אתגר כתיבה שפתוח לציבור הרחב, עם פאנץ' מהדהד ופרסים שיעיפו אתכם לשמיים מרוב שמחה!

טקסט קצר למאותגרי קשב וריכוז/ שודדים סדרתיים או סתם להטוטנים מזדמנים:
לפניכם ציור שמספר סיפור. @ישראל ספרא קורא לזה סטוריטלינג. כלומר - להכניס סצנה שלימה תבוך איור אחד בודד.
אותו בחור שהזכרנו בשורה הקודמת, עשה אתגר שלם בפורום ציירים, והציור המנצח מובא פה ברוב הדר. מאת @מלכי וולף
אתם צריכים לכתוב עליו סיפור של 200 מילה, ויש לכם עד ר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון, 10:00 בבוקר.

טקסט מקוצר עם טיפונת תיבול ומונסודיום גלוטומט:
האתגר לפניכם הינו סוג של שיתוף פעול בינלאומי וחסר תקדים בין המאיירים בפורום איור וציור, ואויביהם מצקצקי השפתיים מפורום כתיבה.
אלו (בעלי המכחולים והשרירים) אומרים שהם יודעים להעביר מסר, והסופרים כולם מיותרים וצריכים לעשות הסבת מקצוע ולהיות מכונאי רכב עם התמחות ברכבי דייהטסו ואלפא-רומאו.
ואלו (הסופרים העניים) משוכנעים שרק הם יודעים להעביר מסר, והציירים הם בעצם מעצבים גרפיים שלא יודעים להשתמש טוב באינדיזיין, ורצוי שילכו להיות טבחים ושפים בארגוני חסד שמחלקים מנות מזון גרועות למבודדים, משהו כזה.
המון שנאה וסלידה הדדית, שכעת באה לידי סוג של שלום, בזכותכם, כמובן.
עכשיו אתם יכולים לקחת חלק במלחמה, ולהראות שציור טוב נותן רובד נוסף לסיפור טוב, וסיפור טוב מעניק משהו מיוחד לציור מעולה.

ובאריכות מייגעת ומפורטת עד אימה ודמעות ייאוש:
יצא לכם לפעמים לראות את האתגרים השונים בקהילות העיצוב, האיור והכתיבה - ולהרגיש איך העיניים שלכם כמעט יוצאות מהחורים מרוב קנאה?
לראות את כל השווים שם מתחרים, ואתם ככה עומדים בצד, מיותמים...
אז האתגר הבא יהיה בשבילכם, כל אותם לא שייכים.
ובאופן מדוייק יותר: אם אתם לא שייכים לקהילת הכתיבה.

האתגר יהיה פשוט מאוד.
לפניכם ציור מיוחד מאוד, מאת @מלכי וולף
חשבו מה רואים שם, נסו לנתח את הסיטואציה, ו.. כתוב סיפור שלם סביב הציור.
מיהי הדמות המופיעה בו? מה קורה שם?
נסו להיות רגשניים, אך עם זאת לא דביקיים או מוצצי רגשות. נסו ליצור סיפור מדהים, עם התחלה טובה, סיום מהדהד, ואמצע משובח.
שימו לב שסיפור טוב הוא כמו צלחת של הרינג בקידוש: הרבה חלקים קטנים, קישוטים יפים במידה ובמשורה, קיסמים בכל פיסה שיהיה קל להרים, ריח משגע, ותחושה כללית של מעדן נחשק שגורם לגיבורים הכי גדולים לרחרח באפם החל מאמצע מוסף ועד אחרי שיר הייחוד...

כל אחד יכול להשתתף באתגר, כמו שאמרנו.
נא לכתוב עד 200 מילה בלבד (אפשר להיעזר באתר של ספירת מילים), את הסיפור שלכם אתם יכולים להעלות בתגובות כאן.

בין הזוכים יוגרלו קיסמים, צלחות חד פעמיות, ופיסת הרינג אחת מעולה ונדירה עם טעם של פעם...
יאללה, בהצלחה!
האתגר יינעל על בריח בקול קרקוש בר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון בשבוע, בשעה 10:00 בבוקר.

ואחרי כל הדיו שנשפך, הנה הציור:
1600692831767.png
על המחבר
Natan Galant
מצב
הנושא נעול.

תגובות

ירוחם

הבוקר הן שוב עברו לידי.
האם אחזה ביד ילדתה שנגררה מאחוריה באי רצון.
היום הילדה לא בכתה. היא גם לא הביטה בי. עיניה היו עצומות בחוזקה, פחד צפון בתוכן.
מאז ועד הצהריים חשבתי עליהן. על המבט שזרקה בי האם לאחר שהניחה בקופתי חמישה שקלים.
חמישה שקלים!
אבל המבט.
"אז מה'תה אוכל היום?"
זה דוד. שאלה קבועה.
לא עניתי. הוצאתי מהשקית את הלחם. דוד כבר יודע איך אני קורא לו.
לחם חסד. חסד ורחמים.
אבל במבט שלה לא היו רק רחמים. היתה בו מבוכה והתנצלות. והיה עוד משהו.
כעס.
השענתי את הכינור הגדול על הקיר. מלטף מבלי משים את מיתריו השותקים.
דוד צחק.
כמו שצחק אז כשחזרתי מהשוק, סוחב את הכינור הגדול.
מהר מאוד הוא למד ממני את מה שלימד אותי שמעון.
הוא חכם, שמעון. חכם מהחיים.
הוא לימד אותי לנגן על רחמי האנשים כדי לזכות בחסדם.
ומאז, לא משנה מה אני אוכל. הכל לחם. לחם חסד ורחמים.
אבל הילדה לא הביטה בי. היא פחדה.
גם אני פחדתי. הרופא היה מרוצה. הוא הסיר את התחבושת ואמר:
"מצוין, הפצע הבריא לגמרי. אתה משוחרר"
אני רק הסתכלתי על היד. פעם היו לה אצבעות. עכשיו היא היתה אדומה ומפחידה.
אז עוד לא הכרתי את שמעון. עוד לא ידעתי לנגן על מיתרי הלב של האנשים.
ביקשתי ממנו שיחזיר את התחבושת.
הוא קבע לי פגישה לפסיכולוגית שניסתה ללמד אותי לבוז לרחמי האנשים.
אבל אני הייתי צריך לחם. הלכתי לשוק וקניתי משמעון את הכינור הגדול.
הוא לימד אותי לא לפחד מרחמים. למנף אותם, הוא קרא לזה.
דוד אומר שאני מנגן מצוין וצוחק.
---
נגמר הלחם. אני עדין רעב.
מכניס חמש אצבעות לקופה.
חמישה שקלים.
כמה עולה תחבושת?
 
"למה ציירת דווקא את הציור הזה"?

"לא יודע, אתה הפסיכולוג".

הוא מסתכל עלי בעיון כאילו ימצא תשובה על המצח. "תבין. אנחנו לא מציירים דברים סתם. הכל בא מהנפש. הציור מספר את הסיפור הפנימי שלנו. צריך רק להבין מהו."

לא יודע סיפור פנימי. מה אני עושה פה בכלל.

"בכל זאת, תנסה. מה לדעתך מסמל הצ'לו בחיים שלך? ציור הוא כמו משל. מה מסמלת היד הקטועה? אולי חלמת להשיג איזה יעד ומשהו גרם לך להתייאש? אולי זה בכלל מישהו שחסם אותך?

הוא מחזיר לרגע את מבטו אל הציור. "יד קטועה... אולי כישרון ששאפת להוציא לפועל ומשהו מבפנים חסם אותך?
חסימה היא לא דוקא משהו שרואים. זה הכל בראש", הוא מרכין מעט את ראשו ומקרב אצבע למצח. הכל בראש.

אני מושך בכתפיי. הוא לא מוותר.

"הבעת הפנים האומללה של האיש, מה היא מזכירה לך? מתי בחיים שלך אתה מרגיש ככה, כמו הנגן שמחזיק בצ'לו, רוצה לנגן, אבל הוא לא יכול, הא"?

הוא מסתכל עלי בציפייה. מה אני אמור להגיד עכשיו?

"אולי משהו מהעבר"?

"מהעבר"? די, לא מתאים לי כל הדבר הזה. פסיכולוגים מיועדים כנראה לאנשים מסוג אחר.

אני קם, מוציא את היד מכיס המעיל.

עיניו מתעגלות למראה ארבע מאות השקלים התחובים באצבעות פלסטיק. הבעת הפנים האומללה שלו מזכירה לי את האיש מהציור.
"אה.. אה.. אתה לא צריך לשלם לי. אני מרגיש כמו... כמו..."

"אולי משהו מהעבר?" אני מפטיר וחומק מהדלת.
וואו.
 
תם הערב
פסקו הניגונים
הלכו הילדים
והנכדים
הסתיים הסולו המיוחד
עם הצלילים המרגשים
שנשפכו מהצ'לו
הכלי בו ניגנה
משחר ילדותה

עד לאותו יום
מר ונמהר
בו נקטעה כף ידה
וניתן לה
מבורא העולם
החוש הנדיר
לנגן את המנגינה
למרות הכל

היא ישבה שם
בפאתי החדר
שקועה בהרהורים
נזכרת
במלחמה הארורה
שם
לקחו לה
את כף ידה
זו שהיתה פורטת על המיתרים
בכישורים מדהימים
ומנגנת את שיר החיים

וזאת למה?
לא ניגנה להם במסיבה, הארורים

אך לא,
הם לא ישתיקו את השירה
הרשעים
אלוקים הטוב
נתן בה חכמה
וכשרון נדיר
איתם הצליחה לאמן
את מה שנותר לה
מידה הקטועה

והיא ניגנה
וניגנה...
למרות הכל

כי אף אחד לא יצליח
להפסיק
את שירת החיים
 
הוא שייף את הקשת בפעם האחרונה, והעביר ליטוף אוהב על הכלי.
בנקישה בלתי מורגשת הצמיד את הרגלית אל קרקעית הבמה, נשם נשימה עמוקה והחל לנגן.

מזה חצי שנה מתאמן פאבלו לתחרות הצ'לו הגדולה באיטליה, בנוסף לגביע הזהב אף הובטחה הפתעה שתיחשף עם הזכיה במקום הראשון. פאבלו בהחלט חשק בה.

- - - מחיאות הכפיים והקריאות המשולהבות בגמר הסוויטה המורכבת נטעו בו את ההבנה: הוא הולך להיות המנצח בגמר הערב הזה!
והצפוי קרה, פאבלו הוכרז כזוכה מס' 1.

לקול תרועה רמה הוסט הוילון, מאחוריו הוסתרה ההפתעה המדוברת בפי כל.
על השולחן המעוטר ניצבו באבירות מופתית קיסמים, צלחות חד פעמיות, ופיסת הרינג אחת מעולה ונדירה.

הוא קפא ואיבד את הכרתו, לנצח.
 
פעם, לפני שגילה את סוד החיים הקלים, למד אלכס סוד עסקי, תחרות בשוק מועילה. ולכן כשפתחו הוא ואיצ'ה את השותפות, התמקמו משני צידי השדרה התוססת, ורק בסוף היום היו נפגשים, מונים ציידם היומי.
נשמע כמו קטע מפישקא החיגר...
 
במקום לספור מילה, מילה.
תשתמשו בזה⁦(◍•ᴗ•◍)⁩
גם וורד סופר מילים
 
האוויר היה קר ועצב שכן בעיניו, הקור שלא הצליח להפיג את חומו של הלב. למען האמת, איש אינו יודע את סודו של הכנר הגידם. אבל מלב הזהב של בוריס אי אפשר להסתיר תחושות, והוא מזהה את העצב השוכן מבעד למיתר הקרוע.

הרכבת התחתית שמובילה אותם אל פרוורי מוסקבה לאחר ההופעה אינה מודעת לסוד האפל שהיא מסתירה, אך זה היה הלילה בו גילה בוריס את מערתו של יבגנוב.

כשלב פוגש לב, המילים מיותרות. בוריס מריח באויר את 'השיר ההוא'. אם יבגנוב היה מרשה לעצמו לדבר הוא אולי היה קורא לו 'האומץ האחרון', אבל עיניים דווקא יכולות לדבר, והן מספרות לבוריס את מה שמילים לא יכולות, את תעוזתו של הצעיר המוכשר שההין להביע את דעתו, שהיתה שונה במקצת מן האמירות המותרות ברוסיה של '48, וזאת היתה גם היצירה האחרונה ש'הוא' ניגן בעשר אצבעות.

נראה שהשקט עושה את שלו, ובזמן שעיניו המושפלות ננעצות בנקודה מרוחקת בקרקעית המערה, הוא משתף את בוריס בסוד חייו: 'מי שיודע יותר - משלם את המחיר, אבל צריך לדעת יותר'.

בוריס רוצה לדעת יותר והשאלות כבר בוערות על קצה תלתליו הבהירים, אך מבטו של הכנר הגידם הולך ומתערפל, ובוריס לומד שאפשר לשיר את שירת החיים גם עם חמישה אצבעות בלבד.
 
עיני השקד שלו בהו באצבעות המחוללות על המיתרים, בן ארבע היה, והחלום החל פועם בו.
מאז בכל ערב הוא דמיין את אצבעותיו, דקות ויפות, מפליאות בניגון על הצ'לו.
הוא לחש את חלומו לגזע האקליפטוס הזקן שבחצר בית הספר. הביט על במות עורג לכיסא הקונצרט בין הכינורות לקונטרבס.
בין בגרות לעבודת שורשים ניגן בו החלום. ובסוף התיכון, עלו הוא והחלום על מדים, הגיעו לשריון.
הוא ראה בקנה הטנק את צוואר הצ'לו ובחריקות הגלגלים מנגינה. הביט מבעד לפריסקופ וראה את חלומו.
עד היום בו השחירו השמים מעשן התותחים ותא הטען נספג בדמו.
הטנק המפויח, זרועו האחת וחלומו נותרו בודדים בגבעה נטושה בשטח אויב.
 
היה איש אחד שהיה בעצבות גדול, והיה מחשב בעצמו למות, ושהיה חושב כל היום ולובש בגדי משוגעים, מלבושי שוטים, והיה מצעק בשווקים במרירות גדול.

ויהי היום ועשו פסטיוואל גדול, והיו בו מיני מלהטים הקוראים ג'גלינ"ג, ולהטוטים הקרויין לוליינין והמלכין על חוט ונחש גדול בין שיניהם ובולעין החרב והאש כנ"ל, והאיש הנ"ל היה מהלך בין השמחים, וראה הלהטוטים הנ"ל ולא שמח.

עד שהגיע לאחת מפינות האוהל הקרקס, שכן דרכם לשים הלהטוטנים באהלים, וישבה שם האישה, וכלי נגינה בין ידיה, ולא היה לה קשת לנגן בו, ואפילו אצבעותיה היו חתוכות שכן בלי אצבעות אי אפשר לנגן כידוע.

והיתה המנגנת הנ"ל מאצבעת ביד אחת על צוואר כלי נגינה הנ"ל, אך ידה השניה היתה מונחת על הכלי נגינה ולא היה עולה קול הניגון שכן לא היתה פורטת בכלי.

ואפילו בפניה לא היה חיוך או שמץ של בת שחוק, ואף על פי כן הרגיש האיש הנ"ל שמחה גדולה ובא לידי ריקודים, והיה רוקד איזה שעות ולא היה שם לב למחשבות שחשב על יום המיתה.

ובגלל שהיה לבוש מלבושי שוטים, לא השגיחו בו ההמון להפסיקו, אלא הסתכלו עליו בתחילה בתימהון, ואחר כך נצטרפו עמו והיו מחוללים לעומתו בשיר, והיו שמחים ביותר.

והמנגנת הנ"ל שלא היה לה יד כנ"ל, נסתלקה מן האוהל, ולא הפסיקו לרקוד ימים רבים
 
בס"ד

הוא ליווה אותי בכל אחד ואחד מצעדי בדרכי מאז היותי נערה, הצ'לו, כלי הקשת הגדול והכבד.

ברגע הראשון שראיתי אותו, אהבתי אותו, ומאז לא נפרדו דרכינו.

בכל הרגעים השמחים בחיי, הוא היה שם לצדי – החבר הכי טוב שלי, גם ברגעי משבר הוא היה שם.

דווקא הגודל והכבדות שלו הם אלו שמשכו אותי אליו, לעולם לא ידעתי האם אני זו האוחזת בו או שמא הוא האוחז בי.

הצלילים שלו תמיד עוררו אותי, והדליקו ניצוץ של התרגשות והתלהבות בכל רגע של קושי.

אולם משבר קשה מאוד שחוויתי לאחרונה, הוא זה שעוצר בעדי מלנגן, חוסם את המנגינה.

אני כבר קשישה, למרות שכריות האצבעות שלי כבר הפכו מזמן לקשות, והאחיזה שלי בכלי הפכה לטבע השני שלי, אני אוחזת בצ'לו ולא מצליחה לנגן.

והצ'לו עדיין משמש לי כמשענת, הרגלית מייצבת לי אותו, וידי באופן טבעי מונחות על המייתרים, מנסות אולי לשנות את גובה הצליל.

אבל די אין בי כוחות יותר להפיק את המנגינה.

ובמקומה בוקעת מתוך ליבי צעקה שקטה, צעקה והיא עייפה כבר, למרות שצעקה מגיעה דווקא מהתעוררות הלב.

אבל אין בה סתירה בצעקה שלי.

הצעקה שלי היא כמו חלום, חלום שבוקע מתוך שלוות השינה, חלום שבוקע מתוך המצוקה והחושך.

אני יודעת, יום אחד אתעורר לשמוע שוב את הצלילים, בהרמוניה, צלילים שמספרים כי למרות כל ההתמודדות, בסוף יהיה טוב.

דמעותיי מתערבבות זו עם זו מלחינות מנגינה של כלי הקשת.

ריבונו של עולם, אנא שמע את דמעתי.
 
היה איש אחד שהיה בעצבות גדול, והיה מחשב בעצמו למות, ושהיה חושב כל היום ולובש בגדי משוגעים, מלבושי שוטים, והיה מצעק בשווקים במרירות גדול.

ויהי היום ועשו פסטיוואל גדול, והיו בו מיני מלהטים הקוראים ג'גלינ"ג, ולהטוטים הקרויין לוליינין והמלכין על חוט ונחש גדול בין שיניהם ובולעין החרב והאש כנ"ל, והאיש הנ"ל היה מהלך בין השמחים, וראה הלהטוטים הנ"ל ולא שמח.

עד שהגיע לאחת מפינות האוהל הקרקס, שכן דרכם לשים הלהטוטנים באהלים, וישבה שם האישה, וכלי נגינה בין ידיה, ולא היה לה קשת לנגן בו, ואפילו אצבעותיה היו חתוכות שכן בלי אצבעות אי אפשר לנגן כידוע.

והיתה המנגנת הנ"ל מאצבעת ביד אחת על צוואר כלי נגינה הנ"ל, אך ידה השניה היתה מונחת על הכלי נגינה ולא היה עולה קול הניגון שכן לא היתה פורטת בכלי.

ואפילו בפניה לא היה חיוך או שמץ של בת שחוק, ואף על פי כן הרגיש האיש הנ"ל שמחה גדולה ובא לידי ריקודים, והיה רוקד איזה שעות ולא היה שם לב למחשבות שחשב על יום המיתה.

ובגלל שהיה לבוש מלבושי שוטים, לא השגיחו בו ההמון להפסיקו, אלא הסתכלו עליו בתחילה בתימהון, ואחר כך נצטרפו עמו והיו מחוללים לעומתו בשיר, והיו שמחים ביותר.

והמנגנת הנ"ל שלא היה לה יד כנ"ל, נסתלקה מן האוהל, ולא הפסיקו לרקוד ימים רבים
וגם אנו כנ"ל שמחים ורוקדים כהנ"ל מהשירים הנ"ל ולא נפסיק לרקוד ולשיר מהמנגינה הנ"ל ואף אם יחשבו שאנו כשוטים עוד נרקוד ימים רבים ....:p
 
ניגון דקיק עולה
חושך
פחד?!

אצבעות כבר אין
יש כינור
תקווה, האמנם?!

רוסיה, שנות הקונמינזם,
היד נפצעת כל שבת מחדש
קשה?!

ממשיכים,
מתקדמים?
כמה זמן ימשך ככה?!

לא!
חסידים אנחנו!
הניגון - ניגון חסידי הוא!

נכון שקשה,
נכון שהיד נפצעה כבר,
נכון, שהסביבה זרה,
אך הניגון ממשיך
ישנה תקווה!


"ניגון חסידי מחזק את התקוה והבטחון, מביא שמחה ומעמיד את הבית ואת בני הבית בקרן אורה" (היום יום)
 
מרוב כינורות לא רואים את הצ'לו, ועד ראש חודש לא ישאר מקום פנוי בפורום...
אה-אה.
למי שלא יודע. צ'לו עומד על הרצפה, בין ברכיו של הנגן. וצאוורו ליד כתפו.

כינור- מתחילת הלסת ועד לכף היד. על הכתף. נא לשים לב.
 
אה-אה.
למי שלא יודע. צ'לו עומד על הרצפה, בין ברכיו של הנגן. וצאוורו ליד כתפו.

כינור- מתחילת הלסת ועד לכף היד. על הכתף. נא לשים לב.
ידעתי בני ידעתי, אולם מה אעשה ואמנם ביער הכינורות אשר כאן אין מבחינים כלל בצ'לו המטאפורי.

רוצה שאספר לך על קונטרה-בס ?...
 
בס"ד

" אתה לא מתאמן?"

"התאמנתי". הוא חיפש מקום להניח מבט.

"ו?" גבותיו התכווצו. הוא התיישב. מחכה.
פוני מתח את ידו, גרר את הצ'לו.

הצליל הראשון נתקע. "שמע בן, עוד יומיים תצטרך לזכות במקום הראשון. מובן?"

הוא הלך. פוני המשיך. חיבק אש. שורפת, מכלה.

הוא שבוי, לא יכול להפריד את איבריו הצמודים לאש, שנאת חיו, הצ'לו.

פעם היה זה אש אהבה, עד שאבא קבע, שניצחון בנו, יגדיל את קהל בוחריו למושל.

אבא זקוף, ומרשים, הוביל אותו לשורת המיוחסים. השורה מיושבת על ידי המוזמנים של אבא, יועצים, תומכים, פוליטיקאים ועיתונאים.

נקראו לחזות בניצחון בנו של המועמד. אבא, למה.

אבא חייך אחרי חודשים של קיפאון. "לך בן, תנצח". עיניו ירו. שלא תעז אחרת.

קשיש בן שתים עשרה סחב את רגליו אל מתחריו מאחורי הבמה. מצהלות מרוגשים התערבלו מול הכלים הנוצצים בגאווה.

אצבעותיו רעדו. הוא מיקד בהן מבט רושף. ליבו שאג. למה נתתם לי אושר שהחריב את חיי?

הוא דמם. עיניו שוטטו בפראות סביבו. מחפש הצלה.

בצעדים זקנים, התקדם. אגרף את ידו. יישר את אצבעו... והכניס, עמוק, לתוך המאוורר.

---

הוא צעק. התעלף מכאב. היה מהומה.

בתוך שלולית דם וערפול של ייסורים, הוא שמע אותו. "פוני". וקולו שאל. למה בן?

הוא פזל לאצבע הקטוע במבט פרידה.

כי רציתי אותך בחזרה. לא מסנוור. אבא.

(בדיוק 200 מילים כולל בס"ד)
 
נערך לאחרונה ב:
בס"ד

קוראים לך נלו? בן...?
השם וגם המראה מסגירים את המוצא, הסנטר הכפול הכבד, הלחי הנפוחה, שאריות של תגרה ,
היו הרבה מכות עם ה"שייגעצים" האלה כאילו מתבייש...
תראה, תמיד היו קוראים לי לעזור, משתעל לרגע שיעול אפוף סיגרים, מורה על עצמו, הייתי גדול כזה... ניצחתי אותם גם בלימודים, יום אחד הם החליטו להציב לי מארב...
אימא הייתה פסנתרנית גם מורה ובעיקר מברזל, כך שלי לא הייתה שום ברירה, ברקו עוד זוכר אותה תשאל אותו,
ומגיל שמונה הייתי נסחב כל יום אחרי הלימודים עם הכובד הזה למורה הזקן בקצה העיר
הייתי מקצר, יורד במדרגות אל הנהר, מאה מדרגות לפחות ומגיע לבקתה מהצד השני.
אותו יום ירדתי לאט מזמזם לעצמי החלק המהנה היחיד בסיפור, במורד רק רחש הגלים וקריאות העורבים שהפרו את הדממה.
ואז בהבזק אחד שמעתי וראיתי אותם, צעקות זעקות ז'יד וכולי וכל המקלות המברגים והאולרים
שבעולם בידם,
העפתי את הכלי הכבד היקר טס, טס, למטה למטה...הם קרובים ממש זה הסוף! אבל למה ז'יד?
למה, לא מבין...
נתקלתי במדרגה שבורה, התעופפתי באוויר ונחתתי בשפת הנהר המחליקה מירוקת, לרגליו של הזקן שרץ למעלה מנופף בקשת כבחרב מגרש אותם והם שואגים מצחוק ובורחים...
הוא ישב לידי חודשים עד שהבראתי גילה לי שאני יהודי ושקוראים לי "נח".
אה לא נלו ...נו יעמוד נח...
 
בס"ד

מחר היום הגדול. גל התרגשות חולף בו. הוא יראה להם. הוא יוכיח לכולם שהיהודי "המלוכלך", כפי שהוגו מתעקש לכנות אותו, ינצח בתחרות הזאת. רטט נוסף עבר בו. האולם יהיה מלא. העיניים יהיו מרותקות בו ובמנגינה שלו. אז מה אם היד חבושה, ומתחת לבד הלבן חסרים שתי חצאי אצבעות, מתנת טריקת הדלת הזועמת של הוגו?
מתמקם על השרפרף, מסתכל על היד הגדומה ומבטו מרפרף על כלי הנגינה. משהו בתמונה הזאת גורמת לו לאי נוחות, מין דז'ה וו רחוק. אבא יושב על הרצפה והוא לידו על שרפרף העץ הנמוכה, הנר הקטן לא מנסה לגרש את העלטה שבחדר. על נהרות בבל... מתנגן בבכייה קולו של אבא. אתה שומע קלמן? הם לא רצו לנגן, גולי ירושלים. עם הכינורות הם גלו, אבל לא רצו לטמא את הניגונים הקדושים. את אצבעותיהם נשכו וקצצו, אתה מבין קלמן? כי איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר? איך נפרוט על המיתרים בעוד ירושלים חרבה? וקלמן בוכה עם אבא על מקדש שהיה ועל כהנים בעבודתם ולוויים בשירם.
והוא? שנים שהוא שר שירי נכר על אדמת נכר. עכשיו אצבעותיו כרותות. גדומות כמו גולי בבל. אבל לא הוא בחר לכרות אותם. היד חסרה כי אתה בגלות, קלוד. ויהודי בגלות צריך לדעת לבחור. לא מאוחר מדי לקום וללכת ולשיר את שיר ה'.
 
אין לי עסק בנסתרות הכתיבה היוצרת

ובכל זאת להצליח, רוצה כל כך

לא מכירה אף את שם היוצרת,

האצליח לכתוב משהו משובח?!



התבוננתי היטב בתמונה, לציור יש קוים,

ובכל זאת הם נראים רק סוג של המלצה.

הצביעה זורמת, הקוים כמו תחתיה נאבדים

ניחוח של ריגוש התמונה מפיצה.



הרקע האומנותי, משדר אפילה, קצת עצב

אולי בדידות זו תחושה יותר מדויקת.

אצבעות ארוכות שנותנות לציור גם קצב,

וטוויסט של יד, כמו בתחבושת מודבקת.



אמן, נשמתו כמו משתקפת ביצירותיו

וחותם כל יד על יצירה -לב בו פועם בריגשה.

ישיל נא נעליו מעליו, כל אשר לנתח יקרב

ויוסיף מילותיו בצניעות מתובלנת בענווה בבקשה .



מה כוונת הציירת להביע בזה הציור?

הרי לא ראיתי האתגר בפורום השכן.

איך אקלקל לה המסר במילים ותאור

הצלחה באתגר ללא פגיעה בצייר -היתכן?
 
עד שיאמר רוצה אני

"אם תרצה, האלוקים יעזור לך."
הוא נחרץ, הבן שלי. רק בן 19 וכבר יודע יותר ממני.
הוא צעיר והולך עם הגילוי עד הסוף. אני נמשך אחריו. רוצה, אבל עדין לא.
ועוד שבת עוברת. ואני מנגן.

- - -

ביקשתי שלא יבוא. ידעתי שלא ישמע לי.
אני לא מביט בו, בילד שלי שלקח אותי רחוק מדי.
אני יושב על הכסא הנמוך, אוחז בצ'לו ביד אחת. הפעם אני לא מנגן.
הוא עומד בפתח, אני מרגיש את ליבו פועם בחוזקה.
רק בן 19, בני, וכבר יודע את האלוקים.
אני אומר לחלל: "צר לי, לא באמת רציתי, לא עד כדי כך"
מעט אור מבליח מבחוץ כשהוא מתקרב אלי מעם הפתח.
"האלוקים יודע לב בני האדם, אבא. הרצון שלך עלה לפניו, גם אם לא ידעת עד כמה."
ליבי עדין קפוא.
"רציתי גם וגם" אני לוחש, בוש בעצמי "לא רציתי לוותר"
בני מושיט לי מעטפה לבנה. אני עדין לא מביט בו. ידי החבושה נעה בחוסר אונים.
הוא פותח ומחלץ דף דקיק. הבלאנק המוכר מחסיר ממני פעימה.
שתי שורות ברוסית מהוקצעת מודות לי על תרומתי במשך שנות עבודתי בתזמורת הפילהרמונית של מוסקבה.
השורה השלישית מיידעת אותי בפנסיה שנקבעה עבורי.
הרביעית חותמת עידן. שלום ולא להתראות.
"הרב אולמן פותח שיעור. הלכות שבת."
אני מרים את עיני. נותן בבני מבט חדש.
מהנהן.
 
בס"ד

-קוראים לך נלו? בן...?
השם, והמראה מסגירים את המוצא, הסנטר הכפול, הכבד, הלחי הנפוחה, שאריות תגרה מפעם,
- תראה, היו הרבה מכות עם ה'שייגעצים' האלה - כאילו מתנצל...
תמיד קראו לי לעזור - משתעל לרגע שיעול אפוף סיגרים, מורה על עצמו - הייתי גדול כזה... ניצחתי אותם גם בלימודים,
יום אחד הם החליטו להציב לי מארב.
אימא הייתה פסנתרנית, גם מורה, ובעיקר מברזל, כך שלי לא הייתה ברירה, ברקו עוד זוכר אותה תשאל אותו,
מגיל שמונה נסחב כל יום אחרי הלימודים עם הכובד הזה למורה הזקן בקצה העיר.
הייתי מקצר, יורד במדרגות אל הנהר, מאה מדרגות לפחות ומגיע לבקתה מהצד השני.
אותו יום ירדתי לאט, מזמזם לעצמי... החלק המהנה היחיד בלימודי הנגינה,
במורד רק רחש הגלים וקריאות העורבים שהפרו את הדממה.
ואז בהבזק אחד שמעתי וראיתי אותם, צעקות, זעקות 'ז'יד' וכולי, וכל המקלות המברגים והאולרים
שבעולם בידם,
העפתי את הכלי הכבד היקר, טס למטה למטה...
הם קרובים ממש, זה הסוף! אבל למה 'ז'יד'?
למה? לא מבין.
נתקלתי במדרגה שבורה, עף באוויר ונוחת בשפת הנהר המחליקה מירוקת,
ממש לרגליו של הזקן, שרץ מנופף בקשת כבחרב, מגרש אותם והם שואגים מצחוק ובורחים...
הוא ישב לידי חודשים עד שהחלמתי, גילה לי שאני יהודי! וששמי 'נח'.
- אהה... לא נלו?! נו, . י ע מ ו ד . נח בן...
 
נערך לאחרונה ב:
אמנם המבנה לא "סיפורי"
אבל, כן, אני חושבת שזה עומד בכל הכללים
סיפור שלם סביב הציור... (סיפור מדהים, התחלה טובה, סיום מהדהד, אמצע משובח. וכו וכו)
עד 200 מילה בלבד


הצ'לו

הוא והכלי
ישוב על שרפרף

הוא וליבו
מנגן הוא על אף

ותו שחורק
ונדנוד העפעף

וקמט המצח
רשרוש הענף

הוא ועיניו
שכהו כבר מזמן

הוא וידיו
הגם שאינן

ושיער מאפיר
כעבות הענן

ואיש שחלף
במבט לא חנן

כך הוא יושב
וכמעט מיותר
שנותיו שהיו לו
וכלי בלי מיתר

ועל אף
שיושב הוא
בקמט העיר

ועל אף
שרואה הוא
ואין לו מכיר

ועל אף
הימים
שחרצו גבותיו

ועל אף
החורים
שפשו בנעליו

ועל אף
שלילו
הוא עושה כיומו

ועל אף
שקשתו
כבר איננה עימו

בליבו
השירה
לא תיפח
לא תידום

בליבו
יש לו אש
ורוחה לו-
כיום

ומי אוזן לו
ומי קשב
הלב

ירחב אז ליבו
לניגון
הכאב.
 
הוא ניצב בפינה. נמוך ורעוע. עם שכבה דקה של אבק ושלוש רגליים. הכיסא שלו.
פאבלו עמד במרחק שני צעדים ממנו, אך בכל זאת נשאר נטוע במקומו.
"אני לא מבין למה לא זרקו אותך" מלמל פאבלו לעבר הכיסא השבור שהשיב בשתיקה.
"מה אתה מביט בי כך?" התרגז פאבלו "מספיקים לי המבטים שכולם נועצים ביד שלי. ביד שאין לי..."
פאבלו הניף את ידו הקטועה בסופה, ונופף בה בזעם למול הכיסא הדומם "אילולא נפלתי ממך הכל היה בסדר! אבל בגללך אני לא יכול לנגן יותר!!"
פאבלו הרגיש את הדמעות ממלאות את עיניו. הוא מיהר להסתובב, לצאת מהחדר. אך אימו ניצבה בפתח.

"פאבלו..."

"אמא"

שתיקה.

"הבאתי לך משהו, פאבלו שלי..."

פאבלו הביט באימו מוציאה מאחורי גבה את הדבר האחרון שרצה לראות. את הצ'לו שלו.

"אמא, אין טעם." נאנח פאבלו. "זה נגמר".

"הקשב פאבלו" הישירה האם את מבטה לתוך עיני בנה.

"אני מבינה שאתה כועס. אבל לפני שתוותר על הכל, יש לי בקשה ממך"

"מהי?" הסתקרן פאבלו.

"שתתיישב על הכיסא"

"מה?!"

"ביקשתי שתתיישב על הכיסא השבור"

פאבלו ניגש בצעדים כושלים לעבר הכיסא. לקח נשימה והתיישב.
דבר לא קרה. הכיסא נשאר יציב.
פאבלו הביט באימו בהפתעה.

"דע בני" פנתה אליו אימו באהבה "כמו שעל כיסא פיסח ניתן לשבת, כך אפשר לנגן בצ'לו רק עם יד אחת."
 
מצב
הנושא נעול.

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

More from נתן גלנט

שתף את המאמר

למעלה