בס"ד



הפוסט הזה נכתב בעקבות האשכול "כתיבה כואבת", שהתפתח בעקבותיו דיון פורה ומעניין.

אין זה סוד שאנחנו דור "עקבא דמשיחא", "פני הדור כפני הכלב", והחוצפה בכיתות לצערנו נשמעת, וממש לא בשקט.

ומול כיתה סוררת עומדת מורה נבוכה, שיצא זה עתה מספסל הלימודים, ואנא היא באה.

באחד העלונים קראתי סיפור על אדם יהודי (לא זוכרת את שמו) שגר בגרמניה, ורצה לקבל תעודת הוראה, בשביל להגיע לתעודה הנכספת שכמעט לא היה סיכוי להגיע אליה היה צריך למסור שיעור לפני כיתה.

כיהודי בגרמניה הוא קיבל כיתה מופרעת שהייתה ידועה במעלליה, לכיתה נכנסו קצינים גרמנים שלא היה להם ספק שליהודי זה אין סיכוי להטיל משמעת בכזו כיתה שאפילו מורים מנוסים נכשלו בה.

נכנס אותו יהודי בדממה לכיתה, נעץ עיניו בתלמיד אחד, זה לקח כמה דקות, אבל בסופם התלמיד התיישב, כך עבר מתלמיד לתלמיד. ובכיתה הייתה דממה. השיעור נמסר, ולהפתעת הקצינים הגרמניים שלא ששו לתת תעודה כזו ליהודי, לא הייתה להם ברירה והם הגישו לו אותה בהתפעמות.

זה הגיע לו ביושר!

לשקט יש עוצמה!

ישנם הרבה דרכים להטלת משמעת:

הכלל הבסיסי הראשון: עקביות – החלטת על כלל, עמדי עליו, לפעמים יותר קל להעלים עין, (אבל זו דרך קצרה שהיא ארוכה)

אם החלטת שהבנות צריכות לבוא עם ש"ב מוכנים, תבדקי אותם. כי אם לא, הן לא תכנה.

מי שלא עיקבית בדרישותיה, יום אחד היא קפדנית ויום שני ותרנית, התלמידות מבולבלות.

2) לעולם אל תאיימי בעונש שלא תקיימי.

3) עשי לעצמך מדרג של עונשים. עונש חייב להיות בפרופורציה,וכמוצא אחרון. תחשבי מה תעשי כשבאמת תלמידה תעבור את כל הפסים האדומים שהחלטת עליהם? אם תבזבזי את כל הנשק על סתם פטפוט, לא יהיה לך עונש כשבאמת תצטרכי אותו.

4) נסי לפתור בעיות ביצירתיות. ואתן כמה דוגמאות:

פעם נכנסתי לכיתה (בית ספר קירוב, כיתה מעורבת) חלק מהתלמידים בהפגנה התיישבו מתחת לשולחן, משום מה היה להם בטוח שאני הולכת לצעוק או להעניש. הייתי מאוד רגועה, ואמרתי בצורה ברורה, מי שיושב מתחת לשולחן נשאר כך עד סוף שיעור. וזהו. אחרי כמה דקות שכבר כאבו להם הרגליים רחמתי עליהם, אבל, היה שקט והשיעור נמסר כרגיל.

פעם נוספת כשאורגנה מתקפת שיעולים, הצטרפתי למתקפה, היו חיוכים... המורה הבינה, א"א לעבוד עליה, ותוך דקה כולם שכחו.

חברה לצוות סיפרה לי פעם שהייתה לה בעיה עם תלמידה שבאופן קבוע שכחה להכין ש"ב. "למה לא הכנת?" – שכחתי.

למחרת, שוב... אחרי הפעם השילישית, היא פשוט הרימה טלפון לתלמידה אחרי הצהרים: "חמודה, התקשרתי להזכיר לך להכין ש"ב." מיותר לציין שפתאום היא זכרה להכין ש"ב. (לפעמיים לא מספיקה שיחה אחת, צריך שתיים, אבל, תסכימו איתי שזה יותר קל מלהתמודד עם תסכול של מורה שלא יודעת מה לעשות.)

ולסיום, מורה שרואה תלמידה שמתחצפת בלי סוף, צריכה לדעת שאין ילד שרע, יש ילד שרע לו. ילדה כזו היא תמרור למורה שדורש תבררי, אולי יש לה בעית ראיה, תחושתיות יתר, תקופה לא קלה בבית וכיוצ"ב.

אסור לנו לשכוח, עבודת ההוראה היא עבודה עם נשמות. מי שחושב שכיתה זה אוסף בובות פליימוביל שילך להיות מוכר בחנות צעצועים.

ותמיד נתפלל לסיעתא דשמיא שלעולם לא תצא מכשלה תחת ידנו.