1598942267943.png


אומן גם בזו השנה
הרב דוד גבירצמן

א.
רוני גמזו הוא בהחלט לא סיבה טובה מספיק לכתיבת טור ארוך ומנומק. נקודה, סוף.
אבל מה, המילים שהתיז היו מספיק מרגיזות כדי לעורר בי דחף עמוק ומודחק בדרך כלל, לכתוב. תחילה רק כדי לשפוך על הנייר, אחר כך אולי עבור מישהו. אם ישנו.
למי אכתוב: לחסידי ברסלב? לציבור בכלל? לעצמי?
ברשותכם אכתוב לכולם יחד. אבל אי אפשר בלי אמירה קטנה גם לך, מר גמזו:
אתה נכנס, מצויד באפס הכנה ומינוס סימפטיה, לאחד השטחים הכי טעוני רגש ונשמה, ומשליך לכל עבר משפטים, כל כך ריקים ממחשבה ורגש. כמה חבל, כמה מביך, בשבילך.
הנסיעה המסורתית לציון הקדוש באומן לא רק סוחפת רבבות מדי שנה, היא גם מושכת בעקבותיה מסורת עתיקה ורוויית מסירות נפש.
הציון הקדוש באומן מוקף-מחובק מעגלים חשמליים של השתוקקות ערגה וכיסופים. אל המקום הזה, ואל רוחו של הצדיק המופלא החופפת עליו, נשואות עיניים מקוות ומעריצות של המוני יהודים ושאינם יהודים מכל רחבי תבל.
במשך למעלה ממאתיים שנותיה של מסורת מסע רציפה, שירטטו אלפי רבבות נוסעים את כל מסלולי הנסיעה האפשריים, מכל קצווי תבל - לאומן. הם עשו דרכם אליה בזמני שלום ובעתות מלחמה, באוויר בים וביבשה, בדרכים ישירות ועקלקלות, עם או בלי פרוטה בכיסם.
המקום הקדוש הזה מעניק לרבבות הפוקדים אותו בכל השנה, סיבה עמוקה וטובה לרצות תמיד להיות טובים יותר, יהודיים יותר, מחוברים יותר, ומלאי תקווה יותר.
ואתה קורא לזה 'מסיבה'..
בין הנוסעים לאומן תמצא את בני כל העדות והחוגים, את כל שכבות הגיל – זקנים עם נערים וכל מה שביניהם. יש שם תושבי ארץ ישראל ואזרחי חוץ, מכל החוצלארץ שבעולם.
רוני, אני משער שיש לך בראש דמות דמיונית המייצגת את ציבור הנוסעים לאומן - דיוקן שהרכבת על פי סטראוטיפים וקטעי דיווחים חדשותיים.
צר לי להרוס, אבל המגוון האנושי הססגוני שמרכיב את הציבור הזה שובר כל דיוקן מקובל, יש שם הכל; דתיים חרדים מסורתיים מזרחיים ואשכנזים, ימניים שמאלנים ואלה שבאמצע. חסידים מכל החצרות, וליטאים לגמרי, קיצוניים ומתונים, הכל..
ואתה, ממרומי תבונתך, מגולל על כל אלו את מילותיך הברוטאליות:
'להפסיק את הטירוף הזה, אומן זה לא חגי תשרי, אומן זה לא דבר קדוש..'

ב.
איך אמרת? 'לא יהיו טיסות לאומן, נקודה. סוף!'
סוף של מה, רוני?
הרשה לי להעיר את תשומת לבך לכשל לוגי בסיסי.
הכרזת שלא יהיו טיסות, הזדרזת לשגר מכתב מלעיז לנשיא אוקראינה, וידך עוד נטויה, ולכל זה אתה קורא 'סוף'.
זהו, שהמגרש עליו אתה מתרוצץ ובועט, זר לך לחלוטין. לא הספקת להתעדכן, אבל בז'רגון של הנוסעים לאומן לדבר הזה שאתה מנסה לייצר יש שֵם, קוראים לזה 'מניעות' ( - הפרעות).
והמניעות האלה הם לא סוף של משהו, אלא דווקא התחלה.
כלום לא מתחיל בלי מניעות, תשאל כל ברסלב'ר מתחיל..
אם להשתמש במושגים שלך: 'מניעה' היא שריקת הפתיחה של המשחק. מה היינו עושים בלעדיך רוני, מה!
קבל עצה טובה:
קח את הזמן ותעשה קצת שיעורי בית. תקשיב לסיפורים של נוסעי אומן הוותיקים, האמן לי - לא תשתעמם. ולְך תדע, אולי אפילו תקבל כמה רעיונות למניעות מקוריות באמת, כי מי שנסע לאומן נתקל במניעות הכי מוזרות שתוכל לדמיין.
ואגב, כמה אירוני: שנים אחרי קריסת ברית המועצות מתחלפים התפקידים – אוקראינה פותחת שערים, ובישראל חוסמים גבולות.
הדמוקרטיה המפוארת המכילה מדי ערב בסובלנות נלעגת את הילולות המחאה המסכנות את שלומם של רבבות אזרחים, שולפת בלהיטות את כל הכלים הדיקטטוריים כדי לחסום את דרכם של רבבות יהודים מאמינים המבקשים לנסוע לאומן, תוך שמירת כל ההנחיות הדרושות.

ג.
ועכשיו נעזוב את גמזו בצד. באמת מה הסיפור הזה:
כל שנה מחדש צף ועולה הדיון על הנסיעה לאומן. כאילו שלפני שנה שנתיים ועשור לא דשו בו עד כלות. כאילו לא הפליאו כל המתפלאים את פליאותיהם המפורסמות. כאילו לא נסעו וחזרו משם מאה אלף איש, שרבים מתוכם עשו את המסע פעמים רבות בעבר ועוד יעשו זאת גם בשנים הבאות. כאילו שאין לכל אחד כמה בני משפחה ומכרים שנוסעים כל שנה.
והם נסעו מתוך אמונה לוהטת, וחוו שם וודאות מוחלטת, וחזרו משם יהודיים יותר, טובים יותר, מאמינים יותר, מחוברים יותר.
מה שמקומם זו העובדה שאנשים שאינם מבינים דבר וחצי דבר בתורתה של ברסלב, משחררים חרצובות לשון ומביעים דעה נחרצת אודות אחת הנקודות היסודיות והעיקריות כל כך בתורת ברסלב, כאשר משנתו של מוהר"ן והמסורת הברסלבאית העשירה, שופעים ביאורים הסברים ולימודים המקיפים את הסוגיה הזו ומעגנים אותה ביסודות איתנים.
נכון, גם אדם נורמלי מגבש מדי פעם דעה על נושאים שאין לו בהם כל ידיעה. הוא עלול אפילו להשמיע את דעתו הבלתי בְּשֵׁלָה בחוג מצומצם של ארוחת ערב משפחתית או התגודדות חברית מחוץ לבית הכנסת.
אבל אנשים נורמליים לא יסתכנו בהבעה פומבית של דעה אודות נושא שמעולם לא טרחו ללמוד. זה עלול להביך, מאוד.

אבל זה טוב לנו. אי אפשר בלי.
לקח לה אמנם הרבה זמן, אבל לאחרונה הנסיעה לאומן מתחילה להתמקם בנוף, איכשהו. אפילו נמצא לה מקום במרחב הקרוי 'נורמלי'.
וזה עשה לה טוב?
לא בהכרח.
אין כל עניין להיות מוזרים ותלושים. אבל גם אין סיכוי שדבר אמתי נעלה ויקר כמו מה שאמר עליו רבינו שהוא 'עולה על הכל', יתקבל באמת על לב ההמון, ויזכה למנוד ראש אוהד מדעת הקהל שאהדתו מסורה לקולו הערב של זמר, הערצתו נתונה לפוליטיקאי מבריק, ושנאתו מגויסת למפלגה יריבה.
המרחב הזה צפוף מכדי להכיל דברים גבוהים מדי כמו 'ראש השנה שלי עולה על הכל!'.
ה'המון' איננו אתה או הוא או מישהו, המון הוא ישות רדודה שכל אחד מאתנו משתייך אליה מדי פעם.
לכל אדם יש חלקים קשובים כנים ומודעים. ולכל אחד יש גם חלקים מפוזרים שמושפעים מכותרות העיתונים, ניזונים מאמרות מתעופפות, נגררים בעקבות אחרים, זועמים בלי לדעת כל כך למה, ומריעים בלי דעת למי.
אומן ההמונית מסקרנת את ההמון, וגם מרגיזה אותו.
אומן הפנימית לא מסקרנת לא מרגיזה לא מתועדת, מבחוץ. עדיין.

ד.
והאמת.. אחרי הכל אומן מייצרת בעיה מסוימת.
הנסיעה לאומן בראש השנה מתחוללת בו זמנית בשני עולמות – ברובד הפנימי והאישי ביותר של המקושר למוהר"ן, ובמרחב הציבורי ההמוני הרועש והמצולם.
ואין לך שני מרחבים מנוגדים באופן קיצוני יותר משני אלו.
מבחינת ברסלב, אומן-ראש-השנה הוא אירוע חריג לגמרי. רוב רובה של ההוויה הברסלבאית מתרחש עמוק בפנים, בינך לבין השם, בינך לחברך, או בינך לעצמך.
ההנהגות המייחדות את המקושר למוהר"ן, נוגעות רובן ככולן לעבודת ה' האישית, לרמת התודעה הפנימית; התבודדות, קימת חצות, תפילה בכוח, התקשרות לצדיק, וכו'
ובכלל, כשלעצמו רבינו מוהר"ן המעיט מאוד לדרוש מאנשיו פעולות מסוימות מוגדרות - קל וחומר שלא דרש הפקת פעילויות ציבוריות. יש עקרונות ויסודות, וכל אחד רשאי ליישמן בחייו באופן המתאים לו. גם הקריאה להפיץ את תורת מוהר"ן איננה אירוע רב משתתפים, אלא פעולה אישית שאמורה להתחיל מבפנים ולהקרין החוצה.
הנסיעה לצדיק גופא כלל איננה אירוע המוני, אדרבה – אין מאורע אישי ופנימי כמו נסיעת חסיד לרבו.
ואת מעמקיה הבלתי נדלים של 'הנסיעה לצדיק', זר לא יבין..
איך אפשר להביע באופן מתקבל על דעת הבריות ולתאר כראוי מסכת של התקשרות השזורה מרבבות נימים דקים, אישיים, עדינים ורוחניים כל כך, הנרקמת בין צדיק מלפני מאתיים שנה, לנפשו של חסיד בן זמנינו..
וכשאינך יכול להסביר באמת מה קורה שם באומן, כלומר מה קורה כאן בפנים, בתוך הנפש המח והלב - מישהו אחר לוקח את המיקרופון ומתנדב להסביר.
והמישהו הזה דווקא זוכה לתשומת לב נדיבה. הוא משעשע ונלעג ומספק אייטמים, והעיקר – הוא קליט, נוח להצטלם, קל לבדר, להיט.
הדמות הזו היא ה'אומן-ראש-השנה' של הצופים מהצד.
ועל האומן הזו ועל ראש השנה הסנסציוני שלה הרחוב דן ומתדיין, וגמזו גומז במילותיו הגסות.
למי יש פנאי וראש להכיל רעיונות כמו משמעותו של 'קיבוץ הנפשות', התעלות כבוד ה', 'ריבוי הבתים' שנוצרים עד אין קץ בהתאספותם של יהודים להתפלל יחד, המתקת דינים, תיקון חמשת החושים שבראש – בראש השנה.
הנסיעה לאומן בר"ה אמנם מזדקרת ותופסת תשומת לב ייחודית, אבל היא ממש לא אירוע נקודתי. את המשמעות של הנסיעה הזו צריך – מי שמעוניין באמת להבין - לחפש בסביבתה הנסתרת מעין ההמון; בתורותיו העמוקות מני ים של רבי נחמן, בפרט בתורות המיוחדות הפורסות את משמעותו של ראש השנה, ואת טיב עבודתו של הצדיק בימים אלה, ואת מקומו של האדם המצטוות לצדיק ומתחבר אליו.
עליו לחפש את משמעות הנסיעה לאומן בשטחים נוספים, כמו למשל - בקשר המיוחד השורר בין הצדיק למקושרים אליו כל השנה, והמקום שממלאת ההתקשרות לצדיק באמונתו האיתנה של החסיד בה', ובהתמודדויותיו עם נפתולי החיים.

ה.
אבל זו בהחלט לא רק ההתייחסות הרדודה לעצם נסיעה לאומן. הכשל בקליטת תמונתה העמוקה והמלאה של הנסיעה הזו מתחיל בסגנון ההתייחסות לראש השנה עצמו.
מהו ראש השנה?
אלו שאינם מבינים איך ראש משפחה קם ועוזב את אשתו וילדיו, ומפליג הרחק מביתו כדי לעשות את החג 'המשפחתי כל כך' בארץ נֵכָר אפורה וגויית, אינם שואבים את פליאתם מתוך הבנה מעמיקה בסודו של יום הדין, ומהתבוננות בדרוש ה'נסירה' לאריז"ל.
התמיהה צפה יותר מכיוונו של התפוח בדבש.
והתפוח בדבש חשוב מאוד, אפילו כתוב בגמרא. גם באומן טובלים תפוחים בדבש.. אבל אם כבר תפוח בדבש, מה כל העניין הזה של סימנא טבא? אם מתוק לך בפה, לכן מה? תהיה לך שנה טובה יותר?!
עד כמה אנחנו יודעים על מהותו של היום הזה? על משמעותו של הדין, על טיבה של המלאכה הרוחנית הגורלית הנעשית מדי שנה בימי ר"ה הקדושים, בעולם הזה ובכל העולמות העליונים?
יהודים מאמינים בני מאמינים אנחנו. למנהגים יש אצלנו מעמד יוצא דופן, מנהג ישראל תורה, וישראל אם לא נביאים הם – בני נביאים הם. בלי לשים לב, כל אחד מאתנו עושה לא מעט דברים חסרי טעם והיגיון לכאורה, כי כך המנהג.
אלא מה, כל עוד לא התרחשה התנגשות בין מנהג למנהג, כלומר בין מנהג העולם למנהג האמונה, הכל בסדר ואיש לא דורש הסברים.
אם זה מתוק וחווייתי, למה לא. יופי לו לפולקלור היהודי ולמתכוניו הטעימים.
עד שמשהו מתנגש..
וכאן מתקומם מנהג העולם ותובע ממנהג ישראל הסברים.

רבותיי,
אומן-ראש-השנה הוא בסך הכל טריגר, הקושיות והפליאות מופנות לעצם קיומה של האמונה - אמונת צדיקים במקרה דנן, שהיא לא פחות מכך גם אמונה בה' שעבודתו היא הדבר המשמעותי ביותר בעולם, ואם אני איני יודע מה קורה למעלה בראש השנה, מסתבר שמישהו אחר חייב לדעת על כך, כדי לעשות מה שצריך גם בשביל אנשים כמוני שאינם יודעים.

ו.
ועכשיו נעבור לשאלת השנה:
איך אתה מעז להקל ראש בסכנה ולנסוע לאומן? ונשמרתם מאוד לנפשותיכם!
ובכן, איננו מקלים ראש, אלא שהאמונה והמשמעות שתופסת הנסיעה הזו בראשנו, שוקלת הרבה יותר.
או נאמר כך: החשש מקורונה קיים, אבל חשש גדול יותר מקנן בנו מאי נסיעה לאומן.
השנה זו הקורונה, אבל הסאגה סביב אומן עונתית וחוזרת על עצמה ממש כמו הנסיעה לשם. בימים כתיקונם הנושאים הלוהטים הם: לעזוב את ארץ ישראל?! את המשפחה?! אין קברי צדיקים בארץ?!
מרתק. תראו איך אומן מצליחה לעורר את כל חושי האמונה שלנו; בקדושת הארץ, בגדולתם של הצדיקים שוכני עפר הקבורים בארץ, שלא לומר האמונה בה', שלפתע פתאום אנשים חשים שלא בנוח - למה צריך צדיק כשאפשר לפנות ישירות לה'?!
אגב, מי אם לא רבי נחמן שולח את רבבות חסידיו לדבר עם ה' בשפה ישירה, מכל מקום בעולם, מדי יום ביומו..
בלי שמץ ציניות. אומן באמת מעוררת את האמונה, בכל מיני צורות. גם מי שלא נוסע מתחיל להרגיש את האמונה הסמויה שלו בדברים כל כך שגרתיים כמו, הזכות לחיות בארץ הקודש ולהתהלך על רגביה ד' אמות ועוד ד' אמות.
גם השנה אפשר להשתמש באומן כדי להקים לתחייה את הקנאות לאמונה.
תגידו, איך מגיע אדם נטול כל ידיעה בתורה, חף מאמונה, ומחליט לנו מה דחוף ומתיר נטילת סיכונים, ומה יכול להידחות מפני הקורונה!

בלי כל קשר לאומן, העניין הזה אמור להרגיז כל ירא שמים:
תחת חסותו של המאבק החיוני בנגיף הקורונה, מתנהל מאחורי הקלעים מאבק נוסף ומשמעותי עוד יותר על קביעת מיקומם של ערכים שונים בסולם החשיבות וההכרחיות;
מה שוקל יותר, מה חשוב ומה טפל, מה ראוי להידחות ומה אסור בשום אופן לבטל.
סדרי עדיפויות וסולמות הערכים משתנים מאדם לאדם, ובאופן קיצוני. הפערים הללו היו כאן עוד הרבה לפני הקורונה, אבל היא זו שגרמה להם להתנגש.
בתוך פקעת הדילמות שיוצר המפגש הזה בין עולמם של המאמינים בהשם לעולמם של המאמינים במציאות הדמיונית, דווקא הנסיעה לאומן מייצגת משהו שחסר לנו מאוד בימים אלו – התמסרות מעשית למה שלמעלה מהשכל. באמונה, בתמימות, בלי ליצנות.
מהי נסיעה לצדיק?
קודם כל, אתה נוטש את אזור הנוחות שלך. ואז אתה נכנס למצב 'נסיעה' כלומר תנועה תזוזה. מצב שעם ישראל שהה בו ארבעים שנה כהכנה לכניסה ארצה.
הנסיעה אל משהו שטרם הגעת אליו, מבחינה מסוימת מחזיקה ברשותה את הנשמה הפנימית ביותר של אותו משהו. כי כשאתה שם, נדמה לך שהשגת את זה, ושוב אינך רוצה להשיג כלום, אתה כבר לא מתגעגע..
בדרך לשם, לעומת זאת, כל חושיך מכוונים לשם, אתה יודע שאינך שם וגעגועיך מחברים אותך לרבדים הכי עמוקים והכי נסתרים של המקום אליו אתה נכסף.
משהו התפספס לנו במהלך הגלות. כבר התרגלנו למצב הקיים, לאמונה שיש לנו, למקום הרוחני שלנו.
בשביל זה נוסעים לצדיק.
צדיק הוא אצבע מכוונת אל ה' יתברך, צדיק הוא אדם שכל חייו לא ידע מנוחה, וכמובן גם לאחר פטירתו, תמיד הוא מחפש 'מי יודע מה אפשר עוד להשיג בגדולת ה' יתברך'.
לנסוע לצדיק זה להסכים לטלטל את כל מה שמקובע אצלי, להסית את תחושת השובע המדומה ולאפשר להרגשה חדשה ועמוקה של געגוע טהור לבקוע מתוכי, לשטוף את כל מה שהתאבק, ולהכשיר את נפשי לקרבה חדשה לגמרי עם ה'.
הרעיון הזה שמופיע כאן במילים ספורות, הוא תורה שלימה עמוקה ורחבה בליקוטי מוהר"ן.

ז.
במחשבה שניה, גם זו לטובה. 'כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלוקינו'.
גמזו כנראה מאמין שהוא מסוגל להיאבק בהצלחה בנגיף. עד כדי כך שהוא מוכן להתעמת עם הבלתי ידוע, להביך את עצמו, להעליב ציבורים שלמים, להטיל סגר או לבטל אותו.
האמונה שלו מחייבת אותנו!
בניגוד לגמזו שטרם הוכיח את עצמו כמושיען של ישראל. בניגוד להנחיות הבריאות שיישומן בשטח מחורר עד כלות. בניגוד לתורה הלא כתובה של משרד הבריאות המשרטטת בקווים מזוגזגים הגדרות מעורפלות. בניגוד לכל אלו, לנו יש תורה ואמונה ותפילה ואוצר שלם של תרופות יהודיות מקוריות בדוקות ומנוסות.
חשוב לשמור על ההנחיות, גם אם אינן בטוחות - כי זו חובת ההשתדלות. אבל חשוב מאוד לזכור שיש לנו סולם ערכים גבוה יותר מזה שמוצב במשרד הבריאות.
מה המקסימום שיכול אדם לא מאמין לעשות כדי להגן על עצמו? להשתדל ולדאוג.
כל זאת בהנחה שהוא יודע איך להשתדל, ומה לעשות כדי להרחיק מעליו את הסכנה ולא לקרב אותה בטעות..
המקסימום הזה, אצל יהודי מאמין, נמצא הרבה מתחת לקו המקסימום.
האמונה נותנת מקום להשתדלות אנושית, אבל המקום הזה מוגדר ובעל גבולות. גם כשמדובר בנושא חשוב וחיוני כמו שמירת הבריאות וערבות לשלום הציבור, המעורבות האנושית בהגנה מסתכמת בהשתדלות, מכאן והלאה מתרומם סולם האפשרויות הבלתי מוגבלות שמציבה האמונה ומתנשא הרבה מעל כל מה שמסוגלת ההשתדלות האנושית להעניק.
חסידי ברסלב וכלל הנוסעים לאומן, לא מהמרים על שום דבר. הם פשוט מאמינים לגמרי בדרך הרוחנית שמנחה אותם כל השנה, והיא אשר מכוונת אותם לאומן בראש השנה.
הם מאמינים ללא סייג לצוואתו המפורשת של הצדיק שהוכיח את עצמו פעמים אין קץ.
הם מאמינים באופן מוחלט בהבטחותיו המופלאות שמתגשמות בחייהם של כל כך הרבה יהודים, גם לא חסידי ברסלב.
הם מאמינים לא פחות מגמזו, אבל להם יש גם על מי לסמוך.


ח.
עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני שואל את עצמי:
בדור שלנו, במצב של היום, צריך עוד להסביר למישהו למה אני נוסע לאומן?
כל כך הרבה מוסכמות, כביכול בנות אל-מוות, קרסו והתפוררו לנגד עיננו. כל השיגעונות שבעולם מתנחלים בחוצותינו. גם המוזר והבלתי מתקבל על הדעת כבר לא גורר הרמת גבה בפליאה. חצרות וקהילות משוסעות במחלוקות. בחורי ישיבות רבים כל כך נוטים בצורה מפחידה מעל תהום הנשירה.
מרוב צרות ופגעים העיניים המייחלות נאחזות בכל בדל סגולה ורסיס הבטחה שזה מקרוב התגלו ונודעו לרבים.
בלא שמץ זלזול, ומתוך כאב אמתי על המצב, יכולים אנו לומר בגאון:
באומן שוכן צדיק וותיק. רבי עם כתפיים רחבות מאוד מאוד. רבי אמת שתורתו אמת. רבי שלמעלה ממאתיים שנה לאחר הסתלקותו סוחף אחריו דורות של מקורבים ההולכים לאורך כל חייהם לאורו, על פי משנתו, ונאמנים למורשתו בכל לב ונפש.
רבי שקירב אינספור יהודים בכל הדורות האחרונים לאביהם שבשמים.
רבי שגם המתכחשים לו ואפילו המתנגדים אליו, נהנים על כרחם מחידושיו המופלאים המאירים את כל תחומי החיים – ברוחניות ובגשמיות.
רבי שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם.
רבי שתורתו מעניקה וודאות מוחלטת בדברים הכי עדינים ושבריריים כמו אמונה תפילה תקווה שמחה וקרבת השם.
צריך עוד הסברים?