בס"ד

ראיתי אותו מרחוק, רץ בכל כוחו לכיווני.

התלבטתי כיצד עלי לנהוג, מה עלי לעשות.

לאחר מחשבה קצרה החלטתי לחכות...

חמש שניות, עשר שניות, והוא מתקרב.

חמש עשרה שניות, והוא עוד רגע כאן.

עשרים שניות, והוא תפס אותי.



זה נשמע כמו תחילתו של סיפור מתח, אבל זה הרבה יותר עצוב.

רציתי לדבר על נקודה כאובה, רגישה, בתקווה להבנה.

אני עובד לפרנסתי כנהג אוטובוס, כן כן, אתם פוגשים אותי מדי פעם בדרך לעבודה או בחזור מהכולל.

חשבתם פעם מה טומנת בתוכה העבודה בתור "נהג אוטובוס"?

קבלו תיאור קלאסי, לבוקר עוד יותר קלאסי.

אני יוצא מהמסוף בשעה 7 בבוקר, [שזה אומר, [לאילו שאינם יודעים לעשות חשבון לבד], לקום 5:30, (פעם הייתם ערים בשעה הזאת?), להתפלל, לאכול בוקר, ו... יאללה לעבודה]. בידיעה שאני צריך לצאת למסלול הנגדי בעוד 45 דקות.

המסלול "בגדול" לוקח 35 דקות, ואז אמור להיות לי מנוחה קצרה עד המסלול הבא.

אבל...

וכאן מגיע ה"אבל" [תרתי משמע]...

תחנה ראשונה, ריקה, פינוק, [מוזר, בדרך כלל יש כאן את האברך ההוא עם הגמ', ואת האישה עם העגלה הסגולה, טוב, מה זה העסק שלי], ואני מסכים לעצמי לדמיין שהיום יהיה לי רבע שעה שלימה לנוח ואולי אפי' להספיק קפה.

תחנה שניה, 11 גברים עולים מקדימה, בהימור די קל אני מקטלג אותם 4 לכולל ו7 לעבודה, ובדלת האחורית עולות 7 נשים.

נו, טוב. זה עדיין בסדר, יש 35 מקומות במרצדס שלי.

תחנה הבאה, בחורצ'יק בודד, כמו תמיד אני שובר את הראש איך הוא מגיע לתחנה הזאת, שממוקמת בשום מקום.

עוד שתי תחנות ריקות, כמו תמיד, אין לי מושג למה יש כאן תחנות.

עוד ועוד תחנות, ואט אט נגמר המקום בכרכרה שלי.

עוד תחנה, וכבר נדמה לי שאין יותר מקומות ישיבה, [בעצם, אולי יש שני מקומות במושב האחורי].

תחנה הבאה, חושך בעיניים.

לפחות 20 איש בתחנה, כולי תקווה שהם מחכים לאיזה שהוא קו עלום שאולי גם עובר בתחנה הזאת ואני לא יודע.

אני עוצר בתחנה, ועוצם עיניים, בא נראה מה יהיה.

ו... יופי זה הגיע.

"נהג, מה זה החוצפה הזאת?, אתם לא יודעים שקבוע יש עומס בבוקר?"

"למה אתם לא שולחים שני אוטובוסים"

"למה המזגן לא דולק"

אני מנסה להישאר רגוע. ובהחלטה של רגע אני מחליט להכריז ברמקול.

"אני לא קשור לחברה, אני לא קובע על זמני התחבורה ועל תדירותם, מי שרוצה שיתלונן במוקד. המזגן דלוק, ייקח זמן עד שתתחילו להרגיש את זה, ואגב, אם לא תקפלו את העגלות מאחור, אני לא יוכל לסגור את הדלת.

נראה לי שהמסר נקלט, אנשים ממשיכים לקנטר לתוך השפם במקום עלי, התקדמות.

איך שהוא, סוגר דלתות וממשיך.

שניה לפני התחנה הבאה, מצלצלים.

בשנייה האחרונה אני שובר ימינה, ומקבל צפירה ארוכה מהרכב שהיה צריך לבלום בגללי, אוף... למה אנשים לא יודעים לצלצל לפני השנייה האחרונה?

כמו ילד טוב ירושלים אני עוצר, מנסה לנחש את המיקום של המצלצל העלום, ובסוף מחליט לפתוח את שתי הדלתות.

ואיך לא, הגברת מהמושב האחורי צריכה לרדת. ואני הולך להתפוצץ.

למה היא לא חשבה על זה שהיא תצטרך לרדת כשהאוטובוס עמוס? למה היא לא התיישבה במושב קרוב לדלת, למה?

חולפות להן עוד שתי דקות יקרות, במהלכן, ירדו שלוש עגלות וחמש נשים לפנות את הדרך לגברת הכבודה, וסוף סוף אני יכול להמשיך בנסיעה.

איך שאני סוגר דלתות, מצלצלים.

זה בסדר, אני חושב לעצמי, הייתי עוצר בתחנה הקרובה גם אם לא הייתם מצלצלים, אני יודע שכאן זה התחנה לבית ספר, לכולל, ולקניון.

אני צופה בסיפוק כיצד האוטובוס מתרוקן לו באחת, בידיעה שרוב המסלול מאחורי. אבל בהצצה על השעון אני רואה שיש לי אולי 5 דקות עד למסלול הבא.

האדרנלין שלי מטפס, ואני מתכנן להתחיל להפעיל יותר משקל על הגז. ואז אני רואה אותו. מרחוק. רץ בכל כוחו לכיווני.

אני מתלבט כיצד עלי לנהוג [תרתי משמע], וכפי שאתם יודעים מתחילת הסיפור, החלטתי לחכות לו בכל זאת.

אחרי עשרים שניות הוא הגיע, עלה, והתקדם לכיוון המושבים.

לא התאפקתי.

סלח לי, אמרתי לו, אתה לא חושב לומר תודה?

אה, הוא הפטיר בזלזול, אתה בסך הכול עושה את העבודה שלך, וחוץ מזה, עולה לי כסף הנסיעה, אם אתה לא יודע.

התפוצצתי.

פעם הבאה לא אחכה לאף אחד.

26186_he-IL_b1_594116345_40.jpg
אשמח לקבל הארות והערות, בתוכן ובניסוח.