גילי גוזרת מדויק עם המספריים הקטנות. עלה קטן ועוד אחד. נזהרת שלא יזוז לה הטפט העבה. שנים היא רצתה להכין לבד קישוט לסוכה.

מתי הכינה בפעם האחרונה? כשהייתה בבית הספר אולי... היא רצתה אבל אף פעם לא הגיעה לזה. המרתון של החיים תבע את שלו.

ועכשיו? עכשיו היא בבית. לידה נמה בשלווה מירי הבובה. כזו תינוקת רגועה. אז כן, עכשיו היא יכולה להוריד את החלום הקטן הזה מהבוידם, לנער מעליו אבק.

איך הכל התחיל בעצם? היא מנסה לשחזר...

היא ישבה אז, באיזה ערב, עם כוס קפה ודפדפה בעלון השבועי. פתאום צדה את עיניה מודעה על מכירה של ערכות להכנת קישוטי סוכה יוקרתיים. היא לא היססה ומיד התקשרה. ביררה על סגנונות ומחירים וקבעה לבוא לראות.

היא הלכה ובדקה את הסוגים, כמעט הכל היא אהבה. בהמשך התלבטה בין שניים ממש מיוחדים. כמו תמיד.

לבסוף החליטה ללכת על הדוגמא עם היונה. יונת השלום.

שלום. זו תפילה ששגורה בפיה. ופרוש עלינו סוכת שלומך. היא הרגישה שזה המסר שהייתה רוצה לתלות בסוכה שלהם. מדמיינת את יוסי מאשר שגם הוא היה בוחר בזה.

אז לקחה ושילמה.

כל הדרך בחזור, הרגישה את ליבה מנתר. מחר כבר תתחיל לעבוד על הקישוט. היא לא יודעת כמה זמן יהיה לה, לכן כדאי לה לנצל כל רגע פנוי כדי שהקישוט יהיה מוכן עד סוכות.

גילי מעמידה את הקישוט, בוחנת אותו ומתמלאת בסיפוק. לא נשארה לה הרבה עבודה. בינתיים מירי מתעוררת אז היא עושה הפסקה. תמשיך אחר כך או מחר. היא צריכה כבר להתחיל להזדרז. יש לה עוד הרבה הכנות לחגים.

ההפסקה מתארכת. מירי כנראה מוציאה שן. כבר כמה לילות לבנים מאחוריה וכל בוקר היא חוזרת לישון. צריכה לתפקד אחר כך בבית. להיות אמא נורמלית. והקישוט עומד לו מיותם. מחכה להזדמנות נוספת.


glass-473758_1280.jpg

קרדיט תמונה: pixabay


יופי, הלילה ישנה קצת יותר טוב. היא מאווררת את הבית. מפעילה מכונה ופונה להמשיך את הקישוט. היא מוציאה אותו בזהירות מהניילונית. היי, חסר לה כאן את הנייר הירוק. זה, הזרחן. לאן הוא נעלם?

היא שופכת את תכולת הערכה, מחפשת ונוברת והיא לא מוצאת. 'אויש! אני חייבת את זה!' היא מחפשת שוב. 'אולי הנחתי את זה איפשהו'?

היא מתחילה לחפש במדף ליד הטלפון, במגירה של המסמכים, אולי זה בארון בסלון?

לא שם.

מה יהיה? איך תמשיך להכין את הקישוט? כבר חלק ממנו משולב עם הנייר הזה.

אולי למכירה ההיא יש חלקים עודפים?
היא מחייגת אליהם.

"אני מצטערת, אין לנו. אנחנו מקבלים רק את הערכות, בלי שאריות". עונה לה המוכרת. אוף.

היא מחפשת שוב, מנסה להיזכר מה היה לפני שהפסיקה בפעם הקודמת.
אהה. מירי בכתה. אבל איפה הייתי יכולה להניח את הנייר? מקווה שלא זרקתי את זה בטעות עם כל השאריות.

מירי מתעוררת ובוכה.
גילי רצה לשידה, מוציאה חיתול משובץ. הוא אחרון בערימה. והיי, משהו מנצנץ מתגלה מתחתיו.
הנייר הירוק.

"מה אתה עושה כאן?" היא קוראת לו בחדווה. כנראה נדבק מפעם שעברה. לפחות אוכל להמשיך, גם אם זה כבר לא יהיה עכשיו, היא נרגעת.


והנה, חולפים להם הימים וחג הסוכות פורש כנפיו. כולם נמצאים יחד בסוכה. לבושים במיטב המחלצות, שרים ומסלסלים "ושמחת בחגיך". והקישוט מחייך אליה. איזה סיפוק שהספיקה והגשימה את החלום הזה.

גם בחול המועד, עיניה לא שבעות מלהביט בו.

הוא מרשים ויפה. מלא נוכחות. היא יוצאת ובאה מגישה ומורידה, שוטפת ידיים לקטנה, שהחליטה שהגבינה טעימה יותר אם אוכלים אותה עם הידיים, וחוזרת, ועדיין, בכל פעם שהיא נכנסת, היא מרימה עיניים לראות אותו.

זהו, הילדים גמרו לאכול את ארוחת הבוקר והם פונים לחדר, לשחק במשחקים החדשים שהם קנו להם בערב החג, יוסי מוריד את המפה והיא נכנסת למטבח, להעמיד ארוחת צהריים.

היא שומעת את הילדים צוהלים, נהנית שהפעם בחירת המשחקים הייתה מוצלחת במיוחד.
מה הם שרים שם במקהלה?

היא שוטפת את ידיה ומנגבת ובאה לחדר להציץ קצת בנחת.
"יורד גשם... יורד גשם", הם צוהלים.

טיפות קטנות, שהופכות מהרה לגדולות, מנקדות את החלון בנחשי מים.

"אמא, תביאי לי מגפיים" מבקש מוישי ברקידה.

"ומעיל וכובע" מבקשת גם שושי.

היא מחייכת אליהם. "חמודים שלי, עדיין לא צריך, זה עוד לא ממש חורף. בטח עוד מעט זה יפסק".
הם ממשיכים להתלהב והיא רצה למטבח, להנמיך את האש.

"הארוחה מוכנה", היא קוראת לכולם לבוא.

"אמאאאא", מוישי צועק, "בואי תראי מה קרה!"

היא רצה למרפסת, לסוכה, ומעין פוגרום נגלה לעיניה. כל הסוכה מלאה במים וקישוטים שוחים בה. וגם... אוי לא! הקישוט שלה! שעבדה עליו כל כך הרבה!

היא נכנסת מהר לסוכה, גרביה מתרטבות, אך היא לא משקיעה בזה מחשבה. היא בודקת מקרוב, אומדת את ההרס, ודמעות נקוות בעיניה. כמה השקעתי!
עצב מטפס בה.

היונה נהרסה. הנוצות שלה קיבלו צורה מעוותת שלא ניתן לסדר, הנייר הצבעוני התקלף, נצנצים מרוחים על הקטיפה באי סדר.

הלך הקישוט.

ואפילו אם תוכל לסדר פה ושם, לנסות להציל, עכשיו הוא כבר לא יפאר את הסוכה.

היא פונה לגרוף את המים, הילדים מביאים סמרטוטים ומנגבים את השולחן והכיסאות, והחג ממשיך כסדרו. כביכול. כי השמחה ממנה והלאה...

חג היום, צריך לשמוח, היא מלקה את עצמה.

אבל עצוב לי. נכון, זה רק קישוט. אבל אכפת לי שהוא התקלקל. ימים ארוכים עבדתי עליו. וכך, בכמה דקות של גשם, הכל נהרס.

ומי אמר שקל לשמוח, גילי? אומר לה הקול הפנימי.

"מתוקים שלי", היא קוראת להם, "בואו נתארגן מהר ונצא לשמחת בית השואבה בבית כנסת של סבא".

וקישוט אחד רטוב, מעלה בה חיוך של השלמה. של הבנה.