hebrew-3677086_1280.jpg

א.

בסוף נמאס לו.

לאבא שלו התחילו הבחילות לפני חודשיים אמא שלו עם מיגרנה כבר שלושה. ולמוטי בן פורת, נמאס בשלהי בין הזמנים, בסיום סידרה מוצלחת עד זרא.

בהתחלה, אבא שלו העז להעיר לו בעדינות על יחסיו המעוררים עם זמן קריאת שמע, בתגובה, הזעיף פנים, ומלמל משהו על אבא של בניסטי שיודע לשחרר, אחרי זה הסתגר עם הלפטופ של מירי בחדר הקטן. אבא כבר שתק ורק חסם את האינטרנט. זאביק, בחור משיעור ב' שגר לידו, אירגן לו זיכרון נייד מלא חומר איכותי.

זה לקח חודש, ממתי שהראש ישיבה שלח אותם לחגוג את הקורונה בבית, עד שנכנס לסגר מרצון, ולהתחיל לראות עולם. הוא לא האמין כמה אפשר לצפות, אבל עם התמדה נכונה אפשר להספיק הרבה. נדמה שמליל הסדר, לא פתח ספר.

עבר קציר כלה קיץ, שש סדרות מאחוריו, ובאמצע לילה בין-הזמני מהביל, הקבס עלה גם בו. דידה בעצלתיים למעריב האחרון לפני חצות. שם נתקל בסיום של שיעור דף היומי, האחרון להיום.

לא שמע מהשיעור, אבל את הסיפוק זיהה, אותו זיק שמרצד בעיניים. זיק שלא קיים אצלו כבר חודשים.

בחמישה לאחת, אחרי מעריב מהסוג המחובר, נפלה ההחלטה. תקרא לזה לחזור, תקרא לזה להתחיל...

לא משנה. א' אלול, אני בא.



ב.

פנחס התגעגע להרגשה הזאת, אבל לא הצליח להביא את עצמו. הרי בעיצומו של חורף זכה לסיים את הש"ס, ומתחילת המחזור החדש, הוסיף שיעור בעיון. הרגשה ממכרת

אבל, כשרחלי יצאה לחל"ת, וזרם השוכרים את שירותו כיועץ, נפסק עד כדי זום בודד בשבוע. חזר בזריזות לעסקי הנדל"ן. לא פשוט לשלם משכנתא שמנה, כשההכנסות החודשיות בדיאטה.

הטלפונים והווטסאפים, נגסו בתיאבון בקביעות החדשה. והחלו לאיים על השיעור הישן. בשיעור טלפוני, נרדם על השתק.

זה המראה של שני האברכים, בעיצומו של בין הזמנים, נתן לו את המכה המיוחלת. בשטיבל ליטאי קטן, מקופסל ומנוילן כדבעי, פגש אותם. חברותא קולנית, בפינה הרחוקה.

זוהי המנגינה, או המילים, אולי שניהם, קשה להחליט. אבל כבר באותו ערב מצא את עצמו מסתופף כבעבר בשיעור שבין שתים עשרה לאחת. בשעות שחוט של חסד משוך עליהם.

ביציאה חזרה אליו ההרגשה. ידע, שזה הזמן לחזור לשיגרה. ושכל העולם יחכה.

ג.

זמן חורף נגמר בקול דממה דקה, ותהפוכות הקורונה שאבו את ישראל מאיר, לחיפושי ביצים, וחיטוי ידיים.

זמן קיץ נפתח בטלפון, המשיך בחניה חצי מקורה, התקדם לקפסולה, והסתיים בבידוד של חצי מהכולל.

בין לבין את סדר ב' הוא העביר בעיקר בבית. "אין מה לעשות" הסביר לעצמו ולחברותא. "המצב רגיש הבית על גלגלים". כל שכן בבין הזמנים.

הרב בן פורת תפס אותו בין מנחה למעריב: "מה איתך? ר' ישראל מאיר".

- "סוחבים" התלונן קלות.

-"אין לך מושג, כמה הקב"ה מצפה לתורה שלנו. לך תדע כמה שעות לימוד חסרות בעולם מתחילת הקורונה.

תחשוב על זה, יש היום מדדים להכול, כמה חיוביים וכמה החלימו, כמה חזרו לעבודה וכמה קונים פחיות באשראי.

אבל יש מדד לתורה? מישהו סופר כמה בחורים נשרו, מישהו בודק כמה דפי גמרא פוספסו? האם יש מצגת על מצב החיזוקים ושיעורי תורה שהתבטלו?"

שתק, את הגרף שלו הוא מכיר. ומכיר גם את התכשיט של הרב בן פורת שיושב מתחילת הקורונה בבית.

"יודע מה" אמר בחלטה רגעית, "היום אחרי מעריב אנחנו מתחילים את הזמן, ממשיכים מסימן צ"ח, תביא טור".

מעלים את העקומה, למעלה בקודש. מעגלים במעגלים נגעו.