מה הדרך הנכונה לדבר על תשובה- מיראה או מאהבה?

משתפרת

משתמש סופר מקצוען
רכזות חברתיות/ מחנכות בסמינרים/יועצות:
מה אתן מרגישות שיותר מדבר אל הבנות- תשובה מאהבה- המלך בשדה? דרשו ד' בהמצאו? המתנה-תשובה?
או בן אדם מה לך נרדם? יום הדין? אריה ישאג? וכו'.
האם לדעתכן יש מגמה שהולכת ומתחזקת לכיוון מסוים?
עם איזה נושא אתן יוצאות לבנות בתחילת השנה?
 

sara100

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
מזכירה לי סיפור.
הלכו שניים לטייל בעשרת ימי תשובה, האחד כולו חרד ורועד פוחד בוכה לא יודע מה לעשות. שאל אותו שותפו: "מה קרה?"
"את שואל אותי מה קרה?" התייפח הראשון. "אתה מסתובב לך בשאננות אוכל ושותה כאילו לא קורה כלום. אתה יודע שעוד כמה ימים יש לנו משפט??? איך אתה כ"כ שאנן?"
ענה החבר: "פשוט, השופט הוא אבא שלי..."
 

אמא ומתכנתת

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
אני לא אשת חינוך במקצועי, אבל מהחויה האישית שלי, וממה ששמעתי מעוד רבות (ורבים) מסביבי - הדיבורים על תשובה מיראה, כל הדגש ששמים על אימת הדין, על חומרת המשפט, וכולי - רק גורמים לבני ובנות הנוער לשנוא את הימים האלו. לחכות שתסתים סוףסוף התקופה המלחיצה הזו, שהרי רק מלהזכר כמה עבירות הספקנו לעבור בשנה האחרונה, ולחשוב כמה עבודה צריך כדי לשוב בתשובה שלימה על עוון אחד - נתקפים ביאוש מראש.
אני התחברתי הרבה יותר לדיבורים על גודל הקרבה בזמן הזה, על האהבה והרחמים. וזה גם מה שאמר אחד הגדולים לבעלי בתור בחור, שלדור שלנו לא מתאים הדיבורים של פעם (כל הספורים על החרדה מהמילה "אלול" וכולי), אלא יותר אהבה ורחמים.
 

אמא ומתכנתת

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
אם ככה- מה עם עקרונות היהדות: שכר ועונש? הלכות תשובה? מתי נטפל בהם ונכניס אותם לסדר היום?
חלילה לא אמרתי לא להזכיר אותם, זה חשוב וכמובן שצריך ללמוד על זה. אבל שזה לא יהיה העיקר, וגם כשמלמדים על זה - בלי להפחיד יותר מדי, בדור שלנו זה בד"כ לא תורם מאומה.

והאמת, שזו שאלה לגדולי הדור, ולא לנשים פשוטות כמוני.
 

edemar

משתמש מקצוען
אני יודעת שלסמינר גברא יש תוכניות מאלפות על אלול וראיתי כבר כמה סמינרים שקונים מהם תוכניות מרגשות ומחזקות במיוחד לתקופה של אלול זה תוכנית מובנית לימים אלו תבדקי
 

ר גן עדן

* מעצבת פנים והום סטילינג *
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
דרך החסידות היא תשובה מאהבה. דרך הליטאים היא תשובה מיראה. (- כך בכל אופן הבנתי, זה ההבדל בין שני השיטות)
 

b.m

משתמש סופר מקצוען
איור וציור מקצועי
מעבר לכל התשובות מה נכון לדור של היום וכו'
שטובים ממני, גדולים ממני ומנוסים ממני יוכיחו

אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו'. איני, והאמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה (פו ע"ב).


וברור גם שאין שום סתירה בין תשובה מאהבה, להלכות תשובה ועניין שכר ועונש.
 
נערך לאחרונה ב:

ששונית

משתמש מקצוען
זכרתי שראיתי פעם טור יפהיפה של חיה הרצברג בנושא, חיפשתי ומצאתי אותו כאן מתחת לחלון... @dmc העלתה אותו לפני כארבע שנים

רחמים חדשים מתקרבים –חיה הרצברג

בתחילה לא ידעתי יותר מכל ילדת גן רגילה שגדלה על סיפורי הגננת המסורה והכינה כרטיסי ברכה בצורת רימון עם ציורים, שבתוכם הדפיסה העוזרת את המילים "סליחה מביתכם חיה". הרימון היה מסתתר מתחת למגש החלות של ראש השנה ומקבל התייחסות מופתעת בתחילת הסעודה וכתמי דבש דביקים במהלכה.
ככה חזרתי בתשובה כל שנה עד כיתה א'.
בכיתה א' המורה כבר דיברה אתנו יותר ברצינות על כך שבחודש אלול צריך לחזור בתשובה וגם תיארה לנו את הכבשים המפורסמות שעוברות כבני מרון והרועה מסמן כל עשירית בדיו אדומה ואחר כך הורג אותה. (למה בעצם הוא עושה ככה ולמה הוא חייב להרוג, לא הצלחתי להבין).
גם בכיתה ב' שמעתי על הכבשים ועל כך שאולי אנחנו בעצמנו מסומנים, ולכן חייבים לחזור בתשובה. ביקשתי סליחה מכל החברות והכנתי כרטיסים מאוד מפורטים להניח מתחת למגש של החלות. כל פעם שהייתי קצת לא בסדר, היו גוערים בי או גערתי בעצמי: "ככה מתנהגים באלול?!" ומיד הייתי מתביישת מאוד.
אני משערת שבערך אז, בהיותי בת שבע או שמונה, ככל שהנצו במוחי יותר מחשבות ונעשיתי יותר מעורבת מבחינה מצפונית במציאות שסביבי - הלכה וגברה בי הרתיעה הפנימית מפני החודש הזה.
מי אהב את חודש אלול? אני זוכרת איך חשבתי תמיד שאלול זה ראשי תבות 'אריה שאג מי לא ירא'. אמנם מבחינת האותיות זה לא כל כך הסתדר אבל ככה הרגשתי, אריות שואגים ויראה ולא בדיוק ברור מה צריך לעשות, חוץ מלהתנצל ולהתחרט ולבקש סליחה ולהחליט החלטות, אבל - ככה אמרה המורה או אמר הרב בהרצאה - רק דברים שברור לנו שנוכל להתמיד בהם. ואני מעולם לא הצלחתי להתמיד. ממש בשום דבר.
* * *
מה שקצת טשטש את הרושם המעיק של אלול הייתה תחילת השנה החדשה עם כל ההתרגשות של ילקוטים רעננים וספרים ומחברות חדשים ומבטיחים, מורות לא מוכרות והרבה התחדשות באוויר - חצי אלול עבר על החגיגיות של ההתחלה שדחקה קצת את האווירה הכבדה. אבל לא לגמרי. כי אפילו התחושה המתרוננת של התחלות חדשות היה כמוס בה הפחד מפני הכישלון שבלי ספק יבוא.
המחברות היפות האלה - האם לא היו לי כמותן כל השנים שעברו? ומה יצא מהן בסוף?
המורות נהגו לשוחח על כך בתחילת השנה.
'פותחים דף חדש', הן אמרו, 'הבה נשתדל שגם הדף האחרון של המחברת יראה כמו הראשון', ואני הבה השתדלתי מאוד ולא הצלחתי מעולם. המחברות היפות והלבנות האלה, כל כך מהר הפכו לשמאטעס מקופלים ומקומטים, והסיכומים המסודרים בעט כחול עם פס אדום היו דוהים די מהר והופכים לצילומים, ואחר כך להעתקות בקופי, ולשיעורי בית מאולתרים, לשלושה דפים חסרים, לקשקושים לא רלבנטיים בארבעה הדפים האחרונים ולמעטפה מכורסמת קצת בלי כוונה. בכלל הלכו מחברותי ורזו בצורה משמעותית עם חלוף החודשים בשל כל הדפים שנתלשו מן האמצע, והדףֶ האחרון לא היה כמו הדף הראשון כי בדרך כלל הוא לא היה.
ובתוך כל אלו היאושים השקטים - ההשלמות עם הכישלונות שיבואו בהכרח, הפחד מן הדיו האדומה על גב הכבשה האלמונית, ההרצאות הנוקבות והמרגשות (באמת) על הימים הנוראים, - הלך אלול והפך למשהו מאוד מאיים וקשה, מאוד מכווץ ומקטין. אלול היה תמיד תזכורת לכל מה שאנחנו לא - לא מספיק טובים, לא מספיק מקיימים, לא מספיק מתמידים, לא מספיק עוזרים לאמא, לא מתחרטים באמת. המון לא.
על ה' בכלל לא העזנו לחשוב, כי איך נישא פנינו אליו עם כלֶ הכישלונות האלה. הוא בטח נורא כועס עלינו, הוא הרי 'חופש כליות ולב', הוא יודע הרבה יותר מן המורות ומן החברות ומאתנו עצמנו את כל חטאינו - אפשר למות מבושה ומפחד רק מלחשוב על זה.
אם הייתי בודקת בתוכי מה הרגשתי אז כלפי הקדוש ברוך הוא, הייתי מגלה בודאי שרק יאוש נותר בי, ותחושה עמומה שהוא הלך ממני מזמן, לשמוח עם הצדיקים שלו.
ככה גדלתי ובגרתי. אין משמעות הדבר שלא התפללתי מעומק לב ולא בכיתי בשעת נעילה ולא הרגשתי שלימים הנוראים השפעה מטהרת ומרוממת מאוד, אבל איכשהו, עמוק בתוך זה, נותרה מבוכה פנימית של היעדר דרך ברורה וסלולה - שעולה, והייתה תחושת כישלון סמויה ומקננת.
את חודש אלול המשכתי לא לאהוב.
* * *
והיום אני אוהבת אותו כל כך, את חודש אלול. רק המחשבה עליו - ועל הבשורה שהוא נושא בכנפיו, מביאה לחות חשודה אל עיני. חודש הרחמים והסליחות - מי לא צריך שירחמו עליו? מי לא צריך שיסלחו לו? אני צריכה רחמים וסליחה. כולנו צריכים.
סוף סוף, אחרי כל מה שקרה לנו השנה, אחרי כל מה שניסינו בה, מה שהצלחנו ומה שפספסנו, אחרי חנוכה ופורים ופסח ויציאת מצריים הגדולה וקבלת התורה והקיץ הארוך והמאובק מרוב טיולים וחמסין - הנה בא ברוך ה' הסתיו עם אלול בכנפיו.
רוח רחימאית מחליקה על הלחיים ומוחה קצת דמעות מן העיניים, הלב גואה מחדש ברצון אמיתי להיטיב, וה' אומר עמוק בלב: "הנה, ילדה, רק את זה אני מבקש ממך, רק שתפתחי לי פתח של רצון טוב, דק כחודו של מחט, ואני כבר אפתח לך שנה שלימה, רחבה כאולם, מלאה הזדמנויות חדשות, הבנות חדשות, תפילות חדשות ועוד הרבה מצוות ומעשים טובים..
מי אמר שאני כועס, אם דפי המחברת מתקמטים לבסוף? את בן אדם, כולכם בני אדם, ואני יודע את חולשות האנוש. אני הרי בראתי אותן... יש לי בלי סוף מלאכים צחורי כנפיים בשמיים - וכל עבודתם ושירתם המצטיינת, המושלמת ללא דופי ורבב, אינה שווה בעיני אפילו רצון אחד קטן שלך, מתוך הקושי, להתקדם אלי בכל זאת, למרות שכבר כל כך ניסית וכל כך נדמה לך שנכשלת".
כדי לאהוב את חודש אלול היה עלי פשוט לשכוח לגמרי את כל מה שאיים עלי בעבר, את כל האריות והכבשים שלא הועילו לי, ולהתחיל מחדש. היכנשהו בתוך חוסר האונים שלי היה איזה פתח קטנטן, וה' הכניס בעדו רחמים עצומים וסליחה גדולה, ולימד אותי קודם כל, בתור התחלה, שהוא לא כועס עלי.
ואחר כך לימד אותי, שהוא אוהב אותי.
ואחר כך לימד אותי לבטוח בו. שהרי אם בגשמיות, בעניינים חולפים של בריאות ופרנסה עלינו לבטוח בו, מובן שעלינו לבטוח בו ולהאמין בו שיסייע לנו בעסקי רוחניות של נצח נצחים.
אחר כך למדתי לדבר אתו על מה שבאמת הייתי רוצה, על מה שקשה לי, על הכישלונות והאכזבות והפחד - והוא הקשיב בתשומת לב, בסבלנות ובאהבה, ותמיד קיבלתי מענה: "אז הנה אני נמצא פה, אבא שלך הגדול הכל יכול, בואי נתחיל שוב מתחילה, וביחד. את תבקשי ממני, ואני אתן לך. אני יכול לתת. אני רוצה לתת. רק אל תרצי דברים גדולים, תתחילי לאט לאט, קבלה טובה - רק ליום אחד, או אפילו - לשעה אחת. כמה שאת יכולה. זה לא קשה מדי אם רק תפסיקי לפחד ותבטחי בי, ותפתחי לי את הלב"...
היום אני אוהבת את אלול יותר מכל חודשי השנה, ולאורך כל הקיץ אני מצפה לו שיבוא כבר, עם משב הרוח הפייסנית, ועם הרחמים החדשים והסליחות. כי מי לא צריך שירחמו עליו, מי לא צריך שיסלחו לו? כולנו צריכים.
 

מרחבית

משתמש מקצוען
ברור שצריך את שניהם. גם יראה וגם אהבה. אלו שני דברים בסיסיים ביהדות, שחייבים להיות משולבים ביחד. הקצנה לכל צד שהוא - איננה נכונה.
השאלה היא המינון הנכון של כל אחד מהם, והוא בפירוש לא אמור להיות אחיד אצל כולם. לא הרי נשים כהרי גברים. לא ילדים כמבוגרים. לא דור כזה כדור אחר. לא אדם בעל אופי כזה כאדם בעל אופי אחר. וגם אצל אותו אדם - משתנים המצבים והתקופות.
ומכאן נובעות טעויות רבות. הדברים ארוכים, ורק בקצרה אציין, ששאלת המפתח היא: מה זה עושה לי/להם: מקרב לעבודת השם או מרחיק? גורם להתחזקות בתורה ובמצוות ובמידות טובות, או לרפיון?

לפי התשובה לשאלות אלה אמור להיקבע המינון הנכון עד כמה להתמקד בכל דבר. לא לפי דברים אחרים. לא לפי מה טוב ומועיל לאחרים ולא לפי מה נעים לנו יותר. רק לפי מה שבאמת מקדם אותנו בכללי בעבודתינו הרוחנית.
 

מרחבית

משתמש מקצוען
מזכירה לי סיפור.
הלכו שניים לטייל בעשרת ימי תשובה, האחד כולו חרד ורועד פוחד בוכה לא יודע מה לעשות. שאל אותו שותפו: "מה קרה?"
"את שואל אותי מה קרה?" התייפח הראשון. "אתה מסתובב לך בשאננות אוכל ושותה כאילו לא קורה כלום. אתה יודע שעוד כמה ימים יש לנו משפט??? איך אתה כ"כ שאנן?"
ענה החבר: "פשוט, השופט הוא אבא שלי..."

כאן שניהם הקצינו, כל אחד לכיוון אחר. שניהם לא נהגו נכון. אף אחד מהם לא חזר בתשובה, אף אחד לא התקדם במשהו ולא תיקן את הטעון תיקון. אחד מרוב יראה משתקת, והשני - מרוב שאננות ואדישות. (אי אפשר אפילו לקרוא לזה אהבה).
מי שאוהב - לא שונא, ומי שירא - לא בועט. לכן השילוב כל-כך חשוב. מי שלא משלב יראה עם אהבה - טועה טעות קריטית. סופו לרדת במקום לעלות.

מטרת העל בעולם הזה איננה להיות כמה שיותר שאנן, אלא למלא תפקיד. לעשות את המוטל עלינו כאן בדרך הטובה והיעילה ביותר.
 
נערך לאחרונה ב:

נעמה :)

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
מאהבה! צריך להסביר את גודל על הימים וכו'
וכמובן שרצוי להוסיף שהיות ואלו ימים כ"כ גדולים, קרובים ומקרבים ממילא חמור יותר שלא לנצל אותם ולחזור בהם בתשובה.
 

רוגע

משתמש מקצוען
מזכירה לי סיפור.
הלכו שניים לטייל בעשרת ימי תשובה, האחד כולו חרד ורועד פוחד בוכה לא יודע מה לעשות. שאל אותו שותפו: "מה קרה?"
"את שואל אותי מה קרה?" התייפח הראשון. "אתה מסתובב לך בשאננות אוכל ושותה כאילו לא קורה כלום. אתה יודע שעוד כמה ימים יש לנו משפט??? איך אתה כ"כ שאנן?"
ענה החבר: "פשוט, השופט הוא אבא שלי..."
לכן אומרים אבינו....מלכנו
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  14  פעמים

לוח מודעות

למעלה