דיון נספח לאתגר - שקוף ומשקיף

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
יש כבר אתגר חדש והוא מחכה לנעיצה.
עריכה: ננעץ ננעץ...
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
@הדוויג
בדיוק דיברו פה על יענקל בלחיות וחצי. איזה קטע נפלא שיש לך, ואיזו זווית מקורית וחדשנית.
אולי תתייג את המחברת של הספר.
 

פרפר סגול

משתמש מקצוען
מוקדש לכל האחים השקופים שאחיהם הגדולים בולעים את כל היחס להם הם זכאים.
ההשראה אצלי באה כתוצאה מהתוודעות לאפליה הלא מכוונת שקיימת בין אחים מצד הוריהם.


@אריאל 1

אני מקווה שזה לא מכוון,
כי הרבה פעמים זה מאד מכוון.
עצוב מתסכל ופוגע לכל החיים.
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
"מקדש השבת".
"אמן" ענו כולם במקהלה.
מבט עיניי עקב אחרי הגביע שעבר בין כולם, כל אחד ותנועת השתייה האופיינית לו, רק אבי עם הגינונים הלא נגמרים, מגלגל את כולם מצחוק. כרגיל.
כזה אבי, אחי הגדול, מלך אמתי. כולם מעריצים אותו ולא טועים, הוא עושה כל דבר בקלות, צודק בכל מילה, מושלם מידיי.
אבי קם באחת והכריז: נו, נטילת ידיים רבותיי, רק הוא יכול לנהל אווירה, לקבוע סדר יום, כן, כולם ילכו אחריו כעיוורים, לא יתנגדו לעולם, מה יהיה אם אנסה לעשות את זה בעצמי, אני לא רוצה אפילו לחשוב.
הסעודה מתחילה ואבי מעלה נושא לשיחה, כולם מתעניינים ומביעים דעה, אני משחיל משפט ומספיק מיד להתחרט. אבי מלכסן מבט לעברי "ככה אתה חושב?!" הוא לא מסכים אתי, הוא מתנגד ואני מריח את ההתנגדות האוטומטית של כולם מתקרבת, אני נסוג, מסייג את דבריי מקפל את דעתי, מאפסן את האגו שוב ושוב.
אבא מבקש שמישהו יאמר דבר תורה. הו יופי, הכנתי משהו בזמן התפילה, כן, רציתי קצת זמן מיקרופון ליד כולם, אבל אבי הקדים אותי בשנייה, הוא מפזר כמה הלצות שנונות על הפרשה. הרהור נזעם חולף במוחי, זה לא וורטים סליחה מכבודו, אלו בדיחות ואני הכנתי חידושים.
אני מרים את קולי ואומר "אבא, ראיתי משהו נחמד על הפרשה". אבל קולי נבלע בהמולת הצחוק המתגלגל משנינותיו של אבי. אוף, כמה רציתי לראות את חיוכו המעריך של אבא מופנה גם לעברי. זה לא יקרה הערב גם כן, כנראה.
אני מחליט להיאבק בחזית אחרת.
כשהשקט משתרר לרגע אני מכריז, "אמא האוכל מאוד טעים היום". זו הייתה טעות מרה, אבי נבהל כנראה מפספוס המחמאה מצדו, הוא ממהר לומר, "אמא אני מעדיף לאכול במקום להחמיא, קחי את זה כמחמאה גדולה יותר", אמא וכולם צוחקים שוכחים מי בכלל העלה את הרעיון להחמיא.
רגע לפני שאני מתייאש עולה לי רעיון התאבדות אחרון. אתחיל לשיר משהו.
אני מפזם בקול תחילת שיר. בשנייה שכולם מצטרפים אליי משנה אבי את הטון ומגביה את קולו הערב, בולע את קולותיהם של כולם. אבא מסתכל לעברו ומחייך, "אבי, לקחת את הקול מאבא שלך, אתה יודע את זה?" אבי לא עונה רק מחייך חזרה לאבא, אין מה שיאיים על הקשר העמוק ביניהם. על האידיליה הנפלאה ששוררת כעת בשולחן השבת המשפחתי שלנו.
הסעודה מסתיימת, כולם מתפזרים איש איש לענייניו. רק אחד נשאר מהורהר במקומו, עיניו תחובות בעלון שבתי. אף אחד לא יודע שזהו מצג שווא, לבו לא כאן, לבו מרוסק תחת השולחן בין פירורי החלה.
האחד הזה הייתי אני.
אין מילים - - -
ריסקת לי את הלב...
 

אריאל 1

משתמש פעיל
אני מקווה שזה לא מכוון,
כי הרבה פעמים זה מאד מכוון.
גם כשזה לא מכוון ממש, נדרש לפתח רגישות שתמנע את התופעה הזו.
לדעתי זה נובע לרוב מחוסר ביטחון עצמי שמדרבן להבליט ולהחצין את המעלות בצורה מופרזת.
אח גדול שמבין את גודל תפקידו, מעניק כבר מעצמו יחס לאחים שתחתיו ולא עסוק בהאדרת שמו ומעלותיו.

הסיפור עצוב אולי, אבל משקף מציאות מרה שיכולה שתעבור מן העולם.
 

שני זאת אני :)

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
@שני זאת אני :) ,
מהו ה'אפטר קטע' של רעיון האתגר שלך?
מי שעושה לאחרים הוא בעצמו, אה?!

אז האתגרים המעולים האחרונים התמקדו בהגבלה של נושא, ורציתי לגוון שהפעם המיקוד יהיה יותר על טכניקה ספרותית, והיות ולא יצא לי להשתתף בקורסי כתיבה יוצרת וכאלו, אז לא מכירה כל כך כללים רשמיים, אבל כל פעם שכתבתי קטעים לאתגרים הקודמים שמתי לב שמשתמשת בטכניקה מסוימת ששיפרה את העלילה, כמו הקצנה לגמרי של הסצנה/הדמויות וכו'.
היה סיפור שרשמתי על זוג מסוים ויצא בנאלי, אז הוספתי דמות מעניינת ונתתי לה את המיקרופון, וזה אכן הפך את הקטע לגמרי, מכאן בא האתגר הזה :)

ואולי בגלל זה בלי לחשוב בכלל, אוטומטי שסיימתי לרשום את האתגר נוסף לו האפטר, ואני ממש נהנית, עלו קטעים כל כך טובים, והשורות האלו מוסיפות מאד (לדעתי).
 

shira bira

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
"מקדש השבת".
"אמן" ענו כולם במקהלה.
מבט עיניי עקב אחרי הגביע שעבר בין כולם, כל אחד ותנועת השתייה האופיינית לו, רק אבי עם הגינונים הלא נגמרים, מגלגל את כולם מצחוק. כרגיל.
כזה אבי, אחי הגדול, מלך אמתי. כולם מעריצים אותו ולא טועים, הוא עושה כל דבר בקלות, צודק בכל מילה, מושלם מידיי.
אבי קם באחת והכריז: נו, נטילת ידיים רבותיי, רק הוא יכול לנהל אווירה, לקבוע סדר יום, כן, כולם ילכו אחריו כעיוורים, לא יתנגדו לעולם, מה יהיה אם אנסה לעשות את זה בעצמי, אני לא רוצה אפילו לחשוב.
הסעודה מתחילה ואבי מעלה נושא לשיחה, כולם מתעניינים ומביעים דעה, אני משחיל משפט ומספיק מיד להתחרט. אבי מלכסן מבט לעברי "ככה אתה חושב?!" הוא לא מסכים אתי, הוא מתנגד ואני מריח את ההתנגדות האוטומטית של כולם מתקרבת, אני נסוג, מסייג את דבריי מקפל את דעתי, מאפסן את האגו שוב ושוב.
אבא מבקש שמישהו יאמר דבר תורה. הו יופי, הכנתי משהו בזמן התפילה, כן, רציתי קצת זמן מיקרופון ליד כולם, אבל אבי הקדים אותי בשנייה, הוא מפזר כמה הלצות שנונות על הפרשה. הרהור נזעם חולף במוחי, זה לא וורטים סליחה מכבודו, אלו בדיחות ואני הכנתי חידושים.
אני מרים את קולי ואומר "אבא, ראיתי משהו נחמד על הפרשה". אבל קולי נבלע בהמולת הצחוק המתגלגל משנינותיו של אבי. אוף, כמה רציתי לראות את חיוכו המעריך של אבא מופנה גם לעברי. זה לא יקרה הערב גם כן, כנראה.
אני מחליט להיאבק בחזית אחרת.
כשהשקט משתרר לרגע אני מכריז, "אמא האוכל מאוד טעים היום". זו הייתה טעות מרה, אבי נבהל כנראה מפספוס המחמאה מצדו, הוא ממהר לומר, "אמא אני מעדיף לאכול במקום להחמיא, קחי את זה כמחמאה גדולה יותר", אמא וכולם צוחקים שוכחים מי בכלל העלה את הרעיון להחמיא.
רגע לפני שאני מתייאש עולה לי רעיון התאבדות אחרון. אתחיל לשיר משהו.
אני מפזם בקול תחילת שיר. בשנייה שכולם מצטרפים אליי משנה אבי את הטון ומגביה את קולו הערב, בולע את קולותיהם של כולם. אבא מסתכל לעברו ומחייך, "אבי, לקחת את הקול מאבא שלך, אתה יודע את זה?" אבי לא עונה רק מחייך חזרה לאבא, אין מה שיאיים על הקשר העמוק ביניהם. על האידיליה הנפלאה ששוררת כעת בשולחן השבת המשפחתי שלנו.
הסעודה מסתיימת, כולם מתפזרים איש איש לענייניו. רק אחד נשאר מהורהר במקומו, עיניו תחובות בעלון שבתי. אף אחד לא יודע שזהו מצג שווא, לבו לא כאן, לבו מרוסק תחת השולחן בין פירורי החלה.
האחד הזה הייתי אני.

מוקדש לכל האחים השקופים שאחיהם הגדולים בולעים את כל היחס להם הם זכאים.
ההשראה אצלי באה כתוצאה מהתוודעות לאפליה הלא מכוונת שקיימת בין אחים מצד הוריהם.
מופתי.
ומדמיע
ועוצמתי. בועט ישר בבטן הרכה.
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
גם אני הייתי מצטמרר אם לא החלק הראשון. מעניין אם יש כאן עוד גברים שחושבים כך.
אני חולקת.
דווקא חושבת שהחלק הראשון היה הרמה להנחתה.
שפטנו אותם בצורה מסויימת, ואז, במשפטים האחרונים היינו צריכים לשנות את כל התפיסה.
הייתי חייבת לקרוא את זה שוב במשקפיים אחרות.
 

אפקטכתיב

משתמש מקצוען
אני חולקת.
דווקא חושבת שהחלק הראשון היה הרמה להנחתה.
שפטנו אותם בצורה מסויימת, ואז, במשפטים האחרונים היינו צריכים לשנות את כל התפיסה.
הייתי חייבת לקרוא את זה שוב במשקפיים אחרות.

אפשר את המשקפיים שלך?שלי לא משקפות מספיק
(לא הבנתי...:eek: מי המספרת?)
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
מזל טוב קולני וחורק.

היא כאן.

על פניה חיוך גדול. גדול מדי.

טפשי ומביך. לטעמי.

"איפה הקטנטן"? "איפה הוא"?

הקטקטנן, חסר השם מרים גבה שמאלית פותח חרך להצצה סקרנית .

"יו! מלאך! לא דומה לאבא שלו בכלל! בדיוק שולמית! קופי!"

המילים הנורות מפיה בקצב של מתח יריות, מתפוצצות אל חלל בית המדרש, יוצרות הדים בלתי מותאמים הגורמים לכל זוגות העיניים שבעזרת הנשים לאתר את מוקד הרעש.

"כמה הוא נולד"?

יפי עונה לה בשקט.

"כמה? אני לא שומעת?" רועם קולה.

"שלוש תשע מאות ארבעים"!! היא מריעה את המידע.

" איך ילדת אותו"?? כאן הטון דווקא מונמך במעט. ועדין, אני שומעת אותו היטב וכפות ידי אגרופים.

בשביל מה היא באה בכלל? אני זועמת. מצטודדת מאחורי עמוד בטון כעור.

"מזל טוב"! היא פונה לחמותה של יפי. "הרבה נחת. הרבה נחת." היא ממהרת לסיים את לחיצת היד נראית נבוכה פתאום ומסתכלת במהירות לצדדים מחפשת עוד משהו. עוד משהיא.

אני מתכווצת עוד יותר.

אוף. למה היא באה לפה?

"אני הסבתא"! מצהירה בגאווה על מעמדה באזני אישה נאה וחייכנית שנעמדה בקרבתה. שתי מילים שעונות ברורות לשאלה המתעצבנת בתוכי.

יד חלקה ענודת טבעת לוחצת יד גדולה וגמלונית. שרוול שמלת תחרה נושק לשרוול בד רחב ומעובה.

"מזל טוב, סבתא" ההיא מחייכת אליה בנדיבות.

"מזל רע" אני חושבת בזעף.

ובאותו רגע לוכדות עיניה את צדדותי הנחבאת אל העמוד.

"שולמית"!! היא מריעה כלפי.

ממהרת ומחבקת אותי בידיה העבות.

ריח חמוץ מתפשט סביבי.

"מזל טוב"! היא מתרגשת.

מזל טוב?! לו יהי.

מותחת חיוך קטנטן למען הסבתא של התינוק.

למען אמא שלי.


***

הפעמים בהן אנו מייחלים להיות שקופים.
כמהים להתפטר מהחיבור שלנו לתמונה הכעורה. לפחות זמנית.
הסיפור כתוב נפלא, מעורר הזדהות וחמלה.
אבל המקרה לא כל כך ברור.
היא הסבתא של התינוק?
היא האמא של יפי ושל המספרת?
למה היא צריכה להגיע לברית בשביל לדעת באיזה משקל נולד התינוק ואיך הוא נולד?
איזו מין שאלה זו 'אוף. למה היא באה לפה?'
זו לא זכותה להיות בברית של הנכד?
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  30  פעמים

לוח מודעות

למעלה