"אנדרטאות ריתקו אותי כבר מגיל צעיר מאוד, אולי בשל המשיכה שיש לי לאמנות ולהיסטוריה והמהות של אנדרטאות כתחום שמשלב בין השתיים". פותח דוכי, (דוד כהן) אמן פלסטי, מבקר אמנות וחוקר אנדרטאות. "עם השנים הלכתי ללמוד אמנות חזותית והיסטוריה (שני תארים נפרדים) והעיסוק הפך למקצועי יותר על שני צדדיו. היום אני גם כותב על אנדרטאות והתפתחותן וגם יוצר אמנות חזותית שעוסקת (בין השאר) בהנצחה ובזיכרון".


הנצחה של החיים, הנצחה של המוות. איך ניגשים לאמנות כזו?

"אני אסביר קצת איך אני פונה לניתוח של אנדרטה: בעבור רוב האנשים, אנדרטאות הן כמעט שקופות בנוף. כלומר, רואים אותן, מונומנטים גדולים הנמצאים במרחב, אבל לא מקדישים להן מבט שני מעבר, אולי, לכיתוב עליהן. אבל כשאני מתבונן באנדרטה אני מנסה לראות אותה קודם כל מבחינה עיצובית. למשל, החומרים שמהן היא עשויה (אבן, מתכת, בטון או כל חומר אחר) או היחסים שלה עם המרחב הגיאוגרפי בו היא עומדת וכמובן גם צורתה. לאחר מכן אני מנסה לקרוא את הטקסט של האנדרטה ("כתובת ההקדשה שלה") ולנסות להבין מי יזם את הקמתה ובאיזו תקופה".



יזכור 1 (Medium).JPG

אנדרטה: מתוך אוספיו של דוכי.



"התשובות לשאלות אלו יכולות ללמד אותנו המון על מה בעצם ניסה מקים האנדרטה לספר לנו. למשל, האם האנדרטה הזאת אמורה להכניס אותנו לדיכאון או שהיא מספרת סיפור גבורה המבקש ממנו להתחבר אליו. גם השאלה כמה אנשים מונצחים באנדרטה זו ומה הקשר בניהם יכולה ללמד אותנו רבות על הקהילה שהקימה את האנדרטה, על המבנה החברתי שלה ועל ערכיה".




יזכור 2 (Medium).JPG

אנדרטה: מתוך אוספיו של דוכי.



בין אמנות של חדווה לאומנות של כאב -
מה מביניהן לדעתך, תופס יותר את הלב של הקהל?


"אישית, גם כילד שאיבד שלושה מחבריו לכיתה בפיגוע בישיבת מרכז הרב, העבודות שלי הרבה פעמים מלאות כאב. אני לא אדם דיכאוני, בכלל לא, אבל לפעמים האמנות נותנת לי מקום לפרוק כאב שאני לא יכול לבטא בדרכים אחרות. אישית קשה לי יותר עם אמנות של כאב המביא לידי משבר. אני מאמין בכאב ובזיכרון המצמיחים את האדם ומעוררים אותו לפעול טוב בעולם. עם זאת, אני בהחלט רואה באמנות מקום שיכול להכיל בשמחה ובכיף גם רגשות של אושר ושמחה ולא חושב ש'אמנות טובה', נוצרת בהכרח מתוך כאב. כל רגש ותחושה יכולים להוציא מהם ביטוי חזותי עמוק ומעניין".

אנחנו מאמינים שבשלבים מסויימים אתה מוצא גם השקה עם הקו ההלכתי והיהודי באמנות האנדרטאות...

"בראשית שיבת ציון של העת החדשה היה ברור, לציבור ה"דתי" וה"חילוני" כאחד, שאנדרטאות הן צורת הנצחה שלא עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית. היחס הדתי אל הנושא היה, במקרה הטוב, כאל חוקות הגויים, והתנהלו מאבקים דתיים למנוע הקמת אנדרטאות עם צורת אדם על מנת למנוע עבודה זרה של ממש. אבל גם אז היו דתיים שראו בצורת ההנצחה החדשה הזאת (הרי באף שטעטל באירופה אף אחד לא העלה על דעתו להעמיד הנצחה פומבית ונצחית שכזאת בכיכר העיר) דווקא התפתחות יפה ושיתפו פעולה עם אנדרטאות בגדרי ההלכה.

יש תשובה של הרב קוק שבמענה לשאלתם של יהודי ניו אורלינס, הוא מכנה את הרעיון להקים אנדרטה לנדבן היהודי יהודה טורא "רעיון מכוער" ומפציר בהם לא לעשות זאת גם אם יקפידו על כללים של עבודה זרה. ואולם, בשנת תר"ץ עונה הרב קוק לשאלה האם מותר לחקוק את שמות נרצחי פרעות תרפ"ט בחברון על מצבותיהם למרות שהמנהג בחברון היה להשאיר את המצבות ללא כיתוב. בתום תשובה בה הוא מסביר מדוע זה לא נחשב "שינוי המנהג" הוא כותב כך: "אבל הצרה שבאה עלינו ע"י הרוצחים הטמאים ימ"ש, שהוא דבר נורא ואיום שלא נשמע כמוהו בארצנו הקדושה מימי החורבן, לא שייך לגבי דידהו תוכן של מנהג, וחובתנו היא לחקוק לזכרון עולם את המאורע הנורא עם שמות הקדושים הי"ד" (שו"ת דעת כהן, ר"י). אמנם, הרב קוק מדבר פה על כיתוב על מצבות, אבל בהשאלה ניתן לראות את חשיבות סיפור הנפילה לדורות.




יזכור 3 (Medium).JPG

אנדרטה: מתוך אוספיו של דוכי.


נושא למחקר עתידי יהיה לבחון את צורתן, מיקומן וכיתובן של אנדרטאות אלו ולנסות להבין האם ישנה צורה מיוחדת לאנדרטה 'דתית' ובמה, אם בכלל, היא נבדלת מאנדרטאות אחרות".

אנדרטה כזיכרון - עד כמה לדעתך אנדרטה היא-היא ההנצחה שמבטאת את הכאב?

"קשה לומר על צורת הנצחה כלשהי שהיא היא 'ההנצחה הנכונה'. לקהילות שונות ומשפחות שונות יש דרכים אחרות לעבד ולהתמודד עם אבל ועם זיכרון וכל אחד מוצא לו את הדרכים המתאימות בעבורו".