הנושאים החמים
בס"ד
נולדתי למשפחה ברוכה. משפחה לתפארת. כשהייתי בן 17 חיי השתנו באחת. אבא שלי עבר התקף לב, מאז הפסיק לתפקד כמעט לחלוטין.
האבא שהיה מרכז המשפחה, הדמות העוצמתית שידע והבין כל דבר, שהדריך וניווט בחכמה את כולנו, ששימש ככתובת מרכזית וזמינה לכל שאלה ומצוקה, הפך לשבר כלי. אמא התגייסה כל כולה לסעוד את אבא. ואנו הילדים... חשנו כיתומים בחיי הורינו.
לצערנו, לאחר כשנתיים של ייסורים קשים הוא נלקח לישיבה של מעלה. ואמי נותרה לבדה, שבורה ועצובה, התכנסה בתוך עצמה.
כשהגעתי לגיל 21 והחלתי לשמוע שידוכין, אחד מקורבי המשפחה התנדב להיות סוג של תחליף להורים שכעת לא היו לי. הוא הפך לדמות המרכזית בחיי, בירר בעבורי על ההצעות, והחליט עם מי אפגש. כנראה שהתפרסם אצל השדכנים, שהכתובת להצעות הינה אותו קרוב, וכל ההצעות הגיעו אליו.
אקדים ואומר, אף שאני חלוק עליו בעניין עליו נסוב סיפורי, אבל מדובר באדם גדול. אני מעריך אותו עד למאוד הן כיהודי בעל שיעור קומה במידות טובות ובשקיעות בלימוד, והן בעזרה המיוחדת שהעניק לי מכל הלב, ובנפש חפצה ומכבדת. הוא בוודאי חפץ בטובתי.
היתה לו דעה מוצקה ומגובשת, שאני אמור לקבל מהורי הכלה סכום מאוד משמעותי לצורך רכישת הדירה.
לדבריו, העתיד הרוחני שלי תלוי ברווחה הגשמית. ככל שאאלץ ליטול משכנתא גדולה או לגלגל חובות, הדבר עלול להוציא אותי מהלימוד. בייחוד, לאור מצבי המשפחתי ללא תמיכה ועזרה מההורים. הוא לא רוצה לסחוט אף אחד, אבל הוא בהחלט מחפש משפחה שיש להם את האפשרות לתת סכום נאה שכזה.
בכל הצעת שידוך הוא היה מברר לעומק מה הסכום שההורים יתנו. רק הצעות שהסכום שהוצע היה מעבר לרף המינימאלי אותו הוא קבע התקדמו לבירור מעמיק יותר. הוא גם התנה שהכסף ישולם כמזומן ולא באמצעות נטילת משכנתא על חשבון הדירה של הזוג. מחשש שמא במשך השנים ההורים לא יוכלו לעמוד בהתחייבות והחוב יוטל על הזוג.
אני זרמתי עם העניין לחלוטין. לא התעמקתי בפרטים וודאי לא במשמעות הכספית של סכום שכזה. אודה ואבוש, אך באותם ימים, הייתי מסוגל לומר משפט בסגנון 'אני דורש סכום כזה וכזה'. אני מדגיש את המילה 'דורש', לא חשבתי שקיימת אפשרות אחרת.
אולי לא תאמין לסיפור שאספר, גם אני לא מאמין שכך עשיתי, אבל היתה הצעה מצוינת שאף נפגשתי עמה פגישה ראשונה. היה נראה שניתן להתקדם, אך אז נודע לאותו קרוב ששיקרו אותו ביחס לסכומים ולא מדובר כלל על הסכום שאותו הציב כיעד, הוא רמז לי שקשה לו להמליץ לי להתקדם. והשידוך נעצר. אני בטוח שזה היה משמים, ואכן השידוך ההוא לא התאים לי כלל, אך כואב לי שהסיבה שההצעה נפלה – בגלל הכסף.
בשעה טובה, מצאתי את האבדה. התארסתי... עם הכסף...
סליחה! התארסתי עם בחורה כלילת המעלות, ההורים הבטיחו הרבה כסף. השמחה היתה גדולה. הדרשות היו חוצבי להבות. שילוב של תורה וכל המידות הטובות. ענבי הגפן בענבי הכסף...
התחתנתי, וכנראה קצת נרגעתי.
כשעמדנו לרכוש את הדירה, השווער אכן התאמץ מאוד להשיג את הסכומים שהתחייב, הוא פנה לכל הגמ"חים האפשריים, קרובי המשפחה, החברים והידידים לבקש את עזרתם. אך עדיין, הסכום שהתחייב, היה זה הרבה מעבר ליכולתו. בייחוד, שלפי ההתחייבות היה צריך להמציא את הסכום שהתחייב כמזומן.
לא יכולתי לאטום את עיני ולעמוד מנגד. הוא עמד חסר אונים. במיוחד שבתוך ליבי חששתי שעל אף הרצון הכן והאמתי - לא יצליח לעמוד בהתחייבות. לאחר התייעצות עם רעייתי, פניתי אליו והצעתי לשעבד את הדירה שנרכוש לטובת ההלוואה.
הוא כל כך שמח. אבל ציין שלא יוכל לקבל את ההצעה מאחר והתחייב להביא מזומן. הדגשנו שזה בהסכמה מלאה ובנפש חפצה. אמנם לא של אותו קרוב ששימש לי כאב, אלא שלנו הזוג הצעיר. סיכמנו שמחצית מההתחייבות יביא במזומן ואת היתרה באמצעות אותה הלוואת משכנתא.
וכך היה. נטלנו הלוואת משכנתא על שמינו, עם תנאי פרעון משופרים אותם רק זוגות צעירים מקבלים, פריסה ל-30 שנה, עם אחוזי ריבית נמוכים ביותר. ההחזר החודשי באמצעות הוראת קבע ישירות מחשבונו של השווער.
הדירה נרכשה. עברה לבעלותנו, מאחר וגרנו בדירה שכורה ליד ההורים, השכרנו אותה לאחרים. הכל היה הכי שמח שבעולם. מה יכול להיות טוב יותר מלהתחיל את החיים כשבבעלותך דירה יפה ששווה הון, ללא חובות ומשכנתאות הרובצים על כתפינו. איזה כיף.
חלפו כמה שנים, ובתוך ליבי משהו צרם לי. לא יודע מתי הנושא הזה החל להציק לי ולהטריד את מנוחתי, אך במשך תקופה הרגשתי לא בנוח עם הדרישות הכספיות שהיו לי. חשתי שעשיתי מעשה לא נכון. לא הייתי שלם עם זה. הנפש שלי לא היתה רגועה.
אני תולה את אותה התעוררות בשני גורמים. במקום המגורים שלי, ובחינוך אותו קיבלתי מבית הורי.
המקום בו אני גר כיום, הוא אחד מהפרוייקטים בצפון הארץ אשר מושך אליו רבים וטובים. האווירה כאן מדהימה. כל הפוליטיקות הקטנוניות שמעניינות כל כך את יושבי המרכז לא תופסות כאן כמעט מקום.
סיפר לי בעל חברת הובלות, שמידי כמה ימים מזדמן לו להעביר דירה של עוד משפחה לעיר. אבל אף פעם לא יצא לו שביקשו ממנו להוביל דירה לצד ההפוך. הוי אומר הציבור מרוצה...
הסיבה שאני הגעתי לגור כאן אף שהדירה שקנו לי הינה באחד מהערים המרכזיות, בגלל שכאן אני מרגיש שייך. אני חלק מקהילה. אני יכול לבטא את עצמי וכישורי.
בבחרותי הייתי בחור מוכר ומרכזי בישיבה, אף שימשתי כגבאי בישיבה. אך עם נישואי, הפכתי להיות בועת אוויר בעיר בני ברק בה שכרתי דירה לאחר נישואי. אתה מסתובב בעיר שכולם זקנים ונבונים, כל התפקידים מאויישים, כל המשרות תפוסות, אין לך אפשרות להרים ראש. לפתח או ליזום. אתה יכול למות ואף אחד לא יידע מזה.
אמרתי לרעייתי אני חושב שאוכל לדפוק על הבימה בליל שבת, להזמין את הציבור ל'שולם זכר' אף שלא נולד לנו ילד. אין לך מה לדאוג - אף אחד לא יבוא. ומה שהכי עצוב, גם אם אזמין בשבוע הבא שוב את הציבור לעוד שולם זכר, אף אחד לא יקלוט שזה אותו אדם משבוע שעבר. צל אדם.
זה הזכיר לי: כשהאריה התחתן הגיעו חיות רבות לאחל לו מזל טוב. ביניהם הגיע גם העכבר. כשראה אותו האריה כעס על חוצפתו וקרא לו כיצד אתה, עלוב שכמותך, מעיז פנים לבוא לאחל מזל טוב למלך החיות. ענה לו העכבר. אל תזלזל בי, פעם, גם אני היית אריה, לפני שהתחתנתי...
מחיר דירה מממוצעת אצלינו בעיר עומד על כארבע מאות עד חמש מאות אלף ₪. כך שרוב תושבי המקום הם לא אלו שקיבלו סכומי עתק מההורים. לא אלו שסבורים שמגיע להם את כל העולם בשביל ש'הסכימו' להינשא לבחורה שעל פי רוב הינה מוכשרת ומוצלחת לא הרבה פחות מהם... הם אנשים יותר פשוטים ועממיים. נוחים ונעימים.
הנה לדוגמא. החברותא שלי, אברך משכמו ועמלה, קיבל 50,000 ₪ מכל צד. והוא מלא הערכה והודיה להורים על העזרה העצומה שבלעדיה לא רואה כיצד יכול היה לרכוש דירה.
אחד השכנים שלי סיפר לי, שאף שהשווער שלו התחייב לו כמה מאות אלפי שקלים, אבל פשוט לא היה מסוגל לבקש את זה ממנו. אז וויתר וקנה דירה כאן. כך פחות או יותר רוב הציבור. השיח הכללי הוא שיח אנושי. וזה משפיע מאוד. כנראה שהשפיע גם עלי. הן כך אמר רבי יוסי בן קיסמא. 'איני דר אלא במקום תורה'. כולנו יודעים עד כמה חברה משפיעה. לטוב ולמוטב.
אך מה שגרם לי להתעשת ולעשות מעשה, היתה שיחה אקראית שקיימתי עם אחי הבכור שזכה להקים אימפריה משפחתית עם 15 ילדים בלע"ר, הוא סיפר לי לפי תומו שבתקופה שהיה בשידוכים, לפי הנחיית אבי זצ"ל לא דרש כלום מהשווער שלו, וסמך על הבטחת הרמ"א. וב"ה ראה את מימוש ההבטחה מעל ומעבר.
לדבריו, אף שלא 'דרש' השווער נתן לו 50,000$, זה היה סכום מספיק בשביל ההון העצמי לרכישת דירת שלשה חדרים על הנייר. ובחסדי שמים, לדירה היה פוטנציאל להרחבה ובניית מחסן ענק מתחתיה להשכרה, כך שהוא גר כיום בדירת שבעה חדרים עם מרפסת גדולה, וכבר חיתן שני ילדים, והוא כמעט בלי חובות. היש לך נס גדול מזה.
כששאלתי מה הבטיח הרמ"א, הסתכל עלי במבט גדוש רחמים, ואמר לי 'רואים עליך שאתה יתום'...
הוא הוציא שו"ע חלק אבן העזר (הל' פו"ר ס"ב ס"א) והקריא לי את דברי מורינו ורבינו רבי משה איסרליש, רבם של קהילות אשכנז: 'מי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה, ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו. ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה. כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון'.
אחי הגביה את קולו, וסימן לי כי כעת הוא עומד להקריא לי את תמצית צוואתו של אבינו זצ"ל. כך מסיים הרמ"א את דבריו: 'אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב - ואז יצליח'. סוד ההצלחה אינו בסכום שיתן חמיו, אלא בעין הטובה שהחתן יתן על מה שנותנים לו חמיו וחמותו.
הוא הראה לי את דברי החזון איש בקובץ אגרות שכתב לבחור שככל הנראה כעס על חמיו שלא נתן לו את הסכום שהבטיח, הוא כותב לו שמתפלא איך לא סומך על הבטחת הרמ"א.
הדברים היו בעבורי כמדקרות חרב. המחשבות שהטרידו את מנוחתי זמן רב מצאו אוזן קשבת. לפתע גילתי שחינוכו של אבי זצ"ל עבר אלי בתת מודע. לא יכולתי לסבול שאני גר בדירה שנקנתה מכסף שאין לו כיסוי. מהורים שכל חטאם שרצו חתן טוב לבתם, לשם כך מסרו את נפשם, שיעבדו את פרנסתם וכבודם למשך עשרות שנים. כיצד אוכל לשתות קפה ולאכול עוגה עם גלידה להנאתי בבית שכזה.
החלטתי בשלב ראשון ליטול מחצית מדמי המשכנתא החודשית עלי. פניתי לבנק ממנו נטלנו את הלוואת המשכנתא, ביקשתי מהפקיד שיחל לגבות מחשבוני מחצית מסכום ההחזר החודשי.
מסתבר, שפעולה פשוטה שכזו שלפי דעתי היתה אמורה לקחת בדיוק שתי דקות, מהווה בעבור המערכת הבנקאית פרוייקט של ממש. התבקשתי להמציא מסמכים שונים, הטפסים שהבאתי לא היו טובים. ביקשו טפסים אחרים. התהליך הפרוצדורלי התיש אותי. אני חלש בבירוקרטיה. לא היה לי כח לטובות של פקידי הבנק, החלטתי לפתור את הבעיה בכוחות עצמי, בכל חודש אעביר מחצית מההחזר לחשבון השווער.
המחשבה היתה טובה, אבל הביצוע... שהשם ישמור. בכל חודש נגמר לי הכסף ולא היה לי כל יתרה להעביר לו. כך עברו כמה חודשים. הצלחתי לחסוך כמה פרוטות, אבל לא משהו משמעותי.
כשאחי הבכור אירס את ביתו השלישית, העברתי לו סכום של כספי מעשרות אותם חסכתי. הוא שאל אותי למה אני לא נותן את המעשרות לשווער. השבתי שאכן כך תכננתי אבל כעת, לאור השמחה, החלטתי לשנות את התוכניות. הוא החזיר לי את הכסף ואמר לי – הפרנסה מן השמים. אני רוצה ברכה בכסף. אתה תעזור לשווער שלך השרוי בחובות בגלל מה שנתן לך. הוא קודם לכולם.
הגישה הזו כל כך מדברת אלי. החיים בצל האמונה. הידיעה הברורה שדווקא ההנהגה הנכונה עם הכסף היא זו שמביאה את הברכה. בשביל זה אנחנו יהודים מאמינים. זה מה שמבדיל אותנו מכל העמים.
פניתי ליועץ משכנתאות. סיפרתי לו שאני רוצה לשלם מחצית מהמשכנתא והבנק מערים עלי קשיים. ביקשתי את עזרתו. הוא כל כך שמח. אמר לי תביא הוראת קבע חתומה ואני אסדר את כל היתר. תוך ימים בודדים העניין סודר. הוא לא הסכים לקבל כל תמורה. זה זכות בעבורי להיות שותף בכזו מצווה.
את הסכום שאני נותן כל חודש אני לא מוריד מכספי המעשרות. מבחינתי, אני משלם על הדירה שלי. את המעשר אני נותן בנפרד. והנה זה פלא. לפתע יש לי גם לזה וגם לזה. ואני אפילו עוד חוסך.
אני חולם על היום שאמכור את דירתי שבמרכז ואקנה בעיר הצפונית בה אני מתגורר, ואחזיר להורים המסורים, שקורסים מעול החובות את כל מה שנתנו ואף מעבר לכך. אם היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור הייתי שמח יותר. אני מרגיש שהצורה הזו עקומה.
סיפרתי את חלומי לאחד החברים מהישיבה. בחור שמנת, שגדל בתוך קצפת. הוא הניף ידו בביטול, תוך שהוא ממלמל 'רואים עליך שאתה בחור מתמודד'. הייתי המום. לא ידעתי ש'מתמודד' זה סוג של אות קלון.
אבל במחשבה שניה הבנתי. אכן, יתכן ורק בגלל הקשיים האישיים שעברתי, פתחתי רגישות ואנושיות לקשיי האחר. הגמרא מספרת, שאם פרה לא מניקה את העגל שלה, זה בגלל שלא פיתחה עדיין את רגש הרחמים עליו. מה הפתרון. יכניסו לתוך רחמה בול של מלח, ודווקא מתוך הכאב והקושי שתסבול, מזה יתעורר בה רגש הרחמים ותחל להאכיל את בנה.
אנחנו מאמינים באמונה שלמה שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו. אם אנחנו ננהג בזה כרצונו של מקום, כמוסריות מחייבת, בהוגנות ואנושיות. אם נרחם על הבריות, לא ייתכן הפסד מכך, אדרבה ואדרבה... רק נרוויח.
הרב אריה ליבוביץ
יד שמשון
יד שמשון
נולדתי למשפחה ברוכה. משפחה לתפארת. כשהייתי בן 17 חיי השתנו באחת. אבא שלי עבר התקף לב, מאז הפסיק לתפקד כמעט לחלוטין.
האבא שהיה מרכז המשפחה, הדמות העוצמתית שידע והבין כל דבר, שהדריך וניווט בחכמה את כולנו, ששימש ככתובת מרכזית וזמינה לכל שאלה ומצוקה, הפך לשבר כלי. אמא התגייסה כל כולה לסעוד את אבא. ואנו הילדים... חשנו כיתומים בחיי הורינו.
לצערנו, לאחר כשנתיים של ייסורים קשים הוא נלקח לישיבה של מעלה. ואמי נותרה לבדה, שבורה ועצובה, התכנסה בתוך עצמה.
כשהגעתי לגיל 21 והחלתי לשמוע שידוכין, אחד מקורבי המשפחה התנדב להיות סוג של תחליף להורים שכעת לא היו לי. הוא הפך לדמות המרכזית בחיי, בירר בעבורי על ההצעות, והחליט עם מי אפגש. כנראה שהתפרסם אצל השדכנים, שהכתובת להצעות הינה אותו קרוב, וכל ההצעות הגיעו אליו.
אקדים ואומר, אף שאני חלוק עליו בעניין עליו נסוב סיפורי, אבל מדובר באדם גדול. אני מעריך אותו עד למאוד הן כיהודי בעל שיעור קומה במידות טובות ובשקיעות בלימוד, והן בעזרה המיוחדת שהעניק לי מכל הלב, ובנפש חפצה ומכבדת. הוא בוודאי חפץ בטובתי.
היתה לו דעה מוצקה ומגובשת, שאני אמור לקבל מהורי הכלה סכום מאוד משמעותי לצורך רכישת הדירה.
לדבריו, העתיד הרוחני שלי תלוי ברווחה הגשמית. ככל שאאלץ ליטול משכנתא גדולה או לגלגל חובות, הדבר עלול להוציא אותי מהלימוד. בייחוד, לאור מצבי המשפחתי ללא תמיכה ועזרה מההורים. הוא לא רוצה לסחוט אף אחד, אבל הוא בהחלט מחפש משפחה שיש להם את האפשרות לתת סכום נאה שכזה.
בכל הצעת שידוך הוא היה מברר לעומק מה הסכום שההורים יתנו. רק הצעות שהסכום שהוצע היה מעבר לרף המינימאלי אותו הוא קבע התקדמו לבירור מעמיק יותר. הוא גם התנה שהכסף ישולם כמזומן ולא באמצעות נטילת משכנתא על חשבון הדירה של הזוג. מחשש שמא במשך השנים ההורים לא יוכלו לעמוד בהתחייבות והחוב יוטל על הזוג.
אני זרמתי עם העניין לחלוטין. לא התעמקתי בפרטים וודאי לא במשמעות הכספית של סכום שכזה. אודה ואבוש, אך באותם ימים, הייתי מסוגל לומר משפט בסגנון 'אני דורש סכום כזה וכזה'. אני מדגיש את המילה 'דורש', לא חשבתי שקיימת אפשרות אחרת.
אולי לא תאמין לסיפור שאספר, גם אני לא מאמין שכך עשיתי, אבל היתה הצעה מצוינת שאף נפגשתי עמה פגישה ראשונה. היה נראה שניתן להתקדם, אך אז נודע לאותו קרוב ששיקרו אותו ביחס לסכומים ולא מדובר כלל על הסכום שאותו הציב כיעד, הוא רמז לי שקשה לו להמליץ לי להתקדם. והשידוך נעצר. אני בטוח שזה היה משמים, ואכן השידוך ההוא לא התאים לי כלל, אך כואב לי שהסיבה שההצעה נפלה – בגלל הכסף.
בשעה טובה, מצאתי את האבדה. התארסתי... עם הכסף...
סליחה! התארסתי עם בחורה כלילת המעלות, ההורים הבטיחו הרבה כסף. השמחה היתה גדולה. הדרשות היו חוצבי להבות. שילוב של תורה וכל המידות הטובות. ענבי הגפן בענבי הכסף...
התחתנתי, וכנראה קצת נרגעתי.
כשעמדנו לרכוש את הדירה, השווער אכן התאמץ מאוד להשיג את הסכומים שהתחייב, הוא פנה לכל הגמ"חים האפשריים, קרובי המשפחה, החברים והידידים לבקש את עזרתם. אך עדיין, הסכום שהתחייב, היה זה הרבה מעבר ליכולתו. בייחוד, שלפי ההתחייבות היה צריך להמציא את הסכום שהתחייב כמזומן.
לא יכולתי לאטום את עיני ולעמוד מנגד. הוא עמד חסר אונים. במיוחד שבתוך ליבי חששתי שעל אף הרצון הכן והאמתי - לא יצליח לעמוד בהתחייבות. לאחר התייעצות עם רעייתי, פניתי אליו והצעתי לשעבד את הדירה שנרכוש לטובת ההלוואה.
הוא כל כך שמח. אבל ציין שלא יוכל לקבל את ההצעה מאחר והתחייב להביא מזומן. הדגשנו שזה בהסכמה מלאה ובנפש חפצה. אמנם לא של אותו קרוב ששימש לי כאב, אלא שלנו הזוג הצעיר. סיכמנו שמחצית מההתחייבות יביא במזומן ואת היתרה באמצעות אותה הלוואת משכנתא.
וכך היה. נטלנו הלוואת משכנתא על שמינו, עם תנאי פרעון משופרים אותם רק זוגות צעירים מקבלים, פריסה ל-30 שנה, עם אחוזי ריבית נמוכים ביותר. ההחזר החודשי באמצעות הוראת קבע ישירות מחשבונו של השווער.
הדירה נרכשה. עברה לבעלותנו, מאחר וגרנו בדירה שכורה ליד ההורים, השכרנו אותה לאחרים. הכל היה הכי שמח שבעולם. מה יכול להיות טוב יותר מלהתחיל את החיים כשבבעלותך דירה יפה ששווה הון, ללא חובות ומשכנתאות הרובצים על כתפינו. איזה כיף.
חלפו כמה שנים, ובתוך ליבי משהו צרם לי. לא יודע מתי הנושא הזה החל להציק לי ולהטריד את מנוחתי, אך במשך תקופה הרגשתי לא בנוח עם הדרישות הכספיות שהיו לי. חשתי שעשיתי מעשה לא נכון. לא הייתי שלם עם זה. הנפש שלי לא היתה רגועה.
אני תולה את אותה התעוררות בשני גורמים. במקום המגורים שלי, ובחינוך אותו קיבלתי מבית הורי.
המקום בו אני גר כיום, הוא אחד מהפרוייקטים בצפון הארץ אשר מושך אליו רבים וטובים. האווירה כאן מדהימה. כל הפוליטיקות הקטנוניות שמעניינות כל כך את יושבי המרכז לא תופסות כאן כמעט מקום.
סיפר לי בעל חברת הובלות, שמידי כמה ימים מזדמן לו להעביר דירה של עוד משפחה לעיר. אבל אף פעם לא יצא לו שביקשו ממנו להוביל דירה לצד ההפוך. הוי אומר הציבור מרוצה...
הסיבה שאני הגעתי לגור כאן אף שהדירה שקנו לי הינה באחד מהערים המרכזיות, בגלל שכאן אני מרגיש שייך. אני חלק מקהילה. אני יכול לבטא את עצמי וכישורי.
בבחרותי הייתי בחור מוכר ומרכזי בישיבה, אף שימשתי כגבאי בישיבה. אך עם נישואי, הפכתי להיות בועת אוויר בעיר בני ברק בה שכרתי דירה לאחר נישואי. אתה מסתובב בעיר שכולם זקנים ונבונים, כל התפקידים מאויישים, כל המשרות תפוסות, אין לך אפשרות להרים ראש. לפתח או ליזום. אתה יכול למות ואף אחד לא יידע מזה.
אמרתי לרעייתי אני חושב שאוכל לדפוק על הבימה בליל שבת, להזמין את הציבור ל'שולם זכר' אף שלא נולד לנו ילד. אין לך מה לדאוג - אף אחד לא יבוא. ומה שהכי עצוב, גם אם אזמין בשבוע הבא שוב את הציבור לעוד שולם זכר, אף אחד לא יקלוט שזה אותו אדם משבוע שעבר. צל אדם.
זה הזכיר לי: כשהאריה התחתן הגיעו חיות רבות לאחל לו מזל טוב. ביניהם הגיע גם העכבר. כשראה אותו האריה כעס על חוצפתו וקרא לו כיצד אתה, עלוב שכמותך, מעיז פנים לבוא לאחל מזל טוב למלך החיות. ענה לו העכבר. אל תזלזל בי, פעם, גם אני היית אריה, לפני שהתחתנתי...
מחיר דירה מממוצעת אצלינו בעיר עומד על כארבע מאות עד חמש מאות אלף ₪. כך שרוב תושבי המקום הם לא אלו שקיבלו סכומי עתק מההורים. לא אלו שסבורים שמגיע להם את כל העולם בשביל ש'הסכימו' להינשא לבחורה שעל פי רוב הינה מוכשרת ומוצלחת לא הרבה פחות מהם... הם אנשים יותר פשוטים ועממיים. נוחים ונעימים.
הנה לדוגמא. החברותא שלי, אברך משכמו ועמלה, קיבל 50,000 ₪ מכל צד. והוא מלא הערכה והודיה להורים על העזרה העצומה שבלעדיה לא רואה כיצד יכול היה לרכוש דירה.
אחד השכנים שלי סיפר לי, שאף שהשווער שלו התחייב לו כמה מאות אלפי שקלים, אבל פשוט לא היה מסוגל לבקש את זה ממנו. אז וויתר וקנה דירה כאן. כך פחות או יותר רוב הציבור. השיח הכללי הוא שיח אנושי. וזה משפיע מאוד. כנראה שהשפיע גם עלי. הן כך אמר רבי יוסי בן קיסמא. 'איני דר אלא במקום תורה'. כולנו יודעים עד כמה חברה משפיעה. לטוב ולמוטב.
אך מה שגרם לי להתעשת ולעשות מעשה, היתה שיחה אקראית שקיימתי עם אחי הבכור שזכה להקים אימפריה משפחתית עם 15 ילדים בלע"ר, הוא סיפר לי לפי תומו שבתקופה שהיה בשידוכים, לפי הנחיית אבי זצ"ל לא דרש כלום מהשווער שלו, וסמך על הבטחת הרמ"א. וב"ה ראה את מימוש ההבטחה מעל ומעבר.
לדבריו, אף שלא 'דרש' השווער נתן לו 50,000$, זה היה סכום מספיק בשביל ההון העצמי לרכישת דירת שלשה חדרים על הנייר. ובחסדי שמים, לדירה היה פוטנציאל להרחבה ובניית מחסן ענק מתחתיה להשכרה, כך שהוא גר כיום בדירת שבעה חדרים עם מרפסת גדולה, וכבר חיתן שני ילדים, והוא כמעט בלי חובות. היש לך נס גדול מזה.
כששאלתי מה הבטיח הרמ"א, הסתכל עלי במבט גדוש רחמים, ואמר לי 'רואים עליך שאתה יתום'...
הוא הוציא שו"ע חלק אבן העזר (הל' פו"ר ס"ב ס"א) והקריא לי את דברי מורינו ורבינו רבי משה איסרליש, רבם של קהילות אשכנז: 'מי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה, ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו. ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה. כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון'.
אחי הגביה את קולו, וסימן לי כי כעת הוא עומד להקריא לי את תמצית צוואתו של אבינו זצ"ל. כך מסיים הרמ"א את דבריו: 'אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב - ואז יצליח'. סוד ההצלחה אינו בסכום שיתן חמיו, אלא בעין הטובה שהחתן יתן על מה שנותנים לו חמיו וחמותו.
הוא הראה לי את דברי החזון איש בקובץ אגרות שכתב לבחור שככל הנראה כעס על חמיו שלא נתן לו את הסכום שהבטיח, הוא כותב לו שמתפלא איך לא סומך על הבטחת הרמ"א.
הדברים היו בעבורי כמדקרות חרב. המחשבות שהטרידו את מנוחתי זמן רב מצאו אוזן קשבת. לפתע גילתי שחינוכו של אבי זצ"ל עבר אלי בתת מודע. לא יכולתי לסבול שאני גר בדירה שנקנתה מכסף שאין לו כיסוי. מהורים שכל חטאם שרצו חתן טוב לבתם, לשם כך מסרו את נפשם, שיעבדו את פרנסתם וכבודם למשך עשרות שנים. כיצד אוכל לשתות קפה ולאכול עוגה עם גלידה להנאתי בבית שכזה.
החלטתי בשלב ראשון ליטול מחצית מדמי המשכנתא החודשית עלי. פניתי לבנק ממנו נטלנו את הלוואת המשכנתא, ביקשתי מהפקיד שיחל לגבות מחשבוני מחצית מסכום ההחזר החודשי.
מסתבר, שפעולה פשוטה שכזו שלפי דעתי היתה אמורה לקחת בדיוק שתי דקות, מהווה בעבור המערכת הבנקאית פרוייקט של ממש. התבקשתי להמציא מסמכים שונים, הטפסים שהבאתי לא היו טובים. ביקשו טפסים אחרים. התהליך הפרוצדורלי התיש אותי. אני חלש בבירוקרטיה. לא היה לי כח לטובות של פקידי הבנק, החלטתי לפתור את הבעיה בכוחות עצמי, בכל חודש אעביר מחצית מההחזר לחשבון השווער.
המחשבה היתה טובה, אבל הביצוע... שהשם ישמור. בכל חודש נגמר לי הכסף ולא היה לי כל יתרה להעביר לו. כך עברו כמה חודשים. הצלחתי לחסוך כמה פרוטות, אבל לא משהו משמעותי.
כשאחי הבכור אירס את ביתו השלישית, העברתי לו סכום של כספי מעשרות אותם חסכתי. הוא שאל אותי למה אני לא נותן את המעשרות לשווער. השבתי שאכן כך תכננתי אבל כעת, לאור השמחה, החלטתי לשנות את התוכניות. הוא החזיר לי את הכסף ואמר לי – הפרנסה מן השמים. אני רוצה ברכה בכסף. אתה תעזור לשווער שלך השרוי בחובות בגלל מה שנתן לך. הוא קודם לכולם.
הגישה הזו כל כך מדברת אלי. החיים בצל האמונה. הידיעה הברורה שדווקא ההנהגה הנכונה עם הכסף היא זו שמביאה את הברכה. בשביל זה אנחנו יהודים מאמינים. זה מה שמבדיל אותנו מכל העמים.
פניתי ליועץ משכנתאות. סיפרתי לו שאני רוצה לשלם מחצית מהמשכנתא והבנק מערים עלי קשיים. ביקשתי את עזרתו. הוא כל כך שמח. אמר לי תביא הוראת קבע חתומה ואני אסדר את כל היתר. תוך ימים בודדים העניין סודר. הוא לא הסכים לקבל כל תמורה. זה זכות בעבורי להיות שותף בכזו מצווה.
את הסכום שאני נותן כל חודש אני לא מוריד מכספי המעשרות. מבחינתי, אני משלם על הדירה שלי. את המעשר אני נותן בנפרד. והנה זה פלא. לפתע יש לי גם לזה וגם לזה. ואני אפילו עוד חוסך.
אני חולם על היום שאמכור את דירתי שבמרכז ואקנה בעיר הצפונית בה אני מתגורר, ואחזיר להורים המסורים, שקורסים מעול החובות את כל מה שנתנו ואף מעבר לכך. אם היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור הייתי שמח יותר. אני מרגיש שהצורה הזו עקומה.
סיפרתי את חלומי לאחד החברים מהישיבה. בחור שמנת, שגדל בתוך קצפת. הוא הניף ידו בביטול, תוך שהוא ממלמל 'רואים עליך שאתה בחור מתמודד'. הייתי המום. לא ידעתי ש'מתמודד' זה סוג של אות קלון.
אבל במחשבה שניה הבנתי. אכן, יתכן ורק בגלל הקשיים האישיים שעברתי, פתחתי רגישות ואנושיות לקשיי האחר. הגמרא מספרת, שאם פרה לא מניקה את העגל שלה, זה בגלל שלא פיתחה עדיין את רגש הרחמים עליו. מה הפתרון. יכניסו לתוך רחמה בול של מלח, ודווקא מתוך הכאב והקושי שתסבול, מזה יתעורר בה רגש הרחמים ותחל להאכיל את בנה.
אנחנו מאמינים באמונה שלמה שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו. אם אנחנו ננהג בזה כרצונו של מקום, כמוסריות מחייבת, בהוגנות ואנושיות. אם נרחם על הבריות, לא ייתכן הפסד מכך, אדרבה ואדרבה... רק נרוויח.
