שיחה אישית ככלי מיטבי

[מילה בסלע]

א.

אז למה בכלל שיחה אישית?


אם לכל ספר יש הקדמה, לפני כל מבצע צבאי יש תדרוך ולפני כל הקרנה יש "פרומו", זה הפרומו של הפרומו.

כשאת עומדת מול הכיתה, הן רואות אותך כאחת, אך את רואה אותן כמכלול. את רואה אותן כז'2 או כג'5, רואה אותן כגוש מלוכד, ופחות רואה את הפרט. והיה אם איתרע מזלה של בת שתזכרי אותה, זה בדרך כלל בגלל מקרה חריג... התנהגותה בלטה לך, ולא לטובה.

האמת היא, שכבר מינקות אנחנו בתוך מכלול. בתינוקייה צווחו איתנו עוללים רבים, אצל המטפלת במעון או במשפחתון היו עוד כמה, בגן היינו חלק משנתון וגם בסמינר היינו שכבת י"א, מגמת חנ"מ או בקיצור: אחת מתוך רבות. אבל האמת ניתנת להיאמר, אין מי שלא תשמח ליחס אישי. גם אנחנו, המורות הכבודות.
כשחברת 'קוקה קולה' יצאה בקמפיין השמות הפרטיים על הבקבוקים, זה היה מסעיר. זכור לי פתק אחד על אחד המקררים בקיוסק ברח' ר' עקיבא: "קונה יקר! גמרת לחפש את הבקבוק עם השם שרצית? כעת השב את שאר הבקבוקים למקומם..." אנשים הפכו עולמות כדי לראות את שמם מתנוסס על הבקבוק. זה היה, ללא ספק, אחד הקמפיינים המבריקים ביותר שהיו אי פעם בארץ. הוא קנה לו את התואר הזה הרבה בזכות היחס האישי שהוענק בו, כביכול, לכל צרכן.

מאחורי הפרעת משמעת כזו או אחרת, מול בישנות חריגה, פטפטנות, עזות מצח חלילה, מחברות ללא שעורי בית או איחורים כרוניים, מסתתרת ילדה אחת. כן, רק אחת. התנהגותה זועקת "הצילו", וכמה שיותר מהר. איכות הצליל של הזעקה נמדד לפי חומרת הבעיה, כמה שתהיה ההתנהגות חריגה יותר, היא מלמדת על בעיה שורשית יותר.

רוצה לעזור לה? רוצה לעזור לעצמך לנהל שעור טוב יותר? רוצה לעזור לכיתה כולה ללמוד באוירה רגועה יותר? שיחה אישית.

אם עושים אותה נכון, היא כלי נהדר. נניח שניסית עד היום לתפור עם האצבעות... אולי הדבקת בדבק חם... ופתאום את מקבלת במתנה מכונת תפירה משוכללת. זה וואו. נתנו לך כלי נהדר להוציא עימו יצירות פאר. בדיוק בהשוואה לכך עומדת שיחה אישית. אפשר להשפיע עם שיעורי מוסר ומבצעים כיתתיים, אבל הם בלי השוואה לעוצמה שיש לשיחה שנערכת באופן אישי, בארבע עיניים ושני לבבות.

אלא מה?

תלוי...

מכונת התפירה הכי משוכללת יכולה להישבר בשימוש אחד שגוי. עם הכלי הזה של שיחות אישיות צריך להשתמש נכון. בזהירות. ביד חמה ובאהבה. בכנות. באנושיות. ועם עוד כמה שנפרט בהמשך.

ועכשיו, אחרי שהבנו למה לצאת לדרך,

אפשר לצאת לדרך...

 

[מילה בסלע]

ב.

שיחה אישית? איך עושים את זה?

את כוססת את עפרונך בשעת ערב מאוחרת ומרגישה בחומו של מכשיר הנייד שלך. זה עתה הסתיימה שיחה נוספת עם אם דאוגה, ואת, כמחנכת, מוצאת את עצמך במיצר.

שרית כהן. כבר מזמן ידעת שהיא סוחפת אחריה רבות וטובות, אולם הכיוונים אינם חיוביים כל כך... היו אי אלו איתותים על מחלת 'שפעת' רעיונית בה לקו כמה מבנות הכיתה כאשר שהו לצידה של שרית, אבל השיחה הזו, שסגרת זה עתה, העלתה את הצורך לרמת דחיפות.

"אני חייבת לשוחח איתה!"

את מחליטה, וכעת גם צפורן נכססת, כי זה לא קל. ואת, כן, את עם כל כובד משקלך, קצת, אהמ... מפחדת.

היא חזקה, שרית. חזקה ועוצמתית. הפה שלה גדול והלשון חדה. היא עלולה להוציא את דברייך מהקשרם, להפיץ משפטים שלך הלאה וללעוג... שיחה עשויה להשפיע-שיחה עלולה גם להסיג אחור.


----


אז לפני שאת קוראת לה, לתלמידה המקסימה שלך, בואי נעשה חושבים. או, יותר מדוייק, בואי נשאל כמה שאלות, ורק אם תהיינה לנו תשובות טובות ממש, ניגש לעצם הענין.

השאלה הראשונה היא: מה אני בעצם רוצה ממנה?

לפעמים אנחנו קוראים לתלמידה כדי להשמיע לה כמה משפטים חזקים. מה אנחנו רוצות? שתקשיב? זו תשובה נחמדה, אבל אין בה שום הוכחה לכך שהדברים הופנמו. כל אחד יכול לעשות את עצמו מקשיב, וכל אחד יכול לשבת מולנו ולהנהן, ואח"כ ללחוץ על לחצן "DELETE" במוחו והשיחה כולה כלא היתה.

לפני שאנו קוראות לתלמידה לשיחה, צריך להיות לנו ברור וחד, מה אנו מצפות שתהיינה תוצאות השיחה. המקסימה שלך מציקה לחברה? נסחי את המטרה: "התלמידה תתרגל להימנע מהצקה לבנות חלשות ממנה". אם תכתבי: "התלמידה תימנע מלהציק.." תהיה זו מטרה בלתי הגיונית. תלמידותייך אינן מלאכים, וגם את מבקשת מה' לפני ר"ה לקבל ממנו ית' שנה שלמה נוספת בשביל הצ'אנס להשתנות. התלמידה שלך מאוד רוצה להיות טובה. מאוד מאוד. אבל היא בן אדם, והדרך אורכת לה זמן ורצופה נסיונות קשים, כל אחת לפי דרגתה וגילה.

לפעמים זו בת פטפטנית. את חושבת לעצמך: "רק אצליף בה כמה משפטים ונראה אותה מעיזה." טוב, לא יפה לתמלל מחשבות. לא מצליפים... נכון? אבל לפעמים ככה מתנסחות לנו המחשבות ואולי עוד נטפל בזה בהמשך אי"ה. אז זהו, שאם לא הגדרת לך מטרה ברורה וטכנית, ניתנת למימוש וגם כזו שמתחילה ממחר, באופן מעשי- יהיו פטפוטים. יפוג רושמה החזק ששל השיחה וישובו פטפוטיה לסורם.


לפעמים זו מלכת הכיתה שהתעלול האחרון לממלאת המקום רשום על שמה. גם לפני שיחה כזו, ובעיקר לפני שיחות מעין אלו, סגנני לעצמך בכתב את מטרת השיחה. כרגע התלמידה במקום X אני רוצה שהשיחה תוביל אותה למקום Y. בשיחה עצמה תדברו על הדרך להגיע ל-Y (כלומר, בפוסטים הבאים נכתוב איך אומרים זאת...) אבל כשלך ברורה המטרה, קשה להסיט אותך ממנה. והדבר הכי שכיח בשיחות אישיות היא מורה שנפרדת מתלמידה ושואלת את עצמה "אז מה היה לנו פה היום...?" עם שלוש נקודות של תהייה.

אז בואי נסכם לעצמנו:

בשלב תכנון השיחה את מנסחת לך מטרה ברורה לאן את רוצה להוביל את התלמידה. המטרה צריכה להיות:

1. מותאמת לגיל ולרמה

2. שיש בה פן מעשי וטכני, שמתחיל ממחר.


וכעת מה?

כעת נחזור לסיפור... כך תישמע המורה שלנו בעת שיחתה עם התלמידה:

אז את מבינה, שרית? קראתי לך היום מפני ששמתי לב שיש לך כוחות מדהימים של השפעה על חברות. בנות רואות אותך דמות לחיקוי, מסתכלות על התפילה שלך, על הצניעות, מצטטות תשובות שלך בשיעורים ומציצות במחברות... זה נכון? גם את שמת לב לכך?"

שרית, בחיוך ביישני: כן... לפעמים...

"אז את מבינה? חשבתי לעצמי, אם יש לנו כזו השפעה על חברות, זה משהו מדהים, כמו מכונת תפירה מעולה שנותנים לתופרת, כמו כלי עבודה איכותיים שניתן לעבוד איתם בעולם. יש לך רעיון איך אפשר להשתמש נכון בכח החזק שלנו להשפיע?"

ושרית מגיבה: "לא יודעת... אולי.. לעשות טוב? כאילו... אם אני עושה טוב אז כולן אחרי?"

ואת עונה לה: "לעשות טוב כל הזמן? זה נורא קשה!!! ואם פעם תעני בלי הצבעה, וכולן אחרייך? קורה לכל אחת שהיא קצת מתבלבלת... מועדת... ואז כולן מיד אחריה!"

שרית שלך זוקפת כתפיים. הנה, משהו הבין אותה, תימלל בכמה משפטים את המציאות שמעיקה עליה. היא ממהרת לענות לך ברטינה: "נכון, המורה, זה כזה מעצבן! מה אני אשמה שכולן עושות אחריי? אחר כך תמיד מאשימים אותי..."

טוב, על המשפטים האלו את עושה "גזור ושמור" ולא מגיבה כעת. הם זקוקים לניתוח שלך בבית, עם כוס קפה ו"פסק זמן" חלבי. עם המשפטים הללו תלכי היום הביתה, תשני עליהם לילה, תנתחי ותיזמי שיחה חדשה, אבל בינתיים את עונה לה:

"את כל כך צודקת. זה באמת מעצבן. כשמסתכלים על הדברים כך זה מקומם ממש. אני רוצה שנצא היום עם משהו מהשיחה הזאת, שריתי. אם הבנו כאן היום דברים חשובים, בואי נתרגם אותם למעשה. יש לך כאן פנקס קטן שקניתי לך. הוא לגמרי שלך, אבל את שבעת הדפים הראשונים אני רוצה שתקדישי לי... מסכימה?"

היא מהנהנת... אלא מה?...

"ממחר, למשך שבוע, אני מבקשת שתרשמי כל יום מעשה אחד טוב שעשית ושמת לב שהוא השפיע על מישהי. למשל, אם את מחליטה פתאום להתרכז יותר בתפילה, ושמת לב שמשהי נגררה אחרייך – כתבי לי את זה בפתק. משפט אחד מספיק, עם תאריך בראש הדף. סיכמנו?"

יכול להיות שהיא תענה "המורה לא הבנתי" (לפעמים זו דרך לשמוע את המחמאה שלך שנית... זה צורך טבעי ולגיטימי, ואת מתכוננת לכך...) אז את נותנת לה הסבר נוסף עם דוגמה אחרת לבת שהושפעה ממנה לטובה.


עכשיו תשאלו, מאיפה הוצנח רעיון הפנקס והפתק? ומה הקשר בינו לבין השפעה שלילית?

צודקות. הפנקס והשיטה אינם הנושא כרגע. בפרק הזה פשוט תירגלנו לנסח לעצמנו מטרה ברורה.

אם תציצו לדף התכנון של השיחה הזו, המטרה תהיה כתובה כך:

"שרית תח' תתרגל במשך שבוע לשים לב להשפעה שיש למעשיה הטובים על הסובבים, על ידי תיעוד בכתב במשך שבוע".

זהו! זו מטרת השיחה! להביא את הבת למודעות הקטנה הזאת. אח"כ תבאנה מטרות נוספות. אחרי שבוע תיפגשו שוב ותהיה לך מטרה אחרת, כתובה ומנוסחת, ושמכילה בתוכה פן של "עובר לעשייתה".


ובפעם הבאה בעז"ה:

מה אני הולכת לומר לה?

 

[מילה בסלע]

ג. מה אני הולכת לומר לה?...

אנחנו עדיין באמצע 'לעשות חושבים', זוכרת?

השאלה השניה שנשאל את עצמנו לפני יזימת שיחה אישית היא: מה אני הולכת לומר לה?

יש כאלה שזוקפות עכשיו גבה בתמיהה, מה פרוש? סדורים על שפתי משפטי מוסר ומליצה, מוכנים על לשוני מאמרי הגות ומחשבה, יש לי שאלות נוקבות לשאול ומחמאות שופעות להשמיע... בטח שאני יודעת מה לומר!

אז זהו. את מורה מקסימה ומיוחדת, ויכולה כמובן לעבור לפרק הבא, אבל אולי בכל זאת תציצי בשורות הבאות. אולי תצא מהן תועלת נוספת, וזה יהיה נחמד לשתיכן.


ועבור אלו שבאמת תוהות מה לומר, מוקדשות המילים הבאות.

לפני שאנחנו קוראות לתלמידה, וממש מתחת השורה בה ניסחנו את המטרה, אנחנו עומדות לתמצת בכמה סעיפים את הצורה בה הולכת השיחה להתבצע.

א. פתיחה. אולי זו היכרות. אולי קבלת פנים. אולי משפטי הרגעה, מה שחשוב שזה יהיה כל מה שלא קשור לנידון עצמו! בתחילת השיחה את מבחינתי... מלהגת! על כלום ושום דבר שהם המון המון המון. את מקפידה שיהיה חיוך על השפתיים וגם בין ריסי העיניים. את מקפידה על נושא משוחרר ואורירי לא מסוג "איך היה המבחן במושגים" כי אולי הוא היה לה רע, אבל כן מסוג: "איך זה להיות אחרי המבחן? הקלה, הא?..."

ב. מה הנושא? כעת את מתקרבת לעצם הענין. כאן תלמידתך כאילו אומרת לך: בבקשה, מורתי. אל תגרמי לליבי ליפול, אל תעשי לי דרמות ואל תלכי איתי סחור סחור. היישירי מבט כן לעיני וספרי לי למה קראת לי לכאן. כמעט בטוח שאין לך ענין לשמוע איך אני חשה אחרי המבחן במושגים". ואם זו כן המטרה שלך, אז עלייך לומר אותה מנוסחת נכון, כבר בתחילת השיחה, בפתיחה ממש. פשוט בגלל מצות "ואהבת לרעך כמוך".

ובכן, את מגיעה לנושא שלשמו התכנסנו כאן היום: "אז בטח את שואלת את עצמך, שרית, למה קראתי לך. אני צודקת"? התלמידה תהנהן חלושות או נמרצות, תלוי מה גרם לה המתח. "אז בואי אומר לך יקרה. קראתי לך היום כי יש לי את הרושם ש... כי הגיעו אלי יותר מידי תלונות של מורות על... כי שמעתי שבשבוע שעבר היה כך וכך..."

ג. זהו. אמרת את העיקר! נשמע לך מוזר, נכון? הרי מתחילת השיחה עברו אולי 120 שניות...? ואני אומרת לך, העיקר כבר נאמר. למה? כי בעצם בקדה שחלפה התלמידה שלך התחילה לעבד בראש את המציאות הזו שהמורה שלי יודעת עלי XY. מה קורה עכשיו? היא מתחילה להתחבט בתוך עצמה- להיות גלויה או להסתיר קלפים? היא מתחילה לבדוק אותך, "הלנו את אם לצרנו?" המורה בעדי או נגדי? לטובתי או לטובת המערכת? ומפני שאת היית חכמה ופתחת את השיחה איתה בצורה משוחררת, משהו במנגנון הלחוץ רפה מעט, וסיכוי גבוה, בסבירות גבוהה, שהיא תענה לך בכנות. ואם התארחה כנות בשיחה, הגעת אל היעד. כמעט.

אז מה עכשיו? עכשיו מקשיבים. תקשיבי לתלמידה שלך. באמת! באנושיות! בלי שיפוטיות! תני לה לדבר משוחרר, לקטר על ממלאת המקום, לנמק את הגורם למילים הנועזות אמש, או כל התנהגות אחרת בה היא רוצה להצדיק את עצמה. את מקשיבה לה במאה אחוזי הקשב שבך (מה, לא כיבית את הנייד? כבי אותו כעת, וגם אמרי לה: "רק דקה, מאוד חשוב לי להקשיב למה שאת אומרת אני מכבה את הנייד שלא יצלצל לי באמצע") ושואלת רק שאלות טכניות כדי להבין "מה בדיוק קרה שם", בנוסח של: ומי באה איתך? לפני או אחרי? אמרת או שזה יצא בצעקה? וכו'. אני אישית לא אוהבת להפריע בשאלות באמצע, אלא רק בסוף. למה? כי שאלות שנשאלות באמצע עושות רושם כאילו המורה באה לתפוס פרטים מכשילים בשיחה, כאילו דבריה של התלמידה אינם אמינים מספיק ואת שואלת כדי להתקיל. תני לה לדבר בשטף, לזרום עם זוית הראיה האישית שלה. היא תסיים בסוף. ותשתרר שתיקה.

ד. הכוונה: עכשיו תפקידך לכוון אותה אל המקום המתחרט. שמבין את הטעות ורוצה להשתפר. יש כאן שני דברים: גם החרטה, וגם הרצון לעלות מהמקום הנמוך אליו הגענו. זה לפעמים קורה בד בבד, ולעמים באופן עוקב. מה שחשוב הוא שאת לא תסיימי את השיחה בלי שני הרכיבים הללו, ותייבאי אותם לשיחה אך ורק בדרכים חיוביות. בבקשה בבקשה, אל תגידי לה: "נו? ואיך זה נשמע לך ככה להתחצף לממלאת מקום?" אל תצליפי: "עכשיו את מבינה למה הציונים נראים כך? את בעצמך סיפרת שאינך מקדישה זמן ללימודים אחר הצהריים". אם תעשי זאת התלמידה תצעק בתוך הלב "אווווף" אחד ארוך ותתחרט, לא על האיחורים או על החוצפה, אלא על כך ששיתפה אותך. תפקידך להוכיח לה כעת שהשיתוף שלה היה לה משתלם!!!!!

את יכולה לומר לה: "ואיך ההרגשה אחרי כזה שעור?... חמוץ הא?... אולי לשם השוואה, כמו אחרי תפילה מאוד טובה?..." היא תגחך ותודה שהטעם לא משהו. זהו, הגעת למקום של חרטה. את השאר היא תעשה בעצמה, תסמכי עליה. כעת את רוצה לעורר את המקום הטוב שבתוכה, שרוצה ללכת בתלם ולעשות טוב. את מביאה אותה למקום הזה אך ורק על ידי מחמאות אמיתיות. את יכולה לומר לה: "היה לי כזה הלם לשמוע את השם שלך משתרבב להפרעה לממלאת מקום... אני רגילה שהוא משתרבב למקומות אחרים, כמו למשל אז במבצע כשהזכירו אותך ברמקול (חיוך מסמיק...) או כשכולן נהנו ממך בשעור חברה (מבט מתבהר בעיניים, זקיפת קומה חשאית...) את מבינה? או: אני בטוחה שפעם אחת לפחות טעמת טעם של מאה. אולי בסוף שעור התעמלות כשסיימת ראשונה את המרוץ... אין מצב שלא תרצי לטעום שוב את ההצלחה... נכון?"

ה. קו היעד: משהו מעשי... ממחר! בגילאי היסודי זה חובה. ממש "מאסט". בגילאי הסמינר זה עובד אחרת, יותר בקטע שאת זורקת לה שאלה למחשבה ו"תחשבי על זה ואם תהיה לך תשובה אשמח לשמוע". תתפלאי, אבל אם השאלה טובה... הן חוזרות. ואז נפתחת הזדמנות לשיחה נוספת (מיוזמתה, הידד!) והעם השניה בד"כ משוחררת יותר. לעולם אל תסיימי שיחה עם המעשה, תמיד עם ה"ממחר". אחרי כל מעידה יש עליה, ותמיד עוד אפשר לתקן. כווני אותה לחשוב בעצמה איך לתקן תיקון מהותי. "אני אכתובמכתב סליחה לממלאת מקום" אמרה לי ילדונת אחת חמודה, ואני עניתי ברכות: "אבל איך נעשה שזה לא יקרה לנו גם מחר, עם ממלאת מקום אחרת?.." אוהו, זו היתה שאלה קשה מידי, והיא הרהרה הרבה זמן. ממש הרבה. יצאתי להביא שכפולים ולא לחצתי עליה לענות מיד, אבל כן לחצתי עליה לענות לי: מה נעשה כדי שלא נמעד שוב? לפעמים הבת חושבת על עונש שירתיע אותה. לפעמים מתחילים איזה מבצע קטן בינינו רק לשעורים של מ"מ.
ילדה מתוקה אחת שחינכתי (כלומר, מקוה שחינכתי...) היתה מציקה מאוד לחברה אחת מסויימת, משהו שהגיע לשנאה אישית וקשה ממש. מצאנו לה דרך תיקון מקורית: להביא לאותה תלמידה, בשקט ובחשאיות, כל בוקר לפני התפילה את הסידור והחומש מהארון... סתם כך, לתרגל "אהבת חינם". בסוף החברה כמובן גילתה מי מביאה לה חומש וסידור כל יום והאמת והשלום אהבו....

ו. ושוב מחמאה... ואם מתאים גם טפיחה על השכם, פתק טוב הביתה לאמא, ועוד מחמאה... ועוד אחת, ותעשי לי טובה, תחסכי בדברים אחרים, לא בזה. אה, אין לך מה להחמיא כ"כ הרבה? אז טוב שאנחנו יושבות עכשיו ב"פרומו" של השיחה, וחושבות....

לסיכום, כך יראה דף התכנון שלך:

שורת מטרה מעשית

סעיפי תכנון מתומצתים: 1. פתיחה 2. אמירת הנושא 3. הקשבה מה יש לתלמידה לומר 4. הכוונה לחרטה ולתיקון 5. הצעת דרכים לתיקון 6. מחמאות, מהאמצע וכמה שיותר.

בפעם הבאה בעז"ה:

איך מזמנים לשיחה?

 

[מילה בסלע]

ד. הריני מזמינה את...


אני לא אשכח איך בכיתה ג' המורה קראה שמות, הגיעה לשם שלי ואמרה בנחת לחלל הכיתה: "מרים, גשי אלי בבקשה בסוף השעור..."

זהו. מאותו רגע מת השעור.

ומתה גם התלמידה הרגועה שבתוכי.

בתור ילדה חרוצה וסופר ממושמעת לא יכול להיות דבר נורא יותר מכזו בקשה. מוחי התערבל בתוכי במאה תהיות, ליבי נחבט אל דפנותיו במאתיים חבטות, מעי חמרמרו וראשי עלי סחרחר: מה הולכת לומר לי המורה???.... מה עשיתי? מי אמרה? מה המורה יודעת ואני לא?


איזה פחד.


היום, מול מאות תלמידותי, אני מחייכת ומקוה לראות אחת נפחדת כמותי, לפחות אחת שגם בה מכה ה"תן פחדך" כשם שהיכה בי (בת של מורה, זה הכל...) ולא מוצאת. אולי זה טוב, אולי לא. אין בי אפילו שמץ זכרון מי היתה אותה מורה ומה רצתה ממני בסופו של דבר, אבל לכשעמדתי אני על הקתדרה ידעתי ברורות שכזו לא אעשה לעולם.

רוצה לזמן ילדה לשיחה? בשקט, המורה. בחשאיות. לא כל הכיתה צריכה לדעת.

לפעמים, כשהתלמידה חוזרת משיחתה עמך, מחכה לה עדת חברותיה בסקרנות ובפיהן שאלה אחידה: "מה המורה אמרה לך???..."

נו?

ואחרי שקראת לה קבל עם ועולם, כולן יודעות על השיחה וכולן מחכות לחדשות טריות... מה היא כבר יכולה לענות להן בכזו סצנה?

או את האמת- ציטוטים נבחרים...

או שקר... ציטוטים נבערים. ובשתי האפשרויות התוצאה לא במיוחד מרנינה.


אז כלל ראשון, בשקט. יש הרבה דרכים: בקריאת שמות את מגניבה לה מעטפה להעביר לאמא וגם משחילה את משפט השיחה. בהפסקה תוך כדי שאת תורנית חצר, את קוראת לה להרים שקית נייר מהרצפה ותוך כדי... אפשר גם לעבור בין הטורים תוך כדי מבחן ולהניח פתק, אפשר לבדוק מחברות ובעמוד האחרון לרשום בעפרון שאת מחכה לה בהפסקה בחדר פעילות או במזכירות...


ואז, באותה נשימה ממש, אל תודיעי ותלכי- אימרי גם איזה משפט שיכין אותה אל השיחה, היא הרי לא מועמדת למשפט ויש לה זכות להכין את עצמה לשיחה. אל תחששי לומר לה בקשר למה את רוצה לשוחח עימה: "רציתי לברר כמה פרטים על השעור השישי אתמול" (ושתיכן הרי יודעות שהיא נמלטה ממנו והגיעה העת לתת דין וחשבון...) אפשר גם בנוסח: "היום בעז"ה נדבר על המחברות שלנו, ומה אפשר לעשות כדי שהן תיראנה טוב יותר".


בגילאים גבוהים השיחות איתך הופכות לסנציה מרעישה. באזור ו' עממי עד י' תיכון זו עלולה להיות מכה למעמד החברתי שלה. אל תעשי לה את זה ליד חברות! שיחות מסדרון נידונות מראש להסמקה ולשלל מבטים מתרוצצים ומפוחדים. את מבחינתך רק רוצה לברר מה היה אתמול בהקבצה של המורה תרצה, אבל היא מזוית העין רואה את חברותיה קורצות, בבהילות או בלעג, עושות לה סימנים באויר ומנסות להסיח את דעתה מדברייך. לאחר שזימנת אותה בדיסקרטיות, קבעי אף לשיחה מקום דיסקרטי. ששום עין של חברה או מורה לא תביך אותה ולא תאיים על הכנות והפתיחות שאת רוצה להשיג.

ואם בכל זאת, למרות כל המאמצים, לא נותר לך היכן לשוחח מלבד בחדר מורות או במזכירות? היי גמישה:

1. שקלי לוותר לגמרי על השיחה וקבעי מועד אחר.

2. שאלי את הבת מראש אם הדבר יקשה עליה, יפריע או יביך. רוב הבנות עונות בחיוב. ומעריכות מאוד את התחשבותך ברגשותיהן, הרבה יותר מהעובדה שהסכמת לוותר על שעור חלון נכסף...

3. אם הענין דחוף ותמציתי, לדוגמה, האם נעדרה מאסיפת ההורים ואת רק רוצה לברר בעדינות את הסיבה ולשאול האם מתאים ליזום היום שיחה טלפונית – ניתן לפתוח שיחה במקום שאין בו פרטיות, אבל התכונני לכך שהשיחה עלולה לפנות לאפיקים בלתי צפויים כגון: הבת תפרוץ בבכי פתאומי (האם נעדרה מאסיפת הורים מסיבה עצובה) מורה, מזכירה או מנהלת עתידות לעבור ולפנות אל הבת, אחת המורות תקרא לך בדחיפות לענין שיסיח את דעתך וכדומה.

לסיכום: הודיעי לתלמידתך על רצונך לשוחח עימה בצורה שתשמור על כבודה, תיתן לה כיוון על מה תיסוב השיחה ובחרי לערוך זאת במקום בו תימצאנה שתיכן בלבד.

ובפעם הבאה בעז"ה על עיצוב אקלים שיחה מועיל.

 

[מילה בסלע]

ה. יצירת אקלים שיחה מועיל

דמייני לעצמך שאת בתור בביטוח לאומי. מה קרה? סוג של כלום: מילאת טופס ויש לך שתי שאלות עליו. את עומדת מול הפקידה ומנהלת שיחה. אילו רגשות נושבים במהלך השיחה? תאמרי: זו שיחה טכנית, אלו רגשות יהיו בה?

יהיו.

כשבני אדם משוחחים נושבת בשיחתם אוירה כלשהי, שנוצרה מהלך רוחם ומרגשותיהם. מול הפקידה תוכלי לחוש אדיבות, ענייניות, רצון לעזור ואולי גם: קוצר רוח, קרירות, אדישות, שטחיות.


את מעלה בזכרונך את דמותה של הבת עימה את מתכננת לשוחח. היא עולה בדמיונך: גבוהה? נמוכה? ליצנית קטנה? שובבה? רצינית או עצובה? תוי פנייה מעלים בך אלף זכרונות מרגעים קטנים של תקשורת ביניכן. הכל עולה ברגע: הפעם ההיא ששינתה מן האמת מולך, האצבע הנלהבת בשיעורים או המבטים החשאיים (והמסגירים...) כשהפתק שלה קיפץ לשולחן האחורי...

מה את חשה כעת?

אולי המון. אולי כלום. אולי אינך מכירה אותה. אולי שכחת ומחקת במיומנות כל שמץ טינה. דבר אחד ברור: לפני השיחה עלייך לבחור לעצמך את הרגש הכי דומיננטי עימו את רוצה לנתב את השיחה.

היו שיחות שרציתי בהן אמת. עד הסוף. ומכיוון ש"כמים פנים לפני" הוצרכתי אף אני להיות אמיתית וישרה, להאמין באמת ובתמים במה שהיא אומרת לי ולתור באומץ אחר האמת בה אני רוצה שתכיר אף היא.


היו שיחות שרציתי בהן רגש דומיננטי של אהבה. רק אהבה. נשפכת, גלויה. לא אהבה אימהית אלא אהבה של מורה שרוצה בהצלחת תלמידתה יותר מכל.

לאחר שבודדנו את הרגש הדומיננטי בתוכנו לקראת השיחה, קיימות שתי אפשרויות: אם הרגש קשה וכאוב דוגמת: כעס, מתח, אי הבנה וכדו'- מוטב לי להמתין יום או יומיים עם השיחה הזאת. אם אבוא עם רגש כזה אל התלמידה הוא יצוף בין המילים ויעכיר את האוירה. מה לעשות שלא ניתן להציג כשחותרים אל מטרה חינוכית אמיתית. את כועסת? לגיטימי בהחלט. לא את הרית את העם הזה ולא את ילדיתיו, הגיוני שהמעשה והאופי מכעיסים אותך, אולי ישנם ספיחים שגורמים לכעס הזה שלא לדעוך. טפלי בהם, אח"כ תקראי לה לשיחה. מספיק משפט אחד בנוסח של "סליחה אבל ממש קשה לי להבין מהיכן הגיעו המילים הללו" בכדי שהיא תחוש אותך ותיחסם.

האפשרות השניה היא שהגענו לרגש טוב ומטהר, יופי בראשית קסום של נתינה לדורות. עכשיו הזמן לחפש משפטים חזקים שיביעו בבירור את הרגש שלך. רבות מאיתנו מאופקות וחסומות. או בגלל שטף החיים וגליהם, או בשל תכונת אופי. תלמידותינו, ולא רק הקב"ה, ליבא בעי. הן רוצות לראות שהן חשובות לך ורוצות להיות בטוחות שאת מתמסרת אליהן באמת ולא סתם מחטטת בליבן. הגיוני שאת חשה אהבה אליה, אבל היא אינה יודעת זאת! בואי נחשוב כיצד לשדר לה מסר אוהב בבירור, מסר שנותן אמון או שדר של הבנה והכלה.

וכעת תרגיל: אמרי לעצמך בקול את המשפטים הבאים וסמני איזה רגש צף בך למשמעם. בתחילת כל משפט נקבי בשמך:

1. X יקרה! אני רוצה שתדעי שלא משנה מה היה, אני סמוכה ובטוחה שמה שאמרת לי עכשיו הוא האמת לאמיתה!

2. X מקסימה, מה שלומך? איך היית חסרה לי אתמול בשיעור... לא היתה לנו תורנית ללוח וכל הזמן חיפשתי את האצבע שלך שתענה לי תשובה מבריקה כמו שרק את יודעת...

3. אז את מבינה, X ? לא משנה כמה פעמים נכשלת, אני רואה את ההצלחות האמיתיות שלך, בתחומים החשובים באמת!

אם אנחנו משדרות על אותו גל, בסעיף 1. רשמת לך שצף בך רגש של "סומכים עלי" יחד עם יראת כבוד, רצינות ובגרות.

בסעיף 2 מסתבר שחשת הערכה, אהבה וחיבה, וסעיף 3 העלה בך חיוך פנימי, הרגשת גאות ורווחה, רוגע ושקט נפשי.


כל המילים הללו לא נאמרו. בשום משפט לא כתוב "אני אוהבת אותך" ואין צורך לפמפם לתלמידה שאנחנו מעריכות אותה. אבל המשפטים הללו יצרו את האקלים הרגשי בשיחה, את אותו רגש בו בחרת בשלב התכנון ועימו הובלת את השיח למקום מכבד ומכובד.


הכל טוב ויפה...

אבל איך מתמודדים כשהתלמידה מגיעה עם מזג אויר קרבי, חם עד שרבי?...

על כך בעז"ה בפרק הבא.

 

[אחת מירושלים]

נראה שיש כאן חומר מיוחד
אני חייבת להדפיס את זה ולקרוא בעיון
ועל הדרך אני מקפיצה את האשכול לטובת כולן

 

[מילה בסלע]

נראה שיש כאן חומר מיוחד
אני חייבת להדפיס את זה ולקרוא בעיון
ועל הדרך אני מקפיצה את האשכול לטובת כולן

תוכלי גם להפיץ, אבל צייני כי כל הזכויות שמורות.

 

[אחת מירושלים]

כל הזכויות שמורות

למי?
מילה בסלע מפרוג?

 

[מילה בסלע]

למי?
מילה בסלע מפרוג?

קודם כל- כן
דבר שני תוכלי לברר באישי

 

[אחת מירושלים]

קודם כל- כן
דבר שני תוכלי לברר באישי

גם אם הייתי רוצה לברר באישי
אין לי אפשרות, אני חדשה ולא יכולה לשלוח הודעות באישי

 

[מילה בסלע]

גם אם הייתי רוצה לברר באישי
אין לי אפשרות, אני חדשה ולא יכולה לשלוח הודעות באישי

לא נורא, נמתין

 

[אחת מירושלים]

לא נורא, נמתין

חחחחחחחחח
וברצינות קראתי מקודם הכל בעיון
יש כאן חומר משהו משהו, וגם סגנון הכתיבה מהמם
בקיצור ממליצה לכולן לקרוא
לדעתי זה הרבה חומר טוב גם לאמהות, הגישה וכיון החשיבה,

 

[מילה בסלע]

ו. על אקלים ומזג אויר בשיחות אישיות

את התכוננת לשיחה איתה לילה שלם... והיא? אולי יום. אולי שני שיעורים וחצי הפסקה.

היא מתקרבת אלייך ואת מנסה לאמוד את גובה הגלים ואת צבע הדגל: סוערת? מתונה? נינוחה? מצופה באדישות? עוטה שריון של 'מה כ'פת לי?'

זה כבר לא הפרומו של השיחה, אלא השיחה עצמה. יחד עם הטקט הזריז שלבטח ניחנת בו (בינה יתירה, לפי אחד מן הפרושים זהו הטקאט בו בורכו הנשים-) את מנסה לדלות מהר את משפט הפתיחה המזדהה ביותר, שישדר אמפטיה. וזהו הכלל הראשון. לא משנה מה רצית להגיד ומה כתוב לך בדף התכנון. הבת נמצאת במרחק קוטבי, דבר ראשון קרבי אותה אלייך והתקרבי אליה בעצמך.

ובכל זאת, בואי ננסה לצפות, אילו מצבי רוח עלולים להתרגש עלייך?

סביר להניח שהענין תלוי בגיל. אם קדמה לשיחה הפסקה, צפי לתלמידה נינוחה מצד אחד, משוחררת ומאווררת, אבל מצד שני יכול להיות שנקטעה לה הרגע איזו מריבה מסעירה בכיתה, ואת הלך הרוח הזה היא הביאה עימה לשיחה.

למה זה חשוב?

כי אם יש לך שיחה עם בת עשרה נלהבת ווכחנית מדופלמת, רוח ההתנצחות עלולה להגיע לשיחה, ואת הרי לא רוצה ויכוחים בשיחה שלך. כלומר, אני אישית אוהבת מאוד החלפת דעות, אבל אוירת וכחנות והתנצחויות אינה מתאימה, לדעתי, לשיח בין מורה לתלמידה, בכל אופן לא בגילאי היסודי.

אז את הוכחנות עלינו לנטרל, תכף ננסה להציע דרכים כיצד לעשות זאת.

מה עוד?

איך שכחנו, המתח!

היא מגיעה בצעד מהוסס, בפנים מושפלות, גוררת רגלים כמו נידון לפני גרדום. 'הו, לא!' את מהרהרת- 'האם אני מאיימת כל כך?'

ובכן, אינך מאיימת כלל וכלל, אך הדברים שבפיך עלולים להיות מאיימים על אישיותה הקטנה והמכווצת, וזה גורם לה לרצות לברוח לכיתה. לגיטימי, כבר אמרנו?

והכי חשוב...

בדקות שחלפו מאז שהודעת לה על השיחה ועד שהשיחה מתבצעת, התלמידה שלך הספיקה להריץ בראש את כל האשמות והטצדקי שהיא עומדת לטעון בפנייך. על מי-אמרה-מה, ולמה בכלל זה קרה, ו"אם המורה הזו יוצאת מהכיתה במבחן מה היא חושבת, שלא יעתיקו?!" (ואם תרצי לדבר על ניסוח מכובד ולשלול משפטי חוצפה, אנא אל תעשי זאת כעת אלא בשיחה נפרדת!) בקיצור, בתוך תוכה משתוללת בערה, ואת רק צריכה לשאול בטון המתנגן שלך: "אז מה באמת קרה אתמול כשלא הייתי?..." בשביל שהיא תתחיל לשפוך יורה רותחת.


הי.

זה חזק מידי. כשהיא מוצפת היא עלולה לשגות בלשונה, לפרוץ בבכי, להתלהם, לומר דברים שתתחרט עליהם. צריך להרגיע את העסק, ומהר. לקרביות יש, כמו לווכחנות, טבע רע לסחוף אחרים עימה, ואת לא תיכנעי לסחף הזה, מה גם שהוא מאיים על תכלית השיחה ועל תוצאותיה.


אז מה היה לנו כאן?

1. אוירת ויכוחים והתנצחויות- ספיחים של מריבה בהפסקה

2. אוירה של מתח- מה המורה הולכת לומר לי

3. אוירה של כעס, התקפה שמהווה מגננה מפני ביקורת שאולי תצלוף בפניה.

נתחיל מהסוף.

אין ברירה, קיטור צריך לפרק. אבל מכיוון שזמנך קצוב את תעשי זאת בחכמה.

היא באה אלייך רוגזת, רותחת וקרבית? קררי את האמבטיה באלגנטיות: שלחי אותה לכמה משימות טכניות (שלחתי פעם ילדה למורה אחרת עם פתק. בפתק היה רשום: אנא החמיאי לתלמידה שהביאה לך פתק זה... הפטנט לא שלי אלא של הרבנית רוחמה שיין ע"ה) תני לה כמה דקות לעזור למזכירה, אל תדברי איתה שום דבר מהותי, רק טכני קר ופשוט, ללכת, לבא, להרים, להוריד, לסדר כסאות לכנס, לספור צילומים ולחלק בין הכיתות. ייקח זמן, נכון, אבל תרויחי ילדה נינוחה. מומלץ לשלב באמצע כוס מים נחמדה, לא יזיק.


נמשיך הלאה. הילדה מגיעה מתוחה. קל לזהות, אבל קשה לדעת את הסיבה האמיתית. ברוב הפעמים הילדות מתוחות בגלל סיבה אמיתית ומהותית שאנו לא יודעות אותה. למשל, אתמול כדברת עם אמה בשעה 23:23 בלילה, היא היתה ערה, צותתה ונפגעה... אולי הבינה לא נכון את ההערה האחרונה שרשמת לה על המבחן האחרון. אולי טעית שם בחישוב האחוזים, אולי חברה העתיקה ממנה ודווקא היא הנחשדת... היא לא סתם מגיעה מתוחה, יש כנראה סיבה סמויה למתח הזה. שימי לב: אינני חייבת לחשוף אותו. מורה אני ולא נביאה. מותר לי לדבר סחור סחור וה' ינחה את המילים שלי לרבדי הלב הנכונים שלה. אבל חובה לדעת שלא יעזור לומר לה "שרית מתוקה, שבי רגוע על הכסא, הכל בסדר, אינני נושכת..." זה ביטוי כ"כ שחוק ולא מכבד, היא הרי אינה פוחדת מנשיכה, ובינינו, יש דברים כואבים מנשיכה.

אז איך תשחררי את המתח?

פשוט: ספרי משהו על עצמך. ולא סתם על עצמך... על טעויות שעשית בעבר. מספיק משפט כמו "אל תשאלי מה קרה לי אתמול... תליתי כביסה תוך כדי שיחה והפלאפון נפל על השכנה מתחתי, בדיוק היא היתה במרפסת וחטפה אותו בראש..." את צוחקת? איזה כיף! גם היא כנראה תחייך, אבל יש כאן מסר סמוי: גם המורה שלי טועה. אנחנו בני אדם. מותר לטעות. זה נורמלי. ספרי על מעידה שלך כילדה, על הפעם ההיא שהעתקת או על הפתקים שהעברת... טוב, בזהירות כמובן... לא כל טעות שלנו ראויה לציטוט, אבל מצאי אחת כזו ב'שלוף' (ועדיף שתהיה קשורה איכשהו לתלמידה המתוקה שלך-) והופ, המתח יתפוגג. אל תשכחי לשרבב גם משפט בנוסח: "אין, אני למדתי מזה, כולם טועים... טועים ולומדים.. העיקר שגדלים ולא נשארים קטנים.. נכון?" וזה פתיח טוב לווידוי מצידה, אם לזה את מחכה.

קיימות דרכים נוספות לשחרור מתח: מחמאה, פטפוט בעלמא וכו', אבל מנסיון, הדרך לעיל מוצלחת ממש, רק תעשי אותה נכון עם פרק תהילים אחד (כרגיל) לפני.

רגע. כוכבית קטנה*.

אני יודעת שלא כל מורה בנויה ובשלה לספר על טעות שלה. ברי לי שאת חוששת שעוד הערב יקרסו כל הקוים בעיר בשל חלופת הקומדיות והאגדות שתרוכלנה עלייך.

אל דאגה. אם באמת אנחנו בני אדם ומותר לטעות- אז מותר גם לך. ירכלו על הטעות שלך? יצחקו עליה בשולחן שבת? אז מה! בסופו של דבר התלמידות שלנו מעריצות את מי שמסוגלת להכיר בחולשותיה. זו פסגת העוצמה מבחינתן. לא להציג מושלמת, אלא להיות שלמה עם אי המושלמות. ותזכרי שאני מצדיעה לך מראש...

מה נשאר לנו?

לטפל באוירת וכחנות מתנצחת.

זה הולך בערך כך:

היא מתישבת מולך בסערה. הכסא נבהל ממנה ומוסט אחור. היא קורסת עליו, וקצת נמרחת מולך (שפת הגוף הזו משדרת מגננה ברורה, זכרי זאת!) לפעמים הפוך: זקופה על הכסא ודרוכה כל כולה להשיב מלחמה שערה. עיזבי, אל תתרגשי. היא פשוט שכחה שהסצנה התחלפה וכעת היא לא בכיתה אלא מולך. מלכת הכיתה כבר אינה תוקפת אותה, ורק מבטך המלטף מחפש את האישיות המקרינה שבתוכה.

אתן מתחילות לשוחח על דא ועל הא (זוכרת? שלב א', פתיחה) ואת, חדדי אזנייך לשמוע את נוסח המשפטים שלה. אם הם חדים, קצרים, או שכבר בהתחלה היא מתווכחת איתך על כלום, ברור מאוד שהיא משדרת על תדר אחר, ולא על הגל שלך.

מאוד קורץ לומר לילדה כזו: "חמודה, עם המורה לא מתווכחים, נכון? ככה לא מדברים למורה..." מפתה ועומד על הלשון להפגין סמכותיות ולסגור ענין, אבל תני דעתך לכך שרוב הסיכויים שלא רק הענין יסגר אלא גם ליבה, ובשורה התחתונה יצאנו מופסדות.

אבל בכל זאת, להתווכח עם מורה זו לא אפשרות בכלל!

אז את אומרת לה אחרי 2-3 דקות שיחה- "תראי, X, קראתי לך כעת כי יש לנו ענין חשוב לשוחח עליו. אבל אני רואה שאת קצת נסערת... אולי נקבע יום אחר?"

"מה זהנקרא שאני נסערת?" תשיב לך הנסערת ותשאל, ואת תעני:

"נסערת הכוונה שיש לנו הרבה מה לענות למורה, אנחנו עונים מהר בלי לחשוב לפני, משהו בתוכנו לא רגוע. זה בסדר, גם מחר יש לי שעת חלון.. איזה שעור תרצי להפסיד?" (זו השאלה הכי שווה בשיחה...)

אז או שהיא תענה לך כפשוטו, ותקבעו מועד אחר (אהה... ובבית היא כבר תשחזר הכל, מחר היא תבא רגועה הרבה יותר!)

או שהיא תחזור לעצמה במיידי: "לא, לא התכוונתי בכלל, המורה... אני מבינה מה המורה מתכוונת..."

והנה, החזרת לה את ה"קונטרול" והמושכות בידיה לשלוט על מילותיה.



ו- פרק הסיום שלנו הגיע...

בפעם הבאה בעז"ה נציב כמה "עשה" ו"לא תעשה" בשיחות אישיות, כי אם עד עכשיו אפינו שיחה טובה, חייבים להוסיף לה גם תיבול טוב.

 

[אחת מירושלים]

זה פשוט מדהים
לדעתי, פוסטים אלו חובה לכל מורה של בנות ישראל
וזכות גם לאמהות שיכולות ללמוד הרבה, איך לחנך את בנותיהם
תודה לך @מילה בסלע
חבל שהבנות שלי לא לומדות אצלך בכתה

 

[מילה בסלע]

זה פשוט מדהים
לדעתי, פוסטים אלו חובה לכל מורה של בנות ישראל
וזכות גם לאמהות שיכולות ללמוד הרבה, איך לחנך את בנותיהם
תודה לך @מילה בסלע
חבל שהבנות שלי לא לומדות אצלך בכתה

תודה, יקרה
זה הנסיון, כלומר: אחרי הרבה תפילות וס"ד אפשר לזקוף זאת להמוני שיחות בכל מיני נושאים קשים וקלים עם מגוון גילאים של תלמידות.

 

[נעמי פ]

מקפיצה כי אהבתי.

 

[נקודה אחת]

עדיין לא הספקתי לקרוא הכל, אבל מה שקראתי חזק לפחות כמו השם שלך.
בלי נדר מדפיסה את הדפים האלו בקרוב ותולה בחדר המורות שלנו. למען יראו וייראו
תדפיסו גם אתן- זיכוי הרבות
לשיחות מועילות וטובות עם הנשמות הקטנות והמסתבכות לפעמיים
שהולכות לאיבוד בים החיים ועדיין אין להן כלים..

את גם ממש השקעת בכתיבה ובעריכה תוכן-אופן.. אשריך לגמרי!
מורידה את הכובע הניקי שלי.
המשיכי לעשות חיל, תגלי לנו עוד רזי הוראה.
יש לך שליחות בזה.

ויש לי עוד המון מה להגיד בנושאים האלו היקרים לליבי.. אבל משהו אחד.
תפילה
תפילה
תפילה
ועוד הפעם תפילה.
זה עובד. וכולנו יודעות את זה, נכון. אבל אעפ"כ תפילה היא אחד הדברים שצריך חיזוק תמידי. כל הזמן. כל יום.
ה' עושה לי נפלאות אם אני פותחת את הפה לבקש בו ברגע.. איי.. זה המתיקות של העניין.
לקבל את ההצלחה מתוך התפילה. בלי לפתור בעיות בלי לחשוב מחשבות..
להתחיל איתו.. והסיעתא ממרומים תצליח דרכינו. אמן.
ויש לי סיפור שכתבתי על שיחה אישית עם תלמידה מהממת שהייתה לי..
אולי פעם אטשטש קצת ואעלה.

 

[מילה בסלע]

א. "עשה" ו"לא תעשה" בשיחות אישיות, צידה לדרך:


1. עשי לך מנהג של קבע: שיחה אישית עם בת לפחות פעם בחודשיים. נשמע לך מוגזם? זה רק נשמע. בחודשיים יכולים לעבור על תלמידתך אירועים משמעותיים, ואם תהיי יחד עימה, באשר היא שם- תוכלי להשפיע המון על הלך מחשבותיה. זה יכול להיות דרמטי, כי אולי בחודשיים הללו הוריה נפרדו או סבתה נפטרה, וזה יכול להיות דרמטי יותר אם בחודשיים הללו היא חוותה פרידה קשה מחברה טובה ש'בגדה' בה. כשאת בתמונה, תוכלי לנסות לבחור יחד עימה את הצבעים המתאימים לצבוע בהם.

2. אל תעשי את השיחות בתבניתיות. אם אין על מה לדבר לא חייבים לזמן לשיחה. יש תלמידות שהדקות הללו מעיקות עליהן, ולא משנה כמה נחמדה תהיי. לא נח לה? לא כיף לה? שחררי אותה לדרכה. אל תשכחי להשאיר משפט פרידה בחלל: "אם תצטרכי אני תמיד כאן בשבילך." (ולא, לא חובה בנוסח הזה...)

3. עשי את השיחה בטבעיות. בלי מידי הרבה הכנות. אם השיחה רצינית כדאי להודיע עליה לפני למען הסמכותיות ושאר מטרות של 'חיצוניות', אבל השיחות הטובות באמת הן אלו בתחנה עד שהאוטובוס מגיע, בתורנות חצר, בשעור פקק או במזכירות ליד מכונת הצילום.. זה מתגלגל באגביות אבל נוגע עמוק... לדוגמה:

מה נשמע, שירה?

ב"ה

אז מה העניינים? גם את מבכה על המכונה שנתקעה לנו?

לא... אני מחכה לאישור שחרור שאמא שלי תשלח לי במייל

שחרור... הלוואי עלי...

לא כל כך הלוואי, המורה, יש לי רופא שיניים...

מפחדת?

בטח! המורה לא מפחדת מרופא שיניים?

אני? זה אחד הסיוטים שלי... רק אחד מהם..

למה, מה עוד מסייט את המורה?

את האמת? לבא אחרי יום חופשי ולשמוע שהיו בעיות עם המורות המקצועיות...

כן... נכון...

איך היה אתמול, באמת?

ככה ככה...

ככה?

לא משהו...

על מה היה קשה להתגבר?

על הפטפוטים... הפרענו לה, היא היתה ממש מסכנה...

זה קבוע ככה אצלך או יצר הרע חדש?

בשבועיים האחרונים יותר קשה...

יש לך רעיון מה יכול לגרום למצב בשיעורי X להשתפר?

אהמ... אולי אם יהיה יותר מבחנים, יותר שעורי בית, כללים ברורים יותר...


בקיצור, הבנתן...


4. אל תערכי את השיחה בזוגות. זוג יוצר עימות, שתיים מול אחת. זוג מונע פתיחות וכנות. גם אם שתי בנות שגו בשגיאה זהה- המניעים ודאי אינם זהים. קראי לכל אחת בנפרד ואל תיסחפי אחרי משפטי האשמה "היא עשתה לי... היא שכנעה אותי..." אמרי תמיד בנחמדות: "כעת אנחנו רוצים לעזור לך לא למעוד פעם נוספת..."

5. עשי את השיחה במקוריות. לתלמידה תוססת השאירי קוקה קולה קטן על השולחן, לתלמידה מסוייגת מאוד הותירי פתק מאופק עם מחמאה מרומזת (הסגורות נסגרות עוד יותר כשאנחנו פותחות להן אולמות לבב לרווחה... תסמונת הדגיג שהולך לאיבוד באוקיינוס...) עכשיו תגידי: "הי, זו לא שיחה?" נכון, אבל זה סוג מקורי של שיחה. יצרת קשר, פתחת אפיק. כל השאר כבר יזרום בעז"ה.

6. אל תעשי את השיחה אם אינך בשלה לקראתה. לפעמים לוקח יום או שניים עד שהמשפטים מסתדרים בלב ו... כן, עד שהרגשות מוצאים כר פורה ונח. מותר לך להמתין ולקרא לה לסדר רק אחרי יומיים או שלושה- "החיפזון מהשטן", אומר הפתגם.
ויש כאן אפקט נוסף: כשהתלמידה שלך מועדת, היא כבר מחכה שתקראי לה. בתוך תוכה היא רותחת ומלאת נקיפות מצפון, ויש לה פול משפטים לירות לכל עבר, חלקם נכונים וחלקם... לא ממש. תני ליום יומיים לחלוף, ואז הקערה תתהפך על פיה. היא תתחיל לחשוב: אולי המורה לא יודעת מה עשיתי? למה המורה לא קוראת לי? היא באמת כן רוצה שתקראי לה, כי את הרי תמצאי לה דרך תיקון וחתירה לשוב דרכה למעמדה שקודם החטא! ואז, אחרי יומיים, כשהיא פחות או יותר בתהליכי תשובה, קראי לה בנחת, ותשמעי מנגינה אחרת לגמרי...

בכוכבית אמליץ לך לפתוח את השיחה במשפט כמו "האמת היה מתאים שאקרא לך ביום שני, מיד אחרי מה שקרה... כן? שתינו יודעות מה קרה... אבל חשבתי לעצמי שאני רוצה שהשיחה תהיה טובה, שתינו נהיה רגועות, ונאמר אחת לשניה בכנות רק מילים של אמת. אז לא נורא שעברו כמה ימים, בסך הכל גדלנו בהם.."

7. עשי את עצמך קצת "לא יודעת". הותירי לתלמידה מרווח נשימה בו עינייך כאילו עצומות. תני לה להוביל אותך דרך זוית הראיה האישית שלה לדרך בה תתוודעי למה שקרה. לדוגמה, היא יכולה להציג את עצמה כך ש"כולן משפיעות עלי" ו"החברה אמרה לי לעשות כך". את תהיי חכמה ולא תאמרי לה: "שטויות, ידוע לי ממקור מוסמך שאת היית היוזמת והמדרבנת בכל הענין" אלא זרמי איתה- אם הציגה את עצמה כמושפעת אמרי לה שגם חוה אמרה כך על הנחש, ועדיין באה על ענשה. בשמים לא עוזר למצא אשמים, כל אחד נידון כפי מעשיו. תוכלי להשחיל לה כבדרך אגב שודאי שמי שמסיתה זה חמור פי כמה, אבל לא נראה לי שאת היית המסיתה... גם אותך פיתה היצר הרע, נכון? ואנחנו כאן בעולם כדי לנצח אותו..."

כללו של דבר, מכל שביל עקלתון שבו תבחר התלמידה שלך ללכת- את תובילי אותה בעדינות לדרך המלך. לפחות בפעם הבאה היא תמצא תירוץ מקורי יותר, וכבר תדע את דעתך על תרוצים מסוג זה.

8. אל תכנסי לויכוחים. אף פעם. בשום פנים. לעולם לא. NEVER. ויכוח פרושו שיש כאן שתי דעות ושני ברי פלוגתא, ואת לא בר פלוגתא של תלמידתך כשם שגם היא לא. ויכוח פרושו הצעת אי אמון, כי היא חוזרת על גרסתה ואת סבורה אחרת... היא פרשנה כך את הדברים ואת גורסת שונה ממנה. אז מי צודק?... ומכאן קלה הדרך ל"מה המורה, את לא מאמינה לי?!" ולכי תתקני את הרושם שנוצר. אמרת משהו? התלמידה אמרה ההיפך? תני לה לחזור על גרסתה (שלבים 2-3) ואם ברצונך להביאה אל נקודת האמת, נסחי את המשפטים ברכּות ועם סימני שאלה של ספק: "יש מצב שהפתק היה כתוב בכתב ידך? בעט כחול?..." או: "תנסי להיזכר, אולי בכל זאת בטעות הבטת על המבחן של חברתך?" בעברית צחה זה נקרא: "לתת לה סולם לרדת בו בכבוד מן העץ".

9. עשי לך מנהג של קבע: פרק תהילים לפני. רבינו עובדיה מברטנורא כותב על המשנה באבות ב' ב' על העוסקים בצרכי ציבור "שזכות אבותן מסייעתן-" שלא יהיו העסקנים סבורים שבזכותם הם מצליחים, אלא בשל זכות אבות שיש לציבור". אז גם אם השיחה תצא מוצלחת, זה לא אנחנו, זה כנראה בזכות סבתה של התלמידה שלך שהתפללה חזק בהדלקת נרות...

10. אל תייסרי את עצמך אחרי השיחה על משפט כזה או אחר שאמרת. אמרת? מה' יצא הדבר. את רק שליחה. עשית את מקסימום ההשתדלות שהיה בידייך לעשות, במירב הכלים שעמדו לרשותך. גם אם נראה לך שיצא מפיך משפט שגוי- בשמים גזרו שתלמידתך תשמע אותו היום, כי היא כנראה היתה צריכה לשמוע דווקא אותו. והבא ליטהר- פותחין לו... אולי כפשוטו: פותחין לו את פיו לומר את המילים הנכונות שיתיישבו נכון על הלבבות הצעירים.

עד כאן בינתיים
מילה בסלע

 

[פרפר סגול]

שלום
יש ספר שנקרא שיחת משמעת -פרופסור אליעזר יריב,
מילה בסלע,את מכירה אותו?
הוא לא דתי,אבל יש לו כיוונים מענינים מאד
אגב,הכלי שלנו היום הוא נטו דיבורים,וחשוב לשים לב ולא לבזבז אותם סתם,אז לכל מורה כדאי מאד לקרוא את מה שכתבת כאן,

ואגב,יש ספר שנקרא איך לדבר שהילדים ילמדו-גם מוצלח מאד!!

 

[מילה בסלע]

שלום
יש ספר שנקרא שיחת משמעת -פרופסור אליעזר יריב,
מילה בסלע,את מכירה אותו?
הוא לא דתי,אבל יש לו כיוונים מענינים מאד
אגב,הכלי שלנו היום הוא נטו דיבורים,וחשוב לשים לב ולא לבזבז אותם סתם,אז לכל מורה כדאי מאד לקרוא את מה שכתבת כאן,

ואגב,יש ספר שנקרא איך לדבר שהילדים ילמדו-גם מוצלח מאד!!

לא, איני מכירה! תודה על ההמלצה!