הנושאים החמים
הנושאים החמים
ביום חמישי הקודם עברתי ליד הסטנד של העיתונים וכרגיל בחנתי את ההיצע. כמו תמיד 'משפחה' תפס את העין, במיוחד שצורף אליו גליון עב כרס, סטייל מגזיני החג, ללא תוספת תשלום, לרגל חגיגות שלושים שנות פעילות.
רכשתי וכרגיל התענגתי על חלק מהכתבות והובכתי מן החלק האחר, ובאופן כללי התמודדתי בגבורה עם הכובד הבלתי קונבנציונלי עם בונוסי השמאלץ החמים והדביק עד לצרבת.
לפני שאומר את אני מה שאני מבקש לומר, אצהיר בזה את דעתי הבלתי משוחדת (לדעתי), שמשפחה הוא העיתון המושקע והמהוקצע, המוקפד ובעיקר המרתק ביותר מבין קשת העיתונים הרחבה היוצאת לאור במחוזותינו. הצוות הענק שמפיק את הדבר הזה מדי שבוע הוא לטעמי המובחר ביותר, בתחום הגרפי כמו בתחום הכתיבה החדשנית, בתחום העריכה כמו בתחום ההגהה וכן הלאה. בפירוש, מדובר בעיתון שלא מזלזל בקוראיו, ובמוסד שכנראה פיצח את סוד הקסם וגילה את נשק הפלא במלחמה הזו על לב הקורא. והביקוש הגבוה לעיתון הזה מלמד שאינני היחיד שחושב כך.
ועכשיו שזה נאמר, אציין שכשעברתי על המגזין המפלצתי נדחקה בי תחושה עתיקה ולא נוחה, שהלכה והתגברה ככל שהמשכתי להשתכשך בסאונה הפולחן-אישיותית בת 372 העמודים, רצופי ההאדרה העצמית וטפיחות השכם ההדדיות וההגזמות הפרועות בעניין ערכם ופועלם הרוחני.
אין לי הרבה זמן וכח להאריך, אבל מכיוון שהדברים עומדים לי בגרון מזה שבוע, ואני מתקשה לתפקד כך, ומדובר בנושא שללא ספק כאן המקום להעלותו, אנסה לנסח את תחושותיי בעניין, במחילה וסליחה.
ובכן, אני מבין ומקבל שכל מפעל וכל צוות וכל מערכת שעושה משהו – זקוק לאירועי הסיכום וההעצמה. כי התחושה שעושים משהו חשוב, היא הדלק המניע לכל אדם פעיל. אבל במקרה הזה אני סבור שהדבר חרג בהרבה מגבולותיו, ואני שונא את המשפט הבא, אבל זה כבר מגיע לרמות של סכנה רוחנית.
מקריאה של הגליון עולים שני הדגשים שרוב ככל הכותבים הדגישו: א. שמשפחה הוא העיתון המתקדם ופורץ הדרך שמוביל סדר יום ומתקן את החברה בכל דרך, ב. שהוועדה הרוחנית שעוברת על כל פסיק של כל משפט של כל עמוד, ושומרת על קדושת העיתון מכל צל חשש של ספק ספיקא כפול אלף של סירכא - היא העומדת בראש המפעל הנהדר.
התקבלה אצלי התחושה (ולא רק בגליון הספציפי הזה) שמערכת משפחה מייחלת שקוראיו יאמינו לה שדבר לא זז שם מבלי דעת תורה, וכל מי שיקרא את העיתון שלהם בהכרח יהפוך יהודי נעלה ומרומם משהיה לפני כן. תאמינו להם שהם המכתב מאליהו החדשני של דורנו.
ומכיוון שכאמור מדובר במקצוענים משכמם ומעלה, הם גם מאוד מאוד משכנעים.
ובמחילה, אני רוצה לכפור בשני הבהרות המערכת הללו (לפי פרשנותי), באמצעות האקסיומה המקובלת שכל יהודי חרדי קיבל אותה, שעיתון הוא דבר של בדיעבד. הוא חנית שנגזלה מצבא לא לנו, כדי בסך הכל לספק אלטרנטיבה למי שזקוק לה.
לספק אלטרנטיבה, ואלטרנטיבה טובה, היא בוודאי חובה קדושה שאני באופן אישי חב למי שקידם אותה הרבה הכרת הטוב. צריך להשקיע וראוי להקדיש כוחות לתת את הדברים האלו באופן כשר. אבל מכאן ועד להפוך את הבדיעבד הזה לעניין מקודש שכל גדולי הדור מהללים ומבטיחים שמי שרק יציץ לגליונות מובטח לו זרע צדיק וכשר, זו הרחקת לכת בלשון המעטה.
יש שדרן מפורסם וותיק ברדיו החרדי שאני מאוד אוהב אותו. אתם שואלים למה ואני עונה: בגלל שהוא לא מתיימר לעולם להיות איש חשוב ומציל הדור. הוא שדרן שתפקידו לספק בידור וככזה הוא מקבל את גזר דין החברה שלא להחשיב אותו במזרח הגזרה התורנית, וזה מחשבונו הפרטי עם בורא עולם שהוא בחר והשלים עם מעמדו. הוא מצהיר בעצם היותו וקלות דעתו (המעושה לפעמים, ואני חושד שבדיוק לצורך הזה) שהוא לא דמות להביט עליו למעלה, אלא הוא 'חרד"ק' גאה, מחזיק אייפון ומדשדש בביצותיו בלי להתנצל על כך, וילדים יקרים, אל תלמדו ממני.
התכונה הזו כמעט בלתי קיימת אצלנו. להיפך, ישנה תופעה (והיא כלל עולמית) של האדרת התפקיד וה'אני' וכל מיני קישקושים כאלה. כל מי שעוסק במשהו, ויהיה זה התחום הרדוד והמזוהם ביותר עלי אדמות, מוצא היום לנכון להבהיר בכל עת שהוא עוסק בדבר חשוב ונצרך וכי הוא אמן בתחומו. כל מה שפעם היו אנישם עושים בלבוש שחורים מתוך הכרה שהם חוטאים ורדודים, הפך היום לדגל ראוי לנופף בו ואין כאן להאריך.
ההבדל בינינו לבין כל העולם, שלנו יש אמות מידה קבועות ומסורות, מי מוביל ומה חשוב ומה הוא דיעבד, ומי שמחליט על סדרי העדיפויות הללו הם אנשים שחיים ושקועים ונושמים רק את התורה בלבד.
אני בעד עיתון. מאוד בעד. ומתוקף עיסוקי בכתיבה סבורני שאני גם יודע להעריך איכות בתחום הזה. אבל כל זה טוב ויפה ונחמד כשהעיתון מכיר את מקומו, ויודע שהוא יושב על משבצת של בידור המונים, סיפוק גאוות יחידה, סיפוק תאוות הרכילות, שיש לי בכוח (ולא בפועל) לרשום רשימות ארוכות על חשיבותם הרבה של כל אחד מן הדברים הללו. אבל לצייר להמונים שהעיתון הוא עמוד ההשקפה ומקור הטוהר ועצם החינוך ועמוד האש לפני המחנה להאיר וליישר הדורים, זו טעות מסוכנת מדי לטעמי.
העולם יהיה כל כך יפה כשכל אדם יידע את מקומו, ויבין מה בדיוק הוא עושה ולא יתיימר, בשביל דחף רוחני פנימי אמתי ומייסר, להצדיק את מעשיו בצידוקים מאולצים שהוא הרי מוביל ומתקן את החברה ועושה עבודת קודש שכל גדולי עולם מעריצים.
אם היו מתמקדים בתחומים הגשמיים, כמו עישון או דיכאון אחרי לידה, מילא. אלו גם לא מתפקידו של עיתון, אבל אפשר לקבל שהם רוצים להגביר מודעות בנושאים שהם רואים כחשובים. אבל כל מי שקורא את העיתון יודע שזה לא כך, האונס ההשקפתי וכפיית דעת המיינסטרים הוא מעשה קבוע, מבלי להתחשב שזה הרבה מעבר לתפקידם ומקומם בציבור שלנו.
ועניין הוועדה הרוחנית. הדברים רגישים ובכל זאת אומר אותם. אני מאמין שמדובר באנשים תורניים רמי מעלה, מלומדים ותלמידי חכמים עצומים שקוטנם עבה ממותני במידות אינספור. אבל אני הקטן יכול כמעט בכל שבוע למצוא בעיתון, בעיקר בטורים הפוליטיים אבל לא רק, איסורי לשון הרע והונאת דברים והכאת סתר וחילול ה' ועוד רבים או לפחות סרכות כאלו לבלי מיצרים.
אני לא אומר שהועדה הרוחנית מועלת בתפקידה, אינני אלא כתוהה וכמשער שהם עובדים שם על תקן של מזעור נזקים. כמו כל המתראיינים והמכותבים אנשי התורה. אין לי כל ספק שאם יעברו עם פוסק נחשב על כל התוכן בעיתון, הוא ימצא הרבה מאוד דברים שאי אפשר בשום אופן לתת להם הסכמה הלכתית, ופרסומם גובל בלכל הפחות ספקות עמוקים.
הציבור אמנם דורש ובלי ספק צריך זאת. בלעדי העיתון ללא ספק היה המצב גרוע ומסוכן, ועל כן אולי ואפשר שבאופנים כלשהן ובהגבלים האפשריים – הדברים עוברים בדוחק. אבל כמה חשוב לזכור שסוף כל סוף הרי מדובר בדוחק. להפוך את הוועדה הרוחנית לא רק להכשר, אלא למעודדים ולמדרבנים ולמסכימים למעמדו החשוב של העיתון והעיתונאי ברובד הרוחני, זו היפוך היוצרות.
הלוואי שיבואו ימים שכל אחד יידע את מקומו, וכל עיתונאי יבין שהוא רחוק מלהיות מורה דעה ומנחה דרך ומתווה מסילה, ויסתפק בתפקידו החשוב והבלתי מגונה: לספק לנו בידור ופיצוחים של עונג שבת.
רכשתי וכרגיל התענגתי על חלק מהכתבות והובכתי מן החלק האחר, ובאופן כללי התמודדתי בגבורה עם הכובד הבלתי קונבנציונלי עם בונוסי השמאלץ החמים והדביק עד לצרבת.
לפני שאומר את אני מה שאני מבקש לומר, אצהיר בזה את דעתי הבלתי משוחדת (לדעתי), שמשפחה הוא העיתון המושקע והמהוקצע, המוקפד ובעיקר המרתק ביותר מבין קשת העיתונים הרחבה היוצאת לאור במחוזותינו. הצוות הענק שמפיק את הדבר הזה מדי שבוע הוא לטעמי המובחר ביותר, בתחום הגרפי כמו בתחום הכתיבה החדשנית, בתחום העריכה כמו בתחום ההגהה וכן הלאה. בפירוש, מדובר בעיתון שלא מזלזל בקוראיו, ובמוסד שכנראה פיצח את סוד הקסם וגילה את נשק הפלא במלחמה הזו על לב הקורא. והביקוש הגבוה לעיתון הזה מלמד שאינני היחיד שחושב כך.
ועכשיו שזה נאמר, אציין שכשעברתי על המגזין המפלצתי נדחקה בי תחושה עתיקה ולא נוחה, שהלכה והתגברה ככל שהמשכתי להשתכשך בסאונה הפולחן-אישיותית בת 372 העמודים, רצופי ההאדרה העצמית וטפיחות השכם ההדדיות וההגזמות הפרועות בעניין ערכם ופועלם הרוחני.
אין לי הרבה זמן וכח להאריך, אבל מכיוון שהדברים עומדים לי בגרון מזה שבוע, ואני מתקשה לתפקד כך, ומדובר בנושא שללא ספק כאן המקום להעלותו, אנסה לנסח את תחושותיי בעניין, במחילה וסליחה.
ובכן, אני מבין ומקבל שכל מפעל וכל צוות וכל מערכת שעושה משהו – זקוק לאירועי הסיכום וההעצמה. כי התחושה שעושים משהו חשוב, היא הדלק המניע לכל אדם פעיל. אבל במקרה הזה אני סבור שהדבר חרג בהרבה מגבולותיו, ואני שונא את המשפט הבא, אבל זה כבר מגיע לרמות של סכנה רוחנית.
מקריאה של הגליון עולים שני הדגשים שרוב ככל הכותבים הדגישו: א. שמשפחה הוא העיתון המתקדם ופורץ הדרך שמוביל סדר יום ומתקן את החברה בכל דרך, ב. שהוועדה הרוחנית שעוברת על כל פסיק של כל משפט של כל עמוד, ושומרת על קדושת העיתון מכל צל חשש של ספק ספיקא כפול אלף של סירכא - היא העומדת בראש המפעל הנהדר.
התקבלה אצלי התחושה (ולא רק בגליון הספציפי הזה) שמערכת משפחה מייחלת שקוראיו יאמינו לה שדבר לא זז שם מבלי דעת תורה, וכל מי שיקרא את העיתון שלהם בהכרח יהפוך יהודי נעלה ומרומם משהיה לפני כן. תאמינו להם שהם המכתב מאליהו החדשני של דורנו.
ומכיוון שכאמור מדובר במקצוענים משכמם ומעלה, הם גם מאוד מאוד משכנעים.
ובמחילה, אני רוצה לכפור בשני הבהרות המערכת הללו (לפי פרשנותי), באמצעות האקסיומה המקובלת שכל יהודי חרדי קיבל אותה, שעיתון הוא דבר של בדיעבד. הוא חנית שנגזלה מצבא לא לנו, כדי בסך הכל לספק אלטרנטיבה למי שזקוק לה.
לספק אלטרנטיבה, ואלטרנטיבה טובה, היא בוודאי חובה קדושה שאני באופן אישי חב למי שקידם אותה הרבה הכרת הטוב. צריך להשקיע וראוי להקדיש כוחות לתת את הדברים האלו באופן כשר. אבל מכאן ועד להפוך את הבדיעבד הזה לעניין מקודש שכל גדולי הדור מהללים ומבטיחים שמי שרק יציץ לגליונות מובטח לו זרע צדיק וכשר, זו הרחקת לכת בלשון המעטה.
יש שדרן מפורסם וותיק ברדיו החרדי שאני מאוד אוהב אותו. אתם שואלים למה ואני עונה: בגלל שהוא לא מתיימר לעולם להיות איש חשוב ומציל הדור. הוא שדרן שתפקידו לספק בידור וככזה הוא מקבל את גזר דין החברה שלא להחשיב אותו במזרח הגזרה התורנית, וזה מחשבונו הפרטי עם בורא עולם שהוא בחר והשלים עם מעמדו. הוא מצהיר בעצם היותו וקלות דעתו (המעושה לפעמים, ואני חושד שבדיוק לצורך הזה) שהוא לא דמות להביט עליו למעלה, אלא הוא 'חרד"ק' גאה, מחזיק אייפון ומדשדש בביצותיו בלי להתנצל על כך, וילדים יקרים, אל תלמדו ממני.
התכונה הזו כמעט בלתי קיימת אצלנו. להיפך, ישנה תופעה (והיא כלל עולמית) של האדרת התפקיד וה'אני' וכל מיני קישקושים כאלה. כל מי שעוסק במשהו, ויהיה זה התחום הרדוד והמזוהם ביותר עלי אדמות, מוצא היום לנכון להבהיר בכל עת שהוא עוסק בדבר חשוב ונצרך וכי הוא אמן בתחומו. כל מה שפעם היו אנישם עושים בלבוש שחורים מתוך הכרה שהם חוטאים ורדודים, הפך היום לדגל ראוי לנופף בו ואין כאן להאריך.
ההבדל בינינו לבין כל העולם, שלנו יש אמות מידה קבועות ומסורות, מי מוביל ומה חשוב ומה הוא דיעבד, ומי שמחליט על סדרי העדיפויות הללו הם אנשים שחיים ושקועים ונושמים רק את התורה בלבד.
אני בעד עיתון. מאוד בעד. ומתוקף עיסוקי בכתיבה סבורני שאני גם יודע להעריך איכות בתחום הזה. אבל כל זה טוב ויפה ונחמד כשהעיתון מכיר את מקומו, ויודע שהוא יושב על משבצת של בידור המונים, סיפוק גאוות יחידה, סיפוק תאוות הרכילות, שיש לי בכוח (ולא בפועל) לרשום רשימות ארוכות על חשיבותם הרבה של כל אחד מן הדברים הללו. אבל לצייר להמונים שהעיתון הוא עמוד ההשקפה ומקור הטוהר ועצם החינוך ועמוד האש לפני המחנה להאיר וליישר הדורים, זו טעות מסוכנת מדי לטעמי.
העולם יהיה כל כך יפה כשכל אדם יידע את מקומו, ויבין מה בדיוק הוא עושה ולא יתיימר, בשביל דחף רוחני פנימי אמתי ומייסר, להצדיק את מעשיו בצידוקים מאולצים שהוא הרי מוביל ומתקן את החברה ועושה עבודת קודש שכל גדולי עולם מעריצים.
אם היו מתמקדים בתחומים הגשמיים, כמו עישון או דיכאון אחרי לידה, מילא. אלו גם לא מתפקידו של עיתון, אבל אפשר לקבל שהם רוצים להגביר מודעות בנושאים שהם רואים כחשובים. אבל כל מי שקורא את העיתון יודע שזה לא כך, האונס ההשקפתי וכפיית דעת המיינסטרים הוא מעשה קבוע, מבלי להתחשב שזה הרבה מעבר לתפקידם ומקומם בציבור שלנו.
ועניין הוועדה הרוחנית. הדברים רגישים ובכל זאת אומר אותם. אני מאמין שמדובר באנשים תורניים רמי מעלה, מלומדים ותלמידי חכמים עצומים שקוטנם עבה ממותני במידות אינספור. אבל אני הקטן יכול כמעט בכל שבוע למצוא בעיתון, בעיקר בטורים הפוליטיים אבל לא רק, איסורי לשון הרע והונאת דברים והכאת סתר וחילול ה' ועוד רבים או לפחות סרכות כאלו לבלי מיצרים.
אני לא אומר שהועדה הרוחנית מועלת בתפקידה, אינני אלא כתוהה וכמשער שהם עובדים שם על תקן של מזעור נזקים. כמו כל המתראיינים והמכותבים אנשי התורה. אין לי כל ספק שאם יעברו עם פוסק נחשב על כל התוכן בעיתון, הוא ימצא הרבה מאוד דברים שאי אפשר בשום אופן לתת להם הסכמה הלכתית, ופרסומם גובל בלכל הפחות ספקות עמוקים.
הציבור אמנם דורש ובלי ספק צריך זאת. בלעדי העיתון ללא ספק היה המצב גרוע ומסוכן, ועל כן אולי ואפשר שבאופנים כלשהן ובהגבלים האפשריים – הדברים עוברים בדוחק. אבל כמה חשוב לזכור שסוף כל סוף הרי מדובר בדוחק. להפוך את הוועדה הרוחנית לא רק להכשר, אלא למעודדים ולמדרבנים ולמסכימים למעמדו החשוב של העיתון והעיתונאי ברובד הרוחני, זו היפוך היוצרות.
הלוואי שיבואו ימים שכל אחד יידע את מקומו, וכל עיתונאי יבין שהוא רחוק מלהיות מורה דעה ומנחה דרך ומתווה מסילה, ויסתפק בתפקידו החשוב והבלתי מגונה: לספק לנו בידור ופיצוחים של עונג שבת.
