אתגר דו-שבועי לפתיחת קיץ. בלי קביים נוסעים לירושלים

[יעקב1245]

הייתי מופתע מאוד לזכות (בפרט שלא הייתי מודע לשלב השני בתחרות...)
ועוד יותר הייתי מופתע לקבל לפתחי את נתינת האתגר הבא, אז גמגמתי קצת, ולא ידעתי מה לעשות, אך בסוף המציאות גברה והרי הוא לפניכם

מקווה שהאתגר יהיה פשוט וקליל וכמו שבקשה ההנהלה.

המסלול שלנו הוא כזה, עלינו לכתוב סיפור קצר באיזור ה300 400 מילה
והעוקץ הוא, לכתוב עם כמה שפחות תיאורים המתנשאים מעל האירועים הפיזיים הפשוטים, זה אומר ש-

אנשים לא יכעסו שם, אלא פניהם תאדמנה

לא תעבור רבע שעה, אלא הגברת תסיים להתלבש גרב אחר גרב או למצער המחוג הגדול ישלים רבע סיבוב

לא יהיה יום יפה, אלא השמש תזרח והציפורים תשרנה

ובקיצור ננסה להבנות (ה' פתוחה) את התחושות מתוך המציאות עצמה ובכך הסיפור יהפוך ליותר אוטנטי, פחות מתנשא, וכל מסר שישוקע בו, יבוא לידי ביטוי בצורה טבעית בהרבה.
ובעצם כך גם המציאות שבה אנו חיים מדברת איתנו בדרך כלל, אין כותרת על משפחה מאושרת אלא פשוט כל הילדים מחייכים, וגם על ההר אין שלט שמספר על כך שהוא מדהים, יפהפה, או מרטיט, אז תשתדלו להביא את ההר בלי הכותרות...

בהצלחה רבה רבה לכולנו

***

האתגר יינעל בעוד שבועיים בדיוק - במוצאי שבת פרשת בהר.

אשכול זה להעלאה חומרים בלבד.
נספח לתגובות על האתגר והחומרים כאן:
https://www.prog.co.il/threads/נספח-אתגר-קיץ.441660/

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

טוב, ראשית ברכות על הזכיה ושנית לייק לאתגר, אני מאלו שיוצאים מהקוים כשהם צובעים אז תלטשו בעדינות


אנחנו אצל סבא

אחרי הברית נזכרנו שיש סבא. צ'ק של חמש מאות שקל, די עזר לנו להגיע לרעיון להתארח אצלו בשבת, עם הילדים כמובן. סבא כבר חצה את השמונים אבל הודו להשם מסתדר לבד מצוין, כך שאנחנו לא צריכים לישון אצלו בתורנות. את הקניות הוא עורך באופן עצמאי ותמיד אפשר לפתוח ארון או מקרר וליהנות מעוגיות בדלי פלסטיק וגלידונים של ריאו. סבא קונה גם המון חד פעמי צבעוני קשיח והדירה השכורה מתוכננת להפליא, כל הסיבות הנכונות לבוא להתארח בשבת, וזה עוד לפני הטעמים החינוכיים. מה יותר חשוב מלהראות לילדים דמות אותנטית שהיתה כאן עוד בתקופת ההגנה ולא נכנעה לסחף אלא המשיכה לשקוד על התורה עד היום הזה. כמה יספגו הילדים משלוות הנפש והרוגע של סבם רבם למול שישה נינים רמי קול וחמי מזג. החלטנו לתת להם את המתנה הזאת לכל החיים והתקשרנו בקול מבשר טוב להזמין את עצמנו

אחרי שסבא הסכים בשמחה, יהודי צדיק שכמותו, הגענו אתו להסכם שהכל עלינו. חוץ מהחלות, הסלטים, החד פעמי שממילא יש אצלו וממתקים לילדים איזה שהוא רוצה. נשארה לנו עבודה רבה. להעמיד עוף ואורז, דגים ומרק, כבד וביצים וטשולנט ותוספת בריאה של שעועית קפואה. בנדיבות רוח קנינו ממתיק סטיביה כי סבא אוכל ללא סוכר וטפטפנו את הנוזל השקוף לסיר השעועית וגם לעוגיות שאפינו מהשקדים הטחונים שנשארו מפסח, שיהיה לסבא לקידוש של שבת בבוקר. אחר כך נשאר רק לארוז מזוודה בלי מצעים כי הארון של סבא גדוש בכל הסטים מהחתונה שלו עם סבתא מנוחתה עדן.

שישי אחרי מקלחות, אנחנו שולפים תבניות חד פעמיות בזו אחר זו ומלאים באוכל טרי וריחני. שני סירים של טשולנט ומרק זוכים להתעטף בניילון נצמד בערימות. הכל נדחף לקרטון גדול מהירקן ו-לדרך.

אויה לנוסעי האוטובוס שהתלוו אלינו. הארגז המלא התפרק באמצע נסיעה מלאת מהמורות והמרק בעבע בתעוזה מבעד לשכבות השקופות העוטרות את הסיר ונבע נחילים נחילים על הרצפה הפלסטית השחורה. כל תנועה של האוטובוס פתחה אפיקים חדשים לנוזל החמים הגדוש בתבלין של שבת ועד התחנה האחרונה ליד המסוף, הלכו לפחות שני ליטר לאיבוד. לא בכינו ליד הילדים, לא האשמנו אחד את השני בפומבי ולא הסתכלנו לנהג בעיניים לפני שירדנו, רק התקשרנו לגיס שגר הכי קרוב שיתעורר ממנוחת הצהריים כבר וירוץ לתחנה עם כמה אשפתונים למען השם.

סוף דבר, חזרנו במוצאי שבת דשנים ורעננים. סבא לא סמך עלינו ובישל בעצמו ביצים קשות ופתח שלוש קופסאות טונה וגם מלפפון חמוץ וצ'יפקה וזיתים מגולענים וחצאי אפרסקים במיץ. וחוץ מסלטים קנה גם שקית של חסלט עם כרוב וגזר וחסה חתוכים יפה, שיהיה. האוכל שאנחנו הבאנו היה גם די טעים חוץ מהמרק שלא התאושש מהאובדן ומהעובדה שהוספנו לו מים אבל שכחנו מלח... את הרעננות אפשר לייחס לשנת השבת העמוקה לתוכה צללנו בצהריים, וככה גדושים בכל הטוב והמרץ שבנו בהחלטה נחושה; אחת לשלושה חודשים, אנחנו אצל סבא!

 

[דיו וקסת]

"רב'ה, מה יהיה הסוף?" שאל החסיד, עיניו לחות מדמעות.
"ישועת ה' כהרף עין" ענה הרבי בעצימת עיניים. מתנדנד קלות על כסאו.
הוא נטל את זרועו של החסיד וליטפה קלות. "בעזרת ה' אתה עוד תראה ישועות מעל לדרך הטבע".
"אבל אני כבר לא עומד בזה" לחש החסיד. משפיל את מבטו.
"האייבשטער לא מעמיד אדם בניסיון בלי שהוא נותן לו את הכוחות לעמוד בו".
הגבאי דפק שתי דפיקות מהירות ופתח את הדלת באטיות, "רב'ה יש עוד הרבה ממתינים..."
הרבי קם ממקומו, מלווה את החסיד אל הדלת.
לפני שיצאו הניח הרבי את שתי ידיו על שתי כתפיו של החסיד והישיר אליו מבט "זיי שטארק (תהיה חזק), בשביל הילדים".
החסיד נאנח. "אשתדל"
"תבטיח לי"
"מבטיח"

"מה היה? מה הרב'ה אמר?" שאלה אשתו.
"הוא אמר שנראה ישועות"
"באמת? ככה הוא אמר?" עיניה של האישה נפקחו לרווחה. "מה עוד?"
"קצת קשה לי לספר, תני לי כמה דקות, אני אכתוב את זה במחברת ואראה לך"
הוא טיפס על כיסא, הוציא מהמדף למעלה את המחברת. פתח אותה בעמוד הראשון בו היה כתוב בכתב יד מרובע ומעוטר 'שיח שרפי קודש - דיבורים ששמעתי מעט"ר כ"ק אדמו"ר שליט"א'
לאחר מכן דפדף כמה עשרות עמודים, עד שהגיע לעמוד ריק. לקח עט מהמגירה, ורשם בראש העמוד את התאריך.
הוא תופף באצבעותיו על השולחן, העט אחוז בפיו.
אחַר, הוציא את העט מהפה. לחץ כמה פעמים ברציפות על הכפתור ואז רשם במחברת:
"..האדמו"ר הביט בי בעיניו הרחומות. מבטו הטהור מלטף אותי, חודר למעמקי ליבי. הוא האזין למצוקתי ברוב קשב, לאחר מכן שתק שתיקה רבת משמעות. רק דמעה אחת, זכה וטהורה, גלשה על זקנו הצחור. הרגשתי שהרב'ה יודע ומבין היטב את כל מה שאני עובר בחודשים האחרונים, אולי אפילו יותר טוב ממני. במילים ספורות הוא השכיל לתת לי את כל שהייתי צריך. הוא הרעיף עלי טללי נוחם ועידוד. הבטיח ישועות 'מעל לדרך הטבע' ונטל על כתפיו הרחבות את כל שברי ומכאובי. יצאתי את חדרו מחוזק ומעודד מאי פעם. הרב'ה הפיח בי טל חיים, נטע בי תקווה מחודשת, נסך בקרבי כוחות רעננים..."

לאחר שמילא עמוד שלם, הביא את המחברת לאשתו. ואמר לה "הנה תקראי. תיעדתי במדויק את מה שהיה שם".

 

[א יודעלע]

רב נפתלי עמד מרוגש על יד דלת האולם, הוא הציץ בכל כמה שניות לכיוון המעלית.
אחח... מי היה מאמין, 'מורון הריישעשיבע' בכביידיי ובעצמיי מגיע לפאר את שמחתי.
הוא יישר שוב ושוב את העניבה החדשה, זאתי של ה'מאה שמונים סתם בזבוז כסף' והרהר שוב ושוב בגודל הזכות. המוכיחה, אין ספק בכלל, על קרבתו העצומה לריישעשיבע.
זה לא ססתם ראש ישיבה, זה גדול הדור, הבא ללא ספק.
יש שמועה שכבר ביקשו ממנו- מה ביקשו. הפצירו, התחננו, שיצטרף ל'מויעצת'
נו, מה מתאים יותר מזה?! שהרבי בא לשמחת תלמידו חביבו.
אתה חושב שמעניין אותי התמונות? לאט רב נפתלי בהתרגשות, לדודי הבכור הנאמן,
זה הרי ברור לכל כביעתא בכותחא. אין מתאים מזה, כפתור ופרח, איך הוא היה משתעשע איתי ב'שיעור כללי', היו ימים...הצטעפו עיניו בנוסטלגיה.

טוב המחותן גם קשור איכשהוא, בן דוד או משהו.
אבל תכף נראה, הילדים יראו -זה חשוב לחינוך שלהם להחשיב תיירה,
והם יראו וכולם יראו איך הוא רוקד איתי.
נו.. ינקוביץ אמר שהוא תכף מגיע, כנראה יש פקקים או משהו.

יואאמים על ימי מ--ל--ך תוייסיף
עשרות גרונות ניחרים שרו בדביקות.
הראש ישיבה נכנס וכל המעגלים התפרקו. כולם ניגשו הושיטו ידים,המחותן כבר עמד משתוחח, רכון לעבר הראש ישיבה, נראה שמתפתחת ביניהם שיחה מעניינת.

ורב נפתלי נעבעך, מאחור ניסה לפלס לעצמו דרך, ללא הצלחה ממשית.

רק לאחר דקות ארוכות הוא הצליח סוף סוף,
"שלום איזה כבוד בשבילי שהראש ישיבה הגיע אליי במיוחד" צועק רב נפתלי מנסה לגבור על הדציבלים האיומים של 'אמת מה נהדר'."הראש ישיבה לא היה צריך לטרוח כל כך"
"נו נו לא להגזים" עונה הראש ישיבה. "הייתי באזור, והמחותן הוא גם קרוב משפחה"

רב נפתלי פונה לבנו בכורו דודי בן העשרים: נורא חם פה, לא?. חם בפנים, חם בחוץ. חום אימים...
דווקא המזגן שלהם דיי בסיידר נראה לי. אאבא, מה הראש ישיבה דיבר איתך?
הוא דיבר איתך על הזכרונות מהישיבה? על ההתמדה והשטייגן וכל זה, מה שאתה תמיד מספר?
"אהממ משהו כזה"
"אבא, הראש ישיבה רוקד עם המחותן בטח הוא רוצה שתבוא"
"אני תכף חוזר, דודי." חם. רותח. שורף...
איך הריישעשיבע היה מגדיר את זה? שריפת נשמה וגוף קיים...

 

[כנפיים]

הוא נגע בקיר בכף יד שמאל, ואחר כך בימין. עכשיו עם הזרוע, והמרפק. עכשיו עם הכתפיים.

הוא זקף את גבו, מיישר אותו בצמוד לקיר השלישי,
זה שמאחוריו.

הוא נעמד על קצות האצבעות, מושך את כל גופו, ומותח את ראשו אל על.

הנה, הוא נוגע במדף הזה, הפינתי. המדף שמעל ל"פינת המחשבה" של הגן.

הוא הקיף במבטו את המעגל הגדול. כולם היו במעגל הזה, והוא היה בחוץ.

את שדה הראייה שלו חסם גבה הרחב של הגננת מרים, אבל הוא לא הפסיק לנסות.

עכשיו הוא קרס על ברכיו, מנסה להציץ מתחת לידיה המתנופפות בהסברים נלהבים.

הרבה רגליים של כסאות, ממש על הרצפה, ועוד הרבה רגליים עם נעליים, שכמעט כמעט מגיעות אליה, ובינתיים מתנדנדות.

ושוב הגננת מרים מסתירה לו.

הציץ מימינה, הציץ משמאלה, ושוב מצד ימין, הנה! הוא רואה את יוסי! אבל יוסי לא רואה אותו. אוף!

אם יוסי היה רואה אותו הם היו צוחקים ביחד וזה היה כאילו זה כיף להיות בפינת המחשבה.
וזה היה נעים.

הוא שילב ידיים, הוא פרש אותן לצדדים, הוא הרים אותן לשמים, ונתקל במדף שמעליו. אחח.

פו..פו.. הוא נשף על הצריבה שבידו, זהו, עבר.

הוא הרים את העיניים. המעגל שלפניו היה עכשיו רק של כסאות בלי ילדים, והגננת מרים עברה לידו ואמרה:

בגן שלנו לא מרביצים!

והמשיכה ללכת למטבח של הגן.

ארבע הכוסות של ליל הסדר עם צלופן אדום עוד למעלה על הקיר, אבל יש כבר גם את לוח ספירת העומר עם 17 מדבקות זהב ושיבולים מסביב.

יש קולות של הנדנדה הגדולה כשעושים איתה גבוה גבוה ובומים חזקים של המקל שיהושע הביא היום כדי לדפוק את הגדר איפה שהיא שבורה כבר קצת.

הגננת מרים יוצאת ומצלצלת בתוף ואחר כך היא נכנסת וגם כל הילדים.

ושוב הם במעגל של סוף היום כי הגננת מרים אמרה שהיום היא תספר להם על הר סיני הקטן שהשם עשה אותו גבוה ויפה כי הוא לא התגאה.

הלוואי שגם הוא היה גבוה כמו הר סיני שאחרי הסיפור ואז הוא היה אומר לגננת מרים שהוא לא יכול לעמוד שם, כי הראש שלו לא נכנס מתחת למדף.

הוא חייב שיוסי יראה אותו, אבל יוסי מסתכל על מרים ורואה רק את הר סיני.

זה לא שווה!

הוא קפץ במקום.

הגננת מרים הסתובבה רק לרגע, אבל הוא כבר הספיק לעמוד שוב יפה בפינה.

ככה הוא עמד, ואז הוא רקע ברגליים, ומחא כפיים בשקט, ואחר כך בקול, חזק.

הגננת מרים הסתובבה עם כל הכיסא שלה לכיוון שלו, וראתה בדיוק איך שהוא מוציא לשון ליוסי שסוף סוף נזכר להסתכל עליו.

ננננ! מגיע לו!

 

[palm]

"יום טוב שיהיה לכן, מתוקות!"
"שלום, שלום אמא!" מנפנפות לי בקצב מהיר חמשת בנותי המחייכות מחלון רכב ההסעה.
נהג האוטובוס הצהוב, סוגר את דלתו השקופה והמתקפלת, מתרחק בטרטור מנוע מקוטע ואיתו פטריית העשן שנפלטת מאגזוזו הרועד. אני מביטה ימינה ושמאלה, חיוך שפוך גם על שפתי. זהו, פרוייקט הבוקר כבר מאחורינו.
עם קרן אור ראשונה שתיזזה בחדר והודיעה על זריחת השמש, זינקתי מתוך החלום רק כדי לראות שהשעה שש ושמונה דקות. חבל, היום לא ליוויתי אותם, הבנים יצאו כבר בשעה שש לסדר בוקר.
הצצתי למקרר ווידאתי בסיפוק שהם לקחו עימם את הכריכים המושקעים שהכנתי בערב. הילדות קמו בשבע, כרגיל, אכלו פת שחרית, שתו שוקו, קצת שפכו על השלחן והרצפה, העיקר לא על חולצות התלבושת המגוהצות ועכשו הן יצאו מסורקות שיער ומאורגנות עם כל הפתקים והמבחנים החתומים ואלבום המדבקות שהמורה עוד לא שללה מבנות כיתתה ועם הכדור הכתום, הקשיח והמנופח היטב שקיבלו לאפיקומן ועם החבל הארוך שכבר תפוס עליו התור, בקיצור, לא שכחו כלום, כלום. עכשו הן יושבות חגורות באוטובוס הצהוב עם הנהג מיכאל, בנסיעה ישרה ובטיחותית למקום לימודיהן.
אני שוב מביטה לצדדי הריקים, רוצה לתת לה יד, לציפי הקטנה ולעלות איתה הביתה אך היא לא לידי. אני רצה את המדרגות לביתי, היא לא בבית. דוהרת מטה לכיוון הרחוב, פונה לרחוב המקביל וזה שלידו וההוא שמעבר לפינה, הילדה בת השנה וחצי איננה.
'ציפי, ציפי!' אני קוראת בלי קול, גם ההד שחוזר אלי הוא בלי קול. הגפיים רועדות לי בהתאמה מדוייקת לרעדת הסנטר, עיני מצטעפות בלחלוחית, גרוני נחנק משריריו המתקשחים וראשי סחרחר. הרחוב כבר מיטשטש מול אישוני כשמולי מתקרב אדם גבוה וצנום ושואל: "אולי את מכירה את הילדה? היא הסתובבה בניו-יוטריקט* בין המסעיות והטריילרים, הצלתי אותה מבין הגלגלים". "תודה. תודה. תודה". היו המילים היחידות ששפתי הפיקו ברטט. הזר נענע בראשו, תלה בנו עוד מבט אחד וחזר אל מכוניתו שהחנה באמצע הכביש.
תפסתי את הילדה ורצתי איתה, כל עוד נשמתי בי, הביתה. הילדה בכתה 'רוצה גן, רוצה גן' ואני צהלתי ושרתי 'תודה השם, תודה השם, נולדה לנו תינוקת חדשה בת שנה וחצי'.
כשבאנו הביתה הרעפתי עליה מליון חיבוקים וגירגורים שנטלו עימן את בכיה. סובבתי אותה באוכל ושתיה וספר וסיפור וקלטת ונשיקות ומה לא?. היום, עבודות הבית הושלמו בליווי מוזיקה מזרחית מקפיצה ואת כל עינייני הניירת הכי בירוקרטיים, סידרתי בלי שום קיטורים ובלי שום מעקב אחר מחוגי השעון. איך ידעתי שהזמן עובר? כי שרירי כבר רפו ומנגינות הקלטת האטו את קצבן.
כיביתי את הלהבות מתחת סירי הנירוסטה שעמדו על הכיריים הבוהקות כששעון האורלוגין בסלון דינדן את ארבעת דינדוניו העדינים. האידים המהבילים עם הריח העמוק של מרק הירקות בתוספת עלי השמיר הטריים, התפשטו בחלל הבית וחברו בגלים לצלילי המוזיקה הקלאסית.
סיימתי לפרוס את המפה הבשרית, הצבעונית, זו שהילדים בחרו וקנו בכלבו למחרת הפסח, ותפיפות הרגליים הצפופות כבר נשמעו מכיוון המדרגות. הילדות חוזרות הביתה, נשימותיהן נשמעות ומתגברות עם כל מדרגה שהן מטפסות. אני כבר מדלגת אליהן לקבלן בברכת שלום רמה ומתנגנת שלאחריה, כמו תמיד, וודאי יבואו הסיפורים שלהן בשטף של מילים ובהצפה של אירועים, תוצרת של יום לימודים בחברת מורות ותלמידות ובשיתוף מבצעים והפעלות. אך בעוד קריאת השלום על לשוני, נפלה לתוך זרועותי גילי בת השבע, רגלה האחת עדיין דורכת על סף הדלת ובבכי מתלעלע טמנה בי את ראשה.
"גילי, מה קרה לך?" אני שואלת
---
"למה את בוכה, מתוקה?"
אפס,
"גילי?"
הילדה שלי דומעת ומזדעזעת וארבעת אחיותיה בוהות, מתנשמות, מסתכלות על גילי ועלי ולפתע הן קוראות יחד, הנה היא- ציפי! משליחות הכל מידיהן לרצפה ועם הילקוטים על גביהן רצות אליה, מרימות, צועקות, צוחקות, דומעות וגילי, בינתיים, מנגבת את פניה הרטובות מדמעות והאדומות ונפוחות מבכי.
"אמא", היא אומרת בקול מרעיד, "כשנסענו בהסעה בבוקר, ראינו את ציפי מסתובבת על הכביש בניו-יוטריקט. בקשתי מהנהג לרדת אליה אבל הוא לא פתח לי את הדלת. כל הדרך בכיתי. כשהגענו לבי"ס, בקשתי מהמזכירה רשות להשתמש בטלפון ולצלצל הביתה, אבל היא אמרה שהטלפון משמש רק לצרכי ביה"ס. רציתי לראות את ציפי, רציתי לשמוע שמצאת אותה, שהיא בריאה ולא קרה לה כלום". ליבי הולם, עיני מתעגלות ופי נפער למשמע דברי ילדתי.
"מה?" אני שואלת, "ישבת ולמדת שישה שעורים ושחקת בשלש ההפסקות בלי לדעת מה איתה?"
"לא", עונה לי גילי "לא למדתי ולא שחקתי, אפילו לא אכלתי שום דבר, רק בכיתי כל היום"
עכשו היה תורה של בת השבע לזכות לחיבוקי העזים, והגיע תורי לתמוה על סיפור של אנשים שלא ניתן לספר אותם עם ריגושים כי את מקומם בלב מחליפים מכניקה ופעלולים.


*ניו-יוטריקט= שדרה ניויורקית ראשית וסואנת

 

[נקודה אחת]

ניעור שכזה

"שושי, תנערי את השק חזק!" צווחה יוכי שישבה ישיבה מזרחית על הרצפה ועצמה את עיניה עד שהן כמעט נעלמו מרוב עצימה, ידיה מעופפות מעלה ומטה מוכנות לקלוט את העצמים המעופפים.

שושי עמדה בעמידת "היכון הכן צא" על הספה האפורה, ונתנה זינוק כלפי מעלה.

"חכי! אחרי שאקפוץ קפיצה טובה זה יהיה הרבה יותר שווה!"
"טוב!" נענעה יוכי את ראשה, תוך שמירה על עיניים עצומות. "אבל תקפיצי ממש גבוה, ותשפכי רק שאת באוויר!!"

שושי זינקה זינוק אדיר והפכה חצי שק. עשרות גרביים צבעוניות נחתו על ראשה של יוכי הנלהבת. החיוך הארוך של קודם הגיע עתה עד הגומות ומעבר להן.

"תמשיכי!! זה חיים!" קיפצצה ממקומה שעל הרצפה, גרב ועוד גרב מנתרות על ראשה, עכשיו שחררה שושי, קבוצת גרביים שחורים במידה 40, "פחחחחח! הגרביים של שמעון ביכס! בלי הגרביים של שמעון! את מרמה שושי!"

"היי הצצת! איך ידעת שזה הגרביים של שמעון?"

"זה לשון הרע להגיד לך איך ידעתי, אבל זה של שמעון. ותראי שלא רואים לי את העיניים אפילו!"

"בנות מה עם הזוגות, כמה כבר גמרתן?" קולה של אמא בגוון של צלצול בית הספר שלהן, עולה ומתגלגל מתוך המטבח.

"אמא! אנחנו גומרות! בטח גומרות. רק עוד כמה גרביים נשאר לנו. נו שושי!! זה תורך עכשיו! למה את לא גומרת לשפוך?" לחשה יוכי, שלא רצתה לבזבז שום גרב.

"לשפוך?" עכשיו הצלצול עבר לצפירה של ממש. הבנות הסתכלו זו על זו בחשש. קבקבי העץ התקרבו אליהם, ניגוב ידיים נמרץ בסינר המשובץ וצווחה.

"מה זה?!" הביטה אמא בסלון השזור גרביים שחורות, לבנות, ירוקות, מנוקדות ומה לא!

"אמא! אל תדאגי זה שיטה מיוחדת פה!" אמרה שושי, בפנים חתומות של בכורה שדואגת לטיפוח הבית על הצד הטוב ביותר.

"אנחנו שוטחות את כל הגרביים, יפה יפה כמו שטיח פרסי, ממש כמו בבית של סבתא, אבל רק מגרביים, ואז בשלוף אחד אנחנו מתאימות"

"כן אמא. זה כמו משחק הזיכרון!" הוסיפה יוכי את שלה ומיד התחילה למצוא זוגות.
אמא ויתרה.

"טוב! יש לכן חמש דקות להעלים את כל השטיח לזוגות תואמים! ולא להעלים לי אותו מתחת לספה! ושושי!" הוסיפה אמא הוראה אחרונה " זה סגול וזה סגלגל זה לא מתאים כזוג!"

רעש קבקבי העץ הלך והתרחק.

"אוף דווקא בתור שלי נהרס הכל, איזה חג גדיא אני!" ביכתה שושי את מר גורלה בגוון פסחי.

"אל תדאגי" הרגיעה אותה אחותה והניחה את יד מנחמת על כתפה. "מחר נגיד לאמא שאנחנו רוצות לסדר את ה"בפנוכו" של הדובי הענק, כבר לא נשארה לו יד! אבל בבטן שלו יש מליין גרגירים אז נקח לו ונשים קצת ביד. את יודעת איזה חיים זה כל הגרגירים שבתוך?! וואו. זה חיים שאין חיים כאלו!"

"הו. זה יהיה חיים של ממש!" הסכימה שושי וידיה מצאו בזריזות עוד המון זוגות כמעט מתאימים.

 

[מ. ברא"י]

ידיה רעדו ופניה חייכו, היא הסתובבה ימינה ושמאל אחר התיישבה, פתחה סידור והתנועעה מעליו, פתחתי אף אני את סידורי אך האותיות הטשטשו ונרטבו. מלמלתי תהילים בע"פ.


זה 3 שנים שביתם ריק, מחכים ומצפים למלאו במיטת תינוק, אוברולים, טיטולים ומוצצים.

לרוב פניהם מתוחים בחיוך, הו, יותר מידי מתוחים...

אך יש גם וכשאין איש לידם, ופניהם נשטפות בדמע, הראש נרכן וצמרמורת חולפת בגוום,

הגם הם יזכו? ללטף פנים רכות ולהריח את ריח גן העדן?

צביטה בליבי, ואחר רווחה. סוף סוף יזכו גם הם! שרק ילך בקלות!


התינוקת כחולה ו-דממה. פני מתרוקנות מחיותן, וביתי צועקת "היא חיה?"

המיילדת משפילה מבטה, "יש לך תינוקת מתוקה" היא אומרת, רגלי רועדות, המיילדת והאחיות מתלחשות ביניהם, ואחות יוצאת בזריזות לקרוא לרופא,

עיניה של ביתי מתרוצצות ימין ושמאל, ואחר היא מביטה למעלה, אליו.

"רבונו של עולם! אתה העושה ויעשה לכל המעשים! אין הרופאים יכולים לקבוע דבר בלעדיך!"

היא זועקת. ואני עומדת משותקת.


היולדת בחדר התאוששות, ואני עומדת, אצבעותי ממאנות להוציא את הפלאפון מהכיס...

הילדים בבית מסתובבים הלוך ושוב, מביטים מידי פעם בצג הטלפון. אך בשביל מה אצלצל?

בשביל לספר להם שנולדה להם אחיינית תסמונת דאון???


עיניים מלוכסנות, אף סולד, לשון ארוכה מעט מתלקקת.

זוהי נכדתי... האוהב אותה אי פעם?...

בעדינות לוקחת אותה אימה לידיה, דמעה מבצבצת והתינוקת קרבה לליבה

"אני אוהבת אותך" היא לוחשת ונושקת לה. "ד' ידע בדיוק לאן הכי טוב לך להגיע"

גשם דמעתי מזרזף על הפנים השונות כל כך... אני משחררת נשימה איטית,

חיוך רפלקסי מתחייך לו על פני הפצפונת, מאיר את פניה באור מלאכי.

"את עוד תאהבי אותה יותר מכל הנכדים" מבטיחה לי ביתי, עיניה מוארות,

"עוד יהיו לנו ימים לא קלים, מחשבות וקשיים, אך יושב כל מרומים אותנו ישא וירים"

ידי מעיזות ומתקרבות לעט לחבילה ששלח לנו ד', ידי נסוגות לפתע בחולשה.

ושוב בכוחות ומאמצים פנימיים אני שולחת ידי ללטף את הלחי הרכה.

 

[יאן]

בס"ד

שלום.
קוראים לי שימי ואני לומד בכיתה ה' במסילת ישרים.
רציתי לספר לכם על מה שקרה לי, ואולי תוכלו לעזור לי.

עד בערך קצת לפני פורים הרב'ה שלנו היה הרב'ה שלומפר. ובערך מאחרי ט"ו בשבט הוא התחיל לאחר כל יום בהרבה דקות וגם ראינו שהוא משפשף את העיניים, וכל הזמן אומר אוי טאטע. שזה אוי אבא. ככה אבא שלי הסביר. וגם בהפסקות במקום שפעם הוא היה יושב בחדר מלמדים והיו שומעים אותו צוחק עד ההחוצה, עכשיו הוא מסתובב בחוץ עם הפלאפון ומדבר בשקט ומהר.

ויום אחד שמענו צעקות מהכיוון של הביתן של השומר וראינו שהשומר לא מרשה למישו להיכנס. והמישו הזה היה נראה סתם חילוני לא קשור לאף אחד ובטח שאין לו שום ילד בחיידר. וגם הרב'ה הסתכל מהחלון וראינו שהפנים שלו נהיו לבנות.
ומיד הרב'ה אמר שהמשנה שאנחנו צריכים להתחיל היא מדי קשה ושנצא עכשיו להפסקה ואחרי ההפסקה הוא יתחיל את המשנה.

ואנחנו ירדנו למטה וראינו שהרב'ה נכנס לחדר של המנהל ואמר לו משהו והמנהל הלך איתו ופתח לו את השער האחורי איפה שגודלים כל השיחים, והרב'ה הצליח לצאת משם רק שנדבקו לו מלא קוצים על המכנסיים.
והמנהל אמר לכל הכיתה ללכת היום הביתה.
ואחרי זה בערך שתי ימים היינו עם כיתה אחרת ואז הביאו לנו רב'ה חדש. אז זה מה שאני רוצה לספר, על הרב'ה החדש.

קוראים לו הרב'ה נוימן. והמנהל נכנס איתו ואמר לנו שהרב'ה החדש הוא תלמיד חכם גדול וכדאי ללמוד ממנו, וגם שאבא שלו לימד פה בחיידר הזה לפני הרבה שנים. זה היה ביום הראשון אבל מאז הוא מגיע לכיתה לבד ממש בשניה שהצלצול מתחיל, אבל הוא לא אומר כלום עד שכולם מגיעים ונהיה שקט, וזה לוקח הרבה זמן, כי הוא כזה פותח את הפה וסוגר עד שפתאום הוא צועק קצת חזק כולם לשבת ונהיה שקט. והוא נהיה אדום.

ויש ילד שאני לא יגיד את השם שלו כי זה לשון הרע אבל הוא כל הזמן מדבר וזורק פתקים והרב'ה מסתכל עליו ככה מעל המשקפיים, והוא לא מפסיק. ואז הרב'ה גם משפשף את העיניים , וזה נראה שהוא רוצה לבכות.
ועכשיו בגלל שזה לפני פורים אז יש להרבה ילדים פיקות והיום הילד הזה שזה לשון הרע לקח כמה פיקות ושם אותם מתחת לרגליים של השולחן של הרב'ה, בגלל שהוא שם לב שאם מישהו שואל שאלה טובה אז הרב'ה מחייך ודופק על השולחן חזק ואומר הגותקשה משהו כזה.

ובאמת החרוץ של הכיתה שזה אבריימי שאל למה כתוב זה מנה וזה מאתיים שזה פי שתיים ואחרי זה בכלים כתוב זה מנה וזה אלף זוז שזה פי עשר, והיה אפשר להגיד גם מאתיים שזה פי שתיים.
ואז הרב'ה התלהב ודפק על השולחן ושמעו כזה בומבה חזקה שבטח שמעו אותה בכל החיידר.
ומיד אחרי זה הרב'ה יצא מהכיתה והלך מהר.

ואז חלק ילדים התחילו לצחוק, וחלק התחילו לצעוק על הלשון הרע שהוא מלבין פני חבירו והוא אמר להם שזה לא חבירו. ואני ראיתי שזה פיקות סגולות שהם הכי חזקות ואפשר לקנות רק אצל פחימה, ולקחתי מה שלא התפוצץ.

פתאום המנהל נכנס ומיד נהיה שקט גמור.
והוא התחיל לצעוק שנעשה חשבון הנפש למה תוך חודש שני רב'ס עזבו אותנו ועכשיו הוא צריך להשיג חדש ואין לו מאיפה.
והוא הלך מצד לצד כמה זמן ובסוף הוא אמר לכל הכיתה לעמוד בשורה והוא בדק לכל אחד מה יש בכיסים ובדיוק בכיס שלי הוא מצא את הפיקות הסגולות.
והוא אמר לי מיד ללכת הביתה עד שאבא שלי יבוא איתי לחיידר. ואמרתי לו שזה לא אני והוא רק אמר עם אבא עם אבא.
ואני לא יודע מה אני יגיד לו, כי בכלל אבא שלי לא מרשה שום פיקות כי הוא אומר שזה מה שלמדנו המבעיט את חבירו, ועכשיו אני יצטרך לספר לו שהמנהל מצא אצלי פיקות.
אז בינתיים אני הולך לאט אולי יהיה לי איזה רעיון.

 

[Natan Galant]

אני נגד מטסים והתרברבות. לא מבין לשם מה צריך את כל הצרמוניה הזו. זיקוקים, כוחי ועוצם ידי, למי זה חסר.
לכן, כל שנה אני מקפיד להוריד את התריסים בבית עד למטה, שחס וחלילה שום דבר לא ייכנס לביתי.

השנה לא הייתה לי ברירה. המטפל הרגשי שלי מחכה לי בדיוק בשעה תשע בבוקר.

אז יצאתי, ושמעתי את הרעש של המטסים הציוניים. שוטים שבעולם, על מה הגאווה?
על מדינה ששולחת אברכים תמימים לעשות ביטול תורה ולבזבז שעות אצל מטפלים?
על מדינה ששונאת את דבר ה'?
על מדינה שלא מצליחה לנצח כמה ערבים יחפנים בעזה?
על מדינה שלא מצליחה לשלוח מכתב מעיר אחת לעיר אחרת תוך 24 שעות?

ולמרות הכל, הסתכלתי בכל זאת. הם יודעים לעשות את המטס שלהם ממש מושך. כמו היצר הרע.

הסתכלתי עליהם חזק, ראיתי איך הכל הבל ורעות רוח. מטוס אחד עשה סיבובים מסובכים באוויר, במקום פשוט לטוס ישר ולחסוך בדלק.

התיישבתי על ספסל המעוגן למדרכה, עשוי רשת מתכת מכופפת. נשענתי את כפות ידיי, חשבתי כמה מוסר השכל נורא נוראות אפשר ללמוד מהמטוס. תמיד עדיף ללכת ישר, לא להסתבך.

כשנכנסתי לקליניקה של המטפל, לא חיכיתי שהוא יתחיל עם כל העצות הקבועות שלו לשליטה בכעסים. בזכות התובנות שלמדתי בשעה האחרונה, ידעתי שאין צורך בדרך ארוכה ומסובבת. אפשר פשוט לעשות הכל ישר. לכן, ברגע שהוא פתח לי את הדלת, דחפתי אותו חזק על הרצפה עד שהוא התמוטט, ואז יצאתי משם בחזרה. כי אני כבר יודע הכל, אין שום דבר שהוא יכול לחדש לי.

 

[עט להשקיע]

פני האיכר לבן השיער וחסר השיניים אדמו, קולות חרחור נשמעו מגרונו וידיו הונפו לכל עבר.

הילד שקודם גלגל את שלל חבילותיו של הזקן, אלו של העגבניות, התפוחים והתפוזים, אלו של הביצים ואלו של התותים, חמק והשתחל מבעד חור בגדר הביקתה הסמוכה ומשם כבר לא הצליח הזקן לראותו.

שואב המים, שחור הזקן, הגבוה ורחב הכתפיים עזר לזקן להתרומם ולהסיר באופן ידני את שלל הקוצים שנתחבו בכל מקום אפשרי בבגדיו.

לאחר מכן, הוסיף וסייע לו באסיפת התפוחים והתפוזים. שאר המוצרים נשברו והתרסקו, כך שנותר רק לאפשר לעסיסם להספג באדמה.


הילד הג'ינג'י, בעל הזרועות הבלתי נשלטות חיפש היכן יוכל להניח את גופו בצורה שגם כלבי המשטרה, אם זו תבוא, לא יצליחו לאתרו.

רעיון פזיז עלה במוחו, הוא צעד בצעדים גדולים ומהירים כמעט בקפיצות, עד שהגיע אל הנהר בו זרמו מים רבים, ואף אם עומדים במרחק של מטר ויותר יכולים להתרטב מנתזי המים שעברו במורד האבנים.

כשהתנועע, פיו נמתח בקשת כלפי מעלה, וקריצות עפעפו בעינו השמאלית, כך ניתק את הסירה שהיתה קשורה אל המזח והפליג...

 

[יואב ברק]

החמה לא זרחה! ואף ציפור גם לא צייצה! חורבן זוטא.
הרמזורים הבהבו בצהוב ניטרלי, כשאורם מושלך על רסיסי הזכוכית שנחו על האספלט בערימה מכוערת.
נחמן נשען על קופת צדקה מעוקמת, מפשפש בזכרון הטלפון.
למעלה למטה, נכנס יוצא, תפריט, שמות, שיחות אחרונות.
כל מה שאמור להעסיק אנשי רפאים בשעת שיעמום.
דממת הלילה סחטה מבט מופתע מקשיחותו של הירח, ורק נחמן שניסה את מזלו בקוי נייעס חסומים, סינן בכעס לרחוב ההרוס - את הכל הם חסמו לי? ועמודי החשמל, שקרסו אל עצמם נראו לפתע כמו יער מכוסח אי שם בחצרו של מפעל נייר מצליח, רק פה ושם נשמע רעש סטטי, והבזק כחלחל בקצהו, זכר לחשמל שזרם כאן פעם.
נחמן הקיש 4, ואז עוד פעם 4, ועוד פעם. ואגודלו שבמשך השנים כבר קיבלה צורה לוח מקשים, לפתה את מקש 4 כמו סנפליג הישרדותי,
גחחררר, גחיררעע - שום דבר לא היה מזהיר את נחמן מהייצור המיובל שהסיר שברי מכוניות מזנבו. בקרקוש, הוא התרומם מבין השברים ביבבת מה, מועך ברזלים ברעש מחליא.
אין מי שיכול לסיוט הזה, רק הצפצוף שטלטל את העולם בפתאום. ונחמן מחטיף מבט למסך הטלפון - סוללה חלשה, היה רשום. והמיובל שכבר התרומם על שמונת רגליו, החל מדשדש, מועך קופות צדקה בלי העדפה מסוימת, אבל נחמן שהטה אוזן בענין נאלץ לשאוג בכל מאודו כאשר ליטוף רטוב החל נכרך בעורפו, בהההה!!! הוא שאג בגועל, והייצור מלמל ברשע אופייני, זהו, ומיד מוסיף, אתה גמור.
אימה איומה עוד שוררת לרגע בעולם, כשהכל כבה, ועל המסך מופיע:
סוללה גמורה.

=======================================================

נ.ב. הפרשנות על אחריותכם בלבד!

 

[הגשש]

חלונות הראווה חלפו על פניי בהבזקים. רהיטים, מוצרי חשמל, ציוד משרדי, משחקים. כל זכוכית כזו משקפת או מסתירה מאחוריה מאות או אלפי מוצרים העומדים למכירה. דגמי רכב חדשים וישנים רצים דוממים משמאלי ועד למלא האופק. הבזקים, הבזקים. נעליים. אוכל לבעלי חיים, שוב רהיטים, מותגי ביגוד בזה אחר זה וקיוסק לוטו אחד צפוף.

נשמתי אחזה בבנו התשיעי של המן, תואמת במדויק למידת מכנסיי המתקרבת למספר תלת ספרתי. עוד שתי חנויות נעליים ובגדי ילדים אחת. לועי תפקד כמכונת שאיבה, זמני דמה בעיני לשעון שמש ביום מעונן. ורק שאלה אחת עלתה וירדה בקרבי: האם אצליח בשניות שנותרו לי לעבור שתי מסעדות וחנות תכשיטים אחת יקרה עד להחריד?

הספקתי.

הגשם החומצתי שהזדחל אל עיניי, הפריע לי לראות מי הוא זה שנעל מאחוריי את הדלת המגוננת. תוך שניות מועטות הורדתי את כמות החמצן הנקי בחדר לחצי, כשאני מעלה במקביל את הפחמן הדו חמצני.

לחץ דמי החל להסתדר ואת הצליל ששמעתי שניות בודדות לאחר מכן, לא אשכח לעולם. לבטח הוא עוד ירדוף אותי משקיעה לשקיעה. יחד עם הצליל הלזה, כל הנוכחים בחדר התרוממו טפח מעל הקרקע למרות שהאווירה במקום הייתה לגמרי הפוך ממרוממת.

משנפתחה הדלת ויצאנו אל ליל הבדולח הארצישראלי, הבנתי שתמונת חיי תהיה מהיום והלאה חצויה כיום ולילה: לפני ואחרי.

עליתי לתורה, גרמתי לאי אלו אנשים להניח על קצה לשונם הבוער ירק חמוץ, וגם לשטוף את הכול עם טעם החיים. ולפתע, בלי כל קשר לכלום, הבנתי. את חיי שניצלו אני חב להתעקשותה של זוגתי על שופר בנעליי.

 

[אמא ומתכנתת]

"אני מבינה. תודה", מיכל שמטה את מכשיר הטלפון מידה, נושכת את שפתיה. עוד תשובה שלילית.
היא השפילה מבטה, עיניה נתקלות ברשימת הקניות הלא גמורה. בתנועה חדה, נטלה שוב את העט והחלה מוחקת פריט אחרי פריט. הדף הלבן נמלא בקוים עבים, חרוטים, מסירים כל זכר לרשימת המצרכים המקורית.

הלילה ימלאו חודש לנישואיהם. תכננה לציין את הערב בארוחה חגיגית, רצתה גם לקשט מעט את הבית וליצור אוירה. אבל ארנקה המצומק יתקשה לשאת בעול הזה.
הדירה שלהם היתה קטנה, כיאה ליחידה שבה מתגורר זוג צעיר וטרי, אבל המטבח היה פצפון ממש. היא שוטטה בו הלוך ושוב, רגליה נתקלות בקיר וסבות שוב לאחוריהן, "15 תשובות שליליות ב30 יום זה הישג יפה" עיקם חיוך את שפתיה, "זה אומר שכל יומיים אני מציעה מועמדות למשרה. חרוצה, מה יש לומר" גיחכה במרירות, ידיה ממוללות עדין את מה שהיה פעם רשימת קניות.
השעון תקתק מעליה. היא העיפה בו מבט, נחרדת לגלות ששעת הצהריים קרבה, ועל הכירה אין ולו סיר אחד לרפואה. נטלה את ארנקה בחיפזון ופנתה לצאת מהבית.


השמים היו קודרים, והמדרכה מלאה בעלים יבשים, קמלים. מיכל פסעה לאיטה לכיוון החנות, עיניה משוטטות סביב סביב, לא מחמיצות אף לוח ועמוד, בחיפוש אחר מודעות דרושים. כותרת אדומה משכה את תשומת ליבה והיא התקרבה בצעד נמרץ. שפתיה שכבר נמתחו בחיוך מרוצה נשמטו שוב, בעוד עיניה רצות על השורות המודפסות. משכה בכתפיה וכמעט המשיכה בדרכה, אבל פתאום נעצרה ושלחה יד מהוססת לכיוון המודעה. תלשה את המספר באצבע רועדת והטמינה בכיס הפנימי ביותר בתיק. בבית כבר תחליט מה לעשות איתו.


מיד כשנסגרה הדלת מאחורי שלמה בדרכו לכולל, כשהכלים עדין על השולחן, הוציאה את פיסת הנייר והביטה במספר. 10 ספרות, בדיו שחור על נייר לבן. כמה פשוט. כמה מסובך.
היא מצמצה בעיניה, מנסה להתגבר על הדמעות שעלו בהן, ובשפתיים חשוקות חיגה את המספר.
בסיום השיחה היו כל הפרטים סדורים על הדף לפניה, אבל בתוכה סער הכל.

כששלמה חזר, והחשכה כבר שררה בחוץ, הוא הופתע מעט. הכלים היו מודחים, הבית מסודר, הרצפה שטופה וסלי הכביסה ריקים. הכל נצץ, כאילו הכין מישהו את הבית לקראת ביקור חגיגי, אבל השולחן היה ריק ומיותם. הציץ לסלון, ומצא את מיכל ישובה על הספה, בוהה בפתק מקומט.
"שלום", הוא אמר בחיוך. היא התנערה, מבוישת מעט: "שלום, לא שמתי לב שחזרת", הודתה במבוכה, "וארוחת הערב עדין לא מוכנה. אני ממש מצטערת. זה.. פשוט.. אני קצת מתלבטת…".
היא פסעה למטבח בעקבותיו, ובשעה שעמדו שניהם זה לצד זו, עם הירקות הנקצצים והביצים שהפכו אט אט לחביתה - סיפרה לו מיכל את הכל. במילים פשוטות סיכמה את חיפושיה אחר המשרה הנחשקת, ואת יאושה ממציאת אחת שכזו. ובמשפטים קצרים תיארה לו את המשרה שהוצעה לה היום.

הצלחות כבר היו ריקות ושקט תלה באויר. רק קול מזלגו של שלמה המקשקש על הצלחת נשמע כשאמר "אני לא חושב שאת צריכה לעשות את זה. אני לא רוצה שתתבישי בכל פעם שמישהו ישאל אותך במה את עובדת". אבל דוקא נימת ההשלמה בקולו היתה הדחיפה האחרונה לה היא נזקקה - "אני לא צריכה. אני רוצה. אני רוצה שתלמד, ואני אעשה כל מה שצריך עבור זה. התחום הוא תחום שאני אוהבת וטובה בו, וזה מספיק."


ולמחרת, כשיצאו שניהם מן הבית - הוא ללימודו והיא לעבודתה - היו השמים בהירים.

 

[טלח]

המסך יורד

המסך היה מסנוור, והיא זזה עם העכבר להגדרות המחשב מצמצמת את התאורה בחמישים אחוז. המסך לא היה נקי, היא קמה ולקחה מהמדף מגבון וניקתה הייטב. היו גם כתמים קטנים על המקלדת עצמה, והיא ניקתה בינות לכפתורים. המקלדת כתבה 'פעם' ומקש אחד מחק בשלושה הקשות את המילה הזו. הכיסא חרק לאחור. ופסיעות קטנות שלא מפספסות את הקרוקס שמתחתן, עברו את מפתן המטבח. היו שם ביגלה. וביסלי כשר לפסח. היה כתוב על זה 'אח של ביסלי'. לא היה כתוב 'אח של ביגלה'. בכל אופן הם התגודדו באותה קערית. והיא נטלה אותם ליד המחשב. היא ברכה קודם על הביגלה, ואחר כך על האח של ביסלי. הנשנושים נטחנו עד דק. פרורים קטנים מילאו את ידה. היא קמה לשטוף את ידיה. בכיור הייתה כוס. היא שטפה גם אותה ומילאה בה מים. המים החליקו אל גרונה, מנקים אותו מפרורים קטנים. היא פתחה את קובץ 'טיוטות'. את קובץ 'רעיונות' היא קמה וצעדה לכיוון החדר האחרון. פתחה מעט את המיטה, עלתה עליה, ופתחה את הארון העליון. היא שלפה קלסר צהוב פתחה והחזירה חזרה לארון. היא שלפה קלסר שני, צהוב אף הוא, וירדה מהמיטה. היא הניחה את הקלסר הצהוב. ופתחה באמצע. סגרה ופתחה. סגרה ופתחה. הודעה חדשה הבהבה מתחתית המסך. היה כתוב שם 'מה קורה?' שיניה עברו הלוך חזור על הציפורן הכסוסה. ואז היא ענתה. 'אני ליד המחשב.' היא שפשפה את מצחה. 'עד אחת עשרה?' היה כתוב שם. היא השפילה מבטה אל תחתית המסך. היה מסומן 9:30. היא הציצה על שעון ידה. הגדרות תאריך ושעה. המסך נמצא בשעון החורף שלו. היא רשמה את הספרות10:30. יתוש זמזם סביבה, ידיה הונפו הלוך חזור. היתוש זמזם עוד. היא פתחה את ארנקה מקרבת אותו אל פניה. מוציאה עשרים שקלים, ומחזירה לארנק. יוצאת מהחדר, רעש של נקישות בקבוקים נשמע. היא חזרה אל החדר והתרסיס בידה, על התרסיס היה כתוב 'משמיד כל' והציור היה של מקק שחור גדול. היא ריססה בתזזיות. והיתוש נפל. העיניים שלה קיבלו גוון אדום. התקבלה הודעה. היא ניגבה עיניים כדי לראות מדוייק. היה כתוב שם 'נו'. קובץ וורד היה נקי. האצבעות לחצו על המקלדת 'לא הספקתי'. היא שלחה. המסך יורד. מתקפל. נסגר.

 

[יעקב1245]

@SC (מקהילת המאיירים)


הלילה היה ארוך ושחור, וקולותיהם של אבא ואמא נשמעו, מהוסים, עוד זמן רב לאחר שהניח דֵּנָאֵל את ראשו על הכר. רחשיו של הלילה היו לאוזניו גבוהים מהרגיל, והחושך העמיק את רגעיו האחרונים כאשר סוף-סוף שרר השקט באוהל, וגם דנאל חדל מהיפוכיו.

את בוקרו של אותו יום חדש החל דֵּנָאֵל וקמט בין גבותיו. הוא צעד אל הבאר בצעדים רחבים, כבכל יום, וכך גם השליך את שאריות לחם האתמול לעברם של האווזים. הוא שוחח עם רֵיאָה שיחה סתמית של קודם-צהריים, וזרק לעברו של מֵידָן שתי מילים שהאירו את עיניו של זה האחרון. אולם את כל אלו עשה ופיו חתום, סנטרו קמוץ ועיניו עמומות.

רק לקראת ערב, עם סיום הארוחה, כחכח אבא בגרונו וליבו של דנאל דמם לרגע. אוזניה של ריאה, במקומה, הזדקפו, ואבא אמר בקול גבוה מידי, "זמן רב עבר מאז הוצאנו יחד את לוֹטֶם ושִׁישׁ לסיבוב קצר. מה דעתך שנרכב מעט לצוק הערפילים, דנאל?"

ריאה כיווצה את עיניה והן נעו בין פני שניהם, אך אף אחד מהם לא הציץ לכיוונה. מידן המשיך להאבק עם האפונים המתגלגלות לכל עבר בצלחתו, ואמא שתקה.




ההתארגנות לא ארכה זמן מרובה. אבא והוא אכפו את הסוסים ויצאו אל הדרך. הם דהרו והשמש שקעה באודם מזדהר שהאיר את האופק. כמה פעמים האט דנאל את דהירתו, והביט אל אבא ושאלה בעיניו. פיו נפתח שוב, אך בכל פעם הוא הרים את ידיו, התבונן בציפורני אצבעותיו לרגעים מספר, ואחר שמט אותן והמשיך לדהור בדממה.

כשהשתרעה התהום שלמרגלות הצוק לנגד עיניהם, כבר האיר הירח באור כחלחל את העולם. אורן האדמדם של מדורות סימן את מקומות הישוב במישור הגדול למולם, ועופות הלילה שוררו את שירם.

דנאל בלע את רוקו פעם ופעמיים, פוקק את אצבעותיו אך לא מוציא הגה. אבא הוליך אותו בחשכה אל האבן הגדולה בה ישבו וליבותיהם קרובים עוד מאז היה ילד. סביבה התערבלו הזיכרונות, כמעט ניתנים למישוש.

כשהתיישבו, הייתה נשימתו של דנאל כבדה עליו. אבא הביט עליו לכמה רגעים, ואז דיבר חרישית.

"מאז הייתי קטן היה גודל האחריות מונח על שכמי. אבי חינך אותי מאז ומעולם על ברכיה של המשימה לשמה נולד הוא, ונולדתי אני, וייוולד גם בכורי: להנהיג את השבט הזה ולהורות לו את דרכו; להגן את על הזקנים ועל הצעירים, ולדאוג לרווחתם של בני שבטנו. על כך גדלתי, ועל כך גם חשבתי שחינכתי את בני".

דנאל בלע את רוקו בקול שנשמע לאוזניו כרעם בליל קיץ שקט. עננים נעו והסתירו בחיקם את הירח, מחשיכים את הליל.

"על כך חונכתי, דנאל. והייתה זו משימתי לחנך גם אותך. אבל לאחר דבריך אמש, אני נוכח לדעת שלא עמדתי בתפקידי."

דנאל עצם את עיניו, ליבו מתכווץ בכאב מוחשי. הוא הרי רצה, כל כך רצה, אבל האם אין זה חשוב יותר? לטובתם של כולם? לו רק יעניק לו אבא את הרשות---

"אך סיפור נוסף התגלגל לאוזני עוד משחר ילדותי", קרע קולו של אבא את זעק-מחשבותיו. "המבוגרים היו לוחשים אותו בשקט, והילדים סיפרו אותו לאורה של המדורה. הייתה זו אך אגדה, משאלה שלעולם לא תתמלא, בקשה כמוסה שהייתה רק חלום. והם אמרו, החולמים, שיום עוד יבוא, ויקום האיש שיצא אל המסע. הוא יחצה את מדבר המלח, יעבור את הרי האוֹן, ישוט אל מעבר לעננים שבים האפור, וכשהוא יחזור, ספר החוקים הגדול יהיה בידיו. האם עוד מספרים הם, הנערים, את הסיפור הזה לאור המדורה?"

דנאל פקח את עיניו. המילים מוכרות היו, אך בקולו הצרוד של אבא נשמעו חדשות. והשאלה גרמה לליבו למהר את פעימותיו בתקווה.
"כן, אבא, הם עוד מספרים. הם זוכרים את ספר החוקים הגדול, שמאז אבד אין עוד הארץ הזו מה שהייתה פעם. הם עוד חולמים שיחזור, אבא, אבל האם די בחלומות? כבר הגיעה העת שתוּרם הכפפה. ואם לא יעשה זאת אחר, הרי שעלי מוטלת האחריות לעשות כל שאוכל."

אבא רק המהם קלות, ידו מלטפת את הפרחים המלפפים את האבן, ועיניו כמו קודחות ליבו של דנאל.

"אני יודע, אבא. אני יודע שהאחריות על השבט מונחת על כתפיך, וגם לכתפי היא נועדה. אבל לעשות זאת יוכל גם מידן, כשיגדל, וכדי להחזיר את הספר כבר אין להתעכב. מצבה של הארץ רק מידרדר, ואיני רוצה, איני יכול, לחכות. אנא, אבא. הענק לי את הרשות!"

רק שירתם של עופות הלילה מילאה את הרגעים הבאים.

ואז נעו העננים, והירח הפציע בינותם, ומבטו של אבא היה בהיר כשאמר: "צדקת, בני. לך והבא את הספר. צא אל המסע וברכתי וברכת אמא צרורות בחיקך. לך ואל תשכח את המטרה – ועד שתחזור, נחכה כולנו לך."

סביבם שרר החושך, אבל עיני שניהם נוצצות היו כאלפי כוכבים בשעה שחזרו אל האוהל.

 

[שני זאת אני :)]

בס"ד

פרה, בן אדם, פרה, בן אדם, פרה, בן אדם...

בן אדם!

"טדאדאם!"

כבר מספר ימים שלא עברו כאן אנשים, והעליזות שממלאה את ליבו גורמת לניתור להיות גבוה וגמיש במיוחד, ולגופו הכבד לנחות מדויק על המשטח הקטן והחלק של האבן הגדולה, ממנה הוא יכול לצפות ביעילות יתירה על כל האופק מסביב.

השמים בהירים לגמרי, הגשם שהפתיע בימים האחרונים, וצבע נקודות של ירוק רענן באדמה הטרושה, הפסיק כלעומת שהתחיל, והשאיר חול בוצי, מלכלך ולא מזמין.

השמש ששוב יוקדת היום בעוז, גורמת לעיניו למצמץ ולדמוע.

הגוש הולך ומתקרב בקצב איטי ובטוח, והופ, הוא כבר יכול להבחין שזה לא אחד, זה שניים! שני אנשים אמיתיים שהולכים, גדלים ומתקדמים לעבר הפינה שלו.

לא הרבה יודעים על הכח של הצדיק שקבור פה, כמה עשרות מטרים קדימה. ומתוך המעט ששמעו, לא הרבה מוכנים להתאמץ לעשות את הדרך הלא קלה כדי להגיע, אבל הנה, קצת סבלנות, ואמון, ושוב ההשקעה שלו שווה, אנשי העיר חסרי פניות לחשוב בהיר, הם יכנסו והוא ילמד אותם כבר לאן הם הולכים ולקראת מה, ידאג שהם לא יפספסו את ההזדמנות ויצדיקו את המאמץ של עצמם.

"אחי, אין זמן לבהות, העוברים בדרך ואתה צריך להספיק להכין את הזולה"

קופץ חזרה מהאבן ישירות לספה החורקת שבתוך הזולה הקטנה שלו, מעביר עליה יד מלטפת, מיישר את הכיסוי הפרחוני.

הוא אוהב את הפינה הקטנה הזאת. מאד. רחוקה מכל רעש, סחרחורת של חידושים, ובלבולי ראש של אנשים, פה הראש חושב ישר, השכל בהיר, וכשהוא מדבר לעצמו, הוא עסוק בלהקשיב לעצמו, ולא למבטים הלא מבינים של האנשים הטיפשים שחיים בהתאם למבטים של אנשים אחרים.

"הופ, אחי, המשפט האחרון ראוי לכתיבה!"

פותח דף חדש ב'מחברת המשפטים שראויים להכתב', העט כבר מקרקש, אולי ישאל את האנשים שמגיעים, אם יש להם אחד מיותר בשבילו.

האנשים! מניח מהר בקבוק מים צלולים על שולחן העץ, בהזדמנות יוסיף לו אבן נוספת מתחת לרגל השבורה, האבן הקודמת שקעה קצת באדמה הבוצית, והשולחן חזר להתנדנד.

מבט מהיר סביב, השלטים שנעץ בדיקטים, בהם רושם מידי פעם תובנות מחייו, מביטים בו בסתמיות, והפה של הקדוש שקבור כאן בהמשך מחייך אליו בהערכה מהתמונה הגדולה שתלויה על עץ הצל.

יכול כבר לשמע את הפסיעות הלאות שהולכות ומתקרבות, מציץ מאחורי ענפיו של עץ הצל.

שלושה! גבר, אשה, ופעוט שראשו שמוט על כתפו העייפה של אביו.

"אואוו איזה יום שמח יום של הפתעות!"

מדלג החוצה, מגפיו צונחים ישירות לשלולית קטנה, תלתליו הארוכים אוספים איתם כמה עלים יבשים.

"גבר! חברים"

אח, המבט הראשוני של כולם אותו דבר מזכיר את העגלים שמלחכים כאן מסביב, הלם, פליאה, סקרנות. רווחה.

מושיט יד "שלום חברים, אחיטוב, חופשי קראו לי אחי, גם אני קורא לעצמי ככה, החיים עפים, חבל לבזבז זמן על הברות מיותרות, אה?

ברוכים הבאים לצל זולתי המפוארת, כנסו כנסו, הדרך לצדיק עוברת דרך כאן, בואו, שבו, ברכה על כוס מים, תאוררו רגלים, קחו נשימה".

נכנסים בהיסוס, ומהר מאד צונחים על הכורסא המייללת, מרווים בדממה את צימאונם, הגבר מניח את הילדון הרדום על הכרית הענקית.

"אז מה, חברים, הדרך אל הצדיק רצופה במכשולים אה?! ממש כמו הדרך אל האושר, בעצם זה אותו דבר, הצדיק הוא האושר, הוא האור, התקוה, הישועה, רק לבא בתמימות, באמונה, לא הרבה מגיעים, אבל כולם חוזרים לספר לו, אח, כמה סיפורים ישתבח שמו לעד, כמה ישועות, תחיית המתים מתרחשת כאן, ניסים ונפלאות, תאמינו אנשים!

את בוכה?! תבכי גבירתי, השערים פתוחים, תבכי, הבכי גורם לענווה, והענווה מביאה אמונה, אי אי איי אין יאוש בעולם כלל, כשבאים לצדיק צריך להאמין בבורא יתברך, אצלו הכל אפשרי, והכל יכול להיות כהרף עין, שומעת? כהרף עין, כמו שהנחת עכשיו את הכוס של השולחן, וכמו שהזזת לתינוק את השערה מהעיניים, אי אנשים, אסור להתבלבל בעולם כלל, הכל מחיצות, הכל אשליות, הכל הסתרות, והכל מלא אחדותו הפשוט יתברך שמו, כבודו מלא עולם, הוא הכוח, הוא המוח, הוא יכול, תאמינו צדיקים, תפתחו עיניים, תסתכלו מעבר, רק לבקש ממנו, לבטוח, היאוש בורח ויש מקום לישועה להכנס".

יושבים שעה ארוכה, הוא מדבר, הם מקשיבים בצמא, וכשהוא מזהה את התקוה חוזרת לפנים, קם, לוחץ ידיים חזק, ומצייד אותם בפנס חזק.

הם יוצאים בצעדים מאוששים, השמים כבר צבועים באדום. צועק להם שאם ימהרו, יספיקו להשתטח על הציון עוד לפני השקיעה.

פותח את הפופ הגדול, מוציא מהמחבוא את מחברת המקרים הבינוניים, עובר במהירות על הדפים, רושם בדף חדש:

'בעל גבוה ושתקן, אשה עדינה שבוכה, ותינוק שבגופו מחלה נדירה.'

מחר ילך גם הוא אל הצדיק, יגיד שם את ספר התהילים, ידליק נר לזכותו, יספר לו כמה קשה לזוג, איזו ההתמודדות, כמה החיים לא פשוטים לכולם, ויזעק שוב בפעם האין ספור, גאולה.

ועוד זמן קצר, הזוג הזה, כמו כל אלו שלפניהם,יחזרו להודות, הם יכנסו אליו בעיניים זוהרות, יספרו את הנס שבתוך הטבע או הטבע שבתוך הנס, והוא יוציא את המחברת, יסמן וי ליד המקרה, וילך לצדיק להגיד לו תודה שפעל, אבל די למקרים הקטנים, פעם הבאה, גאולה!

 

[אורית חזן]

"היא הגיעה" ההכרזה שנשמעת ברחבי החדר מריצה את כולנו חזרה למקומות. טפטופי העקבים על ריצפת הפורצלן לא מביאים בשורת נחת בכנפיהם.

העבודה לאחר דקה מטביעה אותי עמוק במסך המחשב שמולי, עד שההודעה מסנג'ר הראשונה קופצת.
קבוצת חמוצות
9:18 רותי: "היא קמה על צד שמאל או ימין?" הגיחוך נעצר בתחילת שפתי נראה כקו ישר.
9:18 טובי: "אין לה צד ימין"
9:18 אתה: "היא לא היתה צריכה לקום היום על שום צד"
9:19 חני "לא הבנתי את ענין הצדדים"
הפנים המאירות של כולנו, והדים שמתפזרים בחדר, יוצרים כאוס בלתי רציונלי.
המסיבה נגמרת לפני שמתחילה, וכולנו מוזמנות לשולחנה של המנהלת, לישיבת עובדים חדשה.
"איך היה אצל הרופא שינים?" מסת השרירים שרותי סוחבת לא היתה מביישת ספורטאי ותיק.
"זה לא חשוב כרגע" אופס.
אני צובטת אותה מתחת לשלוחן, בטוחה שהשרירים שלה יגנו עליה, היא מחזירה לי צביטה חזקה יותר ואני פולטת יבבה.

היא קיבלה מייל מהנהלה הבוקר, שהרעיונות המקורים ביותר יגיעו למנכ"ל, והרעיון המקורי יבחר על ידו ויזכה את המחלקה בערב גיבוש. כולנו מנסות להתחמק מלכתוב את דף הפרוטקול המצחין, אך שהיא מבהירה שזה לא מצחיק, ודף פוליו לבן גדול נתלה על לוח המשימות שלה והשם שלי מתנוסס בראשו, אני בלעת את הרוק שאיננו, אוחזת בידי את לחצן העט ומתקתקת.

"מספיק" אני שומעת את קולה של המנהלת, ורק שמבטה נעוץ בעט שלי אני מבינה מה היא רוצה. אני מתחילה ללחוש "שיר המעלות" שהישיבה הזו תסתיים, גם במחיר של שיחה מהמטפלת במעון, ומפספסת מילים בודדות בפרוטקול, מקבלת הערה.

הפלאפון מצלצל לאחר דקה, נס שהוא לא שלי זה של המנהלת, משום מה היא מרגישה בנוח לשים על ספיקר.

"זה מהמזכירה של ד"ר פישר הרופא שינים, הוא אמר שממש מתנצל ואת יכולה להגיע בשעה הקרובה"

הצעדים שוב מנקרים כמו מקור של תוכי עיוור, כל הבנות נטועות למקומן, עמוק בתוך העבודה השוטפת.

קבוצת חמוצות

10:05 חני: העזתן פעם לקבוע רופא שינים בשעות העבודה?

10:05 טובי: העזתי לקבוע, אבל משום מה לא העזתי ללכת.

10:05 רותי: הבן שלי היה מאושפז לפני חודש, בדיוק ביום שהיה לי רופא שינים.

10:06 אתה :אף פעם. (אימוגי- סמילי חורץ לשון)

 

[תמיד בעליה]

רגע אחרי שראיתי את החיוך שלו , הרועד, הרגשתי את הבד נופל לי על הראש, משתפל לצדדים,
אמא שלי קראה מזל טוב, ואני ראיתי רק לבן. לבן לכל האופק.
המוח שלי ריק, אין מילים להתפלל, יש רצון אחד ענק שדוחף את הלב לבכות, ועיניים יבשות,
כנראה לכן מכסים כלות, שלא יראו שהן לא מצליחות לבכות.
אמא מנסה לשלב את היד שלה בי, אני עוזרת לה,
ומושיטה גם לאמא שלו את ידי לשילוב.
"אפשר כבר לצאת" אמא שלי.
"עוד שתי דקות" שלו.
לבן, לבן, בעיניים, בראש,
אנחנו עומדות, מחכות.
אני שומעת את היפחות של רחלי , אמא ממלמלת, המנגינה ברקע, זיוף קל נרשם במוח שלי.
רוצה כבר לחשוב מחשבות נורמליות של כלה.
ריק לי.
אמא מתתחילה ללכת, מרצפות האולם זזות מתחתי, זרועות נצנצים,
הזרוע של השויגער רועדת, רק אני קרח. שלגון. מגנום.
המנגינה מתרחקת מאיתנו. ה"ל ל ל" החי מתחיל להתקרב.
המרצפות מתחלפות באספלט שחור, אמא מחזיקה אותי חזק מידי, זה כואב.

ואז, אני יודעת מה קרה לי.
אני מנערת את הידיים שאוחזות בי. תולשת את ההינומה, מסתכלת על אמא, ואומרת לה:
לא. זה לא הוא!

 

[palm]

לא. זה לא הוא!

???