הנושאים החמים
"אבא", היא אומרת בקול קטן, נבוך.
אני בוהה בה. במשקל על השולחן. בתפוח שהניחה בתוכו. קליפות זרוקות על השולחן. ופלח אחד, נטוש. היא מחזיקה סכין. אני יודע מה היא עושה. מכיר את הטקס הזה: עד שהמשקל לא יבטיח לה שהתפוח שוקל רק מאה גרם, היא לא תעז לנגוס בו. וגם אז היא תאכל. לאט. לאט. לאט. שישים דקות תעבורנה עד שהיא תחליט שאכלה מספיק. תזרוק לפח חמישים גרם של תפוח כמוש.
"אבא", היא אומרת שוב. מבוישת. בדרך כלל היא לבד במטבח, כשהיא 'מכינה לעצמה אוכל'. אנחנו מנסים לתת לה ספייס. ככה המליצו המומחים. זה לא ממש עוזר. לפעמים נראה לי שהיא בעצמה הופכת ל'ספייס'. נמסה לחלל, לחור שחור שבולע אותה. היא הבור. היא הקורבן.
"אבא", היא מתכוונת אלי. אני מתאמץ לחייך. זאת הילדה שלי. אני זוכר: לפני שבע עשרה שנה היא פעתה בזרועותיי, והמיילדת אמרה: "מזל טוב, אבא'לה!"
זאת לא היא. אני לא מזהה אותה יותר. הילדה שלי הייתה עליזה ובריאה. לא נראתה כמו קליפה, כמו עור מתנדנד על שלד.
כל יום היא קיימת קצת פחות, ה... ההיא שאומרת "אבא", מסתכלת עלי, סמוקה. אני משפיל מבט לציפורניה הצהובות. אלה לא הציפורניים של הילדה שלי.
הילדה שלי למדה בסמינר הכי טוב בעיר. היו לה המון חברות. וצחוק משתפך באמצע הלילה. כשהערתי שהגיע הזמן לישון, היא נעצה בי מבט סלחני של מתבגרת, פלטה: "אוי, אבא!" שהכרתי היטב.
לפעמים מתחשק לי לנענע את האוויר, להכריח את הכלום שבלע אותה להקיא אותה בחזרה לחיים. אף פעם לא דיברתי ככה. גם אותי אני לא מכיר יותר.
פעם הייתי איש ואבא ואברך. אדם בעמי. היום אני לא עושה כלום. מלווה את הבת שלי למחלקה פסיכיאטרית. רואה איך מצמידים לה זונדה, מנסים להכריח אותה לחיות. פעם היא הייתה התינוקת שלי, אני לא אומר לצוות. הם עושים מה שהם יכולים. זה יותר מהכלום שלי.
לא מצליח להציל אותה. גם כן אבא. היא הורסת את עצמה, ואני עומד ביציע, מסתכל בעיניים מצועפות על התפוח שהיא חותכת. מאה עשרים גרם. תשעים. חמישים. כמעט אפס.
אני רוצה לומר משהו. צריך. לא יודע מה. אסור לומר לה: "בתיאבון!" או: "רוצה עוד משהו?"
לא מעז לטפוח לה על השכם. היא כל כך קטנה, ושקופה. פוחד שהיא תתפרק לחלוטין אם אגע בה. גם ככה אני פוחד.
אני מחייך. הסכין שהיא חותכת בו את התפוח חותך גם את החיוך שלי. רבע חיוך. זה מה שנשאר לי בשבילה.
יוצא מהמטבח. משאיר אותה לבד. וכל העולם חור שחור, שותק.
מחכה. אולי היא תכף תקרא לי, תבקש בקול מתפנק שאטגן לה חביתה כמו פעם.
היא לא. אין לה עוד "אבא".
"איך זה קרה?"
שואלת אחותי הגדולה. מבוהלת. היא מחנכת בסמינר. עשרות בנות כמו הבת שלי לומדות אצלה כל שנה. היא חייבת להבין איך זה קרה. איך זה לא יקרה.
"מתי שמת לב שמשהו לא תקין?" מתקתקת הרופאה על המקלדת. מחכה שאקריא לה רשימה של תסמינים ותאריכים. אספר סיפור כרונולוגי, שיש בו התחלה ואמצע. והיא תציע סוף.
"למה היא לא אוכלת?" נעלבת חמותי. בשני אוטובוסים נסעה עד אלינו, הביאה איתה את מיטב התוצרת הסבתאית. האמינה שהילדה רק צריכה תפריט שידרבן אותה: ניחוחות שיעלו רוק בפיה, יושיבו אותה ליד השולחן.
'איך זה קרה?' אני שואלת גם אותי. 'מתי? למה?'
היא התנדבה ללכת לקניות. שבה הביתה, מתנשפת, אדומה. הגשתי לה כוס מים. שאלתי למה לא נסעה באוטובוס, ולמה הלכה לצרכנייה המרוחקת. היא אמרה: "קצת כושר". פירקה את השקיות, בת טובה שלנו. שמה בארון גם בקבוק דיאט קולה. חשבתי שהיא התבלבלה. אנחנו לא קונים דיאט בדרך כלל.
גם לספרייה היא הלכה, ולחברות מהסמינר שגרו בשכונה אחרת. ועלתה לשכנה בקומה אחרונה. וירדה ל'צפרדע'. לא הבנתי שזה 'איך'.
ראיתי שהיא רזתה. חשבתי: 'היא מתבגרת. הגיוני שייעלמו הלחיים העגולות. הגיוני שהיא צומחת לאורך, מאבדת משקל. זה הגיל'.
היא חזרה מהסמינר, צנחה על הספה. אמרה שהיא לא רעבה. והמשכתי לחשוב שזה טבעי. זכרתי אותי, חוזרת מהסמינר אחרי יום לימודים ארוך, תשושה עד אובדן רעב.
פרסתי לה מעוגת השמרים הטרייה. היא הלכה לחדר עם הצלחת. אמרה שיש לה מיליון שיעורים. לא שמתי לב שהיא עטפה בטישיו את העוגה. השליכה לפח. היא רוקנה את הפח. היא גם טאטאה את הרצפה במוצאי שבת. מתי יכולתי לראות שהיא גורפת המון פירורים מתחת לכיסא שלה? לא הבנתי שזה 'מתי'.
רק כשהיא התעלפה, הבנתי פתאום שמשהו לא בסדר עם הילדה שלי. לא הבנתי מה. לא הבנתי למה.
"למה את לא אוכלת?" שאלתי אותה, מתוסכלת. צעקתי. בכיתי. איימתי להעניש. מה אמא יכולה לעשות, כשבת השבע עשרה שלה מתעקשת לא לאכול? כלום.
מידות נשרו ממנה כאילו היו עלים בשלכת. היא הכניסה יד דקיקה לסוודר של אחותה בת השלוש. צחקה. בכיתי.
במקלחת בכיתי. לבד. למי יכולתי לבכות? כשהבן של השכנים חלה בסרטן, כולם התפללו עליו. דמיינתי אותי, מבקשת מהשכנות: 'תתפללו על הבת שלי. היא לא אוכלת כלום. אני מורחת לה גבינה על פריכית. היא מסתכלת עליה. מקיאה. היא עלולה למות. באמת'.
הילדה שלי חולה במחלה הכי ערמומית בעולם. אני לא יכולה לרפא אותה. אני אפילו לא מבינה איפה טעיתי. איך. מתי. למה.
המחלה אוכלת אותה. אשמה אוכלת אותי. וכעס. זה לא אימהי לכעוס על ילדה חולה, והנה עוד מנת קרב שתאכל האשמה.
"אל תשאלו", אני מבקשת מכולן. אין לי איך, מתי, למה.
'מי את?' אני שואלת אותי, תשושה. זאת השאלה היחידה שאני מרשה לשאול, שיש לי תשובה עליה.
אני אמא.
לא אכפת לי.
אבא מבקש ממני להתפלל עליה. אני מתפלל. אמא בוכה לפעמים במרפסת הכביסה. כשנדמה לה שכולם ישנים. אני מגיש לאמא טישיו, מציע להכין לה כוס קפה. אמא מודה לי. אומרת שאני בן טוב.
אני אח רע.
לא אומר לאף אחד את האמת שלא אכפת לי יותר. אם היא תמות - אני אשב עליה 'שבעה'. אספר מעשיות ילדות. איך לימדתי אותה לשחק 'חמש אבנים'. ואיך רבנו על ה'נשיקה' של החלה בשבת. אני לא אספר שהיא הרסה את חיי לפני שמתה. וכמה כעסתי.
גם לה לא אכפת מאבא. מאמא. ממני. היא יודעת שאני בשידוכים. היא שומעת את השקט. שום שדכן לא מתקשר. ובצדק. גם אני לא הייתי מתקשר אלינו.
לא אכפת לה גם מעצמה. היא פשוט לחצה על 'PAUSE', עצרה את החיים. החברות שלה לומדות, מתקדמות. ורק היא קפואה על משקל.
לא ביקרתי אותה בבית חולים. אבא אמר שזה לא מקום לבחור ישיבה. וממילא לא רציתי. חיכיתי שתחזור הביתה. וכל המילים שתכננתי לצעוק בעבעו בתוכי, חומצתיות.
היא חזרה. לא צעקתי. לחשתי. לא מגיע לאבא ואמא גם בן רע.
"את הורסת לעצמך את החיים!" זעמתי בחצי טון. "מה, את לא מבינה שאת הולכת למות? למה את לא אוכלת?"
היא נעצה בי עיניים עצובות. מלמלה שאני לא מבין. שכואב לה. כואב לה לסחוב כל כך הרבה משקל. כואב. וקשה. ובלתי אפשרי.
היא צדקה. אני לא מבין. היא סתם 'צומיסטית'. ואשמה. בגללה הבית שלנו מתפרק. אבא לא הולך ל'כולל'. אמא הפסיקה לעבוד. שניהם מטפלים באחותי שמרעיבה את עצמה, מרעיבה גם אותנו.
"אף אחד לא יסכים להתחתן איתך", ניסיתי לזעזע אותה. "כי את לא נורמלית!"
היא נרעדה.
מה שבאמת רציתי לומר:
"אף אחת לא מסכימה להתחתן איתי. כי את לא נורמלית".
אכפת לי.
אם מישהו יקלף ממני אי פעם עשר שכבות, הוא ימצא גלעין של כעס, של כאב.
לא רוצה שהיא תמות. לא רוצה לשבת עליה 'שבעה'. לספר מה הייתה. לבכות מה יכלה להיות.
חייב שהיא תחיה. והיא ואני, אולי, הלוואי, נקום מקבר אחים.
בסך הכל רציתי להיות אני, בגרסה מוצלחת יותר. התחלתי לאכול ירקות, ספרתי קלוריות, עשיתי כושר. ירדתי במשקל. חברות החמיאו לי, אמרו שאני נראית נהדר. הרגשתי נהדר. שבוע לאחר מכן טיפסתי על המשקל. המספרים הבהבו, הבעיתו אותי. קילוגרם מיותר צץ פתאום משום מקום. רצתי למראה. בהיתי בי, נערה גדולה, מגושמת. 'את חייבת להשתנות, ומהר', היא גערה בי. צייתי.
לא התכוונתי להיות אנורקטית. לא היה בוקר שבו קמתי, הכרזתי: 'היום אשנא את עצמי, אצער את אבא ואמא'. זה קרה בלי שהתכוונתי. רגע אחד עמדתי בראש הסולם, נערה רגילה. וכמה רגעים לאחר מכן התגלשתי מטה. אלה היו חיי, מידרדרים לתהום מיום ליום.
בלילות הייתי חולמת על 'בר' ארוך, מקרר עמוס, מזווה מלא. גם אני הייתי בחלום, שולחת יד לכל מיני מאכלים שאהבתי תמיד. אוכלת. בחלום. בבקרים הייתי מתעוררת, שבעה, ובחילה איומה בעבעה בי.
כשכולם הבינו מה קורה לי, כבר הייתי אסירה של ההיא מהמראה. הם מאשימים אותי, כולם. לא מבינים; בלי כוונה נדבקה אלי המחלה הזו, הכתה בי כפליים. בפנים. בחוץ.
אמא אמרה: "את מדי רזה. את חייבת להתחיל לאכול". ההיא מהמראה הסתכלה עלי, נערה גדולה, מגושמת. אמרה בבוז: 'תראי איך את נראית. שלא תעזי לחזור לאכול'. האמנתי לה. הרגשתי כמוה.
כאבה לי הבטן מרוב רעב. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר, זולת האוכל שאני לא אוכלת. המציאות כולה, סמינר, בית, חברות, תחביבים, התכווצה והצטמצמה לפירור שלא העזתי להכניס לפי. ורק אחרי שהתעלפתי, חשבתי סוף סוף מחשבה אחרת: 'השם, תרפא אותי. בבקשה. אני פוחדת למות'.
מאז אני בדרך.
זאת הדרך הכי ארוכה בעולם, הכי כואבת. וכמה מתעתע ומתפתל הנתיב המוביל משנאה לאהבה. כמו לקפוץ מתהום לשמיים.
יש אנשים טובים ובית חם לצד הדרך.
הם המדרגות שלי. בזכותם אני מטפסת מן המוות. כשאני בוהה במראה, כמעט נופלת לשבי שוב, הם שם. ניצבים מאחורי גבי. מוכנים לתפוס בי, אם אפול. בזכותם חוזרת לחיים. הם פה. "גם את תהיי", הם מבטיחים. פותחים דלת לדרך, חלון לשמיים.
מאמינה להם.
ממשיכה ללכת.
נכתב ע"י דבורי רנד
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אני בוהה בה. במשקל על השולחן. בתפוח שהניחה בתוכו. קליפות זרוקות על השולחן. ופלח אחד, נטוש. היא מחזיקה סכין. אני יודע מה היא עושה. מכיר את הטקס הזה: עד שהמשקל לא יבטיח לה שהתפוח שוקל רק מאה גרם, היא לא תעז לנגוס בו. וגם אז היא תאכל. לאט. לאט. לאט. שישים דקות תעבורנה עד שהיא תחליט שאכלה מספיק. תזרוק לפח חמישים גרם של תפוח כמוש.
"אבא", היא אומרת שוב. מבוישת. בדרך כלל היא לבד במטבח, כשהיא 'מכינה לעצמה אוכל'. אנחנו מנסים לתת לה ספייס. ככה המליצו המומחים. זה לא ממש עוזר. לפעמים נראה לי שהיא בעצמה הופכת ל'ספייס'. נמסה לחלל, לחור שחור שבולע אותה. היא הבור. היא הקורבן.
"אבא", היא מתכוונת אלי. אני מתאמץ לחייך. זאת הילדה שלי. אני זוכר: לפני שבע עשרה שנה היא פעתה בזרועותיי, והמיילדת אמרה: "מזל טוב, אבא'לה!"
זאת לא היא. אני לא מזהה אותה יותר. הילדה שלי הייתה עליזה ובריאה. לא נראתה כמו קליפה, כמו עור מתנדנד על שלד.
כל יום היא קיימת קצת פחות, ה... ההיא שאומרת "אבא", מסתכלת עלי, סמוקה. אני משפיל מבט לציפורניה הצהובות. אלה לא הציפורניים של הילדה שלי.
הילדה שלי למדה בסמינר הכי טוב בעיר. היו לה המון חברות. וצחוק משתפך באמצע הלילה. כשהערתי שהגיע הזמן לישון, היא נעצה בי מבט סלחני של מתבגרת, פלטה: "אוי, אבא!" שהכרתי היטב.
לפעמים מתחשק לי לנענע את האוויר, להכריח את הכלום שבלע אותה להקיא אותה בחזרה לחיים. אף פעם לא דיברתי ככה. גם אותי אני לא מכיר יותר.
פעם הייתי איש ואבא ואברך. אדם בעמי. היום אני לא עושה כלום. מלווה את הבת שלי למחלקה פסיכיאטרית. רואה איך מצמידים לה זונדה, מנסים להכריח אותה לחיות. פעם היא הייתה התינוקת שלי, אני לא אומר לצוות. הם עושים מה שהם יכולים. זה יותר מהכלום שלי.
לא מצליח להציל אותה. גם כן אבא. היא הורסת את עצמה, ואני עומד ביציע, מסתכל בעיניים מצועפות על התפוח שהיא חותכת. מאה עשרים גרם. תשעים. חמישים. כמעט אפס.
אני רוצה לומר משהו. צריך. לא יודע מה. אסור לומר לה: "בתיאבון!" או: "רוצה עוד משהו?"
לא מעז לטפוח לה על השכם. היא כל כך קטנה, ושקופה. פוחד שהיא תתפרק לחלוטין אם אגע בה. גם ככה אני פוחד.
אני מחייך. הסכין שהיא חותכת בו את התפוח חותך גם את החיוך שלי. רבע חיוך. זה מה שנשאר לי בשבילה.
יוצא מהמטבח. משאיר אותה לבד. וכל העולם חור שחור, שותק.
מחכה. אולי היא תכף תקרא לי, תבקש בקול מתפנק שאטגן לה חביתה כמו פעם.
היא לא. אין לה עוד "אבא".
"איך זה קרה?"
שואלת אחותי הגדולה. מבוהלת. היא מחנכת בסמינר. עשרות בנות כמו הבת שלי לומדות אצלה כל שנה. היא חייבת להבין איך זה קרה. איך זה לא יקרה.
"מתי שמת לב שמשהו לא תקין?" מתקתקת הרופאה על המקלדת. מחכה שאקריא לה רשימה של תסמינים ותאריכים. אספר סיפור כרונולוגי, שיש בו התחלה ואמצע. והיא תציע סוף.
"למה היא לא אוכלת?" נעלבת חמותי. בשני אוטובוסים נסעה עד אלינו, הביאה איתה את מיטב התוצרת הסבתאית. האמינה שהילדה רק צריכה תפריט שידרבן אותה: ניחוחות שיעלו רוק בפיה, יושיבו אותה ליד השולחן.
'איך זה קרה?' אני שואלת גם אותי. 'מתי? למה?'
היא התנדבה ללכת לקניות. שבה הביתה, מתנשפת, אדומה. הגשתי לה כוס מים. שאלתי למה לא נסעה באוטובוס, ולמה הלכה לצרכנייה המרוחקת. היא אמרה: "קצת כושר". פירקה את השקיות, בת טובה שלנו. שמה בארון גם בקבוק דיאט קולה. חשבתי שהיא התבלבלה. אנחנו לא קונים דיאט בדרך כלל.
גם לספרייה היא הלכה, ולחברות מהסמינר שגרו בשכונה אחרת. ועלתה לשכנה בקומה אחרונה. וירדה ל'צפרדע'. לא הבנתי שזה 'איך'.
ראיתי שהיא רזתה. חשבתי: 'היא מתבגרת. הגיוני שייעלמו הלחיים העגולות. הגיוני שהיא צומחת לאורך, מאבדת משקל. זה הגיל'.
היא חזרה מהסמינר, צנחה על הספה. אמרה שהיא לא רעבה. והמשכתי לחשוב שזה טבעי. זכרתי אותי, חוזרת מהסמינר אחרי יום לימודים ארוך, תשושה עד אובדן רעב.
פרסתי לה מעוגת השמרים הטרייה. היא הלכה לחדר עם הצלחת. אמרה שיש לה מיליון שיעורים. לא שמתי לב שהיא עטפה בטישיו את העוגה. השליכה לפח. היא רוקנה את הפח. היא גם טאטאה את הרצפה במוצאי שבת. מתי יכולתי לראות שהיא גורפת המון פירורים מתחת לכיסא שלה? לא הבנתי שזה 'מתי'.
רק כשהיא התעלפה, הבנתי פתאום שמשהו לא בסדר עם הילדה שלי. לא הבנתי מה. לא הבנתי למה.
"למה את לא אוכלת?" שאלתי אותה, מתוסכלת. צעקתי. בכיתי. איימתי להעניש. מה אמא יכולה לעשות, כשבת השבע עשרה שלה מתעקשת לא לאכול? כלום.
מידות נשרו ממנה כאילו היו עלים בשלכת. היא הכניסה יד דקיקה לסוודר של אחותה בת השלוש. צחקה. בכיתי.
במקלחת בכיתי. לבד. למי יכולתי לבכות? כשהבן של השכנים חלה בסרטן, כולם התפללו עליו. דמיינתי אותי, מבקשת מהשכנות: 'תתפללו על הבת שלי. היא לא אוכלת כלום. אני מורחת לה גבינה על פריכית. היא מסתכלת עליה. מקיאה. היא עלולה למות. באמת'.
הילדה שלי חולה במחלה הכי ערמומית בעולם. אני לא יכולה לרפא אותה. אני אפילו לא מבינה איפה טעיתי. איך. מתי. למה.
המחלה אוכלת אותה. אשמה אוכלת אותי. וכעס. זה לא אימהי לכעוס על ילדה חולה, והנה עוד מנת קרב שתאכל האשמה.
"אל תשאלו", אני מבקשת מכולן. אין לי איך, מתי, למה.
'מי את?' אני שואלת אותי, תשושה. זאת השאלה היחידה שאני מרשה לשאול, שיש לי תשובה עליה.
אני אמא.
לא אכפת לי.
אבא מבקש ממני להתפלל עליה. אני מתפלל. אמא בוכה לפעמים במרפסת הכביסה. כשנדמה לה שכולם ישנים. אני מגיש לאמא טישיו, מציע להכין לה כוס קפה. אמא מודה לי. אומרת שאני בן טוב.
אני אח רע.
לא אומר לאף אחד את האמת שלא אכפת לי יותר. אם היא תמות - אני אשב עליה 'שבעה'. אספר מעשיות ילדות. איך לימדתי אותה לשחק 'חמש אבנים'. ואיך רבנו על ה'נשיקה' של החלה בשבת. אני לא אספר שהיא הרסה את חיי לפני שמתה. וכמה כעסתי.
גם לה לא אכפת מאבא. מאמא. ממני. היא יודעת שאני בשידוכים. היא שומעת את השקט. שום שדכן לא מתקשר. ובצדק. גם אני לא הייתי מתקשר אלינו.
לא אכפת לה גם מעצמה. היא פשוט לחצה על 'PAUSE', עצרה את החיים. החברות שלה לומדות, מתקדמות. ורק היא קפואה על משקל.
לא ביקרתי אותה בבית חולים. אבא אמר שזה לא מקום לבחור ישיבה. וממילא לא רציתי. חיכיתי שתחזור הביתה. וכל המילים שתכננתי לצעוק בעבעו בתוכי, חומצתיות.
היא חזרה. לא צעקתי. לחשתי. לא מגיע לאבא ואמא גם בן רע.
"את הורסת לעצמך את החיים!" זעמתי בחצי טון. "מה, את לא מבינה שאת הולכת למות? למה את לא אוכלת?"
היא נעצה בי עיניים עצובות. מלמלה שאני לא מבין. שכואב לה. כואב לה לסחוב כל כך הרבה משקל. כואב. וקשה. ובלתי אפשרי.
היא צדקה. אני לא מבין. היא סתם 'צומיסטית'. ואשמה. בגללה הבית שלנו מתפרק. אבא לא הולך ל'כולל'. אמא הפסיקה לעבוד. שניהם מטפלים באחותי שמרעיבה את עצמה, מרעיבה גם אותנו.
"אף אחד לא יסכים להתחתן איתך", ניסיתי לזעזע אותה. "כי את לא נורמלית!"
היא נרעדה.
מה שבאמת רציתי לומר:
"אף אחת לא מסכימה להתחתן איתי. כי את לא נורמלית".
אכפת לי.
אם מישהו יקלף ממני אי פעם עשר שכבות, הוא ימצא גלעין של כעס, של כאב.
לא רוצה שהיא תמות. לא רוצה לשבת עליה 'שבעה'. לספר מה הייתה. לבכות מה יכלה להיות.
חייב שהיא תחיה. והיא ואני, אולי, הלוואי, נקום מקבר אחים.
בסך הכל רציתי להיות אני, בגרסה מוצלחת יותר. התחלתי לאכול ירקות, ספרתי קלוריות, עשיתי כושר. ירדתי במשקל. חברות החמיאו לי, אמרו שאני נראית נהדר. הרגשתי נהדר. שבוע לאחר מכן טיפסתי על המשקל. המספרים הבהבו, הבעיתו אותי. קילוגרם מיותר צץ פתאום משום מקום. רצתי למראה. בהיתי בי, נערה גדולה, מגושמת. 'את חייבת להשתנות, ומהר', היא גערה בי. צייתי.
לא התכוונתי להיות אנורקטית. לא היה בוקר שבו קמתי, הכרזתי: 'היום אשנא את עצמי, אצער את אבא ואמא'. זה קרה בלי שהתכוונתי. רגע אחד עמדתי בראש הסולם, נערה רגילה. וכמה רגעים לאחר מכן התגלשתי מטה. אלה היו חיי, מידרדרים לתהום מיום ליום.
בלילות הייתי חולמת על 'בר' ארוך, מקרר עמוס, מזווה מלא. גם אני הייתי בחלום, שולחת יד לכל מיני מאכלים שאהבתי תמיד. אוכלת. בחלום. בבקרים הייתי מתעוררת, שבעה, ובחילה איומה בעבעה בי.
כשכולם הבינו מה קורה לי, כבר הייתי אסירה של ההיא מהמראה. הם מאשימים אותי, כולם. לא מבינים; בלי כוונה נדבקה אלי המחלה הזו, הכתה בי כפליים. בפנים. בחוץ.
אמא אמרה: "את מדי רזה. את חייבת להתחיל לאכול". ההיא מהמראה הסתכלה עלי, נערה גדולה, מגושמת. אמרה בבוז: 'תראי איך את נראית. שלא תעזי לחזור לאכול'. האמנתי לה. הרגשתי כמוה.
כאבה לי הבטן מרוב רעב. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר, זולת האוכל שאני לא אוכלת. המציאות כולה, סמינר, בית, חברות, תחביבים, התכווצה והצטמצמה לפירור שלא העזתי להכניס לפי. ורק אחרי שהתעלפתי, חשבתי סוף סוף מחשבה אחרת: 'השם, תרפא אותי. בבקשה. אני פוחדת למות'.
מאז אני בדרך.
זאת הדרך הכי ארוכה בעולם, הכי כואבת. וכמה מתעתע ומתפתל הנתיב המוביל משנאה לאהבה. כמו לקפוץ מתהום לשמיים.
יש אנשים טובים ובית חם לצד הדרך.
הם המדרגות שלי. בזכותם אני מטפסת מן המוות. כשאני בוהה במראה, כמעט נופלת לשבי שוב, הם שם. ניצבים מאחורי גבי. מוכנים לתפוס בי, אם אפול. בזכותם חוזרת לחיים. הם פה. "גם את תהיי", הם מבטיחים. פותחים דלת לדרך, חלון לשמיים.
מאמינה להם.
ממשיכה ללכת.
נכתב ע"י דבורי רנד
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
חברי פרוג היקרים,
בית חם צריך את עזרתכם! להמשיך בפעילות החסד הזו,
גם עכשיו.
במיוחד עכשיו
בימים של כ״כ הרבה אי ודאות
פחדים / דכאונות / אלימות ועוד שלל דברים שלא מדוברים בציבור - אולי גם בפורום הזה יש כמה שנעזרים בשקט בשקט ולעולם לא יוכלו להודות לא כאן ולא מעל שום במה
כי אלו, בניגוד למחלות גוף סיפורים שנשמרים בצנעה. בלי תודות, זרים ותעודות הוקרה!
עזבו אותכם מהדופלקס, עזבו אותכם אפילו מהפרסים שתקבלו מתנה ללא הגרלה
שום דבר לא ישתווה לזכות העצומה לתמוך במוסד כזה!
שהוא משענת נפשית אמיתית לאלפי אנשים שמטופלים חינם, מקבלים ייעוץ ללא פרוטה
בית חם מעמיד אותם על הרגליים כדי שיוכלו להשתקם
זו בקשה אישית לכל אחד ואחת עם לב חם
תרומה כלשהיא לארגון הקדוש הזה!!!
טוב, ואם תזכו בדופלקס...נו אז בכלל
