רֶעבְּ שלוימה יוצא לדרך, ותרמיל של מילים בליבו.

---

הימים, ימי הדמדומים של שלטון המנדט.


כלניות כינו אותם. את החיילים האנגלים. אבל שום אביב או פריחה לא נראו באופק כשהם שהו בסביבה. והכומתות האדומות שעל ראשיהם הסמיקו בלא בושה מהדם ששתת סביבם. בקור רוח. באדישות. בכעס אנגלי מנוכר ואכזרי. ואוי למי שקטף כלנית זו ממרבצה הנהנתני. תכול השמים הפך עבורו למשאלת על.

המצב בארץ ישראל הלך והחמיר, הלך והשחיר.
הבלבול שלט בכל. במוסדות השלטון הקיים והרוצה להתקיים.
כוחות גלויים ונסתרים התחככו ביניהם ובעיקר עם המוות, שהצליף שוב ושוב בלי מורא. והותיר אדרנלין לפעילות הבאה.

חושך ואור שלטו בערבוביה.

לבושים של כחש עטו אישים שהמירו את דרכם. והיו מנסים לגרור עימם מי–שיהיה. לסכסך דעתו הנחשלת. מלהגים בלשונם בהצהרות חלולות וגיבובי אידיאלים כוזבים.

נוהגים היו לנצל עתות של חולשה זמנית, כדי לצוד ברשתם מכל-הבא-לידם. בארשת צדקנית וחסודה. ובמעטה של עזרה סעד וקידום לשו את נשמתם לעיסה חמוצה.

---

ביתם של משפחות שמעונוביץ ושבחוביץ כאי של שלווה רוגע והשקט בתוך המהומה.

ציר אחד לבית. מוקד ברור ומאיר את דרכם עד לפרטים הקטנים, המצויים בין קפלי המעשים.

קשר ישר פשוט ומדויק לתורה. המסלילה כל נתיב נפתל. ובוקעת בישרותה כל עלטה.

---

הרב והחתן.

גאוות הישוב היהודי.


הרב הגאון שמואל גדליה הלוי שמעונוביץ. גבה קומה ומצח. חריף ושנון אשר שימש יעד לכל שאלה ותהיה, בנושאים העומדים ברומו של עולם, ובדברים אשר בארץ. הכתובת לכל הסתבכות או עסק ביש. מדייני בית הדין. תלמיד חכם, שהאיר את ירושלים בתורתו ובהליכותיו.

הרב שהיה לאב ולאם גם יחד, לביתו שרה מאז נקטפה האישה-האם בחטף.

ר' ישראל שבחוביץ. החתן הצעיר. בחיר הישיבה. נפש נקיה ומרוממת. ישר דרך. עניו ונחבא אל הכלים. קשור לחמיו בכבלי תורה ועבודה.
סדר יומם של השניים שזור האחד בשני בפתילים של סוגיות ושלשלות של מצוות.

יחד ישבו ולמדו. בכל עת אפשרית ובלתי אפשרית. פיצחו סוגיות ופלפלו בהלכה. וזרחו כשהדורים יושרו. היו שמחים בתורה. יום יום קיבלו אותה. שמחו עמה. השתעשעו עמה. גרסו אותה. אכלו עמה. ישנו עמה. וחלמו עליה.

בעת אחת הם חלו בדלקת ראות. רקקו דם ולמדו. פלטו דם ונשנקו. ליהטו איש אל רעהו את סברותיהם. ויחד ריקדו ריקוד משתעל. עד כלות הכוחות. בקבלת התורה. בשבועות.

שבוע לאחר קבלת התורה העתיק הסבא הרב ר' שמואל גדליה ישיבה של מטה בישיבה של מעלה.

וישראל החתן, הוסיף להשתעל, וללמוד. לרקוק דם, וללמוד. ולהתגעגע לחמיו הרב. לפלפולים. לצעקות. ולשמחה והמשותפת. עת ערפילי סוגיה נמוגים תחת ברק סברותיהם.

בסוף חודש סיון התקבל החתן ישראל לישיבה של מעלה. החברותא הקבועה המתינה לו. למעלה. גבוה.

ושרה נותרה בדד.
ושרה נשארה לא לבד.

נשארה עם המבט המפציר של הבעל. עם העיניים התובעות של האב הגדול. נשארה עם הילדים הקטנים קטנטנים. ועם הלב שפועם בקצב מהיר, כסוס דוהר במרוצת בהלה. ורשימה שלא נחתמת אלא רק מתארכת ומתפתחת לכיוונים שונים עליהם לא חשבה מעודה. לבדה.

שרה,
את אמורה
את מחויבת
את מוכרחה
את מיועדת
לשמור עליהם.

לחייך אליהם.
לגדל אותם.
לחנך אותם.

ללמד אותם.
לקנות להם.
לחתן אותם.

כחומת ירושלים הלכה והתגבהה לה המחויבות. הולכת ומקיפה, הולכת וסוגרת אותה כבמצור.
חומה גבוהה ונצורה ושערים אין - לה.

והיא לבד.

הבריות סוברות, שביחד זה מגורים משותפים וקניית ילקוטים. טיול על חוף הים או קנית שקית חלב שחסרה. מחיטת חוטם זב או כוס קפה בשעת בין-ערביים. תכנון חדר ילדים או חופשה ביוון.

ביחד זה לפתוח את הלב לזולת ללא תנאים מקדימים ומס כניסה אישי. לטייל עם החבר במבוכי הלב, להאיר את מחשכיו. לשים רטייה על כאב שלא פג. לדמוע את דמעתו, לנשום את זעקתו. לחבק מעידותיו. להסיר אבק מפרחי גדלות ולהרוותן טללי מילים שיבשמו אותם לאורך ימים.

ביחד. כל שהיה לה לשרה. ונלקח ממנה.

ושרה נשארה לבד.