ב1990 למניינם הגעתי לארץ עם 2 דברים וקיבלתי 2 מתנות. הבאתי אתי 2 הקומיקסים שהוצאתי בצרפת וקיבלתי מסכה אב"כ לכבוד סדם חוסיין ומילה אחת שהייתי צריך ללמוד, "סבלנות". התחלתי לעבוד בכל מיני מקומות כמו מנקה במקווה טהרה, צייר שלטים,פועל בניין, מכולת וכו'. במקביל, חרשתי את הארץ עם התיק עבודות ו2 הספרים.
פגשתי אז כל מיני טיפוסים שיכלו להיות השראה לאפרים קישון ( מותר לכתוב כאן את שמו?). קריקטוריסט ידוע (שכבר לא בחיים) שמסביר לי, בלי לראות את עבודתי שכדאי לי לעבור את הקוו הירוק ולגור בתל אביב כדי שאוכל להיות מקובל לחברה. היה מאייר ספרים ידוע (שכבר לא בחיים?) שכל פעם שהייתי נכנס אליו לסטודיו, היה בוכה לי שבקושי הוא מתפרנס ועלי לעזוב את המקצוע. בסוף הוא הסביר לי שכדאי שלא אבוא יותר כדי לא לגנוב לו את הלקוחות. היה עוד אחד שהסתכל עלי מלמעלה (עדיין בחיים) והוא עדיין מסתכל על האחרים מלמעלה. כנראה הוא אוהב אוויר צח. עורכת עיתון שהייתה מוכנה להעסיק אותי בתנאי שלא אגור בשומרון ( כבר לא בחיים, העיתון לא את העורכת). במשרד פרסום גדול, ישבתי עם הארט כדי להכין סטורי בורד ( אולי כאן החוזרי בתשובה שבכן זוכרים את הפרסומים הראשונים של תפוזינה?), אז נכנס לחדר אחת שהחשיבה את עצמה כהגיבור-על של עולם הפרסום ואומרת בזילזול לארט-דירקטור: " אז מה, הוא ייציר לנו בת כנסת?" היא צדקה כי הייתי צריך להוריד את הכיפה. לא יודע מה הלך בגורלה של אלופת הקופירייט אבל אני המשכתי וביצעתי מאות סטורי- בורדים ושמרתי את הכיפה על הראש. בקיצור... היו עוד כמה, התעלמתי והמשכתי את דרכי בחיוך. כמובן פגשתי גם המון אנשים נחמדים ותומכים.
מאז למדתי כמה דברים. הכישרון לא הולך בהכחר יחד עם הכשרון המסחרי. כשמישהו בא ומבקש עזרא, דחיפה או יעוץ, תוריד את האף, אפילו אם אתה מחשיב את עצמיך כהמאייר המאה (או האלף).
לגבי התמחור, נכון שלא כל הזמן מאריכים מספיק את עבודתינו, במיוחד כשמגיעים לרמה מסויימת, אבל לא צריך לשכוח שישראל היא מדינה קטנה. כמה, 8000000? מתוכם כמה במגזר? בעצם לא רוצה להכנס לוויכוח ההוא.
אבל מה?! לא משנה מה המחיר, אנחנו חייבים לתת את המקסימום שבנו ביצירות, כי כשאוהבים לצייר (אם לא אז עדיף להיות איש מכירות) אז נותנים מה שהכי עמוק בתוכינו, מי מה שהכי אינטימי שבנו. כי הציור הוא ונשאר הכרטיס ביקור שלנו (הרבה יותר מהכשרון המשחרי שלנו). עד כאן המסע וכמו שאומרים במשפחה של אמא שלי:
CIAO.
פגשתי אז כל מיני טיפוסים שיכלו להיות השראה לאפרים קישון ( מותר לכתוב כאן את שמו?). קריקטוריסט ידוע (שכבר לא בחיים) שמסביר לי, בלי לראות את עבודתי שכדאי לי לעבור את הקוו הירוק ולגור בתל אביב כדי שאוכל להיות מקובל לחברה. היה מאייר ספרים ידוע (שכבר לא בחיים?) שכל פעם שהייתי נכנס אליו לסטודיו, היה בוכה לי שבקושי הוא מתפרנס ועלי לעזוב את המקצוע. בסוף הוא הסביר לי שכדאי שלא אבוא יותר כדי לא לגנוב לו את הלקוחות. היה עוד אחד שהסתכל עלי מלמעלה (עדיין בחיים) והוא עדיין מסתכל על האחרים מלמעלה. כנראה הוא אוהב אוויר צח. עורכת עיתון שהייתה מוכנה להעסיק אותי בתנאי שלא אגור בשומרון ( כבר לא בחיים, העיתון לא את העורכת). במשרד פרסום גדול, ישבתי עם הארט כדי להכין סטורי בורד ( אולי כאן החוזרי בתשובה שבכן זוכרים את הפרסומים הראשונים של תפוזינה?), אז נכנס לחדר אחת שהחשיבה את עצמה כהגיבור-על של עולם הפרסום ואומרת בזילזול לארט-דירקטור: " אז מה, הוא ייציר לנו בת כנסת?" היא צדקה כי הייתי צריך להוריד את הכיפה. לא יודע מה הלך בגורלה של אלופת הקופירייט אבל אני המשכתי וביצעתי מאות סטורי- בורדים ושמרתי את הכיפה על הראש. בקיצור... היו עוד כמה, התעלמתי והמשכתי את דרכי בחיוך. כמובן פגשתי גם המון אנשים נחמדים ותומכים.
מאז למדתי כמה דברים. הכישרון לא הולך בהכחר יחד עם הכשרון המסחרי. כשמישהו בא ומבקש עזרא, דחיפה או יעוץ, תוריד את האף, אפילו אם אתה מחשיב את עצמיך כהמאייר המאה (או האלף).
לגבי התמחור, נכון שלא כל הזמן מאריכים מספיק את עבודתינו, במיוחד כשמגיעים לרמה מסויימת, אבל לא צריך לשכוח שישראל היא מדינה קטנה. כמה, 8000000? מתוכם כמה במגזר? בעצם לא רוצה להכנס לוויכוח ההוא.
אבל מה?! לא משנה מה המחיר, אנחנו חייבים לתת את המקסימום שבנו ביצירות, כי כשאוהבים לצייר (אם לא אז עדיף להיות איש מכירות) אז נותנים מה שהכי עמוק בתוכינו, מי מה שהכי אינטימי שבנו. כי הציור הוא ונשאר הכרטיס ביקור שלנו (הרבה יותר מהכשרון המשחרי שלנו). עד כאן המסע וכמו שאומרים במשפחה של אמא שלי:
CIAO.