%D7%99-jpg.572026
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הווארט בבית ראש הישיבה הסתיים זה עתה, המאורס הטרי ליווה מעט את הכלה, וחזר אל הבית.

נו, הרב, מה אתה אומר? איך היא?

הרב דרור הביט באלירז במבט אבהי, ואמר: מהשם אשה לאיש. בעזרת השם תבנו בית נאמן בישראל.
החתן יצא מרוגש ומאושר לחדרו אשר בישיבת "חטאה ונקה" לבעלי תשובה, והרב התיישב במטבח מול אשתו.
נו, מיטל, מה אומרת? איך היא?

תראה, אין לי מילה רעה להגיד עליה. נראית ממש בסדר, יראת שמים וזה, אבל יכול להיות שהיא עוצמתית מידי בשביל אלירז? שלא תשתלט עליו.

אלירז יפרח, ילד טוב אשקלון, לומד בישיבה כבר שנתיים. עדין וחביב. הרב עצמו ניהל את השידוך, והכל זרם למישרים. רק אחרי השיחה הקצרה עם אשתו התבהרה לו הנקודה. בחור עדין עם בחורה בעלת אופי של בוס. אולי זה לא ממש שילוב מנצח. מצד שני כל הצדדים מרוצים, כמעט.

הם עמדו מחוץ לוילה במושב נטעים.
"נראה לי לא באתי לה טוב בעין".
בת-אל לא התרגשה.
"עזוב אותה, אתה מתחתן איתי לא איתה, חוץ מזה יש לה ציפורן חודרנית כבר חודשיים, כואב רצח. זה מוסיף לה לעצבים".
טוב, כבר חשבתי.
עזוב, נסתדר. נגור רחוק. תמיד רציתי לעוף מהחור הזה.
אלירז שתק. טוב שהביקור הזה סופסוף נגמר, היה כבד עליו עם שתי נשים דעתניות.

הרב דרור ליווה את ההכנות לחתונה. חליפה, תקליטן, דירה בשכירות לשנה הראשונה.
אלירז, איך הולך?
"ברוך השם", ענו לו זוג עיניים נוצצות.
אתה שומע, מצאתי בשבילך סגולה יפה, אתה יודע, כל אחד רוצה להיות הגבר בבית, ראיתי בחסד לאברהם, שהחתן יניח את הרגל שלו על הרגל של הכלה מתחת לחופה, וזה סגולה שיתקיים בו "והוא ימשול בך".
"ממש לדרוך?"
"לא, בעדינות ככה, לסמן שאתה מעליה".
תודה רבה הרב, אני מקווה לזכור.
אני יזכיר לך, אל תדאג.

דוד הכלה מנשה אבועסיס מכובד בברכה אחרונה.
משמח החתן עם הכלה ומצליח! קולולולו!

הרב דרור הגיש לאלירז כוס זכר לחורבן וקרץ לו בעינו.
אלירז דרך על הכוס בהתלהבות ומיד לאחר מכן דרך על רגל הכלה.
לחרדתו שמע בת קול צורחת: אההההההה! הציפורן!!!!
 

אשר לב

סופר, עורך וקופירייטר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
זה סיפור אמיתי שקרה לי אתמול, בדרך להלוויה של דודתי.

עצרתי בצדי רחוב ירמיהו כדי לאסוף קרובי משפחה לבית ההלוויות שמגר.
בספסל האחורי היה כיסא תינוק. לא התעצלתי.
יצאתי מהרכב, הנחתי את הכובע על הגג ופיניתי להם את המושב.
אחר כך חזרתי לאסוף עוד מישהו.
בקיצור, הגעתי לשמגר חמש דקות אחרי תחילת ההלוויה.

ואז, בדיוק ברגע שאני מכבה את המנוע ומוציא רגל אחת החוצה
אני ממשש את הראש ומגלה ש... אלליי לי... הכובע איננו!
הוא נותר על הגג והתעופף לו אי-שם...

כעבור עשרים דקות, הגעתי עם הכובע החדש שעלה לי 499 ש"ח
רק כדי לראות את דלתות הטנדר של החברה קדישא נסגרות...

עניתי ואמרתי:
במותה נתנה לי כובע חדש.
 
נערך לאחרונה ב:

רחל סרולוביץ

כתיבה שיווקית וקופירייטינג
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
הו אלוקים, רק לא זה. רק לא זה. אתה יודע שאני לא מסוגל לעמוד בזה.
החרדה פושטת בי ומצמיתה את כל איבריי, לרגע מתחשק לי לעצור ולצרוח. לא יכול לרוץ יותר. רק הנביחות שהולכות ומתגברות ומלוות את גבי מאיצות בי לשעוט קדימה. לבניין. רק להגיע לבניין. מכל השכונות במדינה בחרה חבורת הכלבים הזו לשוטט דווקא בשכונתי. גבר גבר, בן שלושים פלוס, אב לשלושה, וחרד מכלבים חרדת מוות.
עוד ארבעה בניינים. זה הכל. נגמר לי החמצן. השטריימל שעל ראשי הולך ונעשה כבד, תוך כדי ריצה אני תולש אותו בידי הימנית, ואת המשקפיים בשמאלית. מהגארטל ההולך ומשתלשל מטה ומהזיעה המזרזפת אני מעדיף להתעלם.
מתוך המרתון המאולץ נדמה לי שהנביחות לא רק קרבות אליי אלא גם מכפילות את עצמן. הדמיון על חמישה כלבי ענק ששועטים בעקבותיי מעניק לי את טיפות הדלק האחרונות.
הינה, קצה הגדר של הבניין. הפח. תיבות הדואר. דלת הבניין, מישהו השאיר אותה פתוחה. גומע מדרגות בשלשות. עוד חצי קומה. הא. זהו. לוחץ על הידית בחוזקה עם המרפק ופוער את הדלת באחת. מטושטש וחסר נשימה, אני מסתובב וטורק אותה אחריי. חצי סיבוב למפתח. נשימה עמוקה.
"הכלבים". אני ממלמל. מניח את משקפיי בחזרה במקומם ומרים את העיניים.
ומולי, סביב שולחן וכוסיות קינוח, עשרה זוגות עיניים קרועות לרווחה. של פרלוביץ. השכנים מהקומה מתחת.
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
אני עוברת שוב על הפוסט שלי בפרוג. מלטשת. מדגישה מילה. מחליפה פסיק לנקודה. מחזירה את הפסיק. מרווחת פה ושם. מוסיפה עוד כמה מילות תיאור.
קוראת עוד פעם. משהו כאן מפריע לי. אהה, כתוב כאן פעמיים את אותה מילה באותו משפט. לא אוהבת. מחליפה לנרדפת. קוראת מהתחלה. יופי, היא משתלבת נהדר.

והתמונה, בכלל תעשה כאן הכל. תמונה מהממת של עלה בתקריב עם טיפות גשם בוהקות. היא זו שנתנה לי את כל ההשראה לסיפור. צילמתי אותה פעם בזמן שחיכיתי לאוטובוס בגשם וקור מקפיא. אבל לא ויתרתי. הוצאתי את הכפפות ופשוט צילמתי.

אויש, יוני התעורר. בטח עלה לו החום. אני קמה מהר, שלא יתחיל להשתעל מתוך בכי, שלא יקיא... אני מודדת לו חום. 39.4. אוף. זה לא יורד! כבר שלושה ימים! נותנת לו אקמולי ומשכיבה אותו בעגלה לידי.
אהה הייתי בכלל באמצע להעלות את הפוסט. מאשרת לפירסום ויאללה, לחזור לעבודה.
מסננת באקסל כל מיני נתונים. שולחת לבוס. בינתיים, עד שהוא מאשר אני בודקת מה מצב הפוסט.

אוי ויי איז מיר.......

שלוש תמונות שלנו מהחתונה!

מהחדר ייחוד זה יהיה אכזרי מידי?
 
נערך לאחרונה ב:

java

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
הנדסת תוכנה
יללה נוקבת מכיוון העריסה קוטעת את שנת צהרי השבת המתוקה שלי.
אחרי קרב קצר בין דורשת הבידור לנואשת השינה אני מוצאת את עצמי יורדת אל הקומה התחתונה בבית חמותי כשבת 12 החודשים בזרועותיי.
אני מתבוננת בפיהוק בגיסותי המתווכחות מי נצחה במשחק, ובהבזק של רגע שואלת אותן:
"רחלי, בתיה, רוצות לרדת איתנו לגינה?"

הגינה עמוסת הילדים והאמהות מקבלת את פנינו בבליל של אנגלית, אידיש ומעט עברית.
גיסותי רצות אל חברותיהן הקופצות בחבל ואני מתמקמת במסלול המוכר והאהוב של ביתי:
סולם-הליכה על פני המעקה-מגלשה, וחוזר חלילה.
בסיבוב הרביעי או החמישי אנחנו מתעכבות בשל פעוטונת הגדולה במקצת מפעוטתי - המשתעשעת עם אימה בראש המגלשה.
"She is so cute" אני מפרגנת לה. "?How old is she"
"Thanks" נהנית האם "?She is sixteen months. and how old is yours"
"Twenty months" אני שולפת לה.
"She seems so small" עיניה של האישה מהגינה נפערות בהפתעה.
"Right, She is small" אני מסכימה איתה, לא קולטת עדיין את הטעות ההזויה. בביגוד של נקסט היא לובשת את המידה מתחת הגיל שלה, תסכימו איתי שהיא קטנה...
האישה בוחנת את ביתי שוב, מושכת בכתפיה ופונה אל ביתה.

אני מצליחה לשכנע את הבייבי שעכשיו הגיע הזמן לעבור לסוס הנדנדה, ותוך נדנודים מונוטוניים אני משחזרת את השיחה שהיתה, את תשובתי ואת תגובת האישה.
ואז, בקול רעש צלול, נופל לי האסימון ומתריע על הטעות שיצאה מפי ואני קולטת את ההבדל הקריטי שבין 12 ל20 חודשים...
%D7%90%D7%95%D7%99-jpg.572026

"רחלי, בתיה, אנחנו חוזרות הביתה" אני קוראת בבהילות, ונסה מהגינה.
לפני שתגיע הגברת האדיבה ותמליץ לי על רופאת התפתחות מיוחדת, המתמחה בתינוקות שעדיין לא הולכים בכוחות עצמם בגיל 20 חודש.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  27  פעמים

לוח מודעות

למעלה