עכשיו אמרת משהו נכון ומציאותי.אם את טוענת ששרייען זה צירה, אז את קוראת צירה גם למה שאצלי נקרא פתח + י (אַי). אם כן, לקוראים החסידיים יש באמת חיים קלים יותר, מספיק להם שתי יודי"ם והם לא צריכים לערוך הבחנה לגבי צורת ההגייה.
בהגייה חסידית, מה שאת קוראת לו פתח+י' נקרא צירה, וזו אכן צורת ההגייה היחידה הרווחת - חסידית - בקריאת שתי י'. היכן שקוראים וכותבים שתי י' הכוונה לצירה בהגייה חסידית - מה שאת מגדירה כפתח+י'.
לעומת זאת, בהגייה ירושלמית-ליטאית- הניקוד עדיין נשאר מוגדר כצירה, אך ההגייה שלהם לצירה היא כמו סגול+י.
אז גם להם וגם להם יש חיים קלים בעניין הצירה, יש תמיד מי שאוהב להגיד לילד: איך אתה קורא את המילה הזאת? למשל "צירה". והירושלמי יגיד: צ-י-רה. הכי ברור שיכול להפיק מגרונו (הגיית מעין סגול+י') והחסידי יצהיר בקול הכי ברור שיכול להפיק מגרונו: צ-י-ר-ה (בהגיית מעין פתח+י') עד שיעלה חיוך על שפתותיהם.
לעומת דוברי עברית שמתפללים ולומדים בהגייה שונה מאשר שפת דיבורם. הם צריכים ללמוד להבדיל בין קמץ לפתח למשל, ואותיות דגושות, ועוד ועוד הבדלים.
אני סוברת שאין כאן שפת חרשים, אלא הבדל בהגדרה: ההגדרה של הניקוד תישאר צירה. ההגדרה של ההגיה - לצורך הסבר לירושלמי איך החסיד יהגה מילה בצירה, ולחסיד איך הירושלמי יהגה מילה בצירה, שם נעשה שימוש כפי שעשיתם כאן - הגיית סגול + י', או הגיית פתח+י,.
נערך לאחרונה ב: