בראיון שהוא בעצם שיחה חברית לגמרי, עם האישה והאגדות דבורי רנד אני מוצאת את עצמי מוחה דמעות, כשדבורי צוחקת "זה רק בגלל ששמעת את מה שלא אמרתי" ואני מוחמאת לגמריי.

אנחנו יושבות על כוס שוקו בייתי, ילדים שקופצים על המיטות מרעישים ברקע, אבל דבורי שאני מכנה 'חולת אימהות' ולא מצליחה לפגוע בה, חושבת שזה הצליל הכי מדהים להתרפק עליו. (היא עוד תתבע אותי על השיתוף).

אני רוצה לסייר איתה בינות לדפים, לתשעת הספרים שראו אור וביקוש של מאות אלפי עותקים, בינות לדמויות: אצילות, חסד, דמעות, משקעים, קרעים, תקווה ואיחוד - הכל אפשר למצוא בתוכן.

אם לא הצלחתם לאחוז ראש, נפרט כי כרגע רצים בעיתון 'משפחה' שני סיפורים: 'הלוואי שתהיי' ו'פחות או יותר'. בעיתון 'ילדים' מתפרסם 'שתי אחיות ודואט', סיפור לנוער (שגם מבוגרים קוראים...). הספרים שהוציאה דבורי לאור: 'מה שהלב אומר', 'עמודום', 'המסע אל קצה הארץ', 'מותק של ילדה', 'תחנות', 'המשך יבוא', 'מוקאדם', 'אדום לבן' ו'שומרת השערים'.


309408-26e62d21ba318b341be42d0412080a57.jpg

רוב רובם של הסיפורים שלך עוסקים בקונפליקטים משפחתיים, סיבוכים במערכות קשרים והתמודדות בין אישית. טוב, אפשר להגיד שבכל סיפור יש סיבוך כזה או אחר במינון מסוים (משפחתי/רגשי)

אבל כשאני אפתח ספר שלך, אני יודעת שלא כתוב שם על עולם העסקים, או על לוחמה כימית או הפלת מטוסים. אצלך כל האקשן מתחולל בתוך הלב של הדמויות, בתוך הבית, הכי הרבה - בחצר.

אשמח אם תפרטי לנו כיצד אפשר להפוך מקום בנאלי כל כך, להיסטרי כל כך, מבחינת עלילה והתרחשויות.


"אולי התשובה נמצאת בעצם השאלה. לא רואה בלב מקום בנאלי. חושבת שהוא המקום הכי מרתק בעולם, והנפש, אפשר לספר עליה והיא לא תימלא... כל זמן שאנחנו חיים בעולם הזה, עושים מסע אישי, במקביל למסעות אישיים שעושים אחרים - הקשרים יקרו כמעט מעצמם, וממילא יופיעו קונפליקטים שונים, הקשורים למערכות היחסים השונות. מרגישה שזה הסיפור האמיתי של האנושות. עסקים, לוחמה כימית, הפלת מטוסים - הם רק תפאורה של הסיפור האמיתי. יש תפאורות יפות, אגב. כקוראת אני יכולה ליהנות מהן מאד. כסופרת, מעדיפה ללהק לתפקיד הראשי את הנפש".


כשאת כותבת על מציאות אחרת. מציאות שאת לא בתוכה – איך את מרגישה? האם את מקבלת ביקורת? או שאת לא נוגעת בנושאים שאינך מכירה? מה ההמלצה שלך לסופרות בהקשר של כתיבה על נושאים שקרובים או רחוקים להן?


"אני נורא משתדלת לא לכתוב על עולמות זרים לי לחלוטין. כמעט בכל סיפור שלי קיימות פיסות מהאוטוביוגרפיה שלי, או מהביוגרפיה של אנשים קרובים (שכמובן, שייכים עכשיו לתוכנית להגנת עדים - קיבלו זהות ופרטים חדשים. אל תחפשו אותם!)


לפני שאכתוב על מציאות אחרת, אכנס לתוכה. זאת חובה. לא רק מקצועית, כי אם גם, ובעיקר, מוסרית. ביקורת? מקבלת כל הזמן. חלק מה'כיף' של המקצוע. את מתכוונת לביקורת על כך שנגעתי בעולם לא לי? ברוך השם, לא. אולי כי הקוראים מרגישים את האמת - שכל עולם שנגעתי בו הוא עולם שביקרתי בו קודם. כן זוכרת ביקורת אחת מצחיקה. כתבתי פעם סיפור על מישהי שמתמודדת בזירה משפחתית זהה לזירה האישית שלי. זה היה לפני כמה שנים, לפני שקורות החיים שלי היו ידועים לכל העולם ואשתו (או גרושתו ). פגשתי מישהי שקראה את הסיפור ושצפה עלי נוראות, וכל הזמן זרקה משפטים בסגנון: 'אין לך מושג על מה את מדברת!', 'רואים שבחיים לא חווית דבר כזה!'. הקשבתי לה בנימוס, אבל בראש התנפחה לי בועת מחשבה, כמו בקומיקס: 'רואים שאת לא מכירה אותי...'

ממליצה לסופרות אחרות את מה שאני ממליצה לעצמי: לא לכתוב על שום נושא רחוק. ואם הוא רחוק, אז מתקרבים אליו..."



כתוב באנושיות: דמויות

images (2).jpg מותק של ילדה.jpg

הן מתרוצצות בין המילים, כובשות אותנו, מצחיקות, מזכירות לנו אנשים שקרובים אלינו ולפעמים גם את עצמנו. אנחנו נוטים לכעוס על אחת מהן ולאהוב את האחרת. עד שלא נכיר אותן במציאות הן תמיד תשארנה בשבילנו: דמויות הסיפור.


מי הדמות הספרותית שלך, שהכי אהובה עלייך? ספרי קצת על ההתמודדות שלה והאם כיוונת אותה כך מלכתחילה, או שדברים התפתחו תוך כדי ?

"הכי אוהבת את הדמות שאני כותבת עכשיו. ככה שהתשובה שלי היום לא תהיה רלוונטית מחר.

שונמית (מ'שומרת השערים') היא גיבורה שאני מתגעגעת אליה. גיבורה מסוג הגיבורות, שקל מדי לפספס אותן בחיים האמיתיים. גיבורה, שיוצאת מהצללים, וגם חוזרת אליהם. לא נשטפת באור זרקורים, לא שרה 'סולו', לא מדברת כמעט, לא מקבלת ציור על הכריכה. שווה כל רגע של געגוע.


לגבי הדמויות והכיוונון שלהן (רואה, בעקבות השאלה שלך, אותי, עומדת בצומת, בפוזת שוטרת תנועה ):

לא מזדהה עם סופרות שנאנחות על הדמות: 'היא תפסה פיקוד על הסיפור, החליטה מה יהיה'. אני רכושנית... המקלדת שייכת לי, לא לגיבורות שלי. כן מסכימה שכתיבה, גם על דמויות שתוכננו היטב טרום כתיבה, מעמיקה את ההיכרות איתן. אולי זה כמו להיות בקשר עם חברה טובה. לצבור איתה קילומטרז' רציני של שיחות ומיילים. זה קשר אמיתי, אפילו שהוא ווירטואלי. ויש בו אהבה, ואכפתיות. אבל אז אנחנו נפגשות, ואני מגלה שהחיוך שלה חמוד יותר מהחיוך של הסמיילים שהיא שולחת. ולמילים שלה, שאני מכירה מצוין, יש צליל מתוק ונעים לאוזן. היא לא נולדה עכשיו, מול עיניי הנדהמות. וגם הקשר בינינו אינו חדש. הוא רק קיבל עוד צבע, עוד עומק, בזכות המפגש. זה, בערך, מה שקורה עם דמויות ספרותיות. אני מכירה אותן מצוין, עוד לפני שיצאנו לדרך. אבל המפגש, פנים אל פנים, מפרק לפרק, מעמיק את ההיכרות".


ממתי את מכירה את הדמויות שלך, מרגע שהחלטת לכתוב ספר? או מרגע שהכרת אותן - החלטת לכתוב עליהן?


"זאת השאלה המפורסמת של אריסטו: מה קדם למה - עלילה לדמות, או דמות לעלילה? שתי האפשרויות נכונות. אצלי, ספציפית, רוב הסיפורים נפתחים בדמויות. קודם מכירה אותן, מזהה שיש להן סיפור, ורק אז כותבת אותו".

האם קרה לך שכתבת דמות ודיבררת אותה והתחלת לא לאהוב אותה? שמחת לאידה כשהיא נפלה וקבלה את עונשה?

"לאאאא! קודם כל, אין אפליות! אוהבת את כולן! יש דמויות אהובות יותר, יש דמויות אהובות פחות. אבל לא שמחתי לאידה של שום דמות שלי. הנה, קחי כדוגמה דמות שנויה במחלוקת ציבורית: ברוך ברון, אביה של מלי מ'שומרת השערים'. אפילו שהיא הייתה הפייבוריט שלי, ריחמתי עליו כשהיא בחרה להתרחק".


מה הביקורת הכי קשה שקיבלת על הדמויות שלך?

"מממ.... אם הזכרתי את ברוך ברון, אז הוא חטף כהוגן. גם מלי חטפה, וזה תמיד מרתק אותי, אגב, לגלות איך דמות אחת יכולה להוליד עשרות תגובות קוטביות. מנוחי מ'פחות או יותר' סבלה, בראשית הדרך, משיפוטיות שציערה אותי. אבל ברוך השם, אנחנו כבר לא שם..."

ומשהו אישי... את יודעת כבר שאני באופן אישי התאהבתי ברוזי ('אדום לבן'), שב"ה קבלה במה בסיפור חדש שמעודד את כולנו ש'יש חיים לאחר המוות'. ('הלוואי שתהיי', מגזין 'בתוך משפחה')

איך בנית אותה כזו מוצלחת? גם חכמה, גם פשוטה מאד, והרגשות האימהיים שלה שגרמו לנו לקרעים בלב... ולרצון לראות אותה כבר בחוץ....

את חושבת שהיא כזו מושלמת בגלל הבורות שנפלה אליהן, ולכן הרעפת עליה חכמה ואצילות ומשפחתיות? או שבנית אותה כך מלכתחילה, במטרה שתקרע לנו את הלב, תגרום לנו להיקשר אליה (וממילא לסיפור)?


"וואו, רוזי. איזה כיף שעוד מישהי אוהבת אותה, כמוני. אני לא חושבת שהיא מושלמת, אגב. כמעט, אבל עדיין לא... וגם לא חושבת שהבורות, שאנחנו נופלים אליהם, 'משלימים' אותנו, דהיינו: הופכים אותנו למושלמים. כמו בכל מקום, גם בבור, זאת הבחירה שלנו, אם 'להשתלם' או לא. כשיצרתי את רוזי, ראיתי מול עיניי את נווה תרצה, המקום שהיא עתידה להיתקע בו לאורך ספר שלם. רציתי שהיא תהיה אנטיתזה למקום, ולמושג 'כלא' בכלל. ככה היא קיבלה את השכל, את העדינות, את השפה העשירה, את החיבה לספרים. והיא אימהית ואוהבת, כי היא שייכת לנבחרת הגיבורות שלי. זה אחד מתנאי הקבלה אליה.

ספר אדום לבן הד 02.jpg


נ.ב חשוב מאד: אין לי מטרה לקרוע לבבות... רוצה לחבר, לא לקרוע".



סטריאוטיפים

17-2840f.jpg

המגזר החרדי, מלבד סגנון הכתיבה שדי מאפיין את ספריו, נמנע לאורך שנים להתעסק בנושאים שהם ווטו: גירושין, אלימות, קשרים מסוכנים וטעויות של הורים.

מתי נולדה התובנה שהנושאים האלו לא רק נצרכים לציבור, אלא גם הכרחיים? האם את רואה עיתונות חרדית שמרנית מצטרפת ברבות השנים לסגנון הספרות הנ"ל?

"כל סיפור שיונק מהעולם הזה נצרך לעולם הזה. אם אנשים בעולמנו מתמודדים עם גירושין ואלימות, טועים, משתוקקים לקשר, ולפעמים לא - אז מילים שתספרנה על ההתמודדות הזאת הן מאסט. מתקנות קצת קצת את המציאות של 'ותהי האמת נעדרת'. ורק באמירת 'כאן כואב לי', אפשר להתחיל לרפא.


שאלת שאלה גדולה לגבי העיתונות החרדית השמרנית. רואה כל הזמן תנועה בעיתונות המגזרית שלנו. אבל זאת תנועה דו-סטרית. בחלק מהעיתונים, נושאים, שאפילו לא נלחשו בעבר, יקבלו עכשיו מיקרופון ובמה. ובחלק מהעיתונים יש נסיגה לאחור; מילים, שפעם היו מותרות לבוא בקהל השם, הן מוקצה כיום. המשפיעים הגדולים הם הקוראים, כמובן. והם אלה שיכריעו. אם מערכת מקבלת מכתבים מודים על העלאת מודעות למצוקה קיימת, היא תעז לעשות זאת שוב. אם מערכת מקבלת 'פשקווילים' זועמים, היא לא תקרע אותם. היא תקרע את הסיפור, תשליך לפח, תאסור על הצוות להפגין אומץ דומה בעתיד. בהרבה מובנים, עתיד העיתונות החרדית נמצא בין מקשי המקלדת שלנו..."


סופרת מילים: "יש נשים שמנחשות אותי יותר ויש פחות והן לגמרי דומות לי"

012261576.jpg


נשים שקוראות את הסיפורים שלך, מרגישות לא פעם ש'הנה, הנה נגעתי בלב של דבורי רנד. אני מכירה אותה. אני יודעת מה מרתק אותה ומה מעניין אותה ומה יגרום לה לשמוח או לבכות'. אני אהיה יומרנית אם אגיד שאין הרבה סופרות כאלו...

איך את מסבירה את זה? זה נכון לדעתך?

"אולי זה קורה כי אני לא ממש סגורה במגדל השן. עוסקת גם בכתיבה עיתונאית, ובגלל הכתיבה הזאת מתקשרת בחודש עם עשרות נשים. חברה בפרוג (המון זמן!! כבר יותר מתריסר שנים!) המייל שלי מופיע בכל הספרים שלי, ואני משתדלת להיות זמינה בו. אפשר בקלות לגעת בי .

אם זה נכון? לפעמים. יש נשים שמנחשות אותי יותר. יש נשים שמנחשות פחות. והן לגמרי דומות לי. גם אני לא תמיד מנחשת אותי. גם אני לא תמיד יודעת מה יעניין אותי מחר, ומה יגרום לי לבכות..."


איך זה לחיות עם תחושה כזו?


"חוויה מעניינת. מביכה קצת. תמיד, גם באירועים רשמיים שבהם אני על תקן ה'סופרת', אני מרגישה כאילו גנבתי את התואר הזה, כאילו הוא לא באמת שייך לי. ובלילות עייפים (כמו עכשיו, למשל...) אני שואלת את עצמי אם קוראות, שהיו מכירות אותי באמת, היו ממשיכות לחשוב שאני חמודה, או שהן היו חושבות שאני סתם מטורללת...

ואיך את עושה הפרדה בין את - דבורי רנד שקמה בבוקר, הולכת לעבוד, חיה חיים פרטיים - לבין דבורי הכותבת, שכולם עוקבים בדריכות אחרי ספריה ומרגישים שהיא חלק מחייהם והיא חלק מחייה?

"אני לא צריכה לעשות הפרדה. היא קורית מעצמה. החיים עצמם שמים את הכתיבה בפרופורציות, מזכירים לי ש... זאת רק עבודה. לפני ואחרי הכל, זאת עבודה. קשה. אחרי חמש עשרה שעות רצופות מול המסך, קצת קשה לחשוב על העולם בחוץ. קצת קשה לחשוב, נקודה".


הבן התשיעי: שומרת השערים

שומרת-e1570348821983.png

כל יוצר ששוקד ועמל על אמנותו, וביחד בתחום הכתיבה, מרגיש בעצמו כי מפעם לפעם התוצר הולך ומשתבח ואינו דומה סיפור ראשון לסיפור מספר מאה.

הספר האחרון של דבורי רנד, הוא 'שומרת השערים' שמביא אלינו כתיבה מבוססת ומשובחת הוא אחד הספרים היותר טובים, שלא נופלים מ'אדום לבן' והאחרים מאותו ז'אנר.


היה קטע מתוך 'שומרת השערים' שגרם לך להתכווץ או לבכות כשכתבת אותו?


"אם את מדברת על לכווץ, זה היה קטע מכווץ:


'עקבת אחריי'.

'עקבתי אחרייך', אישר אבא, שלֵו.


'ממקור ברוך עד כאן???'

'ממקור ברוך עד כאן', התרווח אבא. 'עקבתי אחרי האוטובוס שבו נסעת'.

שריר רטט בלחיי. שילבתי ידיים, עוטפת אותי בצמר גפן של אבא. שוב מוגנת. וגולם.

'אני לעולם לא אסכן אותך, אוצר שלי', אמר אבא ברוך. 'ואת לעולם לא לבד. גם אם נראה לך שכן. כל עוד אני כאן, אני תמיד אשים עלייך עין, אוודא שאת בסדר. אל תפחדי ככה שוב. בבקשה, מתוקה'.

דמעות עלו בעיניי. הצמדתי את מצחי לזגוגית החלון ובהיתי בירושלים, עיר מולדתי, כורעת תחת הקרה, מתקפלת באשמתו של חורף ארוך.

האמנתי לאבא. ידעתי שהוא יעשה בדיוק מה שאמר: ישים עלי עין. לא ישאיר אותי לבד'."

"זה קטע שהיו בו דמעות, תרתי משמע:

'שונמית?' אמא קוראת לה. היא מעפעפת, מייבשת את הדמעות, מותחת חיוך על לחייה. הולכת לאמא. להווה. כל חייה תיענש על הקפיצה ההיא, הטיפשית. תנסה לפייס את אמא. תשלם בשנים ארוכות על רגע אחד, קצר"."


היתה תגובה שקיבלת על הספר ושינתה לך משהו בחשיבה?

"כל תגובה שאני מקבלת, על 'שומרת השערים' ולא רק, גורמת לי לחשוב. משנה אותי. גם אם היא לא משנה משהו בסיפור, היא משנה אותי. מרגשות אותי תגובות. מרגישה שכל תגובה היא מתנה - פרי מחשבה של קוראת. וממילא, שווה מחשבה שלי.


ואגב תגובות, כשהן מגיעות עוד לפני הספר, הן יכולות להשפיע על הספר?


"שומרת בקובץ כל תגובה שמגיעה למערכת, או נשלחת למייל האישי שלי, או עולה פה, בפרוג. כשסיפור מסתיים בעיתון, ולפני שאני מתחילה לעבוד על הספר, אני פותחת את הקובץ, קוראת את כל התגובות שוב, בודקת מה ואיך. יש תגובות ששלחו אותי לעבד פסקאות, לדייק יותר בדמות, לתקן פרטים מסוימים. מודה על כל אחת מהן".