"אסתר, תעלי הביתה" קוראת רחל בבעתה לילדתה בגן העיר
"כבר, אמא, יש יירוט בחוץ" עונה הילדה ומקשיחה את תווי פניה
"וואווווו - וואווווו"
"מהר רוצי למחסה המוגן, עכשיו!" רחל מגוננת על בתה בחרדה "רוצי, רוצי מהר"

"רובנו לא מכירים את הסיטואציה הזו. יען אנו תושבי המרכז, ירושלים, או סתם אנחנו רחוקים מקו האש"

ופה אתם פותחים עלי זוג עיניים תמהות - סליחה? אתה רציני? אולי אתה, בבני ברק היה 40 אזעקות וגם בתל-אביב, אנו אלה היום קו האש.
ובכלל מה אתה יודע על לוד, איזה פחד להסתובב ברחובות...

והנה אני רוצה להפתיע אתכם עם המשפט הבא. וזה אולי ישמע לא מאוד מתאים - ס'פאסט נישט. זה גם לא כ"כ פוטוגני.

אבל שווה לי לכתוב אותה, כן, שווה לי, וכדלהלן:

אני שמח שסוף סוף היו אזעקות בגוש דן! אהה איזה אומץ...

למה? כי אני תושב שדרות ובאר שבע, זיקים כרמיה (אלה שעוצרים אלף פעם את השידור ברדיו) אשדוד ונתיב העשרה.
ובחיים שלי אני לא זוכר התקפה על ה'עזתים' כמו עכשיו.
אני הולך בשטיב'ל, בית הכנסת ובבית המדרש, ושומע את 'ביבי' מאיים שוב ורווח לי, לא כי הוא מאיים אלא הוא יקיים. כי זה הרי מעל הבית שלו.

אני לא מתבייש להגיד את זה - כיף לי, כיף לי מאוד.


כי כשעבר מעל ראש העין טיל וגנץ רץ פנימה, הוא שלח את הצבא לעזה לא כי לי קשה או מפחיד אלא כי לו היה מאוד מפחיד לרוץ למרחב המוגן, כנראה.

ואם כבר, גם עליכם יש לי 'בטן מלאה': גם אם מאוד ריחמתם עלינו כל השנים האחרונות, היינו עדיין "אחיכם בני הדרום" לא היינו אתם! והנה לכם ברגע שהטיל נחת קרוב לבית, הציבור השמיע קול זעקה, אפילו 'סלקום' כבר אויבי הבית. אבל כשאנחנו ספגנו מהלומות פעם אחר פעם, וניסינו לצעוק, כמה ניסינו. וזה מה קיבלנו: "פ'סדר זה בכל זאת לא יאה ולא נאה, ח"ו, אבל מה כבר אפשר לעשות". מוכר?...

תכל'ס אני שמח:)

למה כי פעם כשזה היה אני: "מבטיחים"
היום כשזה הם: "מאבטחים"

תודה שהייתם איתי עד כאן

החותם:
אחד מאלה שנכנסו לממ"ד לפני כמעט שבועיים ועדיין שם...