מדור עם כיתוב54.jpg

קצת דלק בלילה גשום

"אני לא חוזר לכאן, לא הלילה!!!!" דוד צעק אל תוך עיניה הלוחמניות של חבצלת. "תוריד טונים! הילדים שלך לא צריכים להיבהל מההצהרות ה'מפחידות' שלך!" היא...
  1. יהודה מאיר .א.
    הוא ישב על ספסל העץ כמו בכל לילה. ציפורי הקן מעליו נמות את שנתם ורק ענפי העץ הנעים לפי משב הרוח הקרירה מלווים את מחשבותיו כמו הד.

    קר הלילה.

    בלטות המדרכה ספוגות במים שנפלו על הארץ כטיפות ברכה. "חלחלתם אל האדמה, ודרכה תמלאו את תפקידכן" הוא לחש להן.

    אפילו החול בצידי הדרך, זה שאימהות לא מאפשרות לילדיהן העליזים להלך בו מסיבות היגיינה, אפילו החולות הבזויות, עושות ברגעים אלו חסד עצום עם העולם כולו, כשהן סופגות אליהן באהבה ובשקט, את השיטפון.

    הוא קם באטיות מהשטח היבש שהותיר לו העץ בחמלה, פתח את רוכסן מעיל העור ונשם עמוק את האוויר הצלול. זה שכל הסבתות מבטיחות שייקח מן העולם את השיעולים והמחלות.

    פשפוש קצר בכיס מאשר לו שלא שכח לקחת את המפתחות ממדף הפיצי'פקעס במטבח. שני צפצופים וחתולה אחת שקפצה במנוסה ממרבצה החם תחת רכבו, והוא בפנים. יושב מול ההגה ולא מדליק את האיתורן.

    מה עבר לך בראש. מה חשבת שאתה עושה כשיצאת מהבית בזעם והרעדת לבבות של ארבעה ילדים מפוחדים.

    טוב, הם לא ממש ילדים. עקיבא כבר בחור גדול בישיבה תיכונית. אפרת גם היא בדרך לבחור מקצוע מתאים. גבריאל היה באמצע משחק מטופש במחשב ורינתי הקטנה שלו, בת התשע, התארגנה לשינה בחדרה.

    "אני לא חוזר לכאן, לא הלילה!!!!" דוד צעק אל תוך עיניה הלוחמניות של חבצלת. "תוריד טונים! הילדים שלך לא צריכים להיבהל מההצהרות ה'מפחידות' שלך!" היא ענתה לו ברוגז.

    "אמא, די! הכל בסדר" לחש עקיבא והלך להכין לאמו תה חם.
    כאן, כבר לא היה יכול.
    "תמשיכי להמריד אותם" סינן בשנאה.
    "אתה לא מבין כלום!! פשוט לא מבין!!" היא קראה אחריו. אבל הוא כבר היה בחצר היפה שלהם, זו שרק אתמול התלבט אם להשקות, או להמתין לגשם שהבטיחו בחדשות.
    זו שיופיה לא מוסיף לו כל יופי לחיים.

    "אני לא מבין???!!!" דפק כעת את אגרופו על ההגה. צפירה רמה פילחה את החניה.
    כבר עשרים שנה שהוא מבין היטב...
    בהתחלה זו הייתה נראית לו סתם מריבה טיפשית בין חמות לכלה. הבטיחו לו שאם יהיה סבלני לשתיהן, הכל יעבור.

    אחר כך זה היה מקום העבודה הראשון שלה כאישה צעירה. "אמרו לי שהעבודה יותר חשובה מהזוגיות שלי, לכן עליי להגיע גם במשמרות ערב"! הכעס שלה הדביק גם אותו, אבל היום הוא יודע שכעס לשווא.

    היא פשוט לא הבינה, חבצלת. עשרים שנה של זוגיות נהדרת ומשפחה שכל אב היה גאה בה, לימדו אותו שלא תמיד חבצלת קשובה למילים שמעבר למילים. שאם רק הייתה יודעת להקשיב להן, לא הייתה מתפטרת. כועסת, נלחמת. נפגעת.

    אמרו לו שבינה יתרה ניתנה לנשים. חבצלת כנראה לא הייתה שם, באותה חלוקה. והוא, כמו איש מסור, בלע את הרוק ופילס לה דרך. נלחם למענה בכל החזיתות. ובבית, על כוס תה צמחים, היה מלמד ומסביר. שומע ועונה. והספה הייתה סופגת את דמעותיהם המשותפות.

    היא על כאבה
    והוא על כאבה.

    ובלילות, על הספסל שתמיד נשאר יבש למענו, לפעמים הרשה לעצמו, לבכות גם על כאבו.
    והספסל היה סופג בדממה.

    "היי גבר אפשר טרמפ לצומת בית דגן"? בחור מגודל מכניס את פרצופו אל החלון הקדמי. שהרמזור יתחלף כבר לירוק!
    "אני לא בכיוון, מצטער" הוא פלט והרים את לחצן החלונות. הפרצוף נמשך אחורה בבהלה, מתרחק פסיעה נותן לרכב לעקוף אותו.

    הוא יודע שחבריו למניין התפילה בבוקר כן היו עושים מצווה עם יהודי, הרי ממילא הצומת הבאה היא בית דגן.
    ויש גם כאלו שהיו נוסעים במיוחד כדי לעזור לעובר דרכים בשעות לילה, באמצע שום מקום.

    אצלו זה עקרוני.

    בפעם האחרונה שלקח חבורת נערים מהמושב הוא גילה אחריהם תיק שכוח. חודשיים תמימים היה התיק זרוק בפגאז' הרכב. חבצלת הבטיחה שהיא עושה הכל לאתר את הנערים האלו, ולא מעט כספים הם בזבזו על מודעות שונות בעיתונים. אבל המאבד כך היה נראה, התייאש.

    רק אותו התיק הזה עצבן יום יום.

    כשיצא לקניות עם חבצלת והילדים, וברכב לא היה דיי מקום לכל השקיות. "בואו נעיף כבר את התיק הזה!" הוא ניסה.
    אבל ילדיו אמרו שזה ממש עוול, ואולי המחברות בתוכו חשובות מאד לסטודנט שמילא אותן.

    וגם כאשר עשה ניקוי יסודי ברכב, ונאלץ להחזיר גם את התיק האבוד- אחר כבוד- למשכנו החדש ברכב היונדאי המפואר שלו.

    כשהציע לו עקיבא לקחת את התיק אליו לישיבה ולאחסן אותו שם עד שימצא המאבד. דוד לא יכל לסבול את המחשבה שתיק זר ומעצבן כל כך, יהיה נטל גם על בנו.

    אבל עקיבא לא הקשיב לדעתו ולקחת את התיק לישיבה. שם הצליחו הנערים לאתר את המאבד.
    הרכב שעט אל תחנת הדלק. נס שלא פספס אותה בדרך ליעד חסר השם.

    'טנק מלא'. הוא לחץ בעמדת התדלוק העצמי.

    פותח את מכסה פיית הדלק של הרכב, שלושה סיבובים וגם ההברגה בחוץ. עכשיו הוא משקה את הרכב לרוויה, והתנועה המעניקה
    הזו, גורמת לכדור הבטון שיושב לו מעל הגבות להתחיל להתפרק לגורמים.

    איפה אני ישן הלילה? אצל אמא הזקנה לא בא בחשבון. טיפשי לערב משפחה בסכסוך זוגי.

    גם על הספסל היבש לא בא לו לקפוא מקור.
    אולי ברכב? רעיון. בתקווה ששום חתולה לא תתקע בו את עיניה על הזגוגית.
    משיכה קלה של צינור הדלק. זהו, הוא סיים.
    מבריג את הפקק. הופס, מכסה פיית הדלק נופל. מתי הוא התנדנד בכלל?!
    "אתה יודע לתקן את זה?" הוא פונה למתדלק בעמדה ממול.
    "לא יודע נשמה, אבל חכה לבוקר, לא יקרה כלום לדלק אם המכסה החיצוני שלו, לא ממש משלים את הנצנץ של הרכב."
    "אתה בטוח?"
    "בטוח גבר, הכי חשוב זה הדלק שמבעבע אל תוך המנוע והפקק המתברג. למרות שבכלל לא נראה שיש מצב שדלק שירד למטה יעלה למעלה"...

    המכסה הונח אחר כבוד בתא הכפפות. דוד פצח בנסיעה אנרגטית על הכביש הארוך, עובר את הכניסה למושב בו נמצא ביתו החמים.

    "תמיד ידעתי שהיא לא מתאימה לי!! וגם אבא הרגיש שיש בה משהו לא ברור" הוא דיבר לעצמו. מדליק את המזגן על חום.
    "אבל עכשיו!! בדיוק עכשיו! שנתיים שלוש לפני שאנחנו מתחילים לחתן? מצאתי לי זמן לחשוב על פירוק!"

    כאילו שזו פעם ראשונה שאתה חושב. צחקו עליו הווישרים שעמלו לנגב את הזגוגית מהגשם הצולף. מרקדים מול עיניו. מרקדים על הדם.

    נכון. לא פעם עלתה לי מחשבה שאני גדול מיד הגורל. שאף אחד לא יכול לכבול אותי למציאות חיים קשה! אבל בחרתי להמשיך בגלל הסביבה, ואחר כך בגלל הילדים....
    ובגלל שאני רגיל לחיות עם קשיים ולהתמודד בלי לברוח!
    ורק המחשבות רודפות אותי.

    "הכי חשוב זה הדלק שמבעבע אל תוך המנוע" מילותיו של המתדלק מקשקשות בחדווה את מחשבותיו.
    ומה מפעיל את המנוע שלי?

    "מחשבות טורדניות. הפחד והתקווה שמתערבבים ומשלים אותך שיכול היה להיות אחרת" היו אלו הטיפות שנקשו בעוז. מטיחות בו אמת של שנים. אמת מבעבעת. משחיתת מנועים.
    הווישרים כמו נחלצו להגנתו ומחקו אותם מייד: "אבל חבצלת כן אישה קצת לא מבינה" הן ניחמו אותו. מנגבים את הטיפות.

    "אבל היא טובה ואכפתית ומסורה ואוהבת ודואגת" שוב טיפות ממלאות את החלון, עוד שנייה והוא לא רואה את הדרך.
    מחפש חניה בכחול לבן לעצור בה. נותן לגשם לשטוף בלי הפסקה.

    "אתה מכיר את עצמך! תמיד היית מתלונן ולא משלים עם מה שיש לך! ומה שיש לך כל כך טוב... שאתה רק רגיל לחפור ולחפש את מה שלא".

    לרגע הוא משעין את כורסת הנהיגה אחורנית. רק ישכב לנוח.

    הנייד מצלצל. זו חבצלת.

    "איזו אצילית, איך היא תמיד ממהרת להיות ראשונה שמפייסת" הוא מחייך לעצמו. עונה לה. עדיין קשוח.

    "דוד, איפה אתה? אני דואגת! יש מבול בחוץ!"
    עשרים שנות נישואין, כנראה עושות משהו גם לאישה שנולדה חסרת בינה. הוא מהרהר.

    "אני בדרך, חבצלת... רק יצאתי לתדלק"...
    די, יהיה בסדר. הכל בסדר.

    והמבול? שטף אותי לגמריי אם את כבר שואלת"....




    אמן באמונה

    תמונה אחת ששווה... ?

    IMG-20181221-WA0004.jpg

    רגעים מסעירים בבני ברק כולה ובמחלקת גיוס התרומות של מעייני הישועה.
    מתברר כי מאז המספרים המשיכו לקפוץ.
    אז שאפו לגיוס. ושאפו להמונים.




    פינת הגיטרה

    את השיר הזה מבצע הזמר והמשורר אודי דוידי במופע מרגש עם האמן אהרון רזאל.
    מוקדש לכל הבנים האהובים שמפחדים לגעת, לדעת, לחזור מהכפור.


    ***

    מבוהל, מפוחד שוב חזרתי אליך
    מאויים מעצמי, לא רוצה להביט לאחור
    לא תמיד כשנפלתי ידעתי לבוא אחריך
    כמו בן שב אל אביו ממסע מהכפור

    הדפוני השומרים
    דלתך לא פותחים
    נאבק בכל כוחי לבוא אליך
    ועכשיו אני כבר כאן
    מתחנן נאמן
    הוא מאש - ואני בשר ודם

    נשמתי שקפאה, וגופי שרתח כמו נער
    ובגדי השחורים, מיוזע כחוזר מהקרב
    כמו פצוע נדחף מהחוץ טרם נעילת שער
    מתחנן לאביו, שיביט שוב אליו

    הדפוני השומרים...

    כשהקיץ ייסוג לאחור, ובגדי שוב ילבינו
    אז אשמע את קולו של אבי שקורא לי לשוב
    כשהמלך יצא לשדה לבניו יחכה הוא
    שוב ארגיש בליבי כאותו בן אהוב

    הדפוני השומרים...


    שבת שלום ומבורכת!

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. אורית רז
    כתוב מעולה!
    בקטע קצר כ"כ הצלחת לאפיין כל דמות בדיוק. להבין את המורכבות וגם לסיים.
    תענוג לקרא
    וגם קצת לחשוב...
      מ. י. פרצמן ו-אשר כותבת אוהבים את זה.
  2. מ. י. פרצמן
    מיוחד! ממש! אמיתי ונוגע ללב וכל כך מלטף.
    אהבתי מאוד את הסוף, "יצאתי לתדלק"....
    שאפו!