מימי לא זלזלתי, חס ושלום, בחווית קריאה משובחת. ודאי שלא בקריאה המביאה לקתרזיס משחרר.

אבל ספריה של המחברת, וספר זה בכללם, לא משאירים אחריהם רק אנחת הנאה ארוכה, אותה אפשר לשמוע להבדיל גם אחרי חיסול מנת מוּסָקָה יוונית טובה ביין משובח.

הם מותירים אחריהם גם שובל של מחשבות יפות ועמוקות, שיפות לעיתים גם יותר מהספר עצמו.


וגם, לפעמים, גם הרהורי דין וחשבון, שיפים מאוד, גם לימי החשבון בהם אנו עומדים.




Timing is everything, ("תזמון זה הכל"), אומר הפתגם.

לעניינו נמצאנו למדים מכלל זה, שבימים אלו אין לפרסם מאמר שאינו עוסק בסגר, סליחות, ראש השנה, גמזו, קפסולות, יום כיפור, מתכונים לקרעפלאך, בידוד, סוכות, וכדומה.

אבל מנהלי "פרוג", גמישים דיים בשביל לאשר לי (הלוואי) לפרסם איזה טור שבראש שלי. תודה כמובן.

ובראש שלי, עכשיו, לְסַפֵּר על רשמי הטריים מקריאת הספר "שיבולים שנותרו בשדה".

===

מאמרון מוסגר: דווקא היה לי קצת מזל. לאחר שכתבתי את הרצוף מטה, התברר לי שהספר עומד לצאת כעת ממש במהדורה נוספת. יופי. אז הנה יש לי צידוק מוסרי לכתיבת טור זה: "לרגל צאת מהדורה שלישית לספר "שיבולים שנותרו בשדה", נכתבה ביקורת" וכו'.
שיהיה.

===

פתח דברינו יאיר, לא בביקורת ספרות אלא ביקורת יח"צ.

יח"צ: שורות התיאור המעטרות את תמונתו של החפץ, בשטחי פרסום או אתרי מכירות.

וכך נכתב בשורות התיאור על הספר "שיבולים שנותרו בשדה", באתרי הפצת הספרים או בכל מקום שכתבו עליו: "סיפור לבנות הנעורים, העוסק בחיי הסמינר." גם הכריכה הבאמת מגניבה שלו, שמְדַמָּה כריכת מחברת ספירלה ועליה קשקושי-תלמידה-משועממת-שיעורים, מבהירה היטב למי הוא מיועד.



65736-1485976636-df02f96cc2ce7851ec29172a4db04816.jpg




ובכן, למרות שבמשך השנים, קראתי את ספריה האחרים של המחברת, ובשקיקה יש לומר, לא טרחתי כלל לתּוּר אחר ספר זה. ונימוקי עימי: לא זכיתי לענות על הקטגוריה הנ"ל (בנות הנעורים).

כלומר, מבחינתי, מה שהסבירו על הספר היה: אל תקראני, אדוני. יש מספיק ספרים בעולם! כל ספר והציבור אליו הוא מיועד.

ובכן, תשע"א – תש"פ. עשר שנים עברו. עשר שנים צייתתי להוראה. בראש מורכן ובנפש חפצה.

בשלהי שנת תש"פ, אמרתי לעצמי – לא עוד.

לא רק לשרים חרדיים או תושבי אזורים אדומים מותר להתמרמר. למרוד. גם לי.

שברתי את הסגר. קראתי את הספר. יותר מפעם אחת, מן הסתם.

ותצא מהבידוד שלך, גמזון, ותן לי קנס. נראה אותך גבר.

***

אז בא נתחיל עם מה שרציתי לומר. אחר כך נחפור. רק אמירה קצרה ופשוטה. אם זה היה באא"ר, הייתי מתייג את זה כ"מידע שימושי":

מי שנהנה מספריה של המחברת, יהנה במידה רבה, כך יש לי לשער, גם מספר זה. אל תאמינו למה שמספרים לכם: לא רק נערות. סבתות לנכדות בנות סמינר, בחורי ישיבה קפסולתיים שמחבבים לעבור גם על ספרי קריאה בשעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה (לא באלול!), עקרות בית או שכירים מחול"תים, הספר מיועד גם לכם. תיקון: אין לי הסמכות להחליט למי הוא מיועד. אבל אתם תהנו ממנו. תפרגנו לעצמכם.

***

למה תהנו? מפני שיש בספר הזה את כל מה שיש בספריה האחרים של המחברת: כתיבה מדוייקת, שנינות. רגישות. עלילה זורמת, בקצב מצוין. נכון, יש עומקים, דקויות, שהספר לא נכנס אליהם, כנראה מתוך התחשבות בקהל היעד המוצהר. גם המשלב הלשוני, מותאם בהחלט לגיל. אבל גם כך, הוא בהחלט "שווה".

עוד יש בספר, גם כבספרים האחרים, גם הכלה. המון המון המון הכלה. (איזו מילה יפה. "הכלה". תיתי להם, לחכמי האקדמיה ללשון, על המילה המכילה הזו.). מכילה המחברת את כל דמויות ספריה ומבינה לליבם ולמניעיהם, עד כי דומה שנשברו כללי הספרות: אין בספרים אנטגוניסטים כלל.

כי אין דמות רעה, סבורה המחברת, יש דמות שרע לה. או שטועה. ועמך כולם צדיקים, וגם אם השתרבבה לעלילת ספר דמות שאינה מעַמֵּנוּ – גם היא צדיקה, או לפחות לא מרושעת.

וזה יופי. זה נהדר ונייס וכיף. ממש כיף לקרוא.

***

הנייסיוּת הנ"ל בולטת כמובן, מכיוון שהספר הזה, וכל הספרים הבאים אחריו, לחלוטין בועטים. סליחה, מחקתי: נוקבים. נוקבים עד העצם. לעיתים גם מגרדים, אולי כואבים. ובכל אופן מאוד אמיתיים ולא מחניפים.

וגם ספר זה בכללם, וכדרכה מצהירה המחברת על כל כבר בדברי ההקדמה, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים.

וכך מוצהר, תיכף בתחילת הספר:

"הספר הזה מוקדש, באהבה ובהזדהות

לכל הילדות שתמיד רצו לקבל

"ראוי לשבח" בהתנהגות ובדרך ארץ

אך אף פעם לא קיבלו אותו"



אז נו, זו אולי הקדשה, אבל הרבה יותר מכך זו אמירה.

אמירה חברתית. אולי חינוכית.

כואבת. ממש כואבת.

כואב לחשוב על זה שבסמינרים הטובים והחשובים והאיכותיים שלנו, לא תקבלנה הילדות שלנו הזדמנות שווה, לכאורה.

לא, לא רק בפיזיקה או בהבעה, או בשאר מקצועות שאנו יודעים להצהיר, לפחות דה יורה, ש"הם לא העיקר".

גם במשבצות החשובות הנעלות והקדושות של "התנהגות", "דרך ארץ", לא ימלאו במקרים רבים את הציון האמיתי. המתאים.

כי יש בנות עם טמפרמנט שונה, עם צורך לקבל תשומת לב מהחברה בדרכים שונות. ישנן כאלו שמאחורי כל עשרות נפילות שלהם, מסתתתרות גם עשרות התגברויות.

וגם אם המורה והצוות יביעו הרבה רצון טוב, והרבה שיופים ודחיפה למעלה – הציון שבתעודה ישקף נאמנה את הנפילות הניכרות לעין, יותר מאת ההתגברויות השקופות. את התוצאה המספרית הניתנת לְכִמּוּת – יותר מהדרך האישית שעשתה התלמידה.

ולא, לאו דווקא באשמתו של מישהו. שהלא אמרנו, שהמחברת מכילה את כולם, וודאי גם את הסמינר וצוותו. אבל הרושם המתקבל מהספר הוא שמכיוון שסמינר הוא מפעל חינוכי, ובכן – כמו בכל מפעל, לא כל פרט יזכה ליחס אישי, וגם סרט נע המשוכלל והרגיש ביותר שיבנה, יפגע בכמה וכמה פריטים.
רק שבפרפאזה על האימרה המפורסמת, במפעל לנעליים תפגענה רצועות עור, במחלבה תפגענה פרות, ובמפעל חינוכי תפגענה נשמות.

===

והנה הגענו לקטע מהספר. מכיוון שזה מהפרק הראשון, אין בזה אפילו עוון ספוילר, למי שעדיין לא קרא.

רקע: גיבורת הספר, מילי, תלמידת ב' סמינר, מנהלת מידי הפסקה משחק ב"שני חבלים" (לבּוּרִים: למשחק הנפוץ של חבל קפיצה, יש גם רמה למתקדמים: מסובבים שני חבלי קפיצה זה לצד זה, והנערות מקפצות בתוכן). הצוות החינוכי אינו מחבב זאת. זה לא מספיק בוגר, לדעתו. מצד שני, אין שום חוק בסמינר במה מותר ואסור לשחק.

הסגנית, מצידה, זיהתה תופעה משונה – אסתי, אחת התלמידות, (צייתנית שקדנית ומוכשרת), עומדת מידי הפסקה מחוץ למשחק. המשחקות לא מסכימות אפילו לתת לה לגלגל את החבל.

הסגנית קוראת לחדרה למילי, מנהלת משחק החבלים, לבירור נחמד.

מילי מסבירה, שכיוון שהם משחקים בשני חבלים, זה מורכב מידי בשביל אסתי. היא לא יודעת אפילו לגלגל בשני חבלים.

אז אולי תשחקו בחבל אחד, שואלת הסגנית. כדי שכולן תוכלנה להשתתף.

ומילי משיבה:

"שנשחק רק בחבל אחד, ולא בשני חבלים, כי יש כאלה שלא קופצות טוב? מה פתאום?"

(עכשיו תקשיבו. נגמרו החבלים)

ואז ניצת זיק קטן של כאב בעיניה של מילי בת החמש עשרה וחצי, והיא הביטה בעיני המורה והמשיכה: "באנגלית לומדים אצלנו ברמה גבוהה כזו, שאני ועוד כמה בנות בקושי מסתדרות בהקבצה ב'. בתורה דורשים מאיתנו לזכור חמישה מפרשים לפסוק אחד. בשיעורים אין לי סיכוי להצטיין; ברור לכולן שהדרישות בסמינר גבוהות, ומי שלא עומדת בהן – שתרד הקבצה. שתקבל שבעים במבחן. שתתמודד. לכן קשה לי לוותר על ההצטיינות בהפסקות. ההפסקות בסך הכל מאזנות את המצב. שם, מי שלא יודעת לקפוץ בשני חבלים, שתרד הקבצה. או שתעמוד ותסתכל עלי, באותו מבט שאני מסתכלת עליה כשהיא עונה את התשובות המבריקות למורה."


וואו. איזה קטע נוקב. איזו אמירה חברתית כואבת. ועוד כשהיא בפיה של נערה צעירה, מול מורתה. (וכל זה עוד הופיע בהמשכים ב"מרווה לצמא". לא תאמינו). רק קראתי את הקטע, וכבר שמחתי מאוד שהחלטתי לקרוא את הספר.


ואם כבר אנחנו בחבל, נמשיך הלאה בקיצור מתבקש. בהמשך העלילה, מתקיים בסמינר נוהג של חלוקת תעודת הצטיינות למספר בנות מהכיתה (ללא קשר לתעודות ההערכה הקבועות. מעניין).

חלוקת התעודות נעשית בטקס צנוע. באמצעו של השיעור נכנסת הסגנית, ומודיעה לתלמידות הנבחרות, כמובן לאזניהם הבוערות של הלא-נבחרות, שהם מוזמנות בהפסקה לחדר המנהלת, על מנת לקבל את התעודה.

לאחר הטקס, מביטה מחנכת הכיתה, ציפה מייזלס, מחלון חדר המזכירות, ורואה את מילי וחבורתה משתוללות, כרגיל, עם שני החבלים.

היא מביעה בקול, לאזני חברותיה, את אכזבתה מכך שחלוקת אותות ההצטיינות לא גורמת לקנאת הסופרים המיוחלת, ואפילו למשך הפסקה אחת, הבנות אינן מבינות שכדאי לפחות לנסות ולהתנהג כמו בנות-אדם:

"חשבנו שחלוקת אותות ההצטיינות תזיז להן משהו, תזעזע אותן, שהן תראינה את ההבדל בינן לבין המצטיינות. אבל הן משחקות כאן בשני חבלים כאילו לא קרה כלום."

"ציפה, תהיי עכשיו כנה איתי", אמרה עדינה (הסגנית) אחרי כמה שניות של מחשבה. "אם מילי נוימן מפסיקה לשחק בחבל, את נותנת לה אות הצטיינות בתחילת הקיץ? יש לה סיכוי להגיע לאות הצטיינות, לפי הקריטריונים שלנו?"

"לא, אין לה סיכוי", ענתה המורה ציפה אחרי הרהורון. "יש עשר בנות שאבחר לתת להן אות הצטיינות לפני מילי. לפחות עשר. גם אם היא תפסיק להשתולל בהפסקות, תפסיק לצייר במחברות, ותתחיל לסכם בהם ברציפות, עדיין אני לא חושבת שנוכל לְזַכּוֹת אותה באות הצטיינות".


וזו הייתה הצגת הבעיה, במלוא נוקבותה, משני צידיו של המתרס הבית-ספרי.

===

אבל המחברת מציגה מלבד הבעיה, גם ניסיונות כנים לשיפור המצב. גם לתלמידות שאפילו יעשו כל מה שביכולתן, אין להם סיכוי לקבל תעודת הוקרה, וגם לצוות החינוכי, שמתוסכל מקוצר ידיו מלהגיע אל ליבן של אותם התלמידות.

וכך לומדת התלמידה מילי במהלך הספר איך לקבל תועלת ממערכת שבצורה די אינהרנטית לא כל כך מאירה אליה פנים.

וגם הסגנית עדינה, עובדת קשה מאוד בכדי שהמערכת כן תאיר את פניה מידי פעם גם למילי ולחברותיה.

וזה מתוק וחשוב ואפילו דידקטי.

ואם סמינר פחות מעניין, תקחו את הספר כאלגוריה. הוא יכול להיות אלגוריה לכויילל, לאולפנה, לתלמוד תורה. לחיים של מורים, לחיים של תלמידים.

---

לאלפיים מילה אני בכל אופן משתדל שלא להגיע, אז לא אוכל לפרט כאן על דמויותיו האחרות והמעניינות של הספר, למשל הנערה המתמודדת עם אמא עם יכולת הורית מוגבלת, פלוס אבא שארגן לעצמו פרנסה שתשחרר אותו להיות מעבר לים יותר מאשר בבית, ועוד כמה דמויות יפות וסיטואציות מרתקות.

--

מִיָּמַי לא זלזלתי, חס ושלום, בחווית קריאה משובחת. ודאי שלא בקריאה המביאה לקתרזיס משחרר.

אבל ספריה של המחברת, וספר זה בכללם, לא משאירים אחריהם רק אנחת הנאה ארוכה, אותה אפשר לשמוע להבדיל גם אחרי מנת מוּסָקָה איטלקית טובה ביין משובח.

הם מותירים אחריהם גם שובל של מחשבות יפות ועמוקות, שיפות לעיתים גם יותר מהספר עצמו.

וגם, לפעמים, גם הרהורי דין וחשבון, שיפים מאוד, גם לימי החשבון בהם אנו עומדים.



שנה טובה. כתיבה וחתימה טובה, בספרם של צדיקים גמורים.
שנה שיקראו בה זכויותינו,
ונזכה לקרוא ולכתוב בה דברים שיעלו לרצונך, קורא הדורות מראש,
אשר מראש הראית לאדם הראשון: דור דור ודורשיו, דור דור וסופריו.


אה, ומה עם ביקורת על "בסוף יקראו לך"? אולי בתש"צ. או תש"ץ. אולי קצת לפני. נראה.




תגובות ותלונות, ביקורת בונה או קטלנית: efsh848 בג'ימייל.
טורים קודמים:

מאמר ההובלות ששבר את שיא האגודלים
מתגעגע ועורג לחודש אלול
מאמר רציני וחופר מאוד על הקורונה וההתמודדות עמה
ביקורת מתוקה על ספר אהוב

מהורהר ומצוער לתשעת הימים
נקודה יסודית על פענוח נתוני ההדבקה
רעיונותי המהוללים והבלעדיים למיגור הקורונה