הנושאים החמים
לפני מספר שנים, נכחתי במפגש מעסיקים. השתתפו מעסיקים ממגוון תחומים: היטק, ביטוח, קופות חולים, שרות לקוחות וכדומה.
באותה תקופה הייתי מעורבת בגיוס עובדים לשרות לקוחות, כאשר על כל עשרים מועמדות פוטנציאליות, התקבלה אחת.
זה היה מייאש וכשקלטתי את מנהלת החברה במפגש ניגשתי אליה ואמרתי לה:
''תגידי, מה קורה אתכם? למה לפסול כל כך הרבה מעמדות רלוונטיות? מה אתם מחפשים בכלל, אולי אין לנו מספיק מודעות לפרופיל משרה?''
היא הסתכלה עלי במבט בוחן וירתה:
''הבנות שלך, לא רוצות לעבוד!''
הייתי בהלם. מי כמוני יודעת, שדווקא הנשים שלנו הם המסורות ביותר בעבודה. ואז היא הטיחה:
''את יודעת מה? תבואי לראיונות ותביני''.
לא באתי. אבל ישבנו ודיברנו והיא תארה לי:
''נכנסת לראיון מועמדת אחר מועמדת. כולן מצוינות, מקסימות, מתאימות ובשלב הסופי של הריאיון נשאלת השאלה:
''מה את מצפה מהעבודה?''
ואז המועמדת אומרת לפחות את אחד הדברים הבאים: ''מצפה לסיים את היום בשעה שתיים, מקסימום, שלוש, מקסימום ארבע. מצפה שלא יעבדו בחול המועד, מצפה שיהיו לי חופשים, שיבינו שאני אמא לילדים, רוצה שכר גבוה... ''
מוזמנים, להמשיך את הרשימה.
מה, בעצם, התרחש כאן? האם הן אכן, לא מעוניינות לעבוד?
ברור שלא. מה כן?
המראיינים תרגמו את ההתנהגות לחוסר מוטיבציה ובצדק.
הן מעוניינות לעבוד, כי זה כלי שמביא מזומנים הביתה, לא משום שהן נהנות מהעבודה. ואפילו אם הן כן עשויות ליהנות,
לא כל התנאים מתאימים ככפפה. לכל אחת יש את האתגרים שלה והשאלה האחרונה התקילה אותן. הן לא הבינו שהשאלה נשאלה כדי לבחון מוטיבציה, אלא קלטו אותה כהזדמנות לשיפור תנאים.
ישנו פער בין תפיסת החיים שלנו לבין תפיסת המעסיקים.
קרוב ל90% משיקוליו של מעסיק לקבל מועמד היא המוטיבציה. כל מעסיק מעוניין בעובדים בעלי מוטיבציה.
שיבואו לעבוד מתוך בחירה, מתוך תחושת שמחה ורצון לספק את צרכי המעסיק. אלו דברים שמעבירים אפילו רק בשדר.
לא בהכרח שמועמדות תמיד אמרו את הנ''ל, אבל בעיקר התכוונו לכך וכשאנחנו מדברים על מראיינים מקצועיים, זה שקוף.
אז איך משדרים מוטיבציה? על זה בעז"ה, בפרק הבא.
להתראות, אסתי אקרמן, יועצת תעסוקה.
באותה תקופה הייתי מעורבת בגיוס עובדים לשרות לקוחות, כאשר על כל עשרים מועמדות פוטנציאליות, התקבלה אחת.
זה היה מייאש וכשקלטתי את מנהלת החברה במפגש ניגשתי אליה ואמרתי לה:
''תגידי, מה קורה אתכם? למה לפסול כל כך הרבה מעמדות רלוונטיות? מה אתם מחפשים בכלל, אולי אין לנו מספיק מודעות לפרופיל משרה?''
היא הסתכלה עלי במבט בוחן וירתה:
''הבנות שלך, לא רוצות לעבוד!''
הייתי בהלם. מי כמוני יודעת, שדווקא הנשים שלנו הם המסורות ביותר בעבודה. ואז היא הטיחה:
''את יודעת מה? תבואי לראיונות ותביני''.
לא באתי. אבל ישבנו ודיברנו והיא תארה לי:
''נכנסת לראיון מועמדת אחר מועמדת. כולן מצוינות, מקסימות, מתאימות ובשלב הסופי של הריאיון נשאלת השאלה:
''מה את מצפה מהעבודה?''
ואז המועמדת אומרת לפחות את אחד הדברים הבאים: ''מצפה לסיים את היום בשעה שתיים, מקסימום, שלוש, מקסימום ארבע. מצפה שלא יעבדו בחול המועד, מצפה שיהיו לי חופשים, שיבינו שאני אמא לילדים, רוצה שכר גבוה... ''
מוזמנים, להמשיך את הרשימה.
מה, בעצם, התרחש כאן? האם הן אכן, לא מעוניינות לעבוד?
ברור שלא. מה כן?
המראיינים תרגמו את ההתנהגות לחוסר מוטיבציה ובצדק.
הן מעוניינות לעבוד, כי זה כלי שמביא מזומנים הביתה, לא משום שהן נהנות מהעבודה. ואפילו אם הן כן עשויות ליהנות,
לא כל התנאים מתאימים ככפפה. לכל אחת יש את האתגרים שלה והשאלה האחרונה התקילה אותן. הן לא הבינו שהשאלה נשאלה כדי לבחון מוטיבציה, אלא קלטו אותה כהזדמנות לשיפור תנאים.
ישנו פער בין תפיסת החיים שלנו לבין תפיסת המעסיקים.
קרוב ל90% משיקוליו של מעסיק לקבל מועמד היא המוטיבציה. כל מעסיק מעוניין בעובדים בעלי מוטיבציה.
שיבואו לעבוד מתוך בחירה, מתוך תחושת שמחה ורצון לספק את צרכי המעסיק. אלו דברים שמעבירים אפילו רק בשדר.
לא בהכרח שמועמדות תמיד אמרו את הנ''ל, אבל בעיקר התכוונו לכך וכשאנחנו מדברים על מראיינים מקצועיים, זה שקוף.
אז איך משדרים מוטיבציה? על זה בעז"ה, בפרק הבא.
להתראות, אסתי אקרמן, יועצת תעסוקה.
