האמת אף פעם לא הייתי בל"ג בעומר במירון, קשה לי עם כל הצפיפות יתרה.
אבל אני רוצה לספר לכם על בחור שכן היה שם.

כמו בכל שנה הוא עולה לר' שימען, עם הישיבה. כולם מתמקמים ליד הראש ישיבה. מתפללים.
הוא עומד לבדו בצד. רחוק מהתזמורות. רחוק מהמולת החוגגים.
ומתפלל. הוא מתפלל להצלחתו בלימוד התורה. לחברותות מתאימות, לשלוות הגוף והנפש.

לאחר שעה של השתפכות הנפש באמירת תהילים, הוא עולה לאזור הריקודים, ורוקד עם הבחורים לקול צלילי הקלרינט.
"בר יוחואייי נמשכתו אשרייכו שיימן שושון מייחבריכו"
רגליו כואבות מהעמידה הממושכת, אך הלב מחזיק בהם לבל התמוטטו.
לפנות בוקר הוא נדחק לקבר רק לתת נשיקה קטנה.
שהרי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

משהגיע העת, והשמיים בין תכלת לכרתי הוא מתפלל שחרית בהתלהבות.

לאחר מכן הוא עולה לאוטובוס היישר לישיבה מתמוטט על אחד הכיסאות ונרדם.

בתשע בבוקר, כשכולם יורדים מהאוטובוס ובאיטיות מדדים למיטות, הוא רץ היישר לתוך הבית מדרש ללמוד גמרא לעילוי נשמת ר' שמעון.


קוראים לו שמעון. שימי. איך שלא תרצו לכנות אותו.

שימי נולד לעת זקנה, הוריו היו מותשים מהטיפולים שעולם המערבי הציע.

הם ישבו על קברו של רשב"י והבטיחו שאם ייוולד להם בן הם יקראו לו על שמו. ורבי שמעון לא איכזב. הם נפקדו.

ויגדל הנער, והוא כבר בחור ישיבה. ובכל פעם כשהוא במשבר, הוא שם מתפלל על הר מירון. מבקש מר' שמעון שיפקח את עיניו.

הוא אוהב את ר' שמעון. אוהב את החום שבוקע מהלהבות שמחממות את לבו.

הוא מרגיש לא לבד. כולם רוקדים. והוא רוקד וגופו נוטף זיעה.

אנשים מגיעים מעבר לים בכדי להתפלל, כל אחד על צרותיו הוא.

אבל הוא? הוא הבן של ר' שימען. זה קשר אישי של אבא ובן.

זה הסוד שלו ושל איש הסוד ר' שמעון.


אשרי יולדתך,

אשרי העם הם לומדך,

ואשרי העומדים על סודך.