"טוב, עוד תשע דקות תהיה למטה" יוסי ניתק את הטלפון וזרק את הסכין הכחולה עמוק לתוך הפח התעשייתי. סוף סוף הגיעו סכינים מבריקות וחדשות, שיעשו את העבודה במעדנייה החדשה.

זה הבייבי שלו. כבר שנתיים הוא משקיע את נשמתו בדוכן כריכים שפתח. בהתחלה הוא עשה הכל במטבח הביתי שלו. כל בוקר בעשר, ריקי הייתה עולה לנגב אחריו את השיש. לא היה לה הרבה עבודה, אחרי הכל היה רק את הסנדוויץ' טונה, וליד זה את הבאגט חביתה, שעלה שקל פחות...

אבל היום הכל שונה, הוא שכר מליבוביץ את החנות הפינתית, וכבר יש חמשה סוגי סנדוויצים ותוספות, ואפי' הרינג לבן... אין הרבה קונים, אבל בינתיים הוא מכסה את השכירות ומשלם לספקים בזמן. אז הכל טוב, יוסי לא דואג, יוסי חרוץ, עובד קשה, ובטוח שחודש הבא כבר יהיו יותר לקוחות. איך יוסי אומר: 'אם הסנדוויץ' טעים לך, אז הוא יהיה טעים גם לחברים שלך...' מה שנכון נכון.

"תגיד לי אתה נורמלי?! כמה כסף אתה משלם על זוג סכינים?" יונטי גרינצוויג לא הרפה ממנו. יוסי ניסה למשוך את שרוולו בעדינות, אבל יונטי ממשיך בשלו: "בוא איתי ל'סופרהום', אני אראה לך שבמחיר הזה היה אפשר לקנות סט שלם של סירי סולתם ממותגים! למה בן אדם צריך להיפרד ממשכורת חודשית בשביל זוג סכינים?"

יוסי טפח על כתפו של יונטי, וסינן בעליזות: "כמה אתה לא מבין..."

"סכין אחת כזאת, יכולה להכפיל ולשלש את כמות הכריכים שלי! אבל עזוב, אני ממהר..." רץ יוסי במורד המדרגות העגלגלות.

^

שבוע אחד קודם לכן:

"תגיד לי אתה נורמלי?! כמה כסף אתה לוקח בשביל זוג קשקושים?"

יוסי היה מאוכזב. הוא רצה להתקדם, רצה למשוך אליו קהל. אמרו לו לעשות לוגו ולמתג את החנות שלו, אז הוא לא בזבז זמן, וביום שני על הבוקר נכנס לסטודיו של בלומנטל, וביקש לוגו פשוט, זול, לא צעקני מידי... שיהיה כתוב 'יוסי כריכים' וציור של סדנוויץ'. קיצער', זה הסגנון, פחות או יותר.

אבל למה בן אדם צריך להיפרד ממשכורת חודשית בשביל כמה קווים? בסכום הזה הוא יכול לקנות את התנור שמחכה לו כבר המון זמן!

בלומנטל בכבודו ובעצמו התקרב ליוסי, חיוך מרוח על פניו ולחש לו, "כמה אתה לא מבין..."

"תהליך המיתוג שתעבור פה, יכול להכפיל ולשלש את כמות הרווחים שלך. אבל עזוב! אני לא לוחץ, לך הביתה ותחשוב על זה כמה ימים..."

^

נו..

אתם מבינים?

תחשבו על זה, כמה ימים...
set-knives-wooden-cutting-board-chopped-vegetables.jpg