נחום חפן בידו את הדשא הלח מן הטל.
השמש כבר שקעה אי שם מאחורי הרי נפתלי, גוו הרעיד קלות מהרוח שהפכה לקרירה משהו, הוא משך את קצות אצבעותיו מן המים, שגם הם כבר החלו להצטנן.
הוא כאן כבר מהצהריים, לא יודע מה יהיה בהמשך. הוא יודע שאמא דואגת, אבל הוא לא יתקשר.
היא לא התקשרה.
אחרי המלחמה של הבוקר, על זמן קריאת שמע, היא אמרה לו, בכעס, לך, אני לא רוצה אותך כאן. כך בפשטות, כאילו הוא איזה ילד פנימייה, שהמדריך מאס בו, הוא יודע שהיא לא התכוונה באמת, אבל לו זה הספיק.
הוא יודע שהיא אוהבת אותו. לפחות מקווה, אבל עכשיו הוא כבר לא בטוח.
אתמול הם רבו על צבע העניבה, שלשום על אורך הצ'ופ. להתגלח, היא כבר מזמן נכנעה. אבל הוא ידע שהיא לא לגמרי סלחה על זה.
היא הגיעה מבית הונגרי, לא ידעה פשרות. סבא אמר פעם בהלצה, 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך' וסבא שאל, תורה מאמא, ומוסר מאבא? וענה, בערב פסח הכתוב מדבר. אמא אומרת תורות ואבא אומר מוסר. כך היה גם בכל ההנהגות אצלם, יש תורה מאמא. ולא, לא מתווכחים על זה. הוא ידע, אבל זה היה חזק ממנו. מזל שאבא כבר החליט לוותר על החליפה הארוכה, הוא לא יודע איך היה שורד את זה.
האמת, כשהוא חושב על זה, ככה על הדשא. זה לא בוער כל כך, זה העיקרון מפריע לו. שהיא לא מבינה בזה ואומרת דעות.
לפני חודש הם התווכחו שוב על משהו, הוא לא בדיוק זוכר. אז אבא עוד ניסה להסביר לה שנחום כבר בחור גדול, וזה לא לעניין. הוא חשב שהיא תבין, ואחר כך הביט באבא כמצפה לאיזשהו אישור. כלום. אבא גיבה את אמא מיד ויישר קו.
אולי גם הוא חושש ממנה, חלפה בו מחשבה. זה היה נראה לו מוזר.
אבא? החזק, הגדול, שבבית הכנסת כלם מכבדים. וגם אמא, מעריצה. שהתלמידים מביטים בו בהערצה. מפחד מאמא? חושש?
הוא נזכר באיזה פתגם על תאצ'ר, "כל אנגליה רועדת מתאצ'ר, ואת הברזל מפחדת מעכבר". אבל זה לא עזר לו הרבה, תכלס' הוא נשאר איתה בכסאח. אבל עכשיו היא הגזימה, לא אכפת לי חשב, שתאכל ת'לב, שתתחנן, אני אראה לה מה זה, אבל היא היתה הונגריה.
היא לא הרימה טלפון מאז שעזב את הבית, מרחוק מנצנצים היישובים שאצל הגבול, והוא לבד על הדשא הלח. מנסה לערוך לעצמו איזה מאזן של מה עושים עכשיו.
הנה המספר של אבא על הצג, הוא סינן אותו. שיחכו. הוא מכיר את זה. היא לא מתקשרת. אבא בטוח ביקש ממנה להתקשר, אבל בסוף כנראה נכנע.
היא בטוח מאחוריו רוצה לשמוע, שתחכה.
בפעם הרביעית שאבא ניסה, הוא הרים.
הלו? שמע את הקול של אבא קצת מרוט, עייף. זה לא זמן למלחמות, חשב נחום, ערב פסח, מסכן.
כן, הוא ענה.
מה נשמע?
בסדר.
איך אתה מרגיש?
בסדר.
מה קורה?
בסדר.
אה אההממ מה התוכניות שלך להיום?
לא יודע, נראה.
בכל זאת?
אולי אשן אצל חבר, או שאחזור לישיבה, נראה. הוא מתח את המקסימום מבחינתו.
ולמה לא תחזור הביתה? שאל אבא
הביתה? אמא אמרה שאלך, הלכתי.
אהה אמממ אני מבין, אמממ אבל אתה יודע שהיא לא באמת התכוונה.
כן אני יודע. הוא ענה.
רק לזה היא לא התכוונה או גם לכל מה שהיא אומרת לי כל הזמן היא לא מתכוונת?
נחום. אני מבקש, אמר בחומרה. ופתאום, כנראה נזכר בסיטואציה. שינה לטון רגוע קצת מתחנן, מתחנחן.
נחום, תראה, אתה יודע שאמא אהמממ קצת קשה לה עם השינויים שלך, אבל היא נורא אוהבת אותך. כאילו מקריא מאיזה דף מסרים שקיבל מאיזה יועץ אולי אפילו מאמא.
אני לא בטוח, אמר נחום. זה בסדר, אבא, אני אשאר כאן לכמה ימים, יהיה בסדר.
הוא לא ידע היכן יבלה את הלילה, אבל נרדם כך על הדשא שעל גדות הנחל, לא ענה לטלפונים.
בבוקר מוקדם השמש ממזרח סנוורה אותו, הוא לא הבין מה איתו, הצצה בטלפון הבהירה לו שהוא על שבעה אחוזי סוללה. ושתים עשרה שיחות שלא נענו. מאבא, כולם מאבא.
שלף את זוג התפילין שלו מהנרתיק, והניח.
כמה זמן לא התפללתי בשעה כזו, חשב לעצמו, איזו תפילה טהורה, זכה. אחח איזה ריח של בוקר, הרגיש קרוב כל כך. הרגיש קשור, מחובר, נקי כל כך, הוא חלץ את תפיליו.
ושוב אבא על הצג.
בוקר טוב נחום, מה נשמע?
בסדר
איך עבר הלילה? ברוך השם.
אתה בטוח?
כן. ולא ידע למה הטון שלו קצת יותר מפויס. אולי זה אבא שלא מוותר עליו, אולי שיחה עם בורא עולם כשהנצה השמש.
אבל נראה לו שאם אמא תתקשר, הוא כבר יענה לה, הוא ידע שגם היא תתקשר בסוף.
השמש כבר שקעה אי שם מאחורי הרי נפתלי, גוו הרעיד קלות מהרוח שהפכה לקרירה משהו, הוא משך את קצות אצבעותיו מן המים, שגם הם כבר החלו להצטנן.
הוא כאן כבר מהצהריים, לא יודע מה יהיה בהמשך. הוא יודע שאמא דואגת, אבל הוא לא יתקשר.
היא לא התקשרה.
אחרי המלחמה של הבוקר, על זמן קריאת שמע, היא אמרה לו, בכעס, לך, אני לא רוצה אותך כאן. כך בפשטות, כאילו הוא איזה ילד פנימייה, שהמדריך מאס בו, הוא יודע שהיא לא התכוונה באמת, אבל לו זה הספיק.
הוא יודע שהיא אוהבת אותו. לפחות מקווה, אבל עכשיו הוא כבר לא בטוח.
אתמול הם רבו על צבע העניבה, שלשום על אורך הצ'ופ. להתגלח, היא כבר מזמן נכנעה. אבל הוא ידע שהיא לא לגמרי סלחה על זה.
היא הגיעה מבית הונגרי, לא ידעה פשרות. סבא אמר פעם בהלצה, 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך' וסבא שאל, תורה מאמא, ומוסר מאבא? וענה, בערב פסח הכתוב מדבר. אמא אומרת תורות ואבא אומר מוסר. כך היה גם בכל ההנהגות אצלם, יש תורה מאמא. ולא, לא מתווכחים על זה. הוא ידע, אבל זה היה חזק ממנו. מזל שאבא כבר החליט לוותר על החליפה הארוכה, הוא לא יודע איך היה שורד את זה.
האמת, כשהוא חושב על זה, ככה על הדשא. זה לא בוער כל כך, זה העיקרון מפריע לו. שהיא לא מבינה בזה ואומרת דעות.
לפני חודש הם התווכחו שוב על משהו, הוא לא בדיוק זוכר. אז אבא עוד ניסה להסביר לה שנחום כבר בחור גדול, וזה לא לעניין. הוא חשב שהיא תבין, ואחר כך הביט באבא כמצפה לאיזשהו אישור. כלום. אבא גיבה את אמא מיד ויישר קו.
אולי גם הוא חושש ממנה, חלפה בו מחשבה. זה היה נראה לו מוזר.
אבא? החזק, הגדול, שבבית הכנסת כלם מכבדים. וגם אמא, מעריצה. שהתלמידים מביטים בו בהערצה. מפחד מאמא? חושש?
הוא נזכר באיזה פתגם על תאצ'ר, "כל אנגליה רועדת מתאצ'ר, ואת הברזל מפחדת מעכבר". אבל זה לא עזר לו הרבה, תכלס' הוא נשאר איתה בכסאח. אבל עכשיו היא הגזימה, לא אכפת לי חשב, שתאכל ת'לב, שתתחנן, אני אראה לה מה זה, אבל היא היתה הונגריה.
היא לא הרימה טלפון מאז שעזב את הבית, מרחוק מנצנצים היישובים שאצל הגבול, והוא לבד על הדשא הלח. מנסה לערוך לעצמו איזה מאזן של מה עושים עכשיו.
הנה המספר של אבא על הצג, הוא סינן אותו. שיחכו. הוא מכיר את זה. היא לא מתקשרת. אבא בטוח ביקש ממנה להתקשר, אבל בסוף כנראה נכנע.
היא בטוח מאחוריו רוצה לשמוע, שתחכה.
בפעם הרביעית שאבא ניסה, הוא הרים.
הלו? שמע את הקול של אבא קצת מרוט, עייף. זה לא זמן למלחמות, חשב נחום, ערב פסח, מסכן.
כן, הוא ענה.
מה נשמע?
בסדר.
איך אתה מרגיש?
בסדר.
מה קורה?
בסדר.
אה אההממ מה התוכניות שלך להיום?
לא יודע, נראה.
בכל זאת?
אולי אשן אצל חבר, או שאחזור לישיבה, נראה. הוא מתח את המקסימום מבחינתו.
ולמה לא תחזור הביתה? שאל אבא
הביתה? אמא אמרה שאלך, הלכתי.
אהה אמממ אני מבין, אמממ אבל אתה יודע שהיא לא באמת התכוונה.
כן אני יודע. הוא ענה.
רק לזה היא לא התכוונה או גם לכל מה שהיא אומרת לי כל הזמן היא לא מתכוונת?
נחום. אני מבקש, אמר בחומרה. ופתאום, כנראה נזכר בסיטואציה. שינה לטון רגוע קצת מתחנן, מתחנחן.
נחום, תראה, אתה יודע שאמא אהמממ קצת קשה לה עם השינויים שלך, אבל היא נורא אוהבת אותך. כאילו מקריא מאיזה דף מסרים שקיבל מאיזה יועץ אולי אפילו מאמא.
אני לא בטוח, אמר נחום. זה בסדר, אבא, אני אשאר כאן לכמה ימים, יהיה בסדר.
הוא לא ידע היכן יבלה את הלילה, אבל נרדם כך על הדשא שעל גדות הנחל, לא ענה לטלפונים.
בבוקר מוקדם השמש ממזרח סנוורה אותו, הוא לא הבין מה איתו, הצצה בטלפון הבהירה לו שהוא על שבעה אחוזי סוללה. ושתים עשרה שיחות שלא נענו. מאבא, כולם מאבא.
שלף את זוג התפילין שלו מהנרתיק, והניח.
כמה זמן לא התפללתי בשעה כזו, חשב לעצמו, איזו תפילה טהורה, זכה. אחח איזה ריח של בוקר, הרגיש קרוב כל כך. הרגיש קשור, מחובר, נקי כל כך, הוא חלץ את תפיליו.
ושוב אבא על הצג.
בוקר טוב נחום, מה נשמע?
בסדר
איך עבר הלילה? ברוך השם.
אתה בטוח?
כן. ולא ידע למה הטון שלו קצת יותר מפויס. אולי זה אבא שלא מוותר עליו, אולי שיחה עם בורא עולם כשהנצה השמש.
אבל נראה לו שאם אמא תתקשר, הוא כבר יענה לה, הוא ידע שגם היא תתקשר בסוף.