הנושאים החמים
הנושאים החמים
כבר משחר ילדותו נכרו בו במוישה גינוני רבנות ומכובדות.
כל רואיו הביטו בו בהתפעלות, דבר שהוסיף רבות לביטחונו העצמי הנפוח גם כך. הוא היה פוסע עקב בצד אגודל אט אט, ומביט נכחו בטרדת מה, כמחפש דבר יקר ערך אי שם בנקודה נעלמת מן העין.
כשפעם אחת ידידו זלמן שאל אותו מה הוא מחפש, הניע מוישה את ידו בביטול כאומר "מה בכלל אתה מבין?". ובארשת מתחסדת היה מחייך בעדינות ואומר "יש המון מה לחפש".
מוריו היו משבחים אותו בהתפעלות עצומה "זה הקטן; עוד 'גודל' יהיה! 'מרן' יהיה!".
"ניכרים דברי אמת" היה אומר הרב של ביהכ"נ, "כאשר אני רואה את מוישה מתהלך בארשת חשיבות שכזו, בטוחני בו שיגדל ויצמח לאילנא רברבא".
כשעלה מוישה לישיבה קטנה, תפס לו עד מהרה מקום בין חשובי הבחורים בישיבה, והכל תודות לגינוני המלכות בהם נתברך. הכל היו שחים עמו בהדרת כבוד, והיה מעמדו לצנינים בעיני פחותי הבחורים בישיבה.
אמנם היות ומיודענו ניחן בחוש עסקי חריף, הרי שמצא לו דרכים לשכלול תדמיתו. הוא היה מקמט מצחו כל אימת שהיה יצור חי כלשהו רואהו, וכן את מבטו המוטרד קמעה, הפך למבט מוטרד הרבה.
הוא היה מסתובב אנה ואנה בבית המדרש עם מבט כועס החודר לנבכי נפשם של עמיתיו לשיעור.
חדר האוכל זכה להכירו עוד ביום הראשון לבואו אל הישיבה. הוא מיד עורר על בעיית החשמל הידועה. ומששאר הבחורים לא הבינו כ"כ במה המדובר, היה נותן בהם מבט משתומם, ומיד פורח-עף לו אל ראש הישיבה ומדבר עמו בסערה על הבעיה הגדולה. דבר שהוסיף רבות לתדמיתו בעיני הבחורים וצוות הישיבה.
כמו"כ הוא עורר רבות על עובד הניקיון בישיבה, אשר יש לחשוש שמא משבט בנימין הוא ועל כן הרי הוא יהודי גמור, ואסור להשתמש בו כגוי של שבת.
כאשר היה רואה בחור שהעז לשבת בשעת קריאת התורה היה נותן בו את עיניו וכמעט עושהו לגל של עצמות, לולא היה הבחור קם מהרה מעל כסאו.
בהמשך הזמן כבר תפס לו חומרות יתרות שמצא את מקורם בספרי הקדמונים, בדפוס נארוועגיע של האחיינים שימעלעביטש שנת תצ"ד. מדובר בדפוס נדיר ביותר - יחידי בעולם, האוצר בתוכו אוצר שלא יסולא בפז של הנהגות הקדמונים כדוגמת רבינו צרחיה בר ששת וחכם עבדאללה בן חביבא סולחה שחיו בזמן הגאונים המפורסמים רב שירשא גאון מארץ הגלעדי ורב ביש גדא הבבלי.
בעיקר היו אהובים עליו חומרותיו והנהגותיו החסידיות של רבינו צדקיאל בן צמח השדה אשר היה ידוע ליודעי ח"ן במקורותיו המקוריים מרחבי ים התלמוד.
עד מהרה רחש לו מוניטין מכובד של אדם היודע את אשר לפניו ומתהלך בתמימות לפני אלוקיו כאשר הוא משתמש בביאור הידוע לתמימות - יודע את רצונו ועושהו.
כמובן שלא היה די לו בזה והיה הולך ומתריע לפני כל יציר כי ישנה הלכה פשוטה וידועה שמשום מה רבים דשו בה בעקביהם המגושמות, ועלינו לתקן המעוות.
וכך היה תוכן אחת המודעות שצדו את עינינו בהליכתנו לתומנו ברחבת הישיבה:
"מיידאע ראבע לציבור שייחרי התיירה!! ידועים הדבורים שישנום מצוועס שאודום דוש בוהם בעקייביו, וחד מינייהו דבכייל בייקר מיד בשעת קימותיי של אודום ממיטותיי עליו ליימר מיידה אני!! ובאמת יש לתמייה הרבה על הורבים שאינום יידעין הלוכע פשוטע זי!! ועל כיין יידע הציבור וייזוהייר שליי להפסיד מליימר כיין אפילו פעם עחוס!! ולשיימעים ינעם, ועד המעייררים".[1]
אמנם לקח מעט זמן לפענח את עומק הדברים, אך בס"ד עצומה הבין הציבור ונזהר.
ותדמיתו של מוישה עולה ועולה...
כאשר עלה לישיבה גדולה, תפס מהרה כי עליו למצוא חומרות חדשות, מאחר וחומרותיו הישנות היו נתפסים בצורה לעגנית בוטה ע"י הקאלטערס בישיבה.
הוא חפר במרץ באוצר הספרים, אך לא הצליח למצוא מאום. בסופו של דבר מצא את עצמו מחטט היטב בגניזה המרכזית של גוש דן, ומוצא כתבים ישנים של גדולי הדורות הראשונים. הוא מצא למשל את חומרתו הידועה ליודעי סו"ד של רבי דנדן בן הכנעני והצדיק רבי שילה הנפתוחי מארץ כסלוח, שיש לקשור את הנעליים בסדר מסויים הידוע לכל יודעי ד"ת ודי"ן!
כמובן שהמודעה שתלה עוררה סערה רבה ברחבי השכונה, עד כי באו אליו מספר בחורים ואמרו לו כי לא ידעו שלבעל המשנה ברורה היה את כתביהם של הרבנים הנ"ל.
כמובן שתאוותו של מוישה לקיום רצון קונו בשיא השלמות וכל ההידור לא ידעה שובעה, הוא היה מחמיר בשיעורים כשיעוריהם של חזו"א פעמים ח"י והגר"ח נאה פעמים ח"י כפול ח"י (שכן הגר"ח נאה לא החמיר יתר על המידה, והיה זה מחמת אנשי דלא מעלי שהיו בשכנותו, והיה חושש רבות מתגובתם, ועל כן מחובתנו לתקן המעוות לכיוון ההפוך וכדברי הרמב"ם הידועים, כאשר בודאי זה היה רצון הגר"ח). כמו"כ היה משתדל להאריך היטב בקריאת שמע ובשמו"ע. ואם כי בשמו"ע לא היו יודעים על מה מתעכב מיודענו, מ"מ היה דואג להבהיר זאת היטב בשעת קר"ש כאשר הוא קורא כל תיבה ז' פעמים. כמובן שהדבר היה גורם לחיזוק נפלא בקרב בני הישיבה, דבר שגרר התלהבות עצומה בתפילת שמו"ע (לשמחתו הרבה של המשגיח) והתפילה היתה נערכת כיאה וכיאות לכבודו של מלך, באימה ויראה ורתת וזיע, ובבכיות עצומות ונוראות עד כי הגדיל מוישה.
ברבות הימים שם מוישה ליבו לכך כי חומרותיו נעשות לצנינים בעיני חבריו לישיבה, והחליט כי כנראה שגדל מאד עד כי האפיל על חבריו ומשום כך בוערת בם קנאתם וצדקותו איננה מתקבלת בברכה על ידם.
בכדי שלא לגרום לקנאה יתירה שכידוע מוציאה את האדם מן העולם; החליט מוישה שעליו לעזוב את הישיבה לטובת מציאת אבידתו קרי זיווגו.
הוא בירר הדק היטב על שדכנים שונים מי מאתם נמנה על קבוצת יראי השם והחרדים אל דברו, וכך עלה שמו על שולחן הניתוחים השדכני.
אך דא עקא וטרם נמצאה האישה המתאימה מאחר ולא נמצאה אישה כשרה צנועה וחסודה דיו כיאות למוישה. מי מהן משום שחצאיתם לא ענתה בדייקנות מירבית על תקנות משמרת הצניעות, ומי מהן משום שלא ניחנו ברגשי קדושה מספיקים כיאה וכיאות לבת ישראל כשרה המהלכת ברוח ישראל סבא, וכן הלאה ע"ז הדרך.
השדכנים אמנם ניסו לרמז לו כי כדאי שיוריד את רף הציפיות, אולם משהצעה זו עלתה על דל שפתם, הגיב מוישה בזעף "וכי נדמה לכם שבגלל דבר כה פעוט (להינשא) אוותר על קצה קוצו של י'; ערכים עליהם מושתתים כל יסודות הדת וההשקפה הטהורה והצרופה???".
אולם לאחר זמן ניכר בו לא נמצא זיווגו המתאים, נאנח מוישה מרה על כי נאלץ להשתמש בפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" ולהתפשר על אישה שהייתה פחות מכפי שרצה. הוא כמובן דאג להבהיר היטב לאשתו החדשה שלקח אותה רק בלית ברירה מאחר וכך ציותה עליו התורה. דבר זה עודד והגביר כמובן את שלום הבית הנפלא ששכן ביניהם.
אולם לא אדם כמוישה ייפול למרה שחורה בעקבות מקרה שכזה, הוא קיבל באהבה גמורה את הדין ביודעו כי חביבין צדיקים שמקבלים ייסורים, ומיד שב במשנה מרץ לפועלו הסוער בעבודת הקודש לביצור חומות הדת.
ברבות הימים נתבקש מוישה לשמש כראש ועדת משמרת הצניעות בארה"ק. הוא הגיע עם תכניות מהפכניות בתחום אל אחד מגדולי ישראל ולא הבין מדוע אינו נענה לבקשתו. הוא הסיק שזאת משום שחסר לו ביראת הכבוד לגדולי ישראל ומשום כך החליט שיחל במלאכת הקודש של פרסום הרבנים במלוא הדרתם ותפארתם.
הוא תלה שלט ענק המייבב בראש כל חוצות: זעקה גדולה ומרה!! הנה פרץ במחנינו פירצה נוראה ואיומה בצניעות בנות ישראל, וכו', ועל כן באנו בזה לחזק ידי השומרים על זה כבבת עיניהם ונתכנס כולנו לכינוס חיזוק וכו', ידברו מרנן ורבנן הרבנים הגאונים והנוראים, מרן שר התורה והיראה עמוד החסד, פטיש החזק, מנורת המאור הגאון האדיר והנורא הנושע לשגב מרן רבינו הגדול והקדוש רבי זונדעל שווארצבארגענדעראביטש (הקרדיט לפ. חובב) שליט"א. ולמעלה בקודש מרן הגאון הגדול והמופלא ארז הלבנון ציון המצוינת פינת יקרת, ערוגת הבושם בכל יקר וסגולה ברה כחמה גולה וסורה וכו' מורינו ורבינו ארי שבבבל רבן של כל בני הגולה וארץ ישראל מרן רבי תנחום גינדערשנאזעלחאלאנאבסקי (הקרדיט לפ. חובב) שליט"א. בכנס הגדול יעלה לזיכרון מייסד משמרת הצניעות מורינו ורבינו מלך התורה ושר היראה מלאך החלומות מהופכי סדום ועמורה אדיר במלוכה דגול מרבבה יכין ובועז עמוד הימיני פטיש החזק שייף עייל ושייף נפיק משנה למלך היציב הנכון הקיים וכו' מורינו ורבינו הרב הגאון הגדול האדיר והחזק הקדוש והנורא מרן כ"ק אדמו"ר רבינו הרב רבי זרחיאל קארצבארגלויבענאביטש זצוקללה"ה זי"ע ועל כל עמו בית ישראל לחטו"ש.
כאשר הביא מוישה את השלט לאחד מגדולי ישראל הביע הלה את נכונותו להצטרף למעמד הגדול, וכך עזב מוישה את ביתו בשמחה בלי לשים לב לחיוך שעטה את פני אותו הגדול.
בל נלאה אתכם, קוראים יקרים, בהמשך מסכת חייו הענפה והמסועפת של מיודענו מוישה, ונדלג ל'כד שכיב מוישה'. גם בשכבו על ערש דוי לא זנח כלל את מלאכות הקודש בהם היה מעורב וכאשר נפטר לבית עולמו פתחו את צוואתו, שם נכתב בכתב צנוע ופשוט:
לכל העוסקים במלאכת הקודש של הבאת המת לקבורה בכבוד הראוי לאיש הישראלי, אבקש כי למען הרבות כבוד שמים יכתבו נא מוידעא על פטירתי בראש כל חוצות למען ידע העם ויבין צורת הכיבוד הראוי לגדול בישראל. ואף שכל ימי ברחתי בכל כוחי מן הכבוד, מ"מ המכירים אותי ידעו שלא אלי נתכוונתי במוידעא זו כ"א לצורת הכיבוד של גדול בישראל ורק למען הרבות כבוד שמים. ושאינם מכירים אותי, אדרבה, יחשבו כי אכן גדול בישראל הוא שנפטר ויבינו האופן האמיתי בו יכבדו גדול בישראל. ועל כן יכתבו נא כנוסח הזה:
תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, אבד קברניטה הדגול של העם!!! פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה!! לב מי לא יחרד ונפש מי לא תזדעזע! בלב נשבר ונדכה קרוע ומורתח ובצער איום ונורא אדיר וחזק נשמיע קול נהי בכי ומספד על שבר בת עמי בהילקח מעמנו שריד אחרון לבית מקדשנו תגלחת השושנים ורד העמקים יופי הניצנים כבוד קדושת רבן של כל בני הגולה וארה"ק יחיד בדורו ממשה עד משה לא קם כמוישה נר התמיד אש הקודש הגאון הגדול האדיר והמופלא מרן רבינו הקדוש והנורא שר התורה והיראה עמוד החסד והתפילה שכל ימיו עבד את אלוקיו בפחד, ביראה ובאהבה, ה"ה כ"ק אדמו"ר הרב רבינו משה בן נח ליפשאצשמערדיגער זצוקללה"ה זי"ע ועל כל עמו בית ישראל בכל מקום שהם וגו' אמן. ומחה וגו'.
כמה יפחות חנוקות נשמעו מכל עבר.
אכן, גדול היה מוישה בחייו, אבל במותו ציוה את החיים – 'גדוילים' צדיקים במיתתן יותר מבחייהם.
[1] תרגום: מודעא רבא לציבור שוחרי התורה!! ידועים הדברים שישנם מצוות שאדם דש בהם בעקביו, וחד מינייהו דבכל בוקר מיד בשעת קימתו של אדם ממיטתו עליו לומר מודה אני!! ובאמת יש לתמוה הרבה על הרבים שאינם יודעים הלכה פשוטה זו!! ועל כן ידע הציבור ויזהר שלא להפסיד מלומר כן אפילו פעם אחת!! ולשומעים ינעם, ועד המעוררים.
*מאמר זה נדלה במאמץ ממעמקי גניזת המגירה...
נכתב לצורך המחשת ריבוי התיאורים הנשגבים בדורנו...
כל רואיו הביטו בו בהתפעלות, דבר שהוסיף רבות לביטחונו העצמי הנפוח גם כך. הוא היה פוסע עקב בצד אגודל אט אט, ומביט נכחו בטרדת מה, כמחפש דבר יקר ערך אי שם בנקודה נעלמת מן העין.
כשפעם אחת ידידו זלמן שאל אותו מה הוא מחפש, הניע מוישה את ידו בביטול כאומר "מה בכלל אתה מבין?". ובארשת מתחסדת היה מחייך בעדינות ואומר "יש המון מה לחפש".
מוריו היו משבחים אותו בהתפעלות עצומה "זה הקטן; עוד 'גודל' יהיה! 'מרן' יהיה!".
"ניכרים דברי אמת" היה אומר הרב של ביהכ"נ, "כאשר אני רואה את מוישה מתהלך בארשת חשיבות שכזו, בטוחני בו שיגדל ויצמח לאילנא רברבא".
כשעלה מוישה לישיבה קטנה, תפס לו עד מהרה מקום בין חשובי הבחורים בישיבה, והכל תודות לגינוני המלכות בהם נתברך. הכל היו שחים עמו בהדרת כבוד, והיה מעמדו לצנינים בעיני פחותי הבחורים בישיבה.
אמנם היות ומיודענו ניחן בחוש עסקי חריף, הרי שמצא לו דרכים לשכלול תדמיתו. הוא היה מקמט מצחו כל אימת שהיה יצור חי כלשהו רואהו, וכן את מבטו המוטרד קמעה, הפך למבט מוטרד הרבה.
הוא היה מסתובב אנה ואנה בבית המדרש עם מבט כועס החודר לנבכי נפשם של עמיתיו לשיעור.
חדר האוכל זכה להכירו עוד ביום הראשון לבואו אל הישיבה. הוא מיד עורר על בעיית החשמל הידועה. ומששאר הבחורים לא הבינו כ"כ במה המדובר, היה נותן בהם מבט משתומם, ומיד פורח-עף לו אל ראש הישיבה ומדבר עמו בסערה על הבעיה הגדולה. דבר שהוסיף רבות לתדמיתו בעיני הבחורים וצוות הישיבה.
כמו"כ הוא עורר רבות על עובד הניקיון בישיבה, אשר יש לחשוש שמא משבט בנימין הוא ועל כן הרי הוא יהודי גמור, ואסור להשתמש בו כגוי של שבת.
כאשר היה רואה בחור שהעז לשבת בשעת קריאת התורה היה נותן בו את עיניו וכמעט עושהו לגל של עצמות, לולא היה הבחור קם מהרה מעל כסאו.
בהמשך הזמן כבר תפס לו חומרות יתרות שמצא את מקורם בספרי הקדמונים, בדפוס נארוועגיע של האחיינים שימעלעביטש שנת תצ"ד. מדובר בדפוס נדיר ביותר - יחידי בעולם, האוצר בתוכו אוצר שלא יסולא בפז של הנהגות הקדמונים כדוגמת רבינו צרחיה בר ששת וחכם עבדאללה בן חביבא סולחה שחיו בזמן הגאונים המפורסמים רב שירשא גאון מארץ הגלעדי ורב ביש גדא הבבלי.
בעיקר היו אהובים עליו חומרותיו והנהגותיו החסידיות של רבינו צדקיאל בן צמח השדה אשר היה ידוע ליודעי ח"ן במקורותיו המקוריים מרחבי ים התלמוד.
עד מהרה רחש לו מוניטין מכובד של אדם היודע את אשר לפניו ומתהלך בתמימות לפני אלוקיו כאשר הוא משתמש בביאור הידוע לתמימות - יודע את רצונו ועושהו.
כמובן שלא היה די לו בזה והיה הולך ומתריע לפני כל יציר כי ישנה הלכה פשוטה וידועה שמשום מה רבים דשו בה בעקביהם המגושמות, ועלינו לתקן המעוות.
וכך היה תוכן אחת המודעות שצדו את עינינו בהליכתנו לתומנו ברחבת הישיבה:
"מיידאע ראבע לציבור שייחרי התיירה!! ידועים הדבורים שישנום מצוועס שאודום דוש בוהם בעקייביו, וחד מינייהו דבכייל בייקר מיד בשעת קימותיי של אודום ממיטותיי עליו ליימר מיידה אני!! ובאמת יש לתמייה הרבה על הורבים שאינום יידעין הלוכע פשוטע זי!! ועל כיין יידע הציבור וייזוהייר שליי להפסיד מליימר כיין אפילו פעם עחוס!! ולשיימעים ינעם, ועד המעייררים".[1]
אמנם לקח מעט זמן לפענח את עומק הדברים, אך בס"ד עצומה הבין הציבור ונזהר.
ותדמיתו של מוישה עולה ועולה...
כאשר עלה לישיבה גדולה, תפס מהרה כי עליו למצוא חומרות חדשות, מאחר וחומרותיו הישנות היו נתפסים בצורה לעגנית בוטה ע"י הקאלטערס בישיבה.
הוא חפר במרץ באוצר הספרים, אך לא הצליח למצוא מאום. בסופו של דבר מצא את עצמו מחטט היטב בגניזה המרכזית של גוש דן, ומוצא כתבים ישנים של גדולי הדורות הראשונים. הוא מצא למשל את חומרתו הידועה ליודעי סו"ד של רבי דנדן בן הכנעני והצדיק רבי שילה הנפתוחי מארץ כסלוח, שיש לקשור את הנעליים בסדר מסויים הידוע לכל יודעי ד"ת ודי"ן!
כמובן שהמודעה שתלה עוררה סערה רבה ברחבי השכונה, עד כי באו אליו מספר בחורים ואמרו לו כי לא ידעו שלבעל המשנה ברורה היה את כתביהם של הרבנים הנ"ל.
כמובן שתאוותו של מוישה לקיום רצון קונו בשיא השלמות וכל ההידור לא ידעה שובעה, הוא היה מחמיר בשיעורים כשיעוריהם של חזו"א פעמים ח"י והגר"ח נאה פעמים ח"י כפול ח"י (שכן הגר"ח נאה לא החמיר יתר על המידה, והיה זה מחמת אנשי דלא מעלי שהיו בשכנותו, והיה חושש רבות מתגובתם, ועל כן מחובתנו לתקן המעוות לכיוון ההפוך וכדברי הרמב"ם הידועים, כאשר בודאי זה היה רצון הגר"ח). כמו"כ היה משתדל להאריך היטב בקריאת שמע ובשמו"ע. ואם כי בשמו"ע לא היו יודעים על מה מתעכב מיודענו, מ"מ היה דואג להבהיר זאת היטב בשעת קר"ש כאשר הוא קורא כל תיבה ז' פעמים. כמובן שהדבר היה גורם לחיזוק נפלא בקרב בני הישיבה, דבר שגרר התלהבות עצומה בתפילת שמו"ע (לשמחתו הרבה של המשגיח) והתפילה היתה נערכת כיאה וכיאות לכבודו של מלך, באימה ויראה ורתת וזיע, ובבכיות עצומות ונוראות עד כי הגדיל מוישה.
ברבות הימים שם מוישה ליבו לכך כי חומרותיו נעשות לצנינים בעיני חבריו לישיבה, והחליט כי כנראה שגדל מאד עד כי האפיל על חבריו ומשום כך בוערת בם קנאתם וצדקותו איננה מתקבלת בברכה על ידם.
בכדי שלא לגרום לקנאה יתירה שכידוע מוציאה את האדם מן העולם; החליט מוישה שעליו לעזוב את הישיבה לטובת מציאת אבידתו קרי זיווגו.
הוא בירר הדק היטב על שדכנים שונים מי מאתם נמנה על קבוצת יראי השם והחרדים אל דברו, וכך עלה שמו על שולחן הניתוחים השדכני.
אך דא עקא וטרם נמצאה האישה המתאימה מאחר ולא נמצאה אישה כשרה צנועה וחסודה דיו כיאות למוישה. מי מהן משום שחצאיתם לא ענתה בדייקנות מירבית על תקנות משמרת הצניעות, ומי מהן משום שלא ניחנו ברגשי קדושה מספיקים כיאה וכיאות לבת ישראל כשרה המהלכת ברוח ישראל סבא, וכן הלאה ע"ז הדרך.
השדכנים אמנם ניסו לרמז לו כי כדאי שיוריד את רף הציפיות, אולם משהצעה זו עלתה על דל שפתם, הגיב מוישה בזעף "וכי נדמה לכם שבגלל דבר כה פעוט (להינשא) אוותר על קצה קוצו של י'; ערכים עליהם מושתתים כל יסודות הדת וההשקפה הטהורה והצרופה???".
אולם לאחר זמן ניכר בו לא נמצא זיווגו המתאים, נאנח מוישה מרה על כי נאלץ להשתמש בפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" ולהתפשר על אישה שהייתה פחות מכפי שרצה. הוא כמובן דאג להבהיר היטב לאשתו החדשה שלקח אותה רק בלית ברירה מאחר וכך ציותה עליו התורה. דבר זה עודד והגביר כמובן את שלום הבית הנפלא ששכן ביניהם.
אולם לא אדם כמוישה ייפול למרה שחורה בעקבות מקרה שכזה, הוא קיבל באהבה גמורה את הדין ביודעו כי חביבין צדיקים שמקבלים ייסורים, ומיד שב במשנה מרץ לפועלו הסוער בעבודת הקודש לביצור חומות הדת.
ברבות הימים נתבקש מוישה לשמש כראש ועדת משמרת הצניעות בארה"ק. הוא הגיע עם תכניות מהפכניות בתחום אל אחד מגדולי ישראל ולא הבין מדוע אינו נענה לבקשתו. הוא הסיק שזאת משום שחסר לו ביראת הכבוד לגדולי ישראל ומשום כך החליט שיחל במלאכת הקודש של פרסום הרבנים במלוא הדרתם ותפארתם.
הוא תלה שלט ענק המייבב בראש כל חוצות: זעקה גדולה ומרה!! הנה פרץ במחנינו פירצה נוראה ואיומה בצניעות בנות ישראל, וכו', ועל כן באנו בזה לחזק ידי השומרים על זה כבבת עיניהם ונתכנס כולנו לכינוס חיזוק וכו', ידברו מרנן ורבנן הרבנים הגאונים והנוראים, מרן שר התורה והיראה עמוד החסד, פטיש החזק, מנורת המאור הגאון האדיר והנורא הנושע לשגב מרן רבינו הגדול והקדוש רבי זונדעל שווארצבארגענדעראביטש (הקרדיט לפ. חובב) שליט"א. ולמעלה בקודש מרן הגאון הגדול והמופלא ארז הלבנון ציון המצוינת פינת יקרת, ערוגת הבושם בכל יקר וסגולה ברה כחמה גולה וסורה וכו' מורינו ורבינו ארי שבבבל רבן של כל בני הגולה וארץ ישראל מרן רבי תנחום גינדערשנאזעלחאלאנאבסקי (הקרדיט לפ. חובב) שליט"א. בכנס הגדול יעלה לזיכרון מייסד משמרת הצניעות מורינו ורבינו מלך התורה ושר היראה מלאך החלומות מהופכי סדום ועמורה אדיר במלוכה דגול מרבבה יכין ובועז עמוד הימיני פטיש החזק שייף עייל ושייף נפיק משנה למלך היציב הנכון הקיים וכו' מורינו ורבינו הרב הגאון הגדול האדיר והחזק הקדוש והנורא מרן כ"ק אדמו"ר רבינו הרב רבי זרחיאל קארצבארגלויבענאביטש זצוקללה"ה זי"ע ועל כל עמו בית ישראל לחטו"ש.
כאשר הביא מוישה את השלט לאחד מגדולי ישראל הביע הלה את נכונותו להצטרף למעמד הגדול, וכך עזב מוישה את ביתו בשמחה בלי לשים לב לחיוך שעטה את פני אותו הגדול.
בל נלאה אתכם, קוראים יקרים, בהמשך מסכת חייו הענפה והמסועפת של מיודענו מוישה, ונדלג ל'כד שכיב מוישה'. גם בשכבו על ערש דוי לא זנח כלל את מלאכות הקודש בהם היה מעורב וכאשר נפטר לבית עולמו פתחו את צוואתו, שם נכתב בכתב צנוע ופשוט:
לכל העוסקים במלאכת הקודש של הבאת המת לקבורה בכבוד הראוי לאיש הישראלי, אבקש כי למען הרבות כבוד שמים יכתבו נא מוידעא על פטירתי בראש כל חוצות למען ידע העם ויבין צורת הכיבוד הראוי לגדול בישראל. ואף שכל ימי ברחתי בכל כוחי מן הכבוד, מ"מ המכירים אותי ידעו שלא אלי נתכוונתי במוידעא זו כ"א לצורת הכיבוד של גדול בישראל ורק למען הרבות כבוד שמים. ושאינם מכירים אותי, אדרבה, יחשבו כי אכן גדול בישראל הוא שנפטר ויבינו האופן האמיתי בו יכבדו גדול בישראל. ועל כן יכתבו נא כנוסח הזה:
תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, אבד קברניטה הדגול של העם!!! פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה!! לב מי לא יחרד ונפש מי לא תזדעזע! בלב נשבר ונדכה קרוע ומורתח ובצער איום ונורא אדיר וחזק נשמיע קול נהי בכי ומספד על שבר בת עמי בהילקח מעמנו שריד אחרון לבית מקדשנו תגלחת השושנים ורד העמקים יופי הניצנים כבוד קדושת רבן של כל בני הגולה וארה"ק יחיד בדורו ממשה עד משה לא קם כמוישה נר התמיד אש הקודש הגאון הגדול האדיר והמופלא מרן רבינו הקדוש והנורא שר התורה והיראה עמוד החסד והתפילה שכל ימיו עבד את אלוקיו בפחד, ביראה ובאהבה, ה"ה כ"ק אדמו"ר הרב רבינו משה בן נח ליפשאצשמערדיגער זצוקללה"ה זי"ע ועל כל עמו בית ישראל בכל מקום שהם וגו' אמן. ומחה וגו'.
כמה יפחות חנוקות נשמעו מכל עבר.
אכן, גדול היה מוישה בחייו, אבל במותו ציוה את החיים – 'גדוילים' צדיקים במיתתן יותר מבחייהם.
[1] תרגום: מודעא רבא לציבור שוחרי התורה!! ידועים הדברים שישנם מצוות שאדם דש בהם בעקביו, וחד מינייהו דבכל בוקר מיד בשעת קימתו של אדם ממיטתו עליו לומר מודה אני!! ובאמת יש לתמוה הרבה על הרבים שאינם יודעים הלכה פשוטה זו!! ועל כן ידע הציבור ויזהר שלא להפסיד מלומר כן אפילו פעם אחת!! ולשומעים ינעם, ועד המעוררים.
*מאמר זה נדלה במאמץ ממעמקי גניזת המגירה...
נכתב לצורך המחשת ריבוי התיאורים הנשגבים בדורנו...
