חצי מילה על הרגלי הקריאה האישיים שלי, לפני שאכתוב על "שומרת השערים".

קריאה אצלי היא כמו ארוחת בוקר. היא יכולה להיות פנקייקס במייפל, בקינוח מוקצ'ינו במקופלת, ויכולה לחילופין להיות פרוסות לחם כהה בגבינה חמש אחוז, בקינוח גילה שלוש אחוז. אז אולי הלחם הכהה פחות מוצלח מהפנקייקס, אבל בסוף זו ארוחת בוקר, ואם לפניה היינו רעבים ואחריה אנחנו שבעים, היא סיפקה את עיקר הציפיות שלנו. כל השאר זה בונוס.

כך גם קריאה. אם כאמצעי לשחרר את המוח מעומס הבלי העולם הזה, או כתחליף טבעוני לכדור שינה, זה צריך להיות בסך הכל - ספר. כתוב בשפה שאדע לקרוא, עם התחלה ועם סוף. מכאן ואילך, כל השאר זה בונוס. ולכן, הכל "הולך". עלילה לבנות הנעורים, פרוזה לגיל הזהב, מותחנים עוצרי נשימה או רוגשנים (?) סוחטי לב. סיפורים שפורסמו בקטיפה, במרווה לצמא, או במגזין משפחה. מה שבא ברוך הבא. מן הכריכה הימנית, עד לשמאלית.

עד כאן, סתם בשביל להסביר את הרקע: לאף ספר לא ניגשתי עם ציפיות גדולות.

ולכן, זו גם הייתה התחושה שהייתה לי, כשנטלתי לידי את 'שומרת השערים, מאת דבורי רנד.' עוד ספר.

===

ובום.

תסלחו ותמחלו על השמאלציות. אבל חוויה כזו לא חוויתי. חוויה. כזו. לא. חוויתי.

הבטיחו לי את זה אולי עשרות פעמים, אבל הפעם זה קרה באמת: אחרי שלושה פרקים, אחז בי הכישוף, ולא יכולתי – פיזית – לעזוב את הספר. כלומר, קראתי כבר ספרים ב"שלוק" אחד, סתם מתיאבון או הנאה. אבל אף אחד לא ריתק אותי כמו זה. קראתי בלהיטות. בשקיקה. פרק. עוד פרק. עוד. עוד.

אי אפשר לתאר באמת חוויות. גם לא לכמת או להשוות. אבל לפחות לפי התחושה הסובייקטיבית שלי באותו הרגע – שום דבר לא היה כמו זה. ועברתי אי אילו אלפי כותרים בחיי.

וגם, מה לעשות, גם השק ההוא, הנמצא היכנשהו מעל העיניים, עלה על גדותיו. ושוב. ושוב. וגם כשאחזור בפעם המי יודע לאחד הקטעים הקאנוניים שבספר, הקריאה תהיה מזוגגת משהו.

בסוף קמתי מהספר. ואחרי שניסיתי להתארגן עם המטלות שחיכו (?) לי כאשר באתי בשערי הספר, יצאתי לרחוב. מצמצתי מול השמש. רציתי לגשת לאנשים, לאחוז בתנוך אזנם, ולצרוח: "הי, קראתם כבר את שומרת השערים? לא? למה! החיים קצרים, חבל להפסיד!"

אבל טיפה של קלאסה ונימוס עוד נותרה בי. וגם השידוכים של הילדים. ובכלל, קורונה עכשיו והרחקה חברתית וכל זה. ועל תנוך אזנם של האנשים קשור חוט של מסכה.

אז לכתוב בפרוג, כך החלטתי, זו צורה אלגנטית יותר מלאחוז בתנוכי אוזניים. יהי כך.

===


שומרת.jpg




אז מה טוב בשומרת השערים. כמו שאומרים, שאלה....

אני לא אצליח לתאר. באמת שלא. אילו ידעתיו - הייתיו. אבל לנסות צריך.

תקציר קצרצר. מלי ברון, היא בת זקונים ותפנוקים לברוך, יהודי חסידי עם אופי חזק, שעושה המון כסף מצ'יינג' מרכז-ירושלמי, אותו הוא מנהל, יחד עם משפחתו הנוצצת, ביד רמה. ברוך מזהה במלי איכות שלא ראה בשאר ילדיו, ומכניס אותה בלעדית לעסקיו, בתור יורשת עצר אהובה. אוצר שלי, מכנה ברוּך את ביתו.

אלא שבשלב מסוים, מתחילה מלי לזהות סדקים בדמותו הלכאורה מושלמת של אביה, ולהתעקש לדחוף אצבעות לתוך הסדקים. להרחיב אותם. לחקור. להתעמת. ואז הבלאגן. (השתדלתי להמנע מספוילרים...).

==

אז אולי מה שהקסים אותי, זו הקריעה האמיתית. קל יותר לכתוב על אשה שבעלה, מתנהג באכזריות, והיא מוצאת בעצמה כוחות להעמיד אותו על מקומו. קל גם לכתוב על ילד להורים מתעללים, שמפלס את דרכו אל מחוץ לבית. או על ילדי הורים שחיים בנפרד, שחיים על הגבול הדק בין שני ההורים.

הרבה יותר מורכב, ומרתק, ואמיתי, ומתמודד, זו התמודדות מול אבא אוהב באמת. וטוב באמת. שקוטף את כל כוכבי היקום, ומסדר אותם על מגש כסף בשביל הבת שלו. אבא עם אבהות אכותית, שמחנך ואוהב את בתו עד העצם, וגם כי תכחש בו ותעשה שטויות. זו קריעה אמיתית.

בת שמתעקשת לבעוט בילדות הבאמת מושלמת שלה, ולפזר את הערפל מסביב דמותו של האב, שהיא בעצם הדמות שמרכיבה כמעט את כל קורותיו של בית ילדותה המפנק.

וזה עוד לפני כתרו של הדיבר החמישי, המונח בהדר מאיים על ראשו של האב. הציווי "כַּבֵּד!", שהסופרת הנכיחה לתוך הספר, בצורה עצמתית כל כך. אמיתית כל כך. שלא מותירה לספק, שברוך באמת העניק חינוך טוב לביתו...

והקריעה הזו, שמלווה את מלי ברון מנעוריה ועד לכלולותיה, זה דבר. זאת עלילה, באמת, אחת ויחידה.

==

זהו כמובן, רק חלקו האחד של הספר. במקביל, מתנהלת בספר עלילה בעצם-נפרדת, על יחסים משפחתיים סבוכים: שני גיסות, אם ובתה, וסבתא אחת. שונמית שובת הלב, יעקב מעורר הרחמים, נאווה מעוררת הכעס, איילת המוצלחת, חנני טוב הלב, גילי מבקשת ההכרה, ורינה המשקיפה מלמעלה, פוכרת ידיים. עלילה קסומה, שמורכבת ביד אמן מתיאור של בילוי בחדר בריחה, כאשר תוך כדי פיצוח חידות החדר, עוברים לפני הגיבורים קטעים מחייהם.

כל פרק בספר, מתחיל מבנות משפחת זילברמן, עובר מחדר הבריחה אל חייהם הנפתלים, ואחר כך למשפחת ברון.

זה קצת מעניין, כי בסוף, הגיבורה המרכזית היא מלי. היא שומרת השערים. והעלילה השניה, למרות ששולבה ביד אמן, והיא מרתקת לכשעצמה, בסוף היא משנית. ובעצם, היה אפשר להפריד את הספר הזה לשניים, נניח כחלק שני מסדרה. (שלא כמו ב"אדום לבן", למשל, (הקודם של דבורי רנד), שמורכב גם הוא משני חלקים, משני זוויות ראיה, אבל של עלילה אחת).

==

וזו העלילה. אבל מה שהתעלה עוד יותר, זו הכתיבה. ושומרת השערים כתוב טוב. טוב. טווווב.

דפדפתי שוב. עברתי שוב על הקטעים העוצמתיים. הסצינות שלא תאומנה. מתנת ליל הסדר של מלי, ברוך ברון מתגלה לביתו בגבעה הצרפתית, שונמית בוכה על נפש הוריה בבית ברון, מלי נסה לשערי צדק, משפטם הקודר של בני הזוג רובינשטיין, המפגש בדואר בין אמא ברון לבין גברת רוזנפלד. מלי מבקשת את אהבת אביה לפני החופה. ועוד כמה. וכמה.

מה הוא סוד הקסם? התיאורים החיים. אולי העושר הלשוני המהמם. עולם הדימויים שובה הנפש. אבל כנראה בעיקר, העזות. עזות הרגש. הדמויות והרגשות כל כך חדים וברורים ושקופים. וחיים. לא אלקט לכם דוגמאות. זה לא יעזור. סורי, תאלצו לקרוא.

====

ויש עוד דבר מקסים בספר.

לכאורה, ספר אמור לתאר לנו את המציאות, שלא התרחשה מול עינינו. אבל לא, מתברר שהספר יכול לתאר לנו יותר מהמציאות. הסופר יכול לתאר לנו את העומק של המציאות. לא רגשות של אנשים, זה ברור. זה דבר שאנחנו מרגישים גם במציאות. אבל את הרגשות של החפצים. של התפאורה. איך עצי היער מרננים לקולו של הסיפור. איך חלל החדר מתעצב לצליליה של ההתרחשות.

אולי בעצם זוהי אומנות, לבטא ולנסח רגשות שאנחנו מרגישים וחווים בצורה אמורפית, ולתת להם אישור. המחשה.

אולי זה עוד אחד מהמרכיבים של "שומרת".

(עכשיו נזכרתי. הפעם הקודמת שפגשתי את היכולת הזו, לתאר כיצד עשבי הביצה מרקדים לקול אושרם של הגיבורים, והקמטר גונח על צירו לאות עצב – הייתה אצל זריצקי הגדול, ביערות פולסיה וסמטאות ראדין.)



===


בכל אופן אעתיק קטע אחד. לקחתי רנדומלית, קטע עם קצת מהשפה הנוקבת, שזועקת מתוך דפיו של הספר. והתיאורים העשירים. והקריעה הבוכייה.

רקע: מלי החליטה לנסות את מזלה ולבקש מאביה משאלה נועזת, דווקא בליל הסדר, לאחר גניבת האפיקומן. היא זרקה את המשאלה לחלל החדר. ו:

דממה איומה נפלה על החדר. ניפצה את החג. בתוכה, כמו צמד דוקרנים, התכדררו האומץ והחוצפה שהשלכתי אל השולחן. שרטו את קערות הקריסטל, הגביעים המוכספים, הציפיות הצחורות, הסרוויס המלכותי. פצעו הכל. ואת כולם. אמא איבדה עוד גוון. אחיי הזעיפו גבות מרוגזות. זוסי פערה פה. נחומי חיקתה אותה. בכוח שירשתי מאבא, טרקתי את השערים שמעולם לא נפתחו בפניהם.

עמדתי שם, מול המשפחה שלי, והתפללתי לגאולה. גלים גאו באוויר הפתוח, רסיסים של ים ומלח ומדבר, ועשר מכות שטרם לקיתי. לבד עמדתי, המוז'יניקית של אבא ואמא. ילדה אמיצה, חצופה. רגישה. טיפשה.

"אבא"? ריסי רעדו, מתחננים שיקרע כבר את הים.

"אם זה מה שאת רוצה", משך אבא את כתפיו, "זה מה שתקבלי. ועכשיו תני לי את האפיקומן".


===

עוד חצי מילה על בניית העלילה. יש לי רגישות מולדת, למלאכותיות שנעשית לצורך מתכונת, או חריזה. ב"שומרת השערים", בנוי כל פרק בעצם משלושה פרקים נפרדים: חדר הבריחה, הזילברמנים, ומלי. ובכל פרק מחדש, כל החלקים מקושרים אסוציאטיבית. והקישור האסוציאטיבי נעשה ממש בצורה ממש חלקה, בלי טיפת מלאכותיות. זה חלק ממש פנומני בספר, למרות שלא הוא מה ששבה את ליבי, אלא העלילה עצמה.

==

כצפוי, לא הצלחתי לתאר את הספר. אולי קצת לתאר את החוויה שלי. מי שיקרא את הספר, לפחות, יוכל לשטוף בטעמו הקסום, את טעמה המר של ביקורת לא משהו.

רק לכותרת שלי. ר' שלמה קרליבך ז"ל, היה מתחנן לפני סיפור טוב שסיפר, בלשונו המחוספסת –חיננית: "תפתחו שערי הלב".

זה בעצם מה שעושה הספר הזה לקוראיו. זה מה שעשתה מלי, שומרת השערים. פתחה את שערי הלב.

ואחרי שנפתח הלב, אין מתוק מלהביא בשעריו, את מילותיו הממיסות של אבן גבירול, שבהם בחרה הסופרת לפתוח את הפרק האחרון בספר. ואולי יהיה אפשר להריח במילים אלו, מעבר לסגר המחניק וחופשת יולי החלולה משהו, את ריחם העדין של ימי הרחמים הכבר – ממשמשים:


ואם תבקש לעווני

אברח ממך, אליך

ואתכסה מחמתך, בצלך

ובשולי רחמיך אחזיק

עד אם ריחמתני