אדמה. מקשה חומה אחת, בנויה מאינספור גרגירים מזעריים. בסיס העולם. אבנים קטנות וגדולות מתערבות בה, מעורסלות בינות לחולות, זרוקות עליהם באפס מעשה. טביעות סוליות מהפכות בה, עצים עולים מתוכה, עשבים נתמכים בה.
עולם כל כך מופלא וגדול מוצאים אף כי רק מהלכים בראש מורד והעיניים נעוצות רק בה, אדמה.
צללים התחמקו מעיני שמש הבוקר הרעננה, נחבאים אחרי סלעי ועצים, גולשים אחרי גבו של איכר ישוב על הקרקע, מקטרת ישנה למראה מתעשנת בין שפתיו.

ההלך הרים רגע קט מבטו, פוגש בעיניו המסונוורות תדיר של האיש. האיש הזה, נשף עשנו באיטיות. העננה הסתלסלה בשאננות כלפי מעלה, עולצת לקראת להקת ציפורים המגביהה עוף. "יאיר לך הבוקר." נימת החקירה בקולו היתה קשוחה, חשדנית וזועפת.
"יאיר גם לך." הקרין ההלך לעברו חיוך רך, ועיניו כבר קפצו סביב, תרות וחוקרות.
האיכר נעמד, מניח לרגבי העפר להישאר עוד דבוקים בבגדיו, לנסות להתרומם מהמקום השפל עלי תבל. "מחפש משהו?"
מחפש. כן, ראשו התהנהן נמרצות. האור השתלהב באישוניו. כן.
"אבד לך משהו אצלי בשדה?" קירב האיכר את המקטרת הישנה לפיו, סוקר אותו במבט מלמעלה. ההבנה החלה לחלחל לתווי פניו.
רגע התהרהר ההלך, אחר הניד בראשו במעוקם. "אולי. אני אחפש, ברשותך."
"אהה..." האיכר שאף ונשף מגלופת העץ העשנה. מבטו התקדר ממילה למילה. "אז אתה השולה."
ההלך משך כתף. השדה הרחב השתרע למולו, מאתגר בסודותיו, מתגרה בגודלו. האיכר ניצב כנגדו והמקטרת כבר לא עמדה בפיו. האש בערה בעיניו. "אין לך מה לחפש כאן, השולה. כאן לא תמצא דבר."
"אני מוכן להסתכן."
"אין לך מה לחפש כאן, השולה. חפש את נקודותיך בשדות סביב הבירה. שם עובדים נאמני המלך. שם חורשים וזורעים ומשקים וקוצרים עבור המלך. תמצא שם המון נקודות." חרץ אמרתו והפנה עורפו במפגין.
אולם השולה נותר, עיקש. "וכאן, מה?" החווה בידו על המישור המעובד היטב. אבק אדמה עטף את אצבעותיו, שחפרו ותרו אחר הנקודות בינות לאבנים ועשבים וחולות. "כאן לא חרשו וזרעו? כאן לא משקים וקוצרים?"
"כאן לא תמצא נקודות לכתר המלך, שולה." התקשח הגב החסון, זקוף והחלטי.
"ואם אמצא?"
"לא תמצא!" קצרה רוח האיכר. סובב פניו בכעס לעבר האיש. "כאן לא תמצא! אינך מזהה בעצמך?"
הירוקת המעושבת ניבטה לעבר השולה בדממה, מניחה לו לזהות בעצמו. משהתקשה בזאת, פגה סבלנותו של האיכר. בצעד נזעם קרב לשתיל רך וקרוב, שח לעברו בחדות והורה באצבע מאשימה. "זה," סינן בשקט. "גידול אסור." גבותיו התכווצו ופניו נחרטו באלף חריטות. "אני לא מנאמני המלך." כמו עשן המידלדל בדעיכה מפי המקטרת, גוועו מילותיו והתלחשו. "אני, בוגד." ופתע ניצתו אישוניו, בוערים בחמת טירוף מבוהלת. "שמעת?!" ניתזו ניצוצות מפיו. "עכשיו, לך מכאן!"
הוא לא הלך.
רק עמד ואימץ את עיניו עד כאב, אחר קרב בצעדים זהירים לאיכר, מתכופף אף הוא. אצבעותיו, רכות ומאובקות, חפרו קמעא בעפר. "הנה!" הריע באושר ומשך את ידו.
"משחק בי..." סינן האיכר בזעף כבוי, אולם השולה הציג לו את אוצרו החדש.
על כף היד המאובקת היא התגלגלה בחוסר אונים. נקודה. זעירה, כמעט בלתי נראית, נוצצת באור מעומעם.
"הנה..." לחש השולה נפעם, משל זה לו מפגש ראשון ונדיר באוצר יקר ערך.
משהו זע בתוויו המחורצים של האיכר. הספק ניכר בהם. אחריו הופיעה התהיה, חסרת אמון ומבולבלת. הרים עיניים חשדניות לשולה המוקסם. "איך... איך הבאת את זה לכאן?"
"לא הבאתי." המיס חיוכו של השולה בחמימותו, ברכותו. "רק, מצאתי."
האיכר מצמץ בעיניו, מבקש להתנער מקסמה המרתק של האבן הקטנטנה. "למי זה שייך, לך?"
ניד ראש שולל. "זה, כמו כל דבר, שייך למלך. השאלה היא, ממי זה? הבה נביט באבות הנקודה הזו, ברשותך."
הסקרנות נתנה את הרשות, בהינף יד זועף. שניהם התיישבו על הקרקע התחוחה. השולה שלף מתרמילו חליל עשוי קנה סוף וקירב את הפיה לשפתיו. עיניו הזוהרות נעצמו, בעיני רוחו ראה רק אותה, את האבן הזו. קטנה כל כך. יש גדולות ממנה. יש זוהרות ונוצצות ממנה. אולם היא, גם היא, ודווקא היא, נקודה.

נקודה שיש לה עבר, ויש מי שיצר אותה. בידיעה, או בבלי משים, הניח בה מתמצית נשמתו ומעומק כמיהתו. לה, רק לה, יש תכלית, ייעוד קדוש ונשגב, מקום השמור לה בכתרו של המלך. הלחן התנגן מאליו, לוטף את האבן הזערורית, מקבל באהבה את עמימותה המהוססת, משתאה מגודל ייעודה.
לאיטה נרקמה התמונה, לנגד רוחו של השולה, לנגד עיניו הנדהמות של האיכר.
תמונה של אדמה, של שדה מעובד ורחוץ באור שמש. שתיל רך ואצבע מורה בהאשמה. פנים צרובות שמש כעוסות להכאיב. קול זועק בהתרסה מרה. "שמעת?!" ניצוצות ניתזים, להוטים. מכסים כמעט לחלוטין עליו. על הכאב. ועל הכמיהה. אבל היא, נורית עם טיפת הרוק הניתזת בלהט ההתרסה, היא מתלבשת בה וצונחת איתה לאדמה. מתפלשת בחולות המגושמים וצובעת קשיות של קריסטל, ואור כאוב מתנוצץ מתוכה, בה. כמה. נכסף למקורו.

תווי הניגון האחרונים התפזרו לחלל העולם ונמוגו. השולה פקח עיניו ואלו עטפו באהבה את האיכר, הקפוא במקומו.
את האבן הוא הרים והניח בכף היד הגדולה, זו שאיננה תפוסה במקטרת. "היא שלך, הנקודה." אמר בפשטות וקם.
כמו נקודה מבוהלת, קטנה, תלה האיכר מבטו בשולה. "היא... אני..." התמלמלו המילים, מסתדרות באפס אמון. "אבל, אני... תראה."
השדה נפרש בדממה. הגידולים האסורים בצבצו מתוכו בבוטות, מעידים על חרישה וזריעה והשקיה.
השולה משך כתף. האור זרה זהרורים באישוניו. "ועדיין," הוסיף, משל אמר כבר הרבה. "נקודות אינן משקרות. אמת הלב היא שיוצרת אותן."
"השולה, אבל... תראה." שב זה ואמר, וכל האשמה הצטופפה בקולו בהתרסה, וכאב תהומי הסתתר בעיניו.
השולה, לא ראה. גבו לגידולים ופניו לאיכר. "תראה, אתה." התחייך. "יש לך נקודה. תביט בה, נתין יקר."
"נתין?" האיכר הביט בה, בנקודה. "איזה מן נתין?" ריסס בשאלה מרוסקת, זועפת באכזבה. "איזו מן נקודה?"
"נקודה." חזר השולה, הוגה במילה בהתפעמות. "אמת. רצון." קולו הלך והתיירא בכבוד. גוו של האיכר הלך והתרטט. השולה עצם עיניו בדבקות, מונה את ההברות בזהירות, בלחש משתאה. "כמיהה. כיסופים." עיניו נפקחו. אש בערה בתוכן. "הנשמה שלך, נשמת המלך." הוא אומר, ומילותיו מאפילות על השדה הענק המזדקר במרי. "היא נכספת לשורשה, למלך."

הגידולים האסורים הזדקרו עדיין, מבוישים תחת רושמן של המילים. השדה הירוק שתק. השולה כבר עקר רגליו משם, ממהר להמשיך בחיפושיו.
בין קרני שמש לרגבי אדמה, העפר עוד דבוק בבגדיו, יושב שם איכר. מקטרת כבויה מונחת לצידו, והוא בוכה. והדמעות, הן נושרות מעיניו המסונוורות תדיר, מרטיבות את הלחיים ונספגות בחולות. ואור זך וזוהר מתנצנץ משם.
נקודות.
אמת.
כיסופים.