מוקדש בהערצה ובכאב
לכל האלמנים והאלמנות
המיוסרים והמיוסרות
הגיבורים והגיבורות
שנלחמים ומחישים גאולה.
"נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם"



מאחורי הדלת,

ושם פגשתי אותך מאחורי הדלת הפשוטה עם השלט הפשוט,
ושם המשפחה רשום היה עליו, ושאר מגנטים וקישוטים שונים.
ודפקתי אצלך חוששת, דפיקות לא מחייבות, לא מחייבות תגובה או מענה,
דפקתי ודפק גם ליבי, התפתחי לי או שלא?

זו היתה שעת ערב, שעת מקלחות, שעת השכבה, שעת האזנה, שעת הטינוף.
ודפקתי דפיקות שממש לא היית אמורה לייחס אליהן חשיבות.

רק לפני חודש פקד אותך הנורא מכל, סערת צונאמי אדירה בדמות מחלה נוראית חטפה את בעלך היקר לך בעולם,
והותירה אותך לבד כך, בין ארבעה כתלים וחמישה ילדים.

והכתלים האלה שספגו בכי וצחוק ומתח וחרדה ושמחה ומשובת נעורים,
הכתלים האלה הם ששמעו שבעה ימי מספד, הם אלה היחידים שעוטפים אותך,
ואותם את רואה, ובתוכם הכל נשאר.
והכל יכול להיות חרב ואבוד וקרוע וזרוק וצועק וכועס והכל יחד.
אבל את בחרת להילחם.
כמו גנרל, כמו מצביא, כמו גדולה,
בחרת להילחם,
בייאוש ובכל השאר,

ואיך אני יודעת?
כי כשדפקתי את פתחת.
ומה שנגלה לעיני היה מהמחזות התמוהים ביותר,
שפשפתי עיניים, שאלתי אותך אם את בטוחה בטוחה.
ואת ענית שכן, פתחת לרווחה, אוהו לרווחה, בלי להסתיר דבר.

ופתחת יחד עם הדלת גם את הלב הרחב והענק שיש בתוכך, שלא ברור איך הגוף מכיל אותו בכלל.
ויחד איתו הרחבת גם את חיוכך לממדים שלא הכרתי וכולך היית הכי מאירה שיש עוד לפני שידעת בכלל מי אני ומה אני רוצה.

אני דפקתי אצלך- אישה אלמנה, חודש אחרי אסון,
ואת פתחת בשעת ערב קשה, שעת הקשבה והאזנה ושעת מקלחות,
בלי שתאמנו.
ופתחת לי פתח אדיר להבנה ומשמעות.

דפקתי אצלך כדי להעביר לך דבר מה, ואת פתחת. ופנית אלי ושאלת,
התרצי להיכנס?
ואני נבוכה לגמרי מעצם קיומי, עניתי לך שכן, למרות שלא רציתי להטריח
אבל שידרת שזה יגרום לך שמחה ממש.
וניצבתי כך בעצמי, בתוך סלון ו4 כתלים שרק שמעו מספד ובכי.
וראיתי רק ברק,
ברק בעיניים שלך, ברק ברצפת הבית, ברק מהחלונות, ברק מהנברשת הפשוטה.
ברק מתמונות הרבנים האדירות שהיו על קירות הבית, ברק מספרי הקודש
ברק מכיסוי בד פשוט שכיסה ספה מיושנת.
כן, גם הכיסוי הזה הבריק.

והריחחח, אוי הריח, הריח של השטיפה והמגב שהונחה בצד בצורה מסודרת
והריח שנדף מהילדים המדהימים שקולחו.
ואת בתוך כל שטפון הברק הזה רק אמרת
בואי כנסי, אני רק מניחה את הילד במקום שיהיה לו נח.
ואני פערתי פה ועיניים ורציתי לבלוע את החלום הזה שלא ידעתי אם טוב הוא או לא.
לא הבנתי איך יתכן.
והנחת אותו, באהבה ובחום, וכיסית אותו את היתום הפעוט,

וניגשת אלי, ושאלת לרצוני, והתנצלת, שבאמת את לא כזו מושלמת כמו שאני עושה ממך, ושבדיוק במקרה הם מקולחים והרצפה מבהיקה.
בסך הכל רציתי למסור לך משהו קטן שהתבקשתי, לא מעבר.
וישר ניגשת לסטנדר ופתחת את הסידור שלך ונשרו ממנו דפים
נשרו ממנו כל צרות עם ישראל וכל דמעות האומה

ואני, פערתי עיני בתדהמה, וכי אין לך צרות משלך? כמה עוד הלב שלך יכול להכיל?
ולקחת עט משום מקום ודף משום מקום, והכנסת עוד מספר שמות לתפילה
רק כדי להוקיר לי טובה על המעטפה הקטנה שהתבקשתי למסור לך.

ואת,,
האלמנה הלוחמת.
לא יכולתי להאמין!
במקום שחיפשתי סבל, מועקה, דיכאון, תשישות, ייאוש
לא האמנתי כמה שמחה מצאתי, שלמות, חריצות, אהבה, נקיות
כל אלו מצאתי.

והבטתי בך בעיניים, באלמנה הלוחמת, ושאלתי אותך זה אמיתי כל זה?
ואת רק אמרת, ישתבח שמו, כי זה מה שהיה לך לומר.
יתגדל ויתקדש שמו, כי זה מה שחשוב לך.

ואני חידדתי אוזני לשמוע, אולי משפטי טרוניה, אולי שיתוף בקושי, אולי הסבר למה מורכב לקלח לבד להשכיב לבד להאזין לבד,
אבל כל אלו לא שמעתי, כי ניגשת ושאלת אותי 'אולי תכנסי לאכול משהו'.
אני?
אכנס?
לאכול משהו?
וכי אני הנתמכת או התומכת? המביאה או הלוקחת? המגישה או הנוטלת?
והתעקשת.
כאילו שיש לך זמן, וכאילו לא הגעתי בשעת השכבה, שעת האזנה.
התעקשת. ואמרת לי אז לפחות אארוז לך לדרך
'אני מקווה שאני לא מעכבת אותך' אמרת,
והתנצלת.
ואני לקחתי בידי הפשוטות את החבילה שארזת. משלוח מנות ממש. כי היו שם כמה וכמה מנות.
וחד פעמי, וכפיות, ושתיה, וכוסות, וכל זה עשית תוך כדי שהסטת את מחשבתי ובלבלת את דעתי שאחשוב שהכל בא לך בפשטות וקלות.

ואני נטלתי חזרה את שהגשת. ובכיתי בשמחה, בכי פנימי עמוק ושמח. כי לא ידעתי להכיל את מה שאני רואה.
בית ו4 כתלים ואישה אחת ששמעה רק דברי מספד, וקמה והתעלתה מעל עצמה
והחליטה להיות, האלמנה הלוחמת.
עם חיוך ענק ובית מבריק.

ואז הוא נכנס, ילד קטן חמוד, ועשה מיד מה שאמרת לו, כאילו יש לו שני מחנכים או יותר
ובעצם יש לו רק אמא אחת אלמנה ולוחמת.

והסברת לי שהגדול כרגע נמצא בכולל של בעלך.
אוהו בעלך,
דיברת כאילו הוא לידך, לצידך ממש.

ואיחלתי ובירכתי ונבוכתי כל עוד נפשי בי.
ושיגרתי לך איחולים עמוקים לנחת רותחת מכל הנפלאים שלך.
מהקטן עם התלתלים שעוד לא הולך ועד הגדול שכרגע בכולל של בעלך.

אלמנה לוחמת יקרה שכמוך, אנא- לכי לפני כיסא הכבוד
זעזעי אותו, ואמרי לרבונו של עולם,
ומה אני שלוחמת לבד כדי לשמח אותך,
ולעשות רצונך בלב שלם.
ומסיטה תאוותי, ומנגבת דמעותי
כדי לרוץ לפניך ולעשות רצונך,
כלום לא תחיש לגואלינו? תנגב דמעותינו, ותלחם מלחמתינו?

קבל תפילתינו תפילת בניך הנשפכת מתוך הסידורים הרבים,
הגיעה שעת הקשבה,
שעת האזנה.
*

מידת הרחמים עלינו התגלגלי
ולפני קונך תחינתינו הפילי,
ובעד עמך רחמים שאלי
כי כל לבב דווי וכל ראש לחולי.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות,
שתשים דמעתינו בנאדך להיות,
ותצילנו מכל גזרות אכזריות,
כי לך לבד עיננו תלויות.
  • תודה
  • שכוייח!
  • וואו!
Reactions: brachy 100, adin, סוסה כתומה ועוד 67 משתמשים