שמתם לב לכותרת?

אינני מתיימר לבקר ביקורת ספרות.
ביקורת ספרות ימתחו הסופרים.
סך הכל אני קורא פשוט שאוהב ספרים פשוטים וטובים.

אף אני נמנה על כל עם ישראל שקורא בשקיקה את ספריה המיוחדים של הסופרת רותי קפלר. ( @Ruty Kepler בשבילכם)

משום מה מקובל לדבר ולדסקס על ספריה האחרונים.
אנכי מבקש, הנורמלי האחרון, לחיות וחצי ושניה לפני האור.

והנה בחג הסוכות האחרון חזו עיניי מודעה מטעם חנויות יפה נוף על שני ספרים נוספים שמעולם לא שמעתי את שמעם:
1. בסוף יקראו לך לחזור. 2. עוד פנס ודי.

במסווה שקוף מאד של מתנה לרעייתי, הזמנתי מיד את שני הספרים, ועד מהרה שקעתי בקריאתם.

לא אתייחס במאמר זה אל הספר "בסוף יקראו לך לחזור". [ בסופו של דבר אני מעונין לתת ביקורת כמה שיותר חיובית :) ]
אלא לספר השני. "עוד פנס ודי".

כשמו כן הוא.

את כל האמת, התקציר מאחורה לא נשמע משהו.
נערה צעירה החווה את מערבולת החברה בעוצמות משתנות, בלה בלה בלה.

אז נכון. זה לא הסגנון המלוטש והמקצועי העכשווי של רותי קפלר.
זה גם לא קורא תיגר ומעורר פולמוסים חברתיים ומשפחתיים כמו הספרים האחרונים שלה.
אפילו העלילה עצמה קצת חוזרת על עצמה במקצבים שונים ובאפיזודות מתחלפות.

אבל את הדציבלים של עוצמת טלטלת הרגשות לא יוכלו לחקות גם אלף נורמליים אחרונים.

בזמן הקריאה של "לחיות וחצי" למשל, הקורא מתלבט כל הזמן עם מי להסכים. עם הגישה של גיבורת הסיפור, עם גישת הוריה, או בכלל עם גישתם של מנהלי הסמינרים.
הקורא פחות עסוק בעצמו.במידותיו. בדרכו אל האמת. בקרבתו לאלוקים.
הוא עסוק בגיבורים של הסיפור ובחייהם שלהם.

לא כן בספר זה.

באמצעות נערה צעירה ומורתה המיוחדת, חווה הקורא מסרים עמוקים בנפש האדם שלא ניתן להגיע אליהם בדרך רגילה.

השאיפה הבלתי מושגת לשלמות ולתיקון פנימי, ההפנמה האיטית והמתמשכת בכך שהחיים הם עבודה בלתי נגמרת וההתבגרות הרגשית שהקורא עצמו חווה יחד עם גיבורת הספר, הם הם החויה שנשארת בסוף לקורא.

אז נכון שיותר קשה אחר כך להחליף חוויות עם קוראים חברים.
אך החויה העצמית המפעימה, לא ניתנת להשוואה.

יש לי תקוה (או שאני סתם מחשיב את עצמי?) שאחד מן הקוראים את המאמר ילך ויקרא את הספר, ומשום כך אינני חושף את עלילת הספר.
אך חובה עליי להביא רק קטע אחד מן הספר בלשונה של הסופרת.

אחרי עשרים דקות שבנות הדודות מרכיבות עגלה, מתברר להן שההרכבה היתה טעות אחת גדולה:

"מה יש לך?" רטנה שרה, "מה מצחיק בזה שעמל של עשרים דקות הלך לטמיון?"
"תארי לך שהיה סיפור כזה בנביא", אמרה נחמי לאט, "על אשה שבנתה משהו, ואז השם נגלה אליה ואמר לה לפרק את כל מה שבנתה. מה היא היתה עושה?"
"כמובן, מפרקת", אמרה שרה, "ומאושרת שזכתה לקיים רצון קונה. אבל מה זה קשור? הוא לא אמר לנו לפרק! רק יצרני העגלה המטופשת הזו - "
"את צודקת שלא יצאה בת קול וציותה: 'פרקנה בנותי את העגלה', אבל עדיין - השם רוצה שנפרק אותה עכשיו".


אתם יודעים כבר כמה פעמים השתמשתי ברעיון הזה בביתי ובכיתתי מאז חג הסוכות?
המון פעמים.
כשנשרף הטשולנט, כשהתהפכה העגלה עם התינוק, כשהילד החליט לגזור את הוילון החדש (!!), כשבאמצע השיעור נפל החשמל וכשהמיקסר שבק חיים שלוש שעות לפני שבת.

יכול להיות שמי שלא קרא את הספר לא מספיק מבין עד כמה חודר ללב הוא הדו שיח הזה.

אם אתם רוצים אור גדול לחיים הרוחניים שלכם, קחו ליד את הפנס החזק והמאיר הזה, ודי.

עוד פנס ודי - ספר לנפש.


52086-1457813634-2e5db1b2304236e921364bb3097e58f5.jpg