הנושאים החמים
הנושאים החמים
אזהרה - הביקורת מכילה ספוילרים.
סוגרת את הספר עב הכרס (489 עמודים).
משולש האזהרה הצהוב - לנשואות בלבד - קורץ אלי בידידות מהכריכה (הדרת גברים).
אז מה לא היה לנו?
אם ציפיתם לספר שערורייתי כמו לילה ולא דומיה - מצפה לכם אכזבה.
אף אחת לא תתגרש בגלל הספר הזה.
הסופרת כפי הנראה לקחה את הביקורת הציבורית ללב, ונזהרה כפליים.
אם במהלך לילה ולא דומיה ערכתי לעצמי השוואות חרישיות עם בעלי שליט"א ונשמתי לרווחה כשהגעתי למסקנה המאושרת שאין לו הפרעת אישיות, הרי שבמהלך קריאת רוח גדולה וחזק - לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת (ועמו הסליחה).
מה כן היה לנו?
את רוחי המסכנה, שחלמה על בית של תורה, וקיבלה ההפך מזה. היא נתלית בדבקות בחלומה האבוד והמנופץ, ובדרך דורכת על בעלה ומנפצת כל סיכוי לחיים מאושרים.
את נחמן, שמעולם לא רצה לשבת וללמוד, וקיבל אישה שעבורה הוא אכזבת חייה. אם יש לי ביקורת עליו, זה למה הוא לא ברח קודם.
את אורית ופנחס, שהתרחקו זה מזה מאד וחיים זה לצד זה בשלום קר.
הם נגעו לליבי מאד, באכזבה וביאוש ובאדישות.
יחד הם לומדים לתקשר, ולבנות חיים חדשים.
היה מעניין אותי לקרוא יותר על התהליך, וממש חבל שהוא מובא בתמצות מרוכז לקראת סוף הספר, דחוס מהר מהר.
את צביקי ופנינה.
פנינה נפטרת בדמי ימיה, וצביקי נותר שקוע באבלו.
הם קצת מדי מושלמים, וקצת מדי מרגיש שהם שם כדי להוות דוגמא למהי זוגיות ותקשורת מושלמת.
את ולדימיר והדביבון, שנועדו לשמש רקע מעניין, ולהוות השגחה פרטית ניסית ומדהימה.
לו היה הסיפור מציאותי, הרי אז הייתי שמחה להתפעם ולומר - איזו השגחה. איזה נס. מילים שתמצאו הרבה בספר. קצת קל מדי לתפור עלילה ניסית לדעתי.
את שבטי ואורי ונעמי ופרחיה והרב אנגלשטיין - אבל הביקורת מתארכת מדי - אשאיר לכם לגבש את דעתכם עליהם לבד.
הרבה תאורים של רוסיה ואיטליה ונופי הבריאה. טוסו מהר, אבל אל תשכחו לשאול רב לפני כן.
הרבה מאד ביקורת על הסטיגמות הציבוריות על ילדי גרושים.
רוחי - אזהרה, ספוילר - צריכה להחליט האם היא רוצה לספר שהיא קיבלה גט שעות ספורות לפני שנחמן נהרג ברעידת האדמה. כלומר, האם ילדיה הם ילדים לאם גרושה או אלמנה.
הביקורת מוגשת באופן מאד ברור, על העולם ההזוי בו אנחנו חיים, שבו ילדי גרושים שווים פחות, אם כי הרבה פעמים ילדים מבית שלם חווים דברים קשים הרבה יותר, ומתויגים כסוג א'.
הספר זועק לשיפוט הוגן, חף מסטיגמות.
הביקורת נכונה, אבל הספר לעס אותה יותר מדי פעמים.
הרבה תאורים על אמנות הניפוח בזכוכית, למי שמתעניין. מי שלא, יכול לדלג עמודים שלמים בספר.
יש בספר תובנות מענינות בעניני זוגיות, הן ממש לא העיקר מבחינה כמותית.
הספר מדלג בין פסטורליה ונוף, למתח ואקשן, לסיורי קניות, לתאור נוף, להדרכת טיולים, ולטעימות זוגיות.
יהיו שיאהבו את התמהיל הזה. יהיו שפחות.
בשורה התחתונה: תנמיכו ציפיות, אבל מעניין לקרוא.
סוגרת את הספר עב הכרס (489 עמודים).
משולש האזהרה הצהוב - לנשואות בלבד - קורץ אלי בידידות מהכריכה (הדרת גברים).
אז מה לא היה לנו?
אם ציפיתם לספר שערורייתי כמו לילה ולא דומיה - מצפה לכם אכזבה.
אף אחת לא תתגרש בגלל הספר הזה.
הסופרת כפי הנראה לקחה את הביקורת הציבורית ללב, ונזהרה כפליים.
אם במהלך לילה ולא דומיה ערכתי לעצמי השוואות חרישיות עם בעלי שליט"א ונשמתי לרווחה כשהגעתי למסקנה המאושרת שאין לו הפרעת אישיות, הרי שבמהלך קריאת רוח גדולה וחזק - לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת (ועמו הסליחה).
מה כן היה לנו?
את רוחי המסכנה, שחלמה על בית של תורה, וקיבלה ההפך מזה. היא נתלית בדבקות בחלומה האבוד והמנופץ, ובדרך דורכת על בעלה ומנפצת כל סיכוי לחיים מאושרים.
את נחמן, שמעולם לא רצה לשבת וללמוד, וקיבל אישה שעבורה הוא אכזבת חייה. אם יש לי ביקורת עליו, זה למה הוא לא ברח קודם.
את אורית ופנחס, שהתרחקו זה מזה מאד וחיים זה לצד זה בשלום קר.
הם נגעו לליבי מאד, באכזבה וביאוש ובאדישות.
יחד הם לומדים לתקשר, ולבנות חיים חדשים.
היה מעניין אותי לקרוא יותר על התהליך, וממש חבל שהוא מובא בתמצות מרוכז לקראת סוף הספר, דחוס מהר מהר.
את צביקי ופנינה.
פנינה נפטרת בדמי ימיה, וצביקי נותר שקוע באבלו.
הם קצת מדי מושלמים, וקצת מדי מרגיש שהם שם כדי להוות דוגמא למהי זוגיות ותקשורת מושלמת.
את ולדימיר והדביבון, שנועדו לשמש רקע מעניין, ולהוות השגחה פרטית ניסית ומדהימה.
לו היה הסיפור מציאותי, הרי אז הייתי שמחה להתפעם ולומר - איזו השגחה. איזה נס. מילים שתמצאו הרבה בספר. קצת קל מדי לתפור עלילה ניסית לדעתי.
את שבטי ואורי ונעמי ופרחיה והרב אנגלשטיין - אבל הביקורת מתארכת מדי - אשאיר לכם לגבש את דעתכם עליהם לבד.
הרבה תאורים של רוסיה ואיטליה ונופי הבריאה. טוסו מהר, אבל אל תשכחו לשאול רב לפני כן.
הרבה מאד ביקורת על הסטיגמות הציבוריות על ילדי גרושים.
רוחי - אזהרה, ספוילר - צריכה להחליט האם היא רוצה לספר שהיא קיבלה גט שעות ספורות לפני שנחמן נהרג ברעידת האדמה. כלומר, האם ילדיה הם ילדים לאם גרושה או אלמנה.
הביקורת מוגשת באופן מאד ברור, על העולם ההזוי בו אנחנו חיים, שבו ילדי גרושים שווים פחות, אם כי הרבה פעמים ילדים מבית שלם חווים דברים קשים הרבה יותר, ומתויגים כסוג א'.
הספר זועק לשיפוט הוגן, חף מסטיגמות.
הביקורת נכונה, אבל הספר לעס אותה יותר מדי פעמים.
הרבה תאורים על אמנות הניפוח בזכוכית, למי שמתעניין. מי שלא, יכול לדלג עמודים שלמים בספר.
יש בספר תובנות מענינות בעניני זוגיות, הן ממש לא העיקר מבחינה כמותית.
הספר מדלג בין פסטורליה ונוף, למתח ואקשן, לסיורי קניות, לתאור נוף, להדרכת טיולים, ולטעימות זוגיות.
יהיו שיאהבו את התמהיל הזה. יהיו שפחות.
בשורה התחתונה: תנמיכו ציפיות, אבל מעניין לקרוא.
