הנושאים החמים
הנושאים החמים
יותר מאשמח לביקורת.
*
שוב מתהפכת במיטה. העיניים שורפות מעייפות, הגוף כולו רוצה לישון. אבל השינה מהתלת, רגע היא כאן ואז בורחת בצחוק מתגלגל משאירה אותה כך, עייפה ומובסת.
מבט לחלון. שמים שחורים, מצמוץ לכיוון השעון, עברו שעתיים. כבר תשע ורבע.
מה אברום היה אומר אם היה כאן? אוצר שלם של מילים מנחמות ומרגיעות היו לו. אבל את כולם לקח איתו, אז, כשהלך.
עוד חצי סיבוב. אוח. גם זה כבר לא פשוט בגיל שלה. הגמישות המדהימה הזו שהיתה חלק ממנה הפנתה לה גב והשאירה אותו תפוס וכפוף.
בוהה בקירות העמוסים בתמונות. והעיניים נעצמות. אבל היא כלואה בערנות שממאנת לעזוב אותה למרות העייפות המכבידה.
היא צריכה עכשיו זריקת אדרנלין להעיף את העייפות או כדור שינה להירדם.
שביב זיכרון מגרד לה במוח. רק היום היתה אצל הרופא עם יצחק וקבלה מרשם לכדורי שינה. איפה הזיכרון כשצריך אותו. גם הוא מתחיל לשכוח אותה.
אוח יצחק. הילד המקסים שלה. כמה היא מתפללת עליו, שכבר יזכה לשמחות. מאז חצתה ריקי שלו את גיל 22 ועוד לא מצאה את שלה, התחיל קמט קטן של צער לחרוץ את פניו. מאז, חלפו חמש שנים והקמט רק העמיק.
את הוורט של ריקי עושים אצלי. עודדה אותו בכל הזדמנות. וזו באמת הבטחה נדירה. הסלון הענק והמפואר שלה מקום מושלם לוורט, אבל מה לעשות שקשה לה בגילה לארח כל כך הרבה אנשים.
לובשת את המשקפים וצועדת בכבדות למטבח. הבית ריק בלי אברום. חמש עשרה שנים היא לבד, ועדיין לא התרגלה. מדליקה את האור ומוצאת את כדורי השינה על השיש.
את בולעת את הכדור ונרדמת מיד. הבטיח הפרופסור. כמה מתאים לה עכשיו, כך לנצח את מלאך השינה שמהתל בה. כדור אחד והוא נכנע. נשק מתוחכם.
הטלפון מצלצל, לבלוע או קודם לענות? העייפות מחליטה.
בולעת את הכדור. עוד חמש דקות ואת ישנה. משמחת את עצמה.
מצעידה את עצמה במהירות לחדר.
מתיישבת על המיטה. השינה מתחילה להתפשט. תשע וחצי, זורח המחוג מולה.
שוב הטלפון, מי כבר יכול להתקשר?
לוחצת על הכפתור הירוק. יפחות נשמעות ממרחק, מבעד לעולם הצלול המתרחק.
"אמא, ברוך ה', ברוך ה'" לוחש יצחק בקול מרוסק מאושר.
"בשעה טובה---"
.
*
שוב מתהפכת במיטה. העיניים שורפות מעייפות, הגוף כולו רוצה לישון. אבל השינה מהתלת, רגע היא כאן ואז בורחת בצחוק מתגלגל משאירה אותה כך, עייפה ומובסת.
מבט לחלון. שמים שחורים, מצמוץ לכיוון השעון, עברו שעתיים. כבר תשע ורבע.
מה אברום היה אומר אם היה כאן? אוצר שלם של מילים מנחמות ומרגיעות היו לו. אבל את כולם לקח איתו, אז, כשהלך.
עוד חצי סיבוב. אוח. גם זה כבר לא פשוט בגיל שלה. הגמישות המדהימה הזו שהיתה חלק ממנה הפנתה לה גב והשאירה אותו תפוס וכפוף.
בוהה בקירות העמוסים בתמונות. והעיניים נעצמות. אבל היא כלואה בערנות שממאנת לעזוב אותה למרות העייפות המכבידה.
היא צריכה עכשיו זריקת אדרנלין להעיף את העייפות או כדור שינה להירדם.
שביב זיכרון מגרד לה במוח. רק היום היתה אצל הרופא עם יצחק וקבלה מרשם לכדורי שינה. איפה הזיכרון כשצריך אותו. גם הוא מתחיל לשכוח אותה.
אוח יצחק. הילד המקסים שלה. כמה היא מתפללת עליו, שכבר יזכה לשמחות. מאז חצתה ריקי שלו את גיל 22 ועוד לא מצאה את שלה, התחיל קמט קטן של צער לחרוץ את פניו. מאז, חלפו חמש שנים והקמט רק העמיק.
את הוורט של ריקי עושים אצלי. עודדה אותו בכל הזדמנות. וזו באמת הבטחה נדירה. הסלון הענק והמפואר שלה מקום מושלם לוורט, אבל מה לעשות שקשה לה בגילה לארח כל כך הרבה אנשים.
לובשת את המשקפים וצועדת בכבדות למטבח. הבית ריק בלי אברום. חמש עשרה שנים היא לבד, ועדיין לא התרגלה. מדליקה את האור ומוצאת את כדורי השינה על השיש.
את בולעת את הכדור ונרדמת מיד. הבטיח הפרופסור. כמה מתאים לה עכשיו, כך לנצח את מלאך השינה שמהתל בה. כדור אחד והוא נכנע. נשק מתוחכם.
הטלפון מצלצל, לבלוע או קודם לענות? העייפות מחליטה.
בולעת את הכדור. עוד חמש דקות ואת ישנה. משמחת את עצמה.
מצעידה את עצמה במהירות לחדר.
מתיישבת על המיטה. השינה מתחילה להתפשט. תשע וחצי, זורח המחוג מולה.
שוב הטלפון, מי כבר יכול להתקשר?
לוחצת על הכפתור הירוק. יפחות נשמעות ממרחק, מבעד לעולם הצלול המתרחק.
"אמא, ברוך ה', ברוך ה'" לוחש יצחק בקול מרוסק מאושר.
"בשעה טובה---"
.
