ביקורת ספרים | אל תסתר

[y&m]

נראה שעד שלא אפתח ב.. "כמה אני מסכנה..." לא אקבל פה אמפתיה. או קי.

זה לא עניין של כמה את מסכנה.
(מסכנות זה בכלל עניין של בחירה)

אלא מי קודם,
הקורא שיש לו בחירה אם לקרוא או לא. (וזה לא משנה מה קורה בחייו האישיים, לא זה הנושא)
או מושא ההתמודדות בעלילה - מקביל למתמודד בארץ החיים, שהוא חסר בחירה.

מאחר ולקורא האינטלגנט יש בחירה ואמורה גם להיות שליטה עצמית לגבי מה שמתאים לו לקרוא.
הרי שהאמפטיה מופנית לסובלים בעם, ולא למסכן שנתקל בתיאורים קשים.

 

[תקוה]

בתיאורים קשים

סתם שאלה. מה צורך בהם?

 

[y&m]

סתם שאלה. מה צורך בהם?

בד"כ בשביל נאמנות למקור.
העברת התחושות והרגשות.

מלבד זאת השאלה למה את קוראת תיאורים קשים.
מבחינתי תיאור קשה הוא לא תמיד זוועה בהתגלמותה, כמו תיאור כן ואמיתי.

(ג.נ. את הספר המדובר לא קראתי, אני מדברת באופן רעיוני על הגישה הכללית כלפי ספרות קשה)

 

[תקוה]

(ג.נ. את הספר המדובר לא קראתי, אני מדברת באופן רעיוני על הגישה הכללית כלפי ספרות קשה)

לא נראה לי הוגן לכתוב תאוריות לפני שקראת.

אני קראתי את הספר כי לא ידעתי על מה הוא מדבר. וכיצד.
ונפלתי לתוך בור עמוק בלי כלים להיחלץ...

לא כל התאורים שם בספר נחוצים למען האמינות... תקראי תביני

קראתי הרבה ספרים על חולי. כאן היה משהו שונה.

 

[y&m]

לא נראה לי הוגן לכתוב תאוריות לפני שקראת.

אני קראתי את הספר כי לא ידעתי על מה הוא מדבר. וכיצד.
ונפלתי לתוך בור עמוק בלי כלים להיחלץ...

לא כל התאורים בספר נחוצים למען האמינות... תקראי תביני

זה כן הוגן משום ש:
1. קראתי הרבה יותר מספר אחד או שניים בחיי קשים מאד, מאד. זה לא הספר היחיד.
2. בכל תגובותי לא התייחסתי לספר הזה ספציפי ולעלילתו. אלא לנקודה הרעיונית בהתייחסות שלנו לספרות קשה.

בנוגע לבור העמוק,
אני בהחלט חושבת שלא כל הזמנים שווים.
ולפעמים באמת לא צריך לקרוא ספרות קשה, אלא יותר הומוריסטית וקלה.
(או ספרות ילדים טובה...)

אבל הקורא אמור לשלוט בזה, פשוט לסגור.
אם זה תיאור קשה, לדלג.

 

[מרחבית]

אף אחד לא מכריח איש לקרוא.
אבל יש משהו מאד מפונק בלא לקרוא ספרי ספרות שואה.
לא לקרוא ספרות קשה (שאינה בדיונית).
ולהתעלם ממציאות שרבים מבינינו חווים אותה בצער רב.
או שאלו גלי כאב שעמינו עבר.

זאת בדיוק ההזדמנות לאנשי השמנת עטופי הכירבולית עם הרגליים על ההדום לצאת מנקודת הנוחות האישית. ולהכיר מציאויות שקיימות (או היו קיימות).
לצאת מעצמם ולפתוח את הלב לזולת.

תתפלאי לשמוע שדווקא רבים מבין המתקשים לקרוא - הם אנשים שמזדהים ואכפת להם מהזולת הרבה יותר לעומק מאלה שקוראים בכיף את כל התיאורים הזוועתיים, אומרים: וואו, איזה סיפור!!! ונרדמים להם בכיף במיטה המפנקת.

לתאר את אלה שנושאים בליבם בצורה חיה את הסבל של השני במשך חודשים אחרי שקראו - ודווקא בגלל זה עליהם להימנע מעודף קריאה - לתאר אותם כאנשי שמנת וכו' וכו' - זה חוסר הבנה גדול.

 

[y&m]

תתפלאי לשמוע שדווקא רבים מבין המתקשים לקרוא - הם אנשים שמזדהים ואכפת להם מהזולת הרבה יותר מאלה שקוראים בכיף את כל התיאורים הזוועתיים וישנים טוב בלילה.

מסכימה איתך בהחלט,
אבל עדיין יש להם בחירה, לקרוא או לחדול.

 

[מרחבית]

מסכימה איתך בהחלט,
אבל עדיין יש להם בחירה, לקרוא או לחדול.

יש להם בחירה במידה כזו או אחרת. ומותר להם גם לחשוב, שספרים כאלה מזיקים. לפחות לחלק מהאוכלוסייה. כולל נערות צעירות ועוד.
את יכולה לומר על כל ספר, שאפשר לבחור אם לקרוא בו או לא. ובכל זאת אם תחשבי שזה מזיק בגלל בעיות צניעות או השקפה - תתנגדי להוצאת ספר כזה.

 

[y&m]

יש להם בחירה במידה כזו או אחרת. ומותר להם גם לחשוב, שספרים כאלה מזיקים. לפחות לחלק מהאוכלוסייה. כולל נערות צעירות ועוד.
את יכולה לומר על כל ספר, שאפשר לבחור אם לקרוא בו או לא. ובכל זאת אם תחשבי שזה מזיק בגלל בעיות צניעות או השקפה - תתנגדי להוצאת ספר כזה.

אישית אני חושבת שעדיף להעביר את הבחירה לידי הקוראים,
מאשר הנטייה המוגזמת היום שלא להוציא מה שלא מתאים לכל חתך האוכלוסיה מגיל 5 עד 105.

מותר להם לחשוב שהם מזיקים, מותר להם הכל.
ולכן שלא יכניסו הביתה.
שלא יקראו ושלא יתנו לקרוא.

בתור ילדה למשל הורי התנגדו כליל לספרי מתח של סופר חרדי מפורסם, ולא משנה איזה ספר שלו.
(להגיד שלא קראתי בגלל זה...) ככה הם חינכו אותנו להבין למה לא, וחידדו את ההשקפה ונקודת הברירה שלנו.

יש משהו מאד שתלטן בלרצות שיצא לאור רק מה שמתאים לי לקרוא.

 

[מרחבית]

לא חושבת שעיקר הדיון כאן היה אם להוציא ספר כזה או לא.
אנשים הביעו את דעתם על הספרים.
לומר על ספר שהוא מידי עמוס וקשה לקריאה ויורד לתיאורים מידי מפורטים וכדו' - זו ביקורת שלא שונה משאר ביקורות.

אני מכירה לא מהיום את סוג הטענות האלו של: הם סבלו/סובלים - לפחות תקראו. לפחות תבינו. לפחות תדעו.
נכון לגמרי. צודק לגמרי. לתת עיננו ולבנו לצרות אחינו. לא להתעלם. להבין את הסבל של אנשים ולהיות איתם בצרה.
אבל כל אחד בגבול שלו.

כמה פרדוקסלי וכמה לא הוגן, שבדרך כלל הטענות האלה באות מכאלה שלא לוקחים מאוד ללב - כלפי אלה שמזדהים עמוקות. יש כאלה שלא צריכים כאלו פירוטים - כדי לדמיין ולחוש - בגבול הבריא - את הסבל של השני.
מישהי דברה עם נערות צעירות על ספרים מזעזעים על השואה, וטענה בלהט: הם עברו את זה - אז אנחנו לא נישן לילה שניים. מה יש?
אין כלום. היא לא תישן לילה שניים וזהו. כי היא לא באמת מרגישה ומזדהה לעומק. היא לא באמת תצא מאזור הנוחות האישית.
אבל יש אחרות שהן יותר עדינות ומזדהות - שזה לגמרי לא יסתכם בזה. רחוק מאוד. כי מי שמזדהה באמת וחשה עמוקות את הזוועות ואת הרגשות - אי אפשר שזה יסתכם בלילה שניים וגם לא בארבע חמש.

 

[רחלים]

מי שמתנגד לתיאורים קשים בספר זה בדר"כ ממש לא אנשי השמנת, אלא אנשים רגישים רגישים שתיאורים כאלו כולאים אותם, לעיתים לאורך שנים רבות.
אני באמת חושבת שאין מקום לומר אם להוציא ספר או לא, הכללה גורפת לא מתאימה כמעט תמיד,
יש אנשים שצריכים לקרוא את התיאור האמיתי כדי להבין, ויש אנשים שהם מבינים מנקודות קטנות, הם לא צריכים את התיאור המלא.
בנוגע לספרי שואה, ההחלטה להמנע מהם לא קשורה לפינוק, אלא לנפש חלשה,
קראתי מאות ספרים בחיי, גם ספרי שואה, ועד היום יש לי פחדים נוראיים על מה שאלה ש"נקראים בני אדם" יכלו לעשות לבני אדם. מה יכול לקרות לנו, מי מבטיח לנו משהו?
פעם היו מעלים בחדשות סרטונים של דעא"ש, פיגועי דקירה וכל מיני דברים לא נעימים.
הבחירה שלי הייתה לא לפתוח אותם בכלל, כי ידעתי מה זה יעשה לי, לא רציתי לראות כי לא רציתי לפחד עוד.
ספרי שואה היו צריכים להכתב, לומר זאת לדורות הבאים, ועוד שפה לפי עיני בשר, זה נעשה ע"י שליחים, אין רחמים בליבם.
בספרים על מחלה, זו אמת לאמיתה, הספרים של ליבי נכונים, בגלל זה הם כ"כ כואבים, גם צריך לדעת שהספרים שלה בדרך כלל על מחלות, זה כנראה משהו חזק בה. @תקוה למה השם נתן לך לקרוא את זה אם זה כ"כ כואב לך, לא יודעת, יש לזה תפקיד, מה שבטוח.
בילדותי הייתי תולעת ספרים, וקראתי כל מה שזז וכל מה שלא זז, כך קרה שהגעתי לספרי עולם האמת, מה שזה עשה לי! טעות איומה שקראתי. הגעתי למצב של ייאוש לעשות, כי בכל מצב אני אפול, לא עשיתי, תקופה.
אחרי כמה שנים, למדתי דברים שריפאו אותי ועשו לי טוב, וזה הדרך ששמתי לב שעוזרת לי בעבודת השם.
מצד שני, השם רצה שאני אדע, זה המסלול שהוא בחר לי.
לו הפתרונים.

 

[ה. בקר]

לא נראה לי הוגן לכתוב תאוריות לפני שקראת.

אני קראתי את הספר כי לא ידעתי על מה הוא מדבר. וכיצד.
ונפלתי לתוך בור עמוק בלי כלים להיחלץ...

לא כל התאורים שם בספר נחוצים למען האמינות... תקראי תביני

קראתי הרבה ספרים על חולי. כאן היה משהו שונה.

אני כן קראתי.

יכולת לסוגר את הספר ברגע שקראת שליבי חלה.
מי הכריח אותך לקרוא?
ואם חשבת שזה ספר רגיל על חולי, אז ברגע שגילית שזה לא, יכולת לסגור.
זה ספר עב קרס, לא כזה שבקושי התחלת והוא נגמר כך שיש הרבה זמן להחליט אם לסגור את הספר או להמשיך לקרוא.

לדעתי, דווקא אלו שהחיים שלהם לא מוצפים בבריאות מאוד מתחברים לספר כזה. הם מרגישים אותו עמוק עמוק. משתתפים.
זו מציאות החיים של חלק מהאנשים בעולם הזה. הטרטור מרופא לרופא, ההלם, הבדיקות, הטיפולים, התרופות, הרגשות, הבכי, היללות [כן, גם היללות. הבכי הוא כלי ריפוי נהדר ולא בכדי נתן לנו אותו הבורא]

ומי שלא שם - כבר כתבתי את דעתי בענין. לא חושבת שיזיק לו להבין ולהאמין שיש חיים כאלו. הוי כמה שיש. סיבוב קטן באנוקולגויות ובמחלקות הפנימיות ובדיאליזה וכו' הם הוכחה הכי טובה לכך.
וכן, אני בטוחה שאם הטראומה נשארת כל כך עמוק אז זה יושב על משהו אחר. אולי חולי של בן משפחה בעבר, או בהווה, או פחדים וחרדות. לא יודעת, מטפלת רגשית אני לא.

 

[נינה]

יש להם בחירה במידה כזו או אחרת. ומותר להם גם לחשוב, שספרים כאלה מזיקים. לפחות לחלק מהאוכלוסייה. כולל נערות צעירות ועוד.
את יכולה לומר על כל ספר, שאפשר לבחור אם לקרוא בו או לא. .

מאוד אהבתי את הספרים הקודמים של ליבי, את הספר הזה לא קניתי רק בגלל התגובות כאן. אבל אתייחס לספר אחר שקראתי בתור נער צעירה על ילדה בגיל שלי שעברה את המחלה.
לא יכולה לתאר את הסבל שעברתי בתקופה ההיא והמשיך עד הבגרות. נהייתי חולה בעצמי (בדמיון) היו לי כאבי תופת במקום מסוים בראש ולא רציתי לספר כי פחדתי, וכמובן ככל שפחדתי יותר כך הכאב התעצם. לא ישנתי לילות, החסרתי ימי לימוד, כמעט התעלפתי לפעמים.. (זה היה בתקופה ששכנה שלי איבדה פעוטה מהמחלה, ובן דוד היה חולה.)
קיצור --- זוועה. עד שב"ה יצאתי מזה. עד היום, כשאני שומעת שיר מסוים שהתנגן ברקע כשקראתי את הספר - נהייה לי רע.
האמת שאני ממש מתאפקת לא לקרוא את הספר כי לא רוצה להרגיש שוב מה שהרגשתי אז, היום יש לי אחריות גם למשפחתי. אבל בהחלט לא מרגישה מפונקת. כשאני שומעת על סבל אני בד"כ נכנסת עמוק ואפילו מידי לסיפור. הסביבה שלי תמיד אומרת לי - את אל תספרי לנו צרות. 'ממך' אי אפשר לשמוע לא על שואה ולא על טרגדיות רח"ל

 

[פעמונית]

אני תולעת ספרים. קוראת המון מכל הסוגים.
קראתי גם הרבה ספרות על השואה וזה ממש לא קל לקרא ספרים כאלה
בספרים של ליבי קליין יש משהו אחר
אני מרגישה שהיא מנסה בכח לסחוט את הרגשות.
כאילו לא מספיק צרה אחת צריך להכניס בה קושי רגשי שעומד בפני עצמו (בעיות עם האמא, בן להורים גרושים וכו')

בספר האחרון לא יכולתי להפסיק לקרא כי הייתי חייבת לדעת מה היא עשתה עם הדמויות.
התאכזבתי. יצאתי מהספר עם ידע מפורט על המחלה הנוראה הזו (ועם פחדים מכל כאב ראש...)
שנאתי את התמודדות שלהם. לא הצלחתי מספיק להזדהות ולהרגיש את האמונה שהיא ניסתה להעביר.
לדעתי הספר העביר בצורה מוחשית מאד את הכאב והקושי, ואולי, כמו שאמרו למעלה עוזר להזדהות חזקה והבנה כלשהי למה שעובר על אנשים שחולים
אני רציתי להתחזק, לשאוב כח ולנסות להבין איך אפשר לעבור דבר כזה.
קיבלתי הרבה סיסמאות ודמעות, ה-מ-ו-ן דמעות.
אחרי שקראתי את הספר אני לא יכולה לבא ולומר מה למדתי ממנו לעצמי, לחיים.

ואכן, ללא ספק הכתיבה שלה קולחת וזורמת שגורמת לך להחזיק את הספר ולא לקום עד שלא סיימת...

 

[שידרוגים]

יש לליבי קליין גם תוכנית בה היא מספרת על כתיבת הספר
יחד עם נכה שעברה את מה שהיא כתבה בספר במדויק!!!
והיא מאשרת שהתאורים לא מופרכים בכלל!!!
תוכנית מאלפת ומרגשת
ולא יוצאים משם עם תחושה כבדה בכלל!!

 

[שרלוט]

האמת שאני ממש מתאפקת לא לקרוא את הספר כי לא רוצה להרגיש שוב מה שהרגשתי אז, היום יש לי אחריות גם למשפחתי.

יש לך מודעות עצמית וזו מעלה עצומה.
לא כל אחד מסוגל לקרוא ספרים מהסוג הזה ואם יש לך קושי בעניין
למה סתם להעמיס על הנפש?
לא ממליצה לך לקרוא אותו ואל תרגישי פספוס בעניין כי יש ספרים אחרים
עם פחות טרגדיות ולא פחות מעניינים.

 

[מרחבית]

קראתי את רוב ארבעת הספרים. הם סוחפים מאוד - זה בטוח. מתארים באמנות ובחזקה את מה שעובר על הדמויות. נותנים הרבה ידע על מצבים כאלה ואחרים.
תרשו לי להשבית חגיגות בנוגע לקוראים. אנשים נהנים לקרוא בהם לא כי כל-כך רוצים להבין את סבלו של השני ולתת לו אמפתיה.

אני אכתוב בזהירות ובמילים מדודות:
אנשים אוהבים ספרים כאלה עם עצמה גדולה של רגש ועם כניסה לפרטי פרטים לחיים ולתחושות של השני. אנשים היו אוהבים ומתלהבים מספרים מהסוג הזה גם אם הנושאים שלהם היו שונים לגמרי ולאו דווקא מתמקדים בסבל. רק שאז זה היה נשמע פחות טוב.
לא כל הסובלים אוהבים ש'מניחים' אותם ככה בפומבי לפרטי הפרטים של חייהם. ולא כל אחד מרגיש בנוח להיכנס בצורה כזו.

הספרים האלה מביאים למודעות דברים שיכולים לעורר יותר הבנה ואמפתיה למצבים מסוימים. יש להם ערך רב. הייתי מעדיפה לו היו נכתבים עם הרבה פחות כניסה מפורטת לתוך החיים שלהם והלב שלהם - גם במחיר של משהו פחות סוחף.

 

[שרלוט]

גמאני, עם החברותא הגרוש שלו. מה שמו?

אלעזר.
מלאך מן השמים שהגיע לעזור ללייבי.
אסתי מאד נפעמת מהמסירות שלו כלפי בעלה
ואלעזר מאד נפעם מהמסירות של אסתי לבעלה.
השורש פ.ע.מ. פועם שם בעצמה רבה.
נפעם
נפעמת
נפעמים
נפעמות.

 

[שרה מגן]

הבת שלי קיבלה את הספר ללידה.
רק התעצבנה עליו, ואיך אפשר לקרוא דברים כאלו וכו'.
והיא בכלל לא טיפוס מפונק.
טוב אמא אני משאירה כאן את הספר היא הכריזה כשהיא הלכה הביתה, לבית שלי הוא לא נכנס.

אחרי שיחרור יולדת. אני צריכה לנוח.
והפלגתי לשעות מעניינות.
כואבות ומענגות גם יחד.

התחושה שליותה אותי בספר היתה.
הרצון לבטא את הקשיים בצורה ברורה ובשקיפות מצד אחד
מצד שני לא להעמיס יותר מידי.
ואיך שהוא זה גרם לחזיתות מסויימות להכתב בצורה מסורבלת משהו.

מטבע הדברים, כשספר עוסק בנושא מסויים, ישנה הצפה שבעצם לא קיימת במציאות.

במשך יומיים קראתי ספר שהרחש במשך תקופה!
סביר להניח שנחוש הצפה מיוחד, שלא בהכרח משקפת את המציאות הנכונה.
מתייחסת במיוחד לתאורים המפורטים של ההתדרדרות של לייבי.
ומעניין כמה דילגו פה ושם על התאורים?! ולא כי לא היו נכונים.
אבל הקריאה הרציפה קצת מעיקה לטעמי.
באף קושי או מצוקה לא חווים את הדברים בכזו תדירות.

מערכת היחסים של אסתי עם אמא, לא טופלה מספיק. נשארה באותה תקיעות. חיכיתי שאסתי תעבור איזה שהוא תהליך של צמיחה.
או במחשבה שניה, זו שקיפות של חזיתות מסויימות בחיים שלא צומחות ומתפתחות.

והאפי אנד עם שאולי לא נעים, קצת אכזב אותי.
חיכיתי לרגע השחרור ממנו. ונשארתי מוטרדת מאוד!! למרות הסיום ה"יפה".

נ.ב. ואל תקנו אותו מתנה ליולדת, זה באמת לא הזמן לכזה ספר.

 

[מרחבית]

מטבע הדברים, כשספר עוסק בנושא מסויים, ישנה הצפה שבעצם לא קיימת במציאות.

באף קושי או מצוקה לא חווים את הדברים בכזו תדירות.

זו נקודה חשובה מאוד!