אברכים הם עם מתוק.
בשמונה בערב בבית הכנסת השכונתי. כמו בכל יום, בשולחן הפינתי של החדר הצדדי, זה שאפשר למצוא בו פיסה של שקט מבורך מחד, אך כזה שקרוב מספיק לכל מוקדי הכוח האזוריים מאידך. דלת אחת אחרי הכניסה לנישה של פינת הקפה והביסקוויטים היבשים שנשברים לחצי בעת טבילתם בכוס התה הרותחת בסתם ערב של חורף קריר, לפני הסיבוב המוביל אל השירותים ובדיוק מול המבואה המאפשרת את התכנסותם של מעודכני הנייעס התורניים. המקום האידיאלי ללימוד יומי בן שלושת רבעי שעה של הספק מהיר. מהיר עד כדי תחושת נרדפות אחר הספק הדף היומי העולמי.
בכל יום הוא מתייצב בשמונה ודקה בדיוק כשהגמרא הכחולה תחת בית שחיו, מתיישב על כיסא הפלסטיק השחור שמעבר לשולחן, מחייך את חיוכו הנצחי, זה המבוייש קמעה, וללא שום מילה מיותרת מתחיל לקרוא את מילות הגמרא הקדושה.
בכל יום נאמר לעייל. היום לא. בשמונה וחמישה הוא עדיין לא הופיע. גם לא בועשרה ומיותר לדבר על ורבע או לפרט על ועשרים. אך בשמונה ועשרים וששה דקות בדיוק נפתחה הדלת בסערה. הוא אפילו לא הביט לכיווני, חצה את החדר במהירות טיל, הגיע אל הקיר הנושק לבית המדרש, הציץ בחרדה מבעד לחלון הקטנטן, פנימה, אל תוך בית המדרש.
נשימתו נעתקה לרגע, עיניו נשלחות לעבר השעון התולה בקיר המערב, ואז הוא הסתובב בחזרה אלי. בום! נפל לי הלב. ידו הימנית נשלחה אל פרצופו וכיסתה את עיניו, אצבעותיו נצמדו בכוח אל זיזי פניו, כמו מנסות להיתפס באיזה שביב של תקווה המסתתר איי שם בין האף לשפתיים אולי.
משהו קרה. משהו נורא ביותר.
"מה יש לך? אתה יכול להסביר לי? נו מה? אתה מלחיץ אותי!"...
- תשמע בערל, - הוא פלט את המילים במהירות מסחררת, כאילו חייו תלויים בסיומת מילותיו. - נכון היום ראש חודש?
"נכון, נו אז מה זה קשור למה שקרה לך?" לא הבנתי, אך הוא חתך אותי במילותיו.
- אז היום תפילת שחרית נגמרה עשרים ושבע דקות מאוחר יותר, בגלל הלל ומוסף. ולכן סיימת לקרוא את העיתון עשרים ושבע דקות מאוחר יותר, וארוחת בוקר, והקפה שלפני סדר א', והלימוד, ומנחה גדויילה, ולקחת את הילדה מהגן, וחימום הפסטה ברוטב עגבניות במיקרוגל לארוחת: 'עוד דקה אמא באה', והשנ"צ, והפקדת הצ'ק בבנק, וקניית עט פיילוט אפס ארבע כחול בהיר חדש, וסדר ב', וסימון הנוכחות, ואסיפת הקוגעל מסבתא נעמי, ושעת האיכות עם יחיאל, והטלפון לרב'ה של מוישה זלמן, והחלפת הנורה במרפסת השירות האחורית, והרגעת גברת שייננסקי שהחומיינים הירוקים הקופצניים הללו לא מזיקים, וארוחת ערב, והביסקוויט בפינת קפה בדקה לשמונה, הכל הכל הכל, הכל נדחה בעשרים ושבע דקות בדיוק.
"נו, ו..." התחלתי כבר להתעצבן.
...ובגלל שאתמול שלחתי את ה'שעון קסיו רצועת גומי שחורה שנקרעת מידי פעם' שלי לשען אז אני תלוי בשעוני קיר ובשעוני 'סלח לי', ואני חשבנתי את ההליכה אל הלימוד היומי שלנו בארבע וחצי דקות בגלל הדקת שלום שלום עם קורנרייך מלמטה, ובדיוק היום הוא לא הרגיש טוב, ולכן הוא לא הלך לקופת חולים הבוקר, ולכן לא היה לא מה לדבר איתי, ולכן הקדמתי בדקה אפילו בלי להשים לזה לב.
"ולכן!!!" זעקתי עליו.
-...ולכן האאם, אהם, לכן עכשיו חודש שלם אני תקוע עם הדקה הזאת שאין לי מה לעשות בה. אתה מבין?
הוא פכר את ידיו ואז כיסה שוב את פניו.
-...דקה שלימה שאין לי מה לעשות איתה חודש שלם! חודש שלם!!!