זכוכית עדינה, דקיקה, זוהרת.
מאוירת בפרחי מנדלות מרהיבי עין. סקאלת צבעים עוצרי נשימה. משיחות מכחול אומנותיות.
זכוכית מבהיקה, מחזירה אור רך לסובבים.
כלי שמכניס רוגע לנשמה. מלטף את הלב ביופיו.
כלי שלם. מכיל ברכה.

ואז זה קורה.
הנשימה נעתקת. העיניים נקרעות.
היא טסה מטה במהירות האור. מתגלגלת וצונחת מאות קילומטרים באלפית השניה. הנפילה היא בלתי נמנעת.
קול מחריד רועם באזניים, מרעיש אלפי נימים בלב.
טראאאאאאחחחחחחחחחחחח.
טראח.
מיליוני זכוכיות מנופצות. מרוסקות. מפוזרות על הבטון הקשה.
תערובת בלתי מזוהה של צבעים וצורות מתנגשות בכעס אחת בשניה, ומתנפצות שוב ושוב. ושוב.
ערימת שברים. שבר על שבר.
וזה מה שנותר ממנו. שבר כלי.


אף פעם לא חשבנו שביטוי יכול לקבל דמות משל עצמו. לצאת מתוך הספר, ללבוש עצמאות, ללפות בן אדם תמים ברחוב, להשתלט לו על המרחב ולהתמזג איתו. לחנוק לו את דרכי הנשימה.
עד שפגשנו את שבר כלי. או יותר נכון עד שהוא פגש אותנו.
פתאום הבנו את הביטוי במלוא עוצמתו. עד אחרון השברים שלו.
קשה לנו להתאמת מולה. להסתכל בעיניים אדומות דוך לאמת אבל היא צועקת את עצמה.
הפכנו להיות שבר כלי.
שברים קטנים, חדים, דוקרים.
כלי שבור ומנותץ. אין זכר למה שהיה פעם.

המחשבות, הרצונות, השאיפות, היכולות, המשאלות. הכל שבור.

הציפיה האינסופית והבלתי אפשרית ש... שיקרה משהו. שיזוז. שיפול. שיקום. שלא ישאר כך. זה פשוט לא יכול להיות שזה יהיה המצב עד ביאת המשיח.
האדמה שרועדת מסביב לשעון. היציבות שמתערערת כל יום מחדש.
החור הענק שנפער.
היהלומים שאינם.
שני בנינו היקרים שעלו בסערה השמימה בל"ג בעומר אשתקד.

החיים התהפכו על פיהם. ונותרו השברים. הרסיסים.
הימים הארוכים והלילות. הלילות ספוגי הגעגועים והדמעות. השברים שורטים את הלב שוב ושוב. ושוב.
ערבי שבתות, ערבי חגים. ההכנות החסרות. השמחה הנעדרת.
הסידורים, הנקיונות, הבישולים והאפיות. לחכות שהשמחה תחדור ללב ולגלות באכזבה שהיא אפעס, מתעכבת. לא ממש מציפה את הלב, גם לא קרוב לזה.

הפחד הלופת על האוצרות שנותרו.
הם יוצאים מהבית? עוקבים בחרדה בשעון, בחלון, בטלפון. שלא יקרה להם כלום. שיחזרו כבר. שיהיו כאן.
ואם הם מאחרים בדקה? כבר רואים את הגרוע מכל.
ואם הם מאחרים בשעה? בטוחים שכבר מארגנים את הסידורים האחרונים.
ואם הם חזרו? הדמיון שניצת שהם חזרו בהרכב מלא. והאכזבה המרה שסוטרת בעוז על הפרצוף.

החיוך שהפך מקעור לקמור.
הלב שמנתר מכל אוושה.
המוח שמסרב להאמין.


אבל...
בזהירות עצומה ובמוטוריקה סופר עדינה, ישנם נסיונות קטנים וזעירים להדביק פיסה לפיסה. שבר לשבר.
לא משלים את עצמנו. זו עבודה מפרכת. על גבול הבלתי אפשרית. מאכזבת ברוב המקרים.
מנסים, משתדלים, מתאמצים מעבר ליכולות אנושיות, ובסוף מגלים שהדבקנו את הפיסות הלא נכונות. זה לא עובד.
ואם קרה שנחלנו איזשהו הצלחה קטנה? זה לא נראה מלהיב. בכלל. הפיסות מודבקות עם דבק גס. לא מזכיר את הזכוכית העדינה מפעם. מזכרת עלובה ועצובה.

ההשלמה קשה. מאוד קשה.
זה לא יחזור להיות כמו פעם. זה לא יקרה. אף פעם.

והכלי?
אולי בעוד כמה שנים, אולי עשרות ואולי נצח. הוא ינכח, בעזרתו יתברך.
אולי הוא יהיה מלופף בדבק גס. והשברים ידקרו עדיין, והרבה פיסות חסרות.
אבל הוא ימשיך להתקיים.
עם המון אמונה, ים של רצון ואוקינוס של תקוה שאף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו. בכל יום שיבוא.


שתהא כל קבלה טובה לעילוי נשמת משה נתן נטע בן ר' יצחק מנחם מענדל
ולעילוי נשמת יהושע בן ר' יצחק מנחם מנדל.

ת.נ.צ.ב.ה.