כפי שכתבתי בשלושת החלקים הקודמים, הפרבור הוא אויב העיר, והרכב הפרטי הוא אויב העיר. הפריפריה בישראל בנויה מיישובים קטנים מדי, שאינם סמוכים לערים הגדולות, רובם הוקמו על ידי הממשלה וללא הצדקה כלכלית לקיומם. (או שנוסדו עם הצדקה חקלאית, בעוד אחוז החקלאים באוכלוסיה מקום המדינה ועד היום הצטמק מ-15% לאזור ה2%) .

בעולם ערים בנויות על נתיבי מסחר, חקלאות, משאבי טבע ומים או אתרים היסטוריים לתיירות המשמשים פרנסה לתושבים. מרבית ערי הפריפריה בישראל אינם כאלה. לא רק זה, אלא שמרביתן ערים ויישובים של 5,000 עד 70,000 תושבים - ערים שלעולם לא יוכלו לספק לאוכלוסייתה תעסוקה איכותית – משום שכמעט אף מעסיק לא יפתח עסק בעיר כזו בלי תמריץ ממשלתי.
מעסיק קטן צריך, נניח, 4-5 עובדים. אם הוא בתחום שבו הפריון לעובד (כלומר, כמה כסף שהעובד מייצר בשעה) נמוך – ואפשר להעסיק כל עובד -הוא יעדיף עובדים מפריפריה שתלויים בו ויהיו נאמנים לו, אבל אז הנצחנו את העוני בעיירות הפיתוח. אם כן, מרבית עיירות הפיתוח היה עדיף שלא קמו מלכתחילה כערים קטנות, אלא במקום 3-4 עיירות פיתוח עיר אחת גדולה.

כך למשל לפני כמה שנים שופרסל הפעילה הסעות מקריית מלאכי לסופרים שלה בירושלים. למה? לא כי חסר עובדים בירושלים אלא כי עובד מירושלים לא יהיה נאמן לשופרסל, וברגע שתהיה לו הצעה טובה יותר הוא יעבור לעבוד במקום שמשלם יותר. ענף הסופרים בישראל תחרותי מאוד, ורוב הסופרים מרוויחים מעט מאוד ולא יכולים להרשות לעצמם להעלות את השכר לעובדים.

לעומת זאת, מי שצריך עובדים בתחומי ההיטק, הרפואה או כל תחום התמחות אחר (אפילו עיצוב אתרים..) יצטרך קהל נרחב שממנו יוכל לבחור את העובדים והלקוחות שלו, כי להביא עובדים מרחוק זה יקר - יש עלות לנסיעה הן בזמן, והן בכסף (דלק, ביטוח וכד'). בעוד שבתל אביב יכולים להיות עשרות מהנדסי ערים, סביר להניח שבערד, ירוחם או מודיעין עלית גם שני משרדים זה הרבה, וכך בגלל צפיפות אוכלסין בפריפריה אין תעסוקה, וזו בעיה שמזינה את עצמה כל הזמן - אין תעסוקה – לא עוברים לגור בפריפריה – אין תעסוקה וכד'.

BEN-SIRA-BALFOUR.jpg
בית הספר בלפור, בסגנון הבינלאומי (באוהואס). הסיבה שהבאהואוס תפס חזק בתל אביב, היא בגלל הגירה מפותחת מאוד מגרמניה שם הסגנון הזה נוסד. צילום: נחלת הכלל, ויקפדיה (יצחק בן סירא/יעקב בן סירא)

אז איך יש בתל אביב תעסוקה? הרי גם היא היתה פריפריה, ומרבית ארץ ישראל היתה זנוחה* כשעמ"י לא ישב עליה?

קודם כל, לתל אביב היה פעם נמל. ורוב הערים הגודלות שגדלו ב-100 השנים האחרונות הן סמוכות לים (או נהרות גדולים) – משום שהמסחר הוא בינלאומי, וכמו שלא ניתן להילחם בחוקי הפיזיקה לא ניתן להילחם בכלכלה. לאחר שנעלם מרכז עיסקי מסוים העסקים שמסביבו נשארים (כי אנשים כבר גרים שם), ולמעשה גם אם ניקח את הנמל מחיפה היא תיחלש כלכלית, אבל לא תיסגר (בארה"ב אגב כבר קרו מקרים כאלה שערים התרוקנו ממחצית מתושביהן ויותר - כמו דטרויט).

כמו כן, היתה אליה הגירה עירונית מתועשת מגרמניה ומדינות נוספות. בניגוד לסיפורים של השמאל, לא רק הקיבוצים הקימו את המדינה. מרבית ההון (הן האנושי והן החומרי) ששימש לחיזוק הצבא, להקמת התעשיה הישראלית, הכלכלה והחברה של מדינת ישראל הגיע מהערים הגדולות. עולי גרמניה ומערב אירופה שהגיעו לתל אביב הקימו בה תעשיה מפותחת - כלומר - יוזמה מקומית והון זר - ופיתחו את העיר.

Tel_Aviv_from_space.JPG

תל אביב-יפו, רמת גן, גבעתיים והסביבה: צפיפות עירונית מרשימה - הרבה אנשים והרבה אינטראקציה כלכלית ביניהם, מה שמביא תעסוקה. בקצה העליון של התמונה: תחנת הכח "רידיגינג" ונמל תל אביב, כמו גם פארק הירקון. זה שאין הרבה "ריאות ירוקות" זה יתרון כלכלי, לא חסרון מהבחינה הזו.


כמו כן, היתה המון חקלאות בכפרים שמסביב לתל אביב, ואפילו שכונות רבות בפתח תקווה של היום הן על אדמת פרדסים. מה שאנחנו קוראים לו מחוז המרכז - רעננה, כפר סבא, פתח תקווה, ראשון לציון וערים נוספות קמו כמושבות חקלאיות כשהחקלאות פירנסה אותן עד שגדלו מספיק ונהיו מרכזיות בפני עצמן, דבר שלא קרה במרבית עיירות הפיתוח.

ובערים נוספות כמו נתניה? חדרה? גבעתיים?

חלק מהערים, כמו פתח תקווה, התחילו במידה מסוימת כפרבר של תל אביב. בשלב מסוים הם עברו את המאסה הקריטית בשביל לייצר תעסוקה (ככל הנראה -כ-150,000 תושבים), ואז עסקים התחילו לפנות לקהל המקומי ולהתרחב ממנו הלאה. הרצליה, גבעתיים, ראשון לציון, וכל אלה מחוברות היטב לתל אביב, ותמיד אחוז ניכר מאוכלסייתן עבד בתל אביב. בעשור האחרון בגלל יוקר הדיור בתל אביב עברו חברות רבות לטבעת השניה של המטרופולין של תל אביב, ויצרו שם תעסוקה.

בנתניה היתה תעשיה הרבה שנים, ויש גם תיירות. ניתן לומר שכשעיר גדלה למעל מאה וחמישים אלף תושבים, יש לה הסיכוי לצאת ממלכודת הפריפריה. ואיך זה קורה? נקח כמה דוגמאות:

Ariel041.jpg

אוניבריסטת אריאל: ניצול יתרון יחסי (כביש מהיר לתל אביב ומגורי סטונדטים בזול) צילום: ~ori, ויקפדיה העברית

א. יוזמה מקומית.
בניגוד לערים אחרות בגילה, לאריאל בשומרון אין הרבה תושבים (כ-20,000 בסוף השנה הלועזית הקודמת) אבל גם בבוקר נוסעים אליה אוטובוסים מלאים מתל אביב והמרכז בגלל האוניברסיטה. האוניברסיטה החלה ב-2 קראוונים בקדומים (שהיא, אגב, פרבר של כפר סבא או נתניה). מישהו במכללה (דאז) באריאל הבין שמקדומים לא יכולה לצמוח מכללה גדולה, והעביר אותה לאריאל, יישוב גדול יותר, שנמצא בין המעגל השלישי לרביעי של מטרופולין תל אביב, מה שמביא אותנו לדרך הבאה לצאת מהפריפריה:

ב. מציאת מטרופולין ובניית תשתיות אליו.
השיטה השניה – היא שיטת ביתר עלית, בה העירייה מפעילה לחץ כבד על הממשלה לתת לה תח"צ טובה למרכז המטרופולין, עד שיתפתח בעיר מרכז עירוני משמעותי שהעיר תוכל לבנות עליו. השיטה הזו מאומצת היטב גם במודיעין שביקשה (וקיבלה) חיבור רכבתי מהיר לירושלים ותל אביב, ואזור תעשיה מתפתח (שמתי הוא התחיל להתפתח? כשמודיעין באזור ה-100,000 תושבים כמובן), וגם בקריות ובנתניה (עם קו רכבת מהיר לתל אביב), ובמקומות נוספים שחוברו לתשתית הרכבת/כביש 6 וכד'.

2560px-IL-A5078.jpg
כביש 5 באזור ראש העין. הסיבה שבגללה אוניברסיטה מאריאל טובה מאוניברסיטה בקדומים: קישור טוב לאוכלוסיה צפופה במטרופולין קיים. הכביש מגיע עד צפון תל אביב, פתח תקווה, רמת השרון והוד השרון בצד אחד ולאריאל בצד השני.

נחזור לאוניברסיטת אריאל:
האוניברסטה מצאה את מטרופולין תל אביב (שהוא זמין, צפוף יותר וגדול יותר מכפר סבא או נתניה), ובנתה אליו קישור. כמו כן היא מצאה אפיק הכנסה מרכזי: סטודנטים שלא התקבלו למוסדות אחרים, כלומר, עבדה עם לקוחות שאף אחד אחר לא הסכים לעבוד איתם, תוך נשירה גבוהה של סטונדטים.

במקביל, היא הפכה את החסרון הפריפריאלי והפוליטי שלה ליתרון: גיוס תרומות וכוח פוליטי, של יהודים אוהבי יו"ש, מה שמביא אותנו לסעיף הבא:

ג. מציאת היתרון היחסי. באריאל - תרומות, כח פוליטי ואוניברסיטת אריאל (כמכללה) ניצלה את המקום ה"גרוע" שלה (כביכול. אין מקום גרוע בא"י**), ובעזרתו דחפה גם בממשלה וגם בקרב התורמים בניה של מבנים נוספים, מחקרים והכרה פוליטית בגלל היותה בפריפריה ובמקום שדורש חיזוק בטחוני ופוליטי (אוניברסיטה זו הגדרה פוליטית ולא רק מקצועית, וזה ראוי לפוסט נפרד פעם). גם העיר אריאל עצמה קיבלה הכרה כעיר על אף שהיא קטנה מכל שלושת הערים האחרות ביהודה ושומרון.

אותו דבר עשתה גם שדרות: מינפה את הקסאמים לישיבת הסדר וגרעין משגשג, השקעות ממשלתיות חזקות ועוד. יחד עם ביקוש למגורים, ניתן לעשות את השלב הבא:

Zoltan_Kluger._Tel-Aviv_(Rothschild_Boulevard).jpg

צילום: Zoltan Kluger. תל אביב ממש לא התנגדה לבניה: מ־3,600 תושבים בשנת 1914 ל־34,000 בשנת 1925, ול־120,000 בשנת 1936. - 120,000 תושבים ב22 שנה!

ד. ציפוף המרכז העירוני.

במקום שאנשים יסעו לעיר אחרת כדי לעבוד, הקמת מוסדות אפשרית רק אם אתה בונה בצפיפות. לדוגמא, ביישוב הר ברכה הרב אליעזר מלמד (בעל 'פניני הלכה') הבין את זה כבר לפני כ-2 עשורים, ועבד במספר שלבים:

1. "מבצע מכפיל" מענק-הלוואה למי שיבנה קומה מעליו קומה מתחתיו – ככה מספר התושבים ביישוב גדל מ-70-90 משפחות לכמעט 300 משפחות. 300 משפחות זה יישוב יציב שמתייחסים אליו ולא 20 בתים על הר קטן. כלומר, אם יבנו יותר דירות בשכונה שלכם - תהיה בה יותר תעסוקה. כמה פשוט.

2. בניה רוויה: כל הבניניים החדשים ביישוב הם בניינים בני יותר מ-3 קומות (שזה הרבה להר ברכה. התכנון בעתיד ליותר גבוה), ממועטי חניה ובצפיפות גבוהה (מרחק קצר בין בניינים), תוך עדיפות להולכי הרגל.

3. לאחר שיש לנו מאסת תושבים, הרב דאג להקמת מוסדות חינוך אזוריים. בהתחלה, שני מעונות לילדים; בהמשך, בי"ס יסודי (עוד כמה עשרות משרות של אנשים שלא יוצאים מהיישוב וממילא קונים בו), ישיבה וכד', עד שיש לך את כל המוסדות. המכולת שבעבר נסגרה נפתחה שוב, והיום יש בה פעילות, ונוצרים עסקים חדשים שמשרתים את המוסדות הציבוריים (מוסדות ציבוריים מכניסים כסף מבחוץ ליישוב - כסף ממשלתי).
2560px-הר_ברכה_.jpg
הר ברכה, תשע"ח. צילום: יאיר דב, CC-BY-SA-4. מדיניות הרב מלמד בפעולה: כל הבניינים החדשים (בחלק הימני של היישוב על ההר, מעל כביש הגישה והבניינים הלבנים ליד הכיכר בכניסה) - בציפוף עולה. ניתן לראות גם שרוב בתי האבן הוותיקי עם תוספות בניה. בתי הספר הצומחים לא בתמונה.

לצערי, בישראל המדינה עד כה משכה אזרחים לפרירפיה על ידי פרבור: הבטחה לבתים גדולים ומרווחים ושעות נהיגה ארוכות בכבישים שב"ה התרחבו מאוד בעשורים האחרונים. כמו כן, עד לפני כ-20 שנה הוקמו יישובים רבים מדי במקום לצופף יישובים קיימים, וכך לא נוצרו ערים שבהם אפשר לעבוד כי אין בהם מאסה קריטית של תושבים לרוב המעסיקים וכולם נוסעים לתל אביב. אם אין ערים גדולות אין בתי חולים, אין תעסוקה, אין לימודים גבוהים (מכללות, אוני' וכד').

עם התרחבות האוכלוסיה שה' מברך אותנו בארצנו, חלק מהיישובים המיותרים (כאלה שיש בהם פחות מ-50 אלף תושבים) הופכים להיות ערים טובות (מעל 150,000 תושבים ויותר מכך) שיהיה טוב לגור בהן, חלק הופכים להיות טבעת שלישית ורביעית של ערים בסביבתן על ידי קישור תחבורתי מפותח ברכבות ואוטובוסים, וחלק מהערים מספיק קרובות לאט לאט כדי להחשב עיר אחת ומטרופוילן אחד (נתיבות ושדרות, למשל), ו"עתידה ירושלים להגיע עד דמשק".

כשאנחנו רוכשים נכס נדל"ני, או להבדיל – רכב, כדאי לחשוב האם מסביבו עירוניות טובה וקרובה או תלות יקרה ברכב הפרטי בשביל תפילה במניין, הגעה לשיעור תורה או לקנות בגדים לילדים שגדלים.

גם בעסק שלנו, לחשוב איך אנחנו הופכים אותו לרלוונטי למרות הקשיים האוביקטייבים שיש בפריפריה. זה מה שיביא תעסוקה ליישוב שלנו.

אם יהיה ביקוש, נכתוב פרק נוסף על היתרונות בפריפריה כפריפריה, ולמי כן כדאי לגור בה.

בברכת הרואה ערי יהודה בבנינין מברך מציב גבול אלמנה...

**"חֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם." (במדבר, י"ג, כ"ב) - רש"י מפרש על המקום לפי מדרש תנחומא : "להודיעך שבחה של ארץ ישראל כי חברון היא המקום הפחות ביותר בארץ ישראל, ואף על פי כן, היא עדיפה פי שבעה על האדמה המעולה ביותר במצרים". אין מקום גרוע בארץ ישראל.