דעה בעניין המקום של המשפחה בחיים

משויטט

משתמש מקצוען
ביום חמישי הקודם עברתי ליד הסטנד של העיתונים וכרגיל בחנתי את ההיצע. כמו תמיד 'משפחה' תפס את העין, במיוחד שצורף אליו גליון עב כרס, סטייל מגזיני החג, ללא תוספת תשלום, לרגל חגיגות שלושים שנות פעילות.

רכשתי וכרגיל התענגתי על חלק מהכתבות והובכתי מן החלק האחר, ובאופן כללי התמודדתי בגבורה עם הכובד הבלתי קונבנציונלי עם בונוסי השמאלץ החמים והדביק עד לצרבת.

לפני שאומר את אני מה שאני מבקש לומר, אצהיר בזה את דעתי הבלתי משוחדת (לדעתי), שמשפחה הוא העיתון המושקע והמהוקצע, המוקפד ובעיקר המרתק ביותר מבין קשת העיתונים הרחבה היוצאת לאור במחוזותינו. הצוות הענק שמפיק את הדבר הזה מדי שבוע הוא לטעמי המובחר ביותר, בתחום הגרפי כמו בתחום הכתיבה החדשנית, בתחום העריכה כמו בתחום ההגהה וכן הלאה. בפירוש, מדובר בעיתון שלא מזלזל בקוראיו, ובמוסד שכנראה פיצח את סוד הקסם וגילה את נשק הפלא במלחמה הזו על לב הקורא. והביקוש הגבוה לעיתון הזה מלמד שאינני היחיד שחושב כך.

ועכשיו שזה נאמר, אציין שכשעברתי על המגזין המפלצתי נדחקה בי תחושה עתיקה ולא נוחה, שהלכה והתגברה ככל שהמשכתי להשתכשך בסאונה הפולחן-אישיותית בת 372 העמודים, רצופי ההאדרה העצמית וטפיחות השכם ההדדיות וההגזמות הפרועות בעניין ערכם ופועלם הרוחני.

אין לי הרבה זמן וכח להאריך, אבל מכיוון שהדברים עומדים לי בגרון מזה שבוע, ואני מתקשה לתפקד כך, ומדובר בנושא שללא ספק כאן המקום להעלותו, אנסה לנסח את תחושותיי בעניין, במחילה וסליחה.

ובכן, אני מבין ומקבל שכל מפעל וכל צוות וכל מערכת שעושה משהו – זקוק לאירועי הסיכום וההעצמה. כי התחושה שעושים משהו חשוב, היא הדלק המניע לכל אדם פעיל. אבל במקרה הזה אני סבור שהדבר חרג בהרבה מגבולותיו, ואני שונא את המשפט הבא, אבל זה כבר מגיע לרמות של סכנה רוחנית.

מקריאה של הגליון עולים שני הדגשים שרוב ככל הכותבים הדגישו: א. שמשפחה הוא העיתון המתקדם ופורץ הדרך שמוביל סדר יום ומתקן את החברה בכל דרך, ב. שהוועדה הרוחנית שעוברת על כל פסיק של כל משפט של כל עמוד, ושומרת על קדושת העיתון מכל צל חשש של ספק ספיקא כפול אלף של סירכא - היא העומדת בראש המפעל הנהדר.

התקבלה אצלי התחושה (ולא רק בגליון הספציפי הזה) שמערכת משפחה מייחלת שקוראיו יאמינו לה שדבר לא זז שם מבלי דעת תורה, וכל מי שיקרא את העיתון שלהם בהכרח יהפוך יהודי נעלה ומרומם משהיה לפני כן. תאמינו להם שהם המכתב מאליהו החדשני של דורנו.

ומכיוון שכאמור מדובר במקצוענים משכמם ומעלה, הם גם מאוד מאוד משכנעים.

ובמחילה, אני רוצה לכפור בשני הבהרות המערכת הללו (לפי פרשנותי), באמצעות האקסיומה המקובלת שכל יהודי חרדי קיבל אותה, שעיתון הוא דבר של בדיעבד. הוא חנית שנגזלה מצבא לא לנו, כדי בסך הכל לספק אלטרנטיבה למי שזקוק לה.

לספק אלטרנטיבה, ואלטרנטיבה טובה, היא בוודאי חובה קדושה שאני באופן אישי חב למי שקידם אותה הרבה הכרת הטוב. צריך להשקיע וראוי להקדיש כוחות לתת את הדברים האלו באופן כשר. אבל מכאן ועד להפוך את הבדיעבד הזה לעניין מקודש שכל גדולי הדור מהללים ומבטיחים שמי שרק יציץ לגליונות מובטח לו זרע צדיק וכשר, זו הרחקת לכת בלשון המעטה.

יש שדרן מפורסם וותיק ברדיו החרדי שאני מאוד אוהב אותו. אתם שואלים למה ואני עונה: בגלל שהוא לא מתיימר לעולם להיות איש חשוב ומציל הדור. הוא שדרן שתפקידו לספק בידור וככזה הוא מקבל את גזר דין החברה שלא להחשיב אותו במזרח הגזרה התורנית, וזה מחשבונו הפרטי עם בורא עולם שהוא בחר והשלים עם מעמדו. הוא מצהיר בעצם היותו וקלות דעתו (המעושה לפעמים, ואני חושד שבדיוק לצורך הזה) שהוא לא דמות להביט עליו למעלה, אלא הוא 'חרד"ק' גאה, מחזיק אייפון ומדשדש בביצותיו בלי להתנצל על כך, וילדים יקרים, אל תלמדו ממני.

התכונה הזו כמעט בלתי קיימת אצלנו. להיפך, ישנה תופעה (והיא כלל עולמית) של האדרת התפקיד וה'אני' וכל מיני קישקושים כאלה. כל מי שעוסק במשהו, ויהיה זה התחום הרדוד והמזוהם ביותר עלי אדמות, מוצא היום לנכון להבהיר בכל עת שהוא עוסק בדבר חשוב ונצרך וכי הוא אמן בתחומו. כל מה שפעם היו אנישם עושים בלבוש שחורים מתוך הכרה שהם חוטאים ורדודים, הפך היום לדגל ראוי לנופף בו ואין כאן להאריך.

ההבדל בינינו לבין כל העולם, שלנו יש אמות מידה קבועות ומסורות, מי מוביל ומה חשוב ומה הוא דיעבד, ומי שמחליט על סדרי העדיפויות הללו הם אנשים שחיים ושקועים ונושמים רק את התורה בלבד.

אני בעד עיתון. מאוד בעד. ומתוקף עיסוקי בכתיבה סבורני שאני גם יודע להעריך איכות בתחום הזה. אבל כל זה טוב ויפה ונחמד כשהעיתון מכיר את מקומו, ויודע שהוא יושב על משבצת של בידור המונים, סיפוק גאוות יחידה, סיפוק תאוות הרכילות, שיש לי בכוח (ולא בפועל) לרשום רשימות ארוכות על חשיבותם הרבה של כל אחד מן הדברים הללו. אבל לצייר להמונים שהעיתון הוא עמוד ההשקפה ומקור הטוהר ועצם החינוך ועמוד האש לפני המחנה להאיר וליישר הדורים, זו טעות מסוכנת מדי לטעמי.

העולם יהיה כל כך יפה כשכל אדם יידע את מקומו, ויבין מה בדיוק הוא עושה ולא יתיימר, בשביל דחף רוחני פנימי אמתי ומייסר, להצדיק את מעשיו בצידוקים מאולצים שהוא הרי מוביל ומתקן את החברה ועושה עבודת קודש שכל גדולי עולם מעריצים.

אם היו מתמקדים בתחומים הגשמיים, כמו עישון או דיכאון אחרי לידה, מילא. אלו גם לא מתפקידו של עיתון, אבל אפשר לקבל שהם רוצים להגביר מודעות בנושאים שהם רואים כחשובים. אבל כל מי שקורא את העיתון יודע שזה לא כך, האונס ההשקפתי וכפיית דעת המיינסטרים הוא מעשה קבוע, מבלי להתחשב שזה הרבה מעבר לתפקידם ומקומם בציבור שלנו.

ועניין הוועדה הרוחנית. הדברים רגישים ובכל זאת אומר אותם. אני מאמין שמדובר באנשים תורניים רמי מעלה, מלומדים ותלמידי חכמים עצומים שקוטנם עבה ממותני במידות אינספור. אבל אני הקטן יכול כמעט בכל שבוע למצוא בעיתון, בעיקר בטורים הפוליטיים אבל לא רק, איסורי לשון הרע והונאת דברים והכאת סתר וחילול ה' ועוד רבים או לפחות סרכות כאלו לבלי מיצרים.

אני לא אומר שהועדה הרוחנית מועלת בתפקידה, אינני אלא כתוהה וכמשער שהם עובדים שם על תקן של מזעור נזקים. כמו כל המתראיינים והמכותבים אנשי התורה. אין לי כל ספק שאם יעברו עם פוסק נחשב על כל התוכן בעיתון, הוא ימצא הרבה מאוד דברים שאי אפשר בשום אופן לתת להם הסכמה הלכתית, ופרסומם גובל בלכל הפחות ספקות עמוקים.

הציבור אמנם דורש ובלי ספק צריך זאת. בלעדי העיתון ללא ספק היה המצב גרוע ומסוכן, ועל כן אולי ואפשר שבאופנים כלשהן ובהגבלים האפשריים – הדברים עוברים בדוחק. אבל כמה חשוב לזכור שסוף כל סוף הרי מדובר בדוחק. להפוך את הוועדה הרוחנית לא רק להכשר, אלא למעודדים ולמדרבנים ולמסכימים למעמדו החשוב של העיתון והעיתונאי ברובד הרוחני, זו היפוך היוצרות.

הלוואי שיבואו ימים שכל אחד יידע את מקומו, וכל עיתונאי יבין שהוא רחוק מלהיות מורה דעה ומנחה דרך ומתווה מסילה, ויסתפק בתפקידו החשוב והבלתי מגונה: לספק לנו בידור ופיצוחים של עונג שבת.
 

מרחבית

משתמש מקצוען
קודם כל תודה רבה. היה מעניין ומאלף לקרוא. הנקודות החשובות שהועלו לא קשורות דווקא ל'משפחה' אלא לעיתונות בכלל. לכן, על אף שאינני קוראת 'משפחה' אני מרשה לעצמי להגיב לדברים הכלליים שנכתבו.
עיתון בהחלט צריך להכיר את מקומו כעיתון. לפעמים נדמה שיש שיכרון כוח, כי למילה הכתובה באמת יש השפעה גדולה מאוד. חשוב אכן שעורכים וכתבים ידעו את מקומם. מצד שני, שכן תהיה להם תחושת אחריות גדולה מאוד.
ההבדל בין שני הדברים יכול להיראות דק, אבל הוא לא. והוא מאוד מאוד משמעותי.

אני תוהה האם באמת עליהם להסתפק בתפקיד של סיפוק בידור ופיצוחים של עונג שבת. כי אם מישהו נמצא בעמדה כזו שמשפיעה על הציבור - וזו המציאות - הוא יכול לראות זאת כשליחות קצת יותר נכבדה, רק בענווה הראויה.
כותב בעיתון אכן איננו מורה דעה ומנחה דרך ומתווה מסילה. גרוע אם הוא חושב כך. כן יש באפשרותו לפרסם דעת תורה - שנקבעת על ידי מי שראוי ומוסמך לזה - ולבסס אותה בציבור. ואם הוא עושה זאת ביושר, בנאמנות ובענווה - הוא עשה משהו חשוב וגדול מעבר לפיצוחים ועונג שבת. אני סבורה, שבכל מקום שאדם מוצב - עליו להשתדל לעשות יותר למען ד' ותורתו. באמת ובענווה. בלי יחצנות.

חשוב מאוד שגם ציבור הקוראים - בעיקר הם - יפנימו את העניין הזה, שעיתון הוא רק עיתון.
נכון שלמילה הכתובה יש הרבה כוח, דווקא לכן המודעות למקום הנכון של העיתון - כל כך חשובה. גם מי שלא ייתייחס לעיתון כאל בדיעבד, הרי שעיתון הוא לא ספר מוסר, לא ספר מחשבה יהודית, לא מייצג אמת. והכתבים בעיתון הם לא גדולי הדור ולא מנחי דרכנו.
נוסיף לזה את הצורך למלא כך וכך דפים בזמנים קצרים וקצובים, כך שרבים מהדברים נכתבים כצורך למלא עמודים, ואין מאחוריהם יותר מידי; או, לחילופין דברים נכבדים יותר, שנכתבים בלחץ חמור של זמן, ולכן לא מתבטאים בהם די הצורך הדיוק העמקות והמורכבות של הנושא המדובר.

אמנם, יש כמה כותבים, שבעיניי הם ברמה מיוחדת. והמאמרים שלהם אינם פחותים ממאמרים בספרים רציניים של השקפה ומחשבה. הם בודדים. והם לא עיתונאים. אבל הדברים שלהם כתובים בעיתונים.

אין לי מושג איך עובדות הוועדות הרוחניות. מנחשת, שהם נותנים קו כללי, עונים לשאלות ולספקות העורכים, מדפדפים פה ושם, רואים את הנושאים, אם יש תלונות מקוראים, הם בודקים אותן.
לא יכולה לחשוב על אף אחד מהם, שיושב יום יום וקורא את כל המלל הבלתי נגמר שנכתב בעיתונים, כולל כל המוספים.

הערה לגבי השדרן שתואר כך: "הוא מצהיר בעצם היותו וקלות דעתו (המעושה לפעמים, ואני חושד שבדיוק לצורך הזה) שהוא לא דמות להביט עליו למעלה, אלא הוא 'חרד"ק' גאה, מחזיק אייפון ומדשדש בביצותיו בלי להתנצל על כך, וילדים יקרים, אל תלמדו ממני".
אין לי מושג מי הוא. שואלת את עצמי אם דווקא אחד כזה לא עלול למשוך יותר. גאה בדרכו, שלם עם מקומו (כולל האייפון והכל), אבל בגובה העיניים, ואומר: אל תלמדו ממני.
האם זה לא מתכון דווקא לחבב אותו וללמוד ממנו? ייתכן שיש בזה הרבה יותר סיכון ממי שמתיימר לחנך אותנו.
שוב תודה על הדברים החשובים.
 
נערך לאחרונה ב:

דיו וקסת

משתמש מקצוען
אין לי הרבה זמן וכח להאריך

אני רק מנסה לתאר לעצמי מה היינו מקבלים אילו כן היה לך הרבה זמן וכח להאריך....

לעצם העניין, זה אכן מופיע באופן מוגבר בעיתון שציינת, אך קיים בכל מערכות התקשורת, כולל הממסדיות.
וזה חלק מהניסיון להידמות לתרבות המערבית, שם אכן העיתונאות הוא מקצוע חשוב וראשון במעלה.

אין מה לעשות, אלו שכותבים בעיתונים הם עיתונאים ולא רבנים. אתה מצפה מהם שלא יעשו אידאליזציה לתפקיד?
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
אכן הייתה הרגשה של האדרה עצמית.. אך קודם כל בטור של הרב גרילק הוזכר עניין ה'בדיעבד' וה'חנית מידי המצרי' (אם אני לא טועה בשם הארץ)
דבר שני, אני רואה את זה כפטריוטיות עצמית.. סה"כ הם חוגגים לעצמם יומולדת 30 וזה, בשבילם, אכן מאורע מרגש.

לגבי שאר הנושאים של הוועדה הרוחנית וכו' יכול להיות שיש צדק בדבריך, לא שאני נתקלתי במכשול מסוים, אך מבינה, כפי שסברה מרחבית, שלא ניתן באמת לעבור על כל כך הרבה מלל, ויש קווים מנחים וכו'

בכל מקרה, א"א להתעלם מכך שהוא עיתון משובח גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית ומי יודע לאן היו מגיעים אנשים לולא הם..
אין לי ולא כלום עם מערכת העיתון אבל אני מאוד אוהבת אותו ולא מוותרת עליו אף שבוע!
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
נאה דרשת, ובמילים כדורבנות.

בעולם היום אנשי התקשורת כבר אינם סתם "עיתונאים" אלא "מובילי דעת קהל". לא פלא שפה ושם גם כמה עיתונאים משלנו נפלו בזה (וגם אנשי פירסום, דומה). אך למעשה מובילי דעת הקהל האמיתיים הם אך ורק גדולי התורה, ועל פיהם יישק דבר.

בעניין המוסף שהזכרת, דומה שהתקרית המביכה שהתפרסמה כיפרה מעט על תחושות גאווה, אם היו.

ולוואי ונזכה כולנו תמיד לזכור את מקומנו ולשמור על צניעות ועממיות, בענווה ראויה.
 
נערך לאחרונה ב:

הגשש

משתמש מקצוען
@משויטט יפה דרשת ו @מרחבית יפה ענית.
הדברים הם קילורין לעיניים ונאים הם הדברים למי שאמרם.
אבל....
באשכול שהתפרסם כאן בנושא העיתונאים החרדים כתבתי את דעתי והעליתי את השאלה, מיהו עיתונאי חרדי?
הדיון לא צבר את התאוצה הנכונה והוא גווע בטרם עת. לעניות דעתי כמעט ואין בציבור שלנו עיתונאים כפי שמצוי בציבור הכללי או בעולם הרחב. מעטים הם העיתונאים הנשכניים שלא מוותרים לאנושות וממלאים באדיקות את המשבצת של כלבי השמירה על הדמוקרטיה החרדית. הדבר קיים בעיקר באתרי חדשות שמתהדרים בשמות חרדיים.
בעיתונות שלנו יש כותבים. כן. כמו כל אחד כאן, רק אולי מקצועיים יותר. מקצוענים יותר. משכנעים יותר. הם עובדים קשה!!! מניסיון. הם עובדים קשה להביא את פרנסת ביתם. כמה קשה? לא פחות מכל אחד ואחת מאיתנו שמתאמצים מאוד להביא 'לחם לפי הטף'.
אני כבר רואה את הגבות מתרוממות אל על. אתה רוצה שגם נרחם עליהם? התשובה היא לא. לא לרחם אפילו אל תדונו לכף זכות רק תפקחו את העיניים ותדעו עם מי יש לכם עסק. מי עומד מאחורי המילים. מי עומד מאחורי 327 עמודים של מלל עצמי אין סופי.
אלו אנשים כמוני וכמוך המנהלים בית, מחזיקים משפחה (תרתי משמע) מתעצבנים בבוקר, רעבים בצהרים, עייפים בערב ומתלוננים על חתונה של חבר. גם אם יש ביניהם שמרוויחים טוב מאוד ובהחלט יש כאלה. זה בא מעבודה פיזית קשה, לא מהשקעות בנדלן או מעסקאות מפוקפקות.
אמהמה...
בציבור יש תפיסה כזו שלא נוצרה בחלל הריק, כי עבודה בעיתונאות כמוה כפינוי אשפה. עבודה בזבל. מתייחסים לאנשים הרגילים שעובדים שם כאילו הם עובדי מכבסות מיוזעים ומטונפים, המוצאים את הכביסה המלוכלכת החוצה, בידיהם המגועלות ברפש אינסופי.
מדוע נפל חלקם מעובדי היי-טק, ספקי סחורה, סוכני מכירות, מתווכים או צלמים? למה היחס הזה שהם מקבלים על עבודה קשה ומאומצת להביא לכם עונג שבת ופיצוחים?
בלחץ האטומי שבו הם נמצאים תדיר, אתם לא מתמצאים. את הפטיש הכבד שמוחזק בידי העורך/הבעלים המונח תדיר על הראש הכואב, אתם לא מכירים. מהמתח שמא נפל רבב על המקלדת ומישהו נפגע, אתם מתעלמים. מה כן? פותחים את העיתון בסוף השבוע אחרי סעודה דשנה, מעלים את הרגליים על שולחן התקרובת הנמוך ומתחילים לבקר ולקטול על ימין ועל שמאל. למה לא? אם הם כתבו והדפיסו, והם גם מתכוונים שנקרא את הדברים שלהם הם צריכים להיות מוכנים לביקורת, לא?
נכון! אני בעד ביקורת וכמה שיותר. זה משביח ומעלה את רמת הכתיבה, אבל לפחות תבקרו את הכתיבה ולא את הכותב. תנו קצת הערכה לאנשים הקטנים שעומדים מאחורי העיתון הגדול הזה שמופיע שבוע אחרי שבוע כבר שלושים שנה ברציפות.

ואם אתם לא טופחים להם על השכם, כי עד כעת פשוט לא ידעתם מי עומד מאחורי העיתון הזה. הם עושים זאת לעצמם. לפחות פעם ב-30 שנה ורק על פני 327 עמודים.

עכשיו יש לכם 2 אפשרויות.
1. לצקצק בלשון ולומר: הגשש הוא עוד עיתונאי שנעלב.
2. לקרוא את כל מה שכתבתי שוב ולנסות לחשוב מחשבה חדשה על כל העניין הזה.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
נראה שמשויטט לא הסתפק בטור כאן, אלא שלח גם מכתב למערכת, ועוד חתם בשם א(ריה) וובר (ארליך).

IMG_20190111_081233.jpg
 
נערך לאחרונה ב:

מטאלי

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
@משויטט, כל מילה יהלום, כל משפט זהב!

כשקראתי את דבריך, בעיקר בקטע הזה:

עיתון הוא דבר של בדיעבד. הוא חנית שנגזלה מצבא לא לנו, כדי בסך הכל לספק אלטרנטיבה למי שזקוק לה.

לספק אלטרנטיבה, ואלטרנטיבה טובה, היא בוודאי חובה קדושה שאני באופן אישי חב למי שקידם אותה הרבה הכרת הטוב. צריך להשקיע וראוי להקדיש כוחות לתת את הדברים האלו באופן כשר. אבל מכאן ועד להפוך את הבדיעבד הזה לעניין מקודש שכל גדולי הדור מהללים ומבטיחים שמי שרק יציץ לגליונות מובטח לו זרע צדיק וכשר, זו הרחקת לכת בלשון המעטה

עלתה במוחי מחשבה: האם יתכן שבעוד x שנים יבואו נטפרי, נתיב הדרן, ודומיהם ויסבירו עד כמה מפעלם קדוש, ומוסיף קדושה בבית, ומי שישתמש בשורותיהם יזכה לזרע כשר מה שלא יזכה האברך בעל E1200?

הציבור לא יעבור על כך בשתיקה.

יוקיעו את החברה ההיא, ישמיצו ואולי אף יחרימו, הכיצד חברת סלולר "מוגן" בדיעבד של בדיעבד מתיימרת לשווק מוצרים לכלל הציבור ועוד במסווה של קדושה ורוחניות???

היתכן שהזבל הדיעבד הזה ימכר כלכתחילה???
הלא אינו אלא אלטרנטיבה למסכנים הנאלצים להתבוסס בו לצורך עבודתם! (אגב, ידידינו מנטפרי מצהיר על כך מפורשות במהלך הצטרפות להגנתו)

והנה, זה פלא בתחום העיתונות זה קרה!
וזה עובר מסך!
אה, עיתון, סליחה...

על כן, דבריך נכוחים כקילורין לעיניים, ויישר כחך ששיברת את לוחות העיתון, נפצת את תקרת הזכוכית, ועמעמת את ההילה סביב עגל הזהב ה"מקודש" הלזה!
 

משויטט

משתמש מקצוען
אני תוהה האם באמת עליהם להסתפק בתפקיד של סיפוק בידור ופיצוחים של עונג שבת. כי אם מישהו נמצא בעמדה כזו שמשפיעה על הציבור - וזו המציאות - הוא יכול לראות זאת כשליחות קצת יותר נכבדה, רק בענווה הראויה.
לטעמי העיתונאים ובעיקר קוראיהם (כפי שציינת) צריכים להכיר בזה שהם משמשים פונקציה של בידור. נקודה. ולכן עליהם להתרחק מעמדה של ה'המשפיעים', כי היא לא שייכת להם.
אין לי מושג איך עובדות הוועדות הרוחניות. מנחשת, שהם נותנים קו כללי, עונים לשאלות ולספקות העורכים, מדפדפים פה ושם, רואים את הנושאים, אם יש תלונות מקוראים, הם בודקים אותן.
זה בדיוק מה שעמלו כל כך להדגיש שלא. שהוועדה יושבת להם על כל מילה עם טלסקופ.
האם זה לא מתכון דווקא לחבב אותו וללמוד ממנו? ייתכן שיש בזה הרבה יותר סיכון ממי שמתיימר לחנך אותנו.
הסכנה מוגברת באנשים שמיצגים עצמם באור לא נכון, שלא תדע להישמר.
 

משויטט

משתמש מקצוען
אין מה לעשות, אלו שכותבים בעיתונים הם עיתונאים ולא רבנים. אתה מצפה מהם שלא יעשו אידאליזציה לתפקיד?
כן.


@הגשש לפי דעתי, ובניגוד לחשיבות שעסק העיתונות עוטה על עצמה ככל שהשנים מתקדמות, עיתון תפקידו להביא לי חדשות מהעולם. לא לנשוך אף אחד ולא להוביל שום דעת לשום מקום. החלק השני של התפקיד הוא לספק חומר קריאה מעניין.
(אגב, אני קונה עיתון בשביל לקרוא את הכתבות של אליהו אקרמן או אליעזר גרינצוויג, להעשיר קצת את ידיעותיי בקורות חייו המרתקים של דוד דמן, להתענג על הניסוחים והפרקטיקה הקולעת של ברייטקופף בכתיבה ובהגשה (לא התוכן) ולפעמים, כשיש כתבה ממש מוצלחת על נושא שמעניין אותי - גם זה. זהו. לכן, השאלה מיהו עיתונאי, ומשנבין זאת להעריך אותו על הפייק דרמות שהוא מייצר, הוא עניין סוציולגי אולי מרתק לחלקים באוכלוסיה, אבל זו לא עיתונות מבחינתי.)
נראה שמשויטט לא הסתפק בטור כאן, אלא שלח גם מכתב למערכת, ועוד חתם בשם א'ריה וובר (ארליך).
אני מאוד אוהב טורים אישיים, בניגוד לארליכער הזה..
 

מרחבית

משתמש מקצוען
מה כן? פותחים את העיתון בסוף השבוע אחרי סעודה דשנה, מעלים את הרגליים על שולחן התקרובת הנמוך ומתחילים לבקר ולקטול על ימין ועל שמאל. למה לא? אם הם כתבו והדפיסו, והם גם מתכוונים שנקרא את הדברים שלהם הם צריכים להיות מוכנים לביקורת, לא?
נכון! אני בעד ביקורת וכמה שיותר. זה משביח ומעלה את רמת הכתיבה, אבל לפחות תבקרו את הכתיבה ולא את הכותב. תנו קצת הערכה לאנשים הקטנים שעומדים מאחורי העיתון

אין לי כעת זמן להאריך. רק הייתי חייבת לספר כאן על תדהמתי כל פעם מחדש לאחר החגים, כשביקורות קטלניות קוטלות את כל עיתוני החג, את כמעט כל המוספים, מאות מאות דפים בנושאים מגוונים שנכתבו בעמל של חודשים, כשמאחוריהם יש את האנשים (עיתונאים או לא, לא משנה ההגדרה) שעמלו, וחשבו על רעיונות, וראיינו ועשו מסעות וכתבו ושיפצו, והספורט הזה לפסול כמעט את הכל, כאמור, מדהים אותי כל פעם מחדש. כאילו, מה רציתם? שיצטרפו לחללית שטסה לירח? שישבו כמה חודשים אצל שבטים אפריקנים בג'ונגל? מה עוד רציתם כדי להיות מסופקים? והאם הציפיות האלה הגיוניות? והאם זוכרים שמאחורי כל כתבה ישנו כותב, אפילו לא עלום שם, אלא ידוע לכל בשמו?
 

מרחבית

משתמש מקצוען
לטעמי העיתונאים ובעיקר קוראיהם (כפי שציינת) צריכים להכיר בזה שהם משמשים פונקציה של בידור. נקודה. ולכן עליהם להתרחק מעמדה של ה'המשפיעים', כי היא לא שייכת להם.

המציאות בשטח היא שהמילה הכתובה משפיעה מאוד על אנשים. עוד לפני השאלה מה יעשו הכותבים, ואיך הם יראו את עצמם. זה פשוט קורה. אנשים מושפעים מאוד ממה שהם קוראים. (גם מספרים. ר' הערכה עד הערצה לסופרות גם בלי כל האדרה עצמית).
השאלה מה עושים עם המציאות הזו. אז לנסות להוריד את ההילה הזו אצל הקוראים - זה דבר אחד.
מצד הכותבים - אם הם במילא מוצבים בעמדה כזו של השפעה - אדרבא, לטעמי שיראו בזה שליחות מעבר לסיפוק בידור כשר. וההבדל בין האדרה עצמית, לבין שליחות ביושר ובענווה - הוא ענק.
 
נערך לאחרונה ב:

משויטט

משתמש מקצוען
השאלה מה עושים עם המציאות הזו. אז לנסות להוריד את ההילה הזו אצל הקוראים - זה דבר אחד. מצד הכותבים - אם הם במילא בעמדה כזו של השפעה - אדרבא, לטעמי שיראו בזה שליחות מעבר לסיפוק בידור כשר. וההבדל בין האדרה עצמית, לבין שליחות ביושר ובענווה - הוא ענק.
ומה שאני טוען שזהו עיוות שהעיתונאים יצרו בעצמם בעצם המיקוד שלהם בתחומים לא להם. מכיוון שלדעתי תפקידם הוא רק לספק חדשות או סיפורי בדים על חלזונות האוקיינוס השקט או קטעי הומור על החיים הקטנים של כל אחד, אין באלו שום סכנת השפעה, אבל ברגע שהעיתונאי רואה ומצהיר על עצמו כמשפיע וכמוביל דעת - אזי מושפעים ממנו. ועל זה אני מתקוטט כאן יתר על המידה.
 

מטאלי

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
ומה שאני טוען שזהו עיוות שהעיתונאים יצרו בעצמם בעצם המיקוד שלהם בתחומים לא להם. מכיוון שלדעתי תפקידם הוא רק לספק חדשות או סיפורי בדים על חלזונות האוקיינוס השקט או קטעי הומור על החיים הקטנים של כל אחד, אין באלו שום סכנת השפעה, אבל ברגע שהעיתונאי רואה ומצהיר על עצמו כמשפיע וכמוביל דעת - אזי מושפעים ממנו. ועל זה אני מתקוטט כאן יתר על המידה.

זוהי תפיסת המערב בנוגע למקצוע היוקרתי ורב הרושם...
העיתונאי.
בעולם המערבי, אין מובילי ומשפעי דעת קהל, למעט כמרים ומופתים לקהל האדוק, שקרוב לוודאי שהשפעתם לא גבוהה מזו של העיתונאי האהוב, ולכן תפס לו העיתונאי מקום של כבוד והשפעה כה רבה.
רק אצלינו היהודים - הרבנים הם, ורק הם לבדם משפיעים על הלך רוחו ותפיסתו של צאן מרעיתם, ובזה מקונן הרב ה @משויטט את קינתו אודות העיתונאים שנתגדרו במקום הכי לא להם, וחבל שכך.
 

מרחבית

משתמש מקצוען
מוסכם שעיתון הוא דבר של בדיעבד, כדי לספק אלטרנטיבה טובה למי שזקוק לה.
מוסכם שהאדרה עצמית של עיתונאים - דבר גרוע ומזיק; שניסיון לצייר כאילו עיתון הוא עמוד ההשקפה ומקור הטוהר או מכתב מאליהו חדשני – טעות מסוכנת מאוד, שחייבים לתת עליה את הדעת; שראוי להיזהר מאוד שלא להפוך את מקצוע העיתונות אצלנו למקביל לעולם האחר; לדעת ולזכור, שעיתון הוא רק עיתון.

יחד עם זה נשאלת השאלה: אם עיתון אצלנו הוא אלטרנטיבה, איך ניצור אלטרנטיבה טובה דייה? כזו שתמלא את המטרה לשמה היא הוקמה?
האמנם חדשות יבשות, הומור וסיפורי חלזונות בלבד יעשו את זה? ללא מחשבה, ללא עומק, ללא משהו קצת מעבר? האם זה יספק את הצורך?
נראה, שהתשובה די ברורה.

ושאלה נוספת, האם ייתכן מצב של עיתון שאין לו כל השפעה? אפילו כזה שמביא רק חדשות?
מה באשר לשאלה אלו חדשות להביא ואלו לא? כמה מרכוז וכותרות ופירוט וסיקור לתת לכל אחד מהנושאים?
האם אין בזה השפעה עקיפה משמעותית על ציבור הקוראים?
מה עם חדשות רגישות מתוך המגזר, כמו בעידן בחירות? איך, כמה, והאם בכלל להביא אותם?
המציאות היא, שכל אחד מהעיתונים נותן הדגשים אחרים ושונים גם בנושאים אלה.

ואם בכל זאת לא נסתפק בחדשות יבשות, אלא בעוד כמה נושאים:
אלו פרשנויות פוליטיות וכלכליות להביא ואלו לא?
אלו שיטות חינוכיות להביא ולהדגיש, ואלו לא?
באלו סיפורים לבחור? ובאלו תמונות? ובאלו קומיקסים?
ומה לגבי מוספי הקודש? האם לוותר עליהם? שלא יהיה שום דבר קודש בעיתון?
ואם לא לוותר – אז במה לבחור? איזה כיוון להדגיש? את מי לצטט?

כל אחת מהנקודות הנ''ל – מדברת על דבר אחד: השפעה (ישירה או עקיפה) על הציבור.
לטעמי, אין חיה כזאת: עיתון שלא משפיע.

נניח שמוצאים בכל זאת נוסחה דמיונית לעיתון בלתי משפיע, כולו חדשות קצרות, הומור וחלזונות. האם אין לעצם הדבר הזה השפעה?
חושבני שיש בהחלט: רדידות. כי גם אם מישהו ממלא פונקציה של בידור, יכולות להיות צורות שונות ורמות שונות לבידור הזה. האם אין אפשרות וצורך לקבל במסגרת הזו משהו קצת יותר עמוק ורוחני?
לאלו שבמילא עסוקים בדברים האמיתיים, אלו שהמקום של עיתון בעולמם הוא במילא קטן ולא נחשב - היה מספיק לציין תמצית חדשות עיקריות בצורה יבשה וקצרה, אבל לא למענם נוצר העיתון.
אלו שעבורם יוצא בדיעבד העיתון, האם לא עדיף שאם כבר, אז יקבלו משהו קצת מעבר, ולא רק רדידות וכלום אחד גדול?

מי שמסכים שאין דבר כזה עיתון שלא משפיע, יבין שמה שנותר הוא, למצוא את הנוסחה להשפעה הכי טובה ורצויה. להפנים היטב, שכותבים בעיתון הם רק שליחים, בשום אופן לא מתווי דרך. ועליהם לנהוג ביושר ובענווה גדולים. שליחים, לטעמי, הם כן. וככאלה, הם אמורים לחוש את כובד האחריות של התפקיד הזה.
 
נערך לאחרונה ב:

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מזכיר קצת את הדיון על ספרי המתח שהיה כאן לא מזמן.. לשם מה ולמי נועדו..
 

הגשש

משתמש מקצוען
מוסכם שעיתון הוא דבר של בדיעבד, כדי לספק אלטרנטיבה טובה למי שזקוק לה.
מוסכם שהאדרה עצמית של עיתונאים - דבר גרוע ומזיק; שניסיון לצייר כאילו עיתון הוא עמוד ההשקפה ומקור הטוהר או מכתב מאליהו חדשני – טעות מסוכנת מאוד, שחייבים לתת עליה את הדעת; שראוי להיזהר מאוד שלא להפוך את מקצוע העיתונות אצלנו למקביל לעולם האחר; לדעת ולזכור, שעיתון הוא רק עיתון.

יחד עם זה נשאלת השאלה: אם עיתון אצלנו הוא אלטרנטיבה, איך ניצור אלטרנטיבה טובה דייה? כזו שתמלא את המטרה לשמה היא הוקמה?
האמנם חדשות יבשות, הומור וסיפורי חלזונות בלבד יעשו את זה? ללא מחשבה, ללא עומק, ללא משהו קצת מעבר? האם זה יספק את הצורך?
נראה, שהתשובה די ברורה.

ושאלה נוספת, האם ייתכן מצב של עיתון שאין לו כל השפעה? אפילו כזה שמביא רק חדשות?
מה באשר לשאלה אלו חדשות להביא ואלו לא? כמה מרכוז וכותרות ופירוט וסיקור לתת לכל אחד מהנושאים?
האם אין בזה השפעה עקיפה משמעותית על ציבור הקוראים?
מה עם חדשות רגישות מתוך המגזר, כמו בעידן בחירות? איך, כמה, והאם בכלל להביא אותם?
המציאות היא, שכל אחד מהעיתונים נותן הדגשים אחרים ושונים גם בנושאים אלה.

ואם בכל זאת לא נסתפק בחדשות יבשות, אלא בעוד כמה נושאים:
אלו פרשנויות פוליטיות וכלכליות להביא ואלו לא?
אלו שיטות חינוכיות להביא ולהדגיש, ואלו לא?
באלו סיפורים לבחור? ובאלו תמונות? ובאלו קומיקסים?
ומה לגבי מוספי הקודש? האם לוותר עליהם? שלא יהיה שום דבר קודש בעיתון?
ואם לא לוותר – אז במה לבחור? איזה כיוון להדגיש? את מי לצטט?

כל אחת מהנקודות הנ''ל – מדברת על דבר אחד: השפעה (ישירה או עקיפה) על הציבור.
לטעמי, אין חיה כזאת: עיתון שלא משפיע.

נניח שמוצאים בכל זאת נוסחה דמיונית לעיתון בלתי משפיע, כולו חדשות קצרות, הומור וחלזונות. האם אין לעצם הדבר הזה השפעה?
חושבני שיש בהחלט: רדידות. כי גם אם מישהו ממלא פונקציה של בידור, יכולות להיות צורות שונות ורמות שונות לבידור הזה. האם אין אפשרות וצורך לקבל במסגרת הזו משהו קצת יותר עמוק ורוחני?
לאלו שבמילא עסוקים בדברים האמיתיים, אלו שהמקום של עיתון בעולמם הוא במילא קטן ולא נחשב - היה מספיק לציין תמצית חדשות עיקריות בצורה יבשה וקצרה, אבל לא למענם נוצר העיתון.
אלו שעבורם יוצא בדיעבד העיתון, האם לא עדיף שאם כבר, אז יקבלו משהו קצת מעבר, ולא רק רדידות וכלום אחד גדול?

מי שמסכים שאין דבר כזה עיתון שלא משפיע, יבין שמה שנותר הוא, למצוא את הנוסחה להשפעה הכי טובה ורצויה. להפנים היטב, שכותבים בעיתון הם רק שליחים, בשום אופן לא מתווי דרך. ועליהם לנהוג ביושר ובענווה גדולים. שליחים, לטעמי, הם כן. וככאלה, הם אמורים לחוש את כובד האחריות של התפקיד הזה.
יש לי תשובה על כל אחת ואחת מהטענות הטובות והיפות שהועלו כאן. אך זמני אינו בידי כרגע.
דבר אחד אומר בכ"א. עיתון משפחה לא נוצר בחלל הריק אלא הוא תולדה של תהליך עיתונות חרדית שצעדה בדרך מסוימת. המציאות הוכיחה ששלושים שנה הוא לא טועה וגם חצי מיליון קוראים מדי שבוע (לטענת העיתון) אינם טועים.
אין לי שום דבר מזה שתקראו עיתונים בכלל או משפחה בפרט, אני לא ארוויח מזה שקל. מפריע לי העיוות החשיבתי שיש בציבור שלנו בנושא הזה. ועוד ארחיב בס"ד.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
בואו נשים קצת דברים על השולחן
יש כאן נושא אחד שהוא פשוט מילוי עמודים, ואם אין על מה לדבר מדברים על עצמנו, ואם אין את מי לראיין אנחנו מראיינים אחד את השני, זה חופר מתיש אבל זה קיים.
והכחה לכך שזה לא מקצועי, כל ילדון שמקשיב לקווי נייעס רואה עד כמה הם מתפרנסים מעצמם.

אבל הנושא השני הכאוב, הוא כמו שאמרו כאן קודם, רק משום מה לא קוראים לילד בשמו.
סלב
יש מושג אם מישהו כאן לא יודע שנקרא סלב בלע"ז.
ידוען בלה"ק.
אם תסלחו לי זה התחיל עוד ממדורי הכל העולם קוקו, אם תמונת צבע של אדמור"י שוליים כאחד האדם.
אבל אז הבינו המצלמים + הכותבים שהם עצמם יכולים להיות הסלב, הם משפיעים הם כותבים, הם מעלים נושאים. ומימלא אנשים רוצים בקרבתם.
אם אנשים רוצים בקרבתם, משמע אנשים חשובים הם.
אם אנשים חשובים הם, משמע יש להם מה לומר.
אם יש להם מה לומר משמע הם אומרים דברים חכמים.
אם הם אומרים דברים חכמים, משמע הם אנשים חשובים.

וכך הטרול מצלם את עצמו ומאכיל את עצמו ואת כולם.
ואנחנו משתפים ונשתף פעולה.

הבעיה
שכל התקשורת הלא ממסדית הופכת להיות גדולה ומשמעותית, וזה לא הולך להיעצר, הכותבים ימשיכו להשפיע, וכל עוד הם ישפיעו, הם יחשבו שהם צודקים חכמים וחשובים.
הפתרון הוא רק חינוך.
ואולי בסוף נלמד גם להשתמש בהם נכון, ולא רק הם בנו.

הנושא הזה קיים גם אצל זמרים, ולא ירחק היום וגם אצלנו יהיו שפים ידועים ו/או מעצבי אופנה...
תרבות המערב נכנסת, מהדלת האחורית שגדלה וגדלה לצערי כמעט כמו הדלת הראשית.

הפתרון האמיתי היחיד, הוא חינוך, חינוך, חינוך.
העלאת המודעות, והסבר אמיתי של הבעיה, מי ה'סלב' שלנו. מי המשפיעים שלנו, מי האנשים החשובים שאנחנו מעריכים.
וגם ערכים, מה הערך החשוב שלנו, יושבי קרנות שאוכלים טשולנט, או אדם שקירותיו מתקלפים וכל ימיו עיניו בבלאט גמרא.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ביום חמישי הקודם עברתי ליד הסטנד של העיתונים וכרגיל בחנתי את ההיצע. כמו תמיד 'משפחה' תפס את העין, במיוחד שצורף אליו גליון עב כרס, סטייל מגזיני החג, ללא תוספת תשלום, לרגל חגיגות שלושים שנות פעילות.

רכשתי וכרגיל התענגתי על חלק מהכתבות והובכתי מן החלק האחר, ובאופן כללי התמודדתי בגבורה עם הכובד הבלתי קונבנציונלי עם בונוסי השמאלץ החמים והדביק עד לצרבת.

לפני שאומר את אני מה שאני מבקש לומר, אצהיר בזה את דעתי הבלתי משוחדת (לדעתי), שמשפחה הוא העיתון המושקע והמהוקצע, המוקפד ובעיקר המרתק ביותר מבין קשת העיתונים הרחבה היוצאת לאור במחוזותינו. הצוות הענק שמפיק את הדבר הזה מדי שבוע הוא לטעמי המובחר ביותר, בתחום הגרפי כמו בתחום הכתיבה החדשנית, בתחום העריכה כמו בתחום ההגהה וכן הלאה. בפירוש, מדובר בעיתון שלא מזלזל בקוראיו, ובמוסד שכנראה פיצח את סוד הקסם וגילה את נשק הפלא במלחמה הזו על לב הקורא. והביקוש הגבוה לעיתון הזה מלמד שאינני היחיד שחושב כך.

ועכשיו שזה נאמר, אציין שכשעברתי על המגזין המפלצתי נדחקה בי תחושה עתיקה ולא נוחה, שהלכה והתגברה ככל שהמשכתי להשתכשך בסאונה הפולחן-אישיותית בת 372 העמודים, רצופי ההאדרה העצמית וטפיחות השכם ההדדיות וההגזמות הפרועות בעניין ערכם ופועלם הרוחני.

אין לי הרבה זמן וכח להאריך, אבל מכיוון שהדברים עומדים לי בגרון מזה שבוע, ואני מתקשה לתפקד כך, ומדובר בנושא שללא ספק כאן המקום להעלותו, אנסה לנסח את תחושותיי בעניין, במחילה וסליחה.

ובכן, אני מבין ומקבל שכל מפעל וכל צוות וכל מערכת שעושה משהו – זקוק לאירועי הסיכום וההעצמה. כי התחושה שעושים משהו חשוב, היא הדלק המניע לכל אדם פעיל. אבל במקרה הזה אני סבור שהדבר חרג בהרבה מגבולותיו, ואני שונא את המשפט הבא, אבל זה כבר מגיע לרמות של סכנה רוחנית.

מקריאה של הגליון עולים שני הדגשים שרוב ככל הכותבים הדגישו: א. שמשפחה הוא העיתון המתקדם ופורץ הדרך שמוביל סדר יום ומתקן את החברה בכל דרך, ב. שהוועדה הרוחנית שעוברת על כל פסיק של כל משפט של כל עמוד, ושומרת על קדושת העיתון מכל צל חשש של ספק ספיקא כפול אלף של סירכא - היא העומדת בראש המפעל הנהדר.

התקבלה אצלי התחושה (ולא רק בגליון הספציפי הזה) שמערכת משפחה מייחלת שקוראיו יאמינו לה שדבר לא זז שם מבלי דעת תורה, וכל מי שיקרא את העיתון שלהם בהכרח יהפוך יהודי נעלה ומרומם משהיה לפני כן. תאמינו להם שהם המכתב מאליהו החדשני של דורנו.

ומכיוון שכאמור מדובר במקצוענים משכמם ומעלה, הם גם מאוד מאוד משכנעים.

ובמחילה, אני רוצה לכפור בשני הבהרות המערכת הללו (לפי פרשנותי), באמצעות האקסיומה המקובלת שכל יהודי חרדי קיבל אותה, שעיתון הוא דבר של בדיעבד. הוא חנית שנגזלה מצבא לא לנו, כדי בסך הכל לספק אלטרנטיבה למי שזקוק לה.

לספק אלטרנטיבה, ואלטרנטיבה טובה, היא בוודאי חובה קדושה שאני באופן אישי חב למי שקידם אותה הרבה הכרת הטוב. צריך להשקיע וראוי להקדיש כוחות לתת את הדברים האלו באופן כשר. אבל מכאן ועד להפוך את הבדיעבד הזה לעניין מקודש שכל גדולי הדור מהללים ומבטיחים שמי שרק יציץ לגליונות מובטח לו זרע צדיק וכשר, זו הרחקת לכת בלשון המעטה.

יש שדרן מפורסם וותיק ברדיו החרדי שאני מאוד אוהב אותו. אתם שואלים למה ואני עונה: בגלל שהוא לא מתיימר לעולם להיות איש חשוב ומציל הדור. הוא שדרן שתפקידו לספק בידור וככזה הוא מקבל את גזר דין החברה שלא להחשיב אותו במזרח הגזרה התורנית, וזה מחשבונו הפרטי עם בורא עולם שהוא בחר והשלים עם מעמדו. הוא מצהיר בעצם היותו וקלות דעתו (המעושה לפעמים, ואני חושד שבדיוק לצורך הזה) שהוא לא דמות להביט עליו למעלה, אלא הוא 'חרד"ק' גאה, מחזיק אייפון ומדשדש בביצותיו בלי להתנצל על כך, וילדים יקרים, אל תלמדו ממני.

התכונה הזו כמעט בלתי קיימת אצלנו. להיפך, ישנה תופעה (והיא כלל עולמית) של האדרת התפקיד וה'אני' וכל מיני קישקושים כאלה. כל מי שעוסק במשהו, ויהיה זה התחום הרדוד והמזוהם ביותר עלי אדמות, מוצא היום לנכון להבהיר בכל עת שהוא עוסק בדבר חשוב ונצרך וכי הוא אמן בתחומו. כל מה שפעם היו אנישם עושים בלבוש שחורים מתוך הכרה שהם חוטאים ורדודים, הפך היום לדגל ראוי לנופף בו ואין כאן להאריך.

ההבדל בינינו לבין כל העולם, שלנו יש אמות מידה קבועות ומסורות, מי מוביל ומה חשוב ומה הוא דיעבד, ומי שמחליט על סדרי העדיפויות הללו הם אנשים שחיים ושקועים ונושמים רק את התורה בלבד.

אני בעד עיתון. מאוד בעד. ומתוקף עיסוקי בכתיבה סבורני שאני גם יודע להעריך איכות בתחום הזה. אבל כל זה טוב ויפה ונחמד כשהעיתון מכיר את מקומו, ויודע שהוא יושב על משבצת של בידור המונים, סיפוק גאוות יחידה, סיפוק תאוות הרכילות, שיש לי בכוח (ולא בפועל) לרשום רשימות ארוכות על חשיבותם הרבה של כל אחד מן הדברים הללו. אבל לצייר להמונים שהעיתון הוא עמוד ההשקפה ומקור הטוהר ועצם החינוך ועמוד האש לפני המחנה להאיר וליישר הדורים, זו טעות מסוכנת מדי לטעמי.

העולם יהיה כל כך יפה כשכל אדם יידע את מקומו, ויבין מה בדיוק הוא עושה ולא יתיימר, בשביל דחף רוחני פנימי אמתי ומייסר, להצדיק את מעשיו בצידוקים מאולצים שהוא הרי מוביל ומתקן את החברה ועושה עבודת קודש שכל גדולי עולם מעריצים.

אם היו מתמקדים בתחומים הגשמיים, כמו עישון או דיכאון אחרי לידה, מילא. אלו גם לא מתפקידו של עיתון, אבל אפשר לקבל שהם רוצים להגביר מודעות בנושאים שהם רואים כחשובים. אבל כל מי שקורא את העיתון יודע שזה לא כך, האונס ההשקפתי וכפיית דעת המיינסטרים הוא מעשה קבוע, מבלי להתחשב שזה הרבה מעבר לתפקידם ומקומם בציבור שלנו.

ועניין הוועדה הרוחנית. הדברים רגישים ובכל זאת אומר אותם. אני מאמין שמדובר באנשים תורניים רמי מעלה, מלומדים ותלמידי חכמים עצומים שקוטנם עבה ממותני במידות אינספור. אבל אני הקטן יכול כמעט בכל שבוע למצוא בעיתון, בעיקר בטורים הפוליטיים אבל לא רק, איסורי לשון הרע והונאת דברים והכאת סתר וחילול ה' ועוד רבים או לפחות סרכות כאלו לבלי מיצרים.

אני לא אומר שהועדה הרוחנית מועלת בתפקידה, אינני אלא כתוהה וכמשער שהם עובדים שם על תקן של מזעור נזקים. כמו כל המתראיינים והמכותבים אנשי התורה. אין לי כל ספק שאם יעברו עם פוסק נחשב על כל התוכן בעיתון, הוא ימצא הרבה מאוד דברים שאי אפשר בשום אופן לתת להם הסכמה הלכתית, ופרסומם גובל בלכל הפחות ספקות עמוקים.

הציבור אמנם דורש ובלי ספק צריך זאת. בלעדי העיתון ללא ספק היה המצב גרוע ומסוכן, ועל כן אולי ואפשר שבאופנים כלשהן ובהגבלים האפשריים – הדברים עוברים בדוחק. אבל כמה חשוב לזכור שסוף כל סוף הרי מדובר בדוחק. להפוך את הוועדה הרוחנית לא רק להכשר, אלא למעודדים ולמדרבנים ולמסכימים למעמדו החשוב של העיתון והעיתונאי ברובד הרוחני, זו היפוך היוצרות.

הלוואי שיבואו ימים שכל אחד יידע את מקומו, וכל עיתונאי יבין שהוא רחוק מלהיות מורה דעה ומנחה דרך ומתווה מסילה, ויסתפק בתפקידו החשוב והבלתי מגונה: לספק לנו בידור ופיצוחים של עונג שבת.
כתבת מקסים כמו תמיד.

יש נקודה שעדיין לא הוצגה כאן: אתה אמנם לקוח מרוצה אבל 'משפחה' נמצא בתחרות עיקשת וארוכת שנים מול שורה של יומונים ושבועונים. בעבר הוא עמד בעיקר מול השבועונים אבל בשנים האחרונות (אולי זו רוחו של ברייטקוף) השוק נפתח גם לקהל היומוני כשבמקביל היומונים מצידם לוחשים על לב קוראי 'משפחה'. משפחה לא נוצר כדי לספק אלטרנטיבה חרדית לעיתון, הוא קם כדי להרוויח כסף בתוך שוק האלטרנטיבות הללו.

אלא שבתחרות הזו מתהדרים היומונים בעליונות טבעית של קדושה שופרית היסטורית ומסורתית, בעוד משפחה ממותג כילד הרע והרכלן או כמו שהגדרת: חרד"ק עם אייפון.

ואת המשוואה הזו עמל 'משפחה' לנפץ, לא בטענה שהוא כולו נוטף קדושה ומצוות אלא שהוא לא פחות קדוש מאחרים, כי מפלגתיות ופוליטקלי-קורקט לא יהיו המדדים לרמה רוחנית של עיתון.

ועדה רוחנית יש לכולם, זליגות של תכנים לא ראויים יש בכולם, לשון הרע גם כן יש בכולם, רק מה? ליומונים זה מצווה כי זה נגד המפלגה המתחרה? לנו זה מצווה כי זה מחייב את הממסד לענות תשובות על הביקורת ולשפר את הביצועים עבור הציבור.
האם משפחה שומר על כללי תחרות או שבטעות נסחף לייצג את הממסדים המפלגתיים כדי למצב עצמו במקום טוב יותר? מקום לדיון נפרד.

כאן כמובן המשבצת הקבועה להדגיש שאין לי דבר עם העיתון ואני מחבב דווקא את המתחרים שלו (כעת אוחז בגליונות חג סוכות).
 

הגשש

משתמש מקצוען
התשובה על העיתונות החרדית, טמונה עמוק בשורשי פולין וליטא העשנות.

העיתונים החרדיים שנוסדו שם בלית ברירה, נבנו על הבסיס הידוע של לגזול את החנית מידי המצרי. עולם התורה והישיבות של אז, לא פרח כמו היום. הצעירים נפלו החוצה כמו זבובים. ההשכלה עשתה שמות בעם ישראל. ובאין מסגרות לקבוצת גיל העשר'ה, הם הזינו את שורות הציונות והסוציאליזם.

העיתונות החרדית של אז באה לתת תשובה לכל הנ"ל. האדמורים והרבנים בקשו לתת לעם החרדי אפשרות לקרוא את החדשות בלי להיחשף לטינופת הגויית או לרעל הציוני. גם אז כמו היום, קמו רבים וטובים וזעקו חמס. הכיצד נדמה לגויים ונוציא עיתון לשלומי אמונים?

כשעלו ארצה, העיתונות שנוסדה כאן נתנה את אותם תשובות על אותם השאלות שהיו בליטא ופולין. עם השנים ועם התפתחות הקהל החרדי בארץ ישראל שהלך וגדל, נוצר חסר בכל הקשור לדעות אחרות מחוץ לאלו שניהלו את אגודת ישראל. מעבר לכך, העיתון שהיה שמרני ביותר לא נתן מענה מספק לצרכים של החרדים שבקשו יותר חדשות, יותר מעניין ויותר דעות.

אינני יודע מי ניהל באמת את העיתון המרכזי של אז, ולכן לא יהיה נכון לומר שהעיתון בתקופה ההיא, הגיע לשלב שהוא חטא למטרה שלשמה הוא נוצר.

מאידך. אני גם לא יודע את הגיל של הכותבים הנכבדים שמפארים לנו את הפורום. לכן, לא אדע האם זכור לכם שלפני שלושים וארבעים שנה, נמכרו עיתוני החילונים במרכז בני ברק וירושלים. כן! כך היה המצב. העיתון המרכזי של אז, לא סיפק את תצרוכת החדשות והפנאי לחרדים של אז. לכל אותם אנשים שעבדו קשה לפרנס את ביתם וביקשו בסופי שבוע קצת פנאי ותרבות חרדית.

גם כשנפתח עיתון מתחרה לעיתון המרכזי בגלל התפלגות הזרמים, שניהם ישבו על אותה המשבצת: 'עיתונות מפלגתית'! בדיוק לוואקום הזה נכנסו הירחונים ובהמשך השבועונים.

אני עוצר רגע כדי להסביר את דבריי. כולם כאן מכירים את 'המכלול'? יש מישהו שלא מבין את נחיצותו? הרי מטרתו ברורה: למנוע מהחרדים לדבר ה' להסתובב בויקיפדיה הכללית ולחפש את המידע הנצרך להם.

זה בדיוק היה המקום של הירחונים שנוצרו אז בחלל שנפער. מכל אלו שכתבו כאן נגד העיתונות החרדית או הצביעו על התנשאות וצביעות, בטוחני שאין אפילו אחד! שרוצה להחזיר את הגלגל אחורה, למצב שבו ילדיו נחשפים מידי שבוע לעיתונות חילונית במכולת או בפיצוחייה.

מה לעשות. העיתונות החרדית דאז לא השכילה לראות מה קורה אצל השכנים ולהתאים את החנית שגזלו. רק אחרי שקמו המתחרים השבועונים ורק אחרי שכל המלחמות והחרמות לא הצליחו, פתאום העיתונות המפלגתית הפכה לצבעונית יותר. מעניינת יותר ופתוחה יותר לציבור. וככל שהשבועונים הרימו את רמת ההגשה גם המפלגתיים עשו זאת בעל כורחם. ולמה הם לא עשו זאת קודם כשהעיתונות הכללית כבר הייתה צבעונית, מושכת ומעניינת???

כל הדיבורים האלה, שהעיתונות זה לא מכתב מאליהו ולא ספרי מוסר, נובעים מחוסר הבנה של תפקיד העיתון בציבור החרדי. בואו נכתוב את זה גלויות. העיתונות החרדית החדשה הצילה דורות של חרדים שהיו עלולים ליפול החוצה.

נקודה נוספת וחשובה לא פחות. אין חולק על כך שהמוחות התמעטו בדורות שלנו. זאת הסיבה לפריחה הגדולה שעוברת על פירושי הגמרא הקלילים כמתיבתא ושוטנשטיין. מישהו זוכר כאן את המלחמה שלחמו בשטיינזלץ? הוא פשוט הקדים את זמנו (וגם העלים את מילות הגמרא לגמרי).

זו גם הסיבה שבעיתון חרדי צריך שיהיה גם דברי תורה ולא רק סיפורי חדשות או סיפורי בדים על חלזונות האוקיינוס השקט. ולמה? כי כשיישב חרדי על העיתון שלו בסוף השבוע (בכוונה אני לא כותב בשבת...) ויצקצק בלשונו על דברי פוליטיקה, בדף הבא יכנסו בו קצת דברי תורה. ואחרי שש פרסומות על אופנה הוא יקרא קצת הגות יהודית ועוד ארבעה פרסומים של רכבים הוא יקרא כמה מעשיות על תפילה. זאת מטרתו של עיתון חרדי, לתת פתרון לזמן הפנוי של החרדי שלא מסוגל עכשיו לשבת וללמוד, אלא רוצה - חלילה וחס - להעביר את זמנו.

גם מי שכתב כאן שהפתרון האמיתי והיחידי, הוא חינוך, חינוך וחינוך, כתב מצוין. אך גם הוא צריך להבין ולזכור שזה טוב לתשע מתוך עשר. ומה תעשה עם אותו עשירי שהחינוך לא עבד אצלו? האם היית רוצה לראותו בסופי שבוע מרפרף במעריב או במשפחה??? ומה יעשה הבן ולא יחטא?

גם בנושא דעות הדבר הוא כך. מבלי להיכנס לפרטים... במבט לאחור, המפלגתיים לא נתנו מקום לדעות שונות במגזר החרדי. כל דעה שקצת הייתה שונה מהאליטות, נגזר דינה להיות לשון הרע ורכילות ובוודאי שזה לא כך. ניתן לומר שסתימת הפיות האכזרית משהו של המפלגתיים, הולידה בעל כורחה את פרץ הדעות בשבועונים.

טוב ויפה הדבר שמערכת עיתון חרדי מתהדרת בוועדה רוחנית שמתווה את דרכה. טוב ויפה שמערכת עיתון חרדי יודעת לעצור ולהצביע על ההתקדמות שלהם, על העשייה שלהם. אין הם גורפי ביבין כפי שהגדירו זאת הלוחמים נגד השבועונים, שרק אינטרס צר ואויב הניע אותם.

הציבור החרדי גדל מאוד ויחד עימו גם גדלים השוליים. כי ככל שהדף גדל, השוליים מתגדלים באותו קצב ולעתים אף מהיר יותר. טוב ויפה שגם לשוליים שלנו יש תעסוקה חרדית הולמת ותשובה ניצחת לרחוב החילוני הצבעוני והמעניין. זוהי החנית החדשה מיד המצרי החדש.

אה, ולגבי ביקורת? מצויין. תבואו כל יום. אין שלמות בעולם הזה ותמיד יש מה לתקן ועל מה להעיר. אולם כשאתם באים לעשות זאת, תדעו קודם את מי הם מאירים ואז תדעו על מה אתם מעירים.

ואם הפוסט הזה היה ארוך למישהו או עצבן אותו במיוחד, הוא מוזמן להתחיל לקוראו שוב מההתחלה. סליחה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ק'

קמה קָרָאתִי בְכָל לֵב עֲנֵנִי יְהוָה חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה:קמו קְרָאתִיךָ הוֹשִׁיעֵנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדֹתֶיךָ:קמז קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה (לדבריך) לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:קמח קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ:קמט קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ יְהוָה כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי:קנ קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ:קנא קָרוֹב אַתָּה יְהוָה וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת:קנב קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם:
נקרא  10  פעמים

לוח מודעות

למעלה